האדם נוטה להתפעל ממראה עיניו העכשווי. לחשבונות מעמיקים אודות העתיד, חסרה אותה עוצמה המלווה את ההווה. נקודת ראות זו הגבירה את קושי השעבוד במצרים, אולם עם זאת, היא הגבירה את עוצמת הגאולה.
כשהיו ישראל במצרים, הם היו זקוקים לכוחות רוחניים מיוחדים כדי לא ללכת שולל אחר גדולתה של ארץ זו ועושרה. מצרים היתה במשך מאות בשנים "גברת הממלכות". בחיי יוסף זכתה ארץ זו לאוצרות אדירים של כסף וזהב. שבע שנות השובע היו שנות שפע רק בארץ מצרים, ואילו בשאר הארצות היו אלו שנים רגילות. לאחר מכן, כאשר שרר רעב בכל הארצות, היו הכל צריכים לשלם בעל כורחם כל מחיר שיושת עליהם, ובלבד שיתנו להם המצרים תבואה כדי להחיות את נפשם.
גם יעקב ובניו נאלצו לנטוש את ארץ מכורתם ולרדת לגור במצרים מפני הרעב. במשך השנים הורע מאד מצבם של בני ישראל במצרים, והם הפכו לעבדים. מצב זה נמשך מאות שנים. דורות אחדים של בני ישראל נולדו במצרים היישר אל השעבוד, ואף נפטרו שם בכי רע, ולא ראו טובה בעיניהם.
במשך כל אותה תקופת זוהר של מצרים, מלכו בה מספר מלכים. מי שהתבונן בתמונת המצב, עלול היה לטעות ולחשוב כי ההשגחה העליונה בחרה להרים את קרנה של מצרים. בסופו של דבר התגלה לעין כל כי המהלך כולו היה לטובתם של ישראל. באופן זה התקיימה לבסוף הבטחתו של ה' לאברהם אבינו: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית ט"ו, י"ד). השגשוג שהיה מנת חלקה של מצרים במשך שנים רבות, לא היה מטרה בפני עצמה, אלא היווה כאמצעי שהוביל לכך שאת פירות עושרם אכלו בני ישראל, עבדיהם לשעבר.
נתבונן בסוגיה זו במבט כללי: במצב של הארת פנים מצידו של הבורא, הצדיקים נמצאים ברום המעלה. לעומת זאת, כאשר המצב מנוגד, נוצר מצב של חושך והסתר פנים, והטעות מצויה. הסתר פנים זה אינו יכול להמשך ללא קצבה, לכל מצב של אפילה חייב להיות סוף, כפי שנאמר: "קץ שם לחושך" (איוב כ"ח, ג'). כאשר ההסתר מגיע לשיאו, הוא נשבר מחמת עצמו, ובאותה שעה מתגלה האור.
משל למה הדבר דומה? לבלון מתנפח. האוויר המוחדר לתוכו מגדיל את נפחו ואת ממדיו, עד שהוא נראה שונה לחלוטין ממצבו הקודם והמצומק. אלא שכל זה למראה עיניים בלבד. אמנם הבלון נראה גדול ומרשים, אולם המבין דבר לאשורו יודע, כי כדור מנופח זה, כמעט שאין בו ממש. כולו מלא אויר בלבד. ההוכחה לכך היא, שכאשר יימשך תהליך גדילתו של הבלון מעבר לכושר קיבולו, הוא יתפוצץ בקול עז, ובן רגע לא יהיה זכר לממדיו המתנשאים. בשעה שהוא מתפקע, לא זו בלבד שהוא מאבד את גודלו, אלא שהוא לא יצלח מכאן ואילך למאומה.
גאוותם הבלתי מרוסנת של המצרים - היא עצמה היתה הסיבה לאובדנם. לאחר הגאולה ממצרים נוכחו בני ישראל לדעת כי כל מה שנראה כהצלחה מסחררת וכמקור לקנאה, ואולי גם להערצה, הוא עצמו היה הסיבה וגם האמצעי לכישלון המוחלט של המצרים, כשלון שאין לו תקנה.
את העוצמה האנושית ניתן לנפץ רק באמצעות השגחה אלוקית שאינה זונחת לעולם את האדם. ואמנם, יציאת מצרים מהווה את אחד מעמודי האמונה.
