שבת פרשת חוקת

בע"ה

אישור חדשי ספר. שב"ש.

אישור חודשי א-כ

קיט (פעמיים) ,כ-ל, ל-מ
שבת שלום.

ספר ב"ה

ב"ה

פרק ה' משנה ה'
"עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקוד, ולא הסריח בשר הקודש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחיים, ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלם הפנים, עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים"

הגמרא מקשה- "פתח במקדש וסיים בירושלים". ומתרצת "איכא תרתי אחרניתא במקדש". ואולם מכך שהמשנה בכל זאת כוללת את שני הנסים שאירעו בירושלים בתוך רשימת עשרת הנסים ש"נעשו לאבותינו בבית המקדש", מוכרחים לומר שגם שני אלה ("לא הזיק נחש ועקרב","ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום")החלו בבית המקדש ומשם התפשטו לכל ירושלים.
הסיבה לכך שנחש ועקרב לא הזיקו היתה - שתהיה מנוחת הנפש לאדם המקריב קרבן. מסיבה זו צריך היה הנס להתרחש בכל רחבי ירושלים, שכן שם שהה האדם בזמן הקרבת הקרבן ובעת אכילתו.
כעין זה גם בנס "שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום". מכיון שהקרבת הקרבן מחייבת לינה בירושלים, שהרי אי אפשר ללון בעזרה ,צריך היה להתרחש נס מיוחד שכל מי שהקריבו את קורבנותיהם יוכלו ללון בלא דוחק בירושלים. 
ובכל  זאת היה הבדל בפרטי שני הנסים האלה, בין בית המקדש לירושלים:
בירושלים היה הנס ש"לא הזיק נחש ועקב", אף כי יתכן שהיו שם "נחש ועקרב"; ואילו בבית המקדש כלל לא היו "נחש ועקרב", שהלא קל וחומר הוא ממה שנאמר במשנתנו "ולא נראה זבוב בבית המטבחים" - ומה אם מציאותו של זבוב פוגמת בקדושת בית המקדש, מציאותם של נחש ועקרב על אחת כמה וכמה!
גם בנס השני ש"לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושילם" - יתכן לומר שבפועל היה המקום צר לכולם, אך הדבר לה היה מורגש, (וזאת מסיבת היותם עסוקים בענינים רוחניים) ולכן בפועל איש "לא אמר" זאת. לעומת זה בבית המקדש עצמו הנס היה גדול עוד יותר: המקום עצמו אכן היה מרווח - "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים".
(תורת מנחם - התוועדויות תשמ"ג, כרך ד', עמ' 1914)

בביאור דבר יהמשנה המציינת שני בעלי חיים אלה דווקא, אף שלבטח גם שאר החיות לא הזיקו - יש לומר (ע"פ פנימיות העניינים): בספר ערכי -הכנויים כתוב שהנחש ארסו חם (כנרמז בלשון הכתוב "הנחשים השרפים") ואילו העקרב ארסו קר.
בעבודת האדם הנחש והעקרב מיצגים שני אופנים של התנגדות לקדושה:
"נחש שרף" - היינו החמימות וההתלהבות בעניני העולם ותאוותיו. ואולם לכך יש תקנה - להפוך את ההתלהבות לקדושה, אהבת ה' כרשפי אש.
"עקרב ארסו קר" - ענינו קרירות בעבודה '. הנהגה זו גרועה אף יותר מש הנחש, כי הקרירות היא סימן להפך החיים.
על-פי זה יובן מה שנאמר בגמרא על אדם העומד בתפילת שמונה עזרה "נחש כרוך על עקבו לא יפסיק; עקרב כרוך על קעבו - יפסיק". כאשר יהודי עומד בתפילה ולפתע אוחזת בו חמימות לעניני העולם, אין לו להפסיק את תילתו שכן סוף סוף עם החיות והחמימות שבו, יכול הוא להפוך את ההתלהבות לעניני קדושה.
אבל כאשר עומד הוא בתפילה ולפתע אוחזת בו קרירות, הנה גם אם זו נאחזת ב"עקבו" בלבד, כלומר שעדיין לא השפיעה על מוחו ולבו - עליו להפסיק את תפילתו . כי קרירות היא (כאמור) סימן הלפך החיים ואם זהו מצבו אות הוא שכל סדר עבודתו אינו כדבעי ועילו לשנותו ולהתחיל סדר עבודה אחר ; עבודה מתוך חיות והתלהבות הבאה כתוצאה מלימוד פנימיות התורה - אילנא דחיי.
זהו אפוא הנס שהיה בירושלים, "שלימות היראה" - לא היה בה נתינת מקום לחמימות בעניני עולם וכל שכן לא לקרירות.
(שיחות קודש תשל"ו - פרשת חוקת -בלק, לקוטי-שיחות כרך ב', עמ' 372)
 

להזכירכם חברים:
הטבלה עולה לאתר ביום א', כדי לתת אפשרות לחברים, שקראו מזמורים נוספים, או צרפו חברים איתם לקריאה בשבת, לזכות את כולם.