פרשת ויגש - פרפראות

ידוע, ששמה של פרשה בתורה מורה על תוכנה דבר זה נראה היטב בפרשתנו, שכן תוכנם הפנימי של כל ענייני הפרשה מתגלה במילה "ויגש".
הפרשה מספרת על אירועים רבים ושונים: התייצבותו של יהודה לימין בנימין, התוודעות יוסף אל אחיו, ירידת יעקב ובניו למצרים וכו'; אבל כאשר מתעמקים בתוכנם הפנימי של אירועים אלה, מגלים שהדבר המאחד את כולם הוא - "ויגש".
מהותה של המילה "ויגש" היא פגישה, התקרבות גשמית של אדם אל רעהו, עד כדי התאחדות. על ה'גישה' הזאת של יהודה ליוסף קוראים חז"ל את הפסוק: "כי הנה המלכים נועדו". בספר הזוהר נאמר, שזו הייתה "התקרבות של עולם לעולם, שיתאחדו זה בזה, כדי שיהיו כולם אחד".
הדבר משתקף ביתר בהירות בהפטרה (כידוע, ההפטרה גם מפרשת את הפרשה). ההפטרה מדברת על שלמות ה'גישה' של יהודה ליוסף, כפי שתהיה לעתיד-לבוא, שאז יהיה האיחוד המלא בין מלכות יהודה למלכות יוסף: "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה... ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף... והיו לאחדים בידך". וההפטרה מסיימת: "ועשיתי אותם לגוי אחד... ומלך אחד יהיה לכולם".
ברור אפוא, שעניינו של "ויגש" הוא להביא אחדות במקום שיש פירוד, ובזה עוסקת הפרשה כולה: מסירות-נפשו של יהודה למען בנימין ביטאה את האחדות שנוצרה בין השבטים, במקום הפירוד שהיה ביניהם בעבר. אחר-כך התוודע יוסף אל אחיו, ואז התאחדו מחדש כל שנים-עשר השבטים, והתאחדות זו היא שמעניקה את הכוח להגיע לאחדות השלמה בימות המשיח.
גם המשך הפרשה מבטא אחדות: ירידת יעקב למצרים והתיישבותם של בני-ישראל במדינה זו, באה כדי להביא את האחדות האלוקית דווקא למקום שהיה במצב של שיא הפירוד מהקדושה. מצרים הייתה "ערוות הארץ" (וכפי שמפרשים חז"ל: "מקולקלין שבאומות"), ושלטה בה עבודה-זרה. יעקב ובניו ירדו דווקא לדיוטה תחתונה זו, כדי להביא גם לשם את האחדות האלוקית.
פרשת ויגש מלמדת אותנו, שיסוד הכול היא האחדות. זו התחלת עבודת-ה' - כמנהג הידוע לומר קודם התפילה: "הריני מקבל עליי מצוות-עשה של ואהבת לרעך כמוך"; וזו גם תכלית העבודה - להביא את כל הבריאה לידי אחדות.
במיוחד בימים אלה, ימי הגלות האחרונים, יש לשים דגש על עניין האחדות - להביא אחדות בין יהודי ליהודי, בין 'יששכר' (לומדי תורה) ל'זבולון' (בעלי עסק), עד להתאחדותו של העולם כולו במלכות ה'. 
מתוך ספר "שולחן שבת"