פרשת בשלח
שבת שירה:
שבת שקוראים בה בתורה בפרשת בשלח, נקראת 'שבת שירה', על שם שירת הים שאמרו בני ישראל אחר קריעת ים סוף, והיא כתובה בפרשה זו:
לא שירת הים בלבד יש בפרשה זו, אלא עוד הרבה ענינים: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, חק ומשפט, מן, באר ומלחמת עמלק; אף על פי כן לא יחדו ישראל שם לשבת זו, אלא על שם השירה בלבד, כי שירה זו לישראל בכל הדורות כאילו עכשו אמרוה. ולמה כן? - שכל דברי התורה - הקדוש ברוך הוא מדבר וישראל שומעים, ופרשה זו - ישראל דברו והקב"ה וכל פמליותיו מאזינים למוצא פיהם. כי באותה שעה נתרוממו נפשות ישראל למדרגה עליונה שאין למעלה הימנה, ונעשו לבותיהם מעינות שופעים תורה, וקול דיבורם - כקול ש ד י; -:
ולא עוד, אלא שקדמה תורה זו שנבעה מתוכם, לתורה ששמעו מפי הגבורה בהר סיני. וכל כך למה? לפי -:
שבכח השירה הזאת שאמרו אז, נטעו שירה ושמחה בלב כל זרע ישראל עד סוף כל הדורות, ובכל עת שהם נושעים מאויביהם ומתרוחים מצרותיהם, ירון לבם שיר ושבח לאל מושיעם, ולא תהילות עצמם יספרו; וכן כתוב בשירה זו: 'ויאמרו - לאמר', כלומר, השירה שאמרו אז, פעלה 'לאמר' בכל הדורות; -:
ששירה זו אמרו מתוך שלמות האמונה ולא מתוך התפעלות הנפש למראה הנסים והנפלאות. כי ההתפעלות עוברת, אבל האמונה נקבעת בלב וקימת לעד; ולא אמרו ישראל שירה עד שנתאמן בלבם שכל מה שעבר עליהם עד עתה מן השעבוד והעוני וכל מה שעתיד לעבור עליהם עוד, מן הנסיון והצרוף - הכל מחסד ה' עליהם מעולם ועד עולם; ואין לישראל שמחה ואין להם חיים אלא באמונה בלבד שהם מאמינים בה'. וכן כתוב (תהלים צז): ולישרי לב שמחה, ונאמר (חבקוק ב): וצדיק באמונתו יחיה; ואף בדברי השירה הזאת נאמר: ויאמינו בה' ובמשה עבדו - אז ישיר משה ובני ישראל וגו'; -:
ששירה זו שאמרו על הים, נאמרה בעתה ובזמנה וידעו ישראל לכון את השעה הנכונה שכל צבאות השמים נתמלאו שירה ורינה למלכם, וכל ברואי מטה הודו לה' ואמרו כולם:
כי גדול ה' מכל האלקים! וכשהיה כבוד מלכותו מלא כל העולם, פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה, שנאמר, 'אז ישיר', אז - ולא קודם לכן; אז - ולא לאחר מכן:
אילו אחרו שירתם - לא היה כל היקום עונה אחריהם בשירה, שכבר עבר רישומו של המאורע; אילו הקדימו ואמרו שירה מיד בצאתם ממצרים - היו אומרים להם: הודו לפרעה כי הוא שלחכם לחפשי, והרי הוא וסוסו ורכבו וכל תקפו בהויתם, ואתם - נבוכים במדבר. עכשו שכל סוס ורכב פרעה ופרשיו וחילו טובעו בים סוף, ולא נשאר לפרעה עוד כח ולא גאון - לאותה שעה נאה השירה: אשירה לה' כי גאה גאה - סוס ורכבו רמה בים, וגו' ה' ימלך לעלם ועד!:
ולא היתה בריה בעולם ששרה לקדוש ברוך הוא שירה נאה מזו, על כן חביבה שירה זו על ישראל והם משתעשעין בה, ואומרים אותה בכל יום ויום, וקוראים בה בציבור שבת אחת בשנה, בעמידה. (ויש שאינם נוהגים לשמעה בעמידה דוקא) בניגון נאה, ובשמחה גדולה, ועושים כבוד לשבת זו ומעטרים אותה בשם נאה, 'שבת שירה':
יש נוהגים שבשבת שירה, מפזרים בחוץ משירי מאכלי שבת, שיאכלום עופות הבית וציפורי הדרור שבחוץ, ונותנים טעם למנהגם:
כיון שקוראים בשבת זו בפרשת בשלח שיש בה סיפור על המן שירד לישראל במדבר ושנאמר בו (שמות טז): אכלהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט, ולא מצאו:
אמרו רבותינו ז"ל, שאותם האנשים שיצאו ללקוט ביום השביעי רשעים היו, ידעו שהמן לא ירד בשבת כדבר משה, מה עשו? הלכו בלילה ופזרו בשדה מן המן שבכליהם על מנת לאסוף אותו בבקר ולהביאו למחנה לעיני כל העם, כדי שיאמרו, משה בדאי הוא שבודה מצוות מלבו. ויהי בבקר יצאו ללקוט - ולא מצאו. והיכן היה המן הזה שהניחוהו אמש? אלא שהקדימום הצפרים שבאו בעוד לילה וישאוהו למרחוק כדי שיאמנו דברי משה וגם השבת תהא מקודשת אצל כל העם; -:
משום כך ראויות הצפרים ליטול שכרן. ואימתי נוטלות שכרן? ביום שמזכירים את צדקתן, בפרשת בשלח:
ויש אומרים, שהן נוטלות שכר שירה שהן אומרות לקדוש ברוך הוא בצפצופן כל יום, ובשעה שאנו עומדים בפרשת שירה שלנו, אנו נזכרים בשירתן של הצפרים:
טעם אחר: להורות כי הקדוש ברוך הוא המציא לישראל במדבר מזונותיהם ללא עמל ויגיעה כצפרים ועופות המוצאות מזונותיהן בכל מקום:
יש מן הפוסקים שהתנגדו למנהג זה, משום שאסור ליתן מזונות בשבת לפני בעלי חיים שאין מזונותיהן על האדם:
ט"ו בשבט:
חמשה עשר בשבט הוא אחד מארבעה ראשי השנה שיש בכל שנה ושנה, ואלה הם: אחד בניסן, אחד באלול, אחד בתשרי, וט"ו בשבט. כל אחד מארבעה אלה הוא ראש השנה לעניניו:
אחד בניסן - ראש השנה למנין שנות מלכי ישראל ולסדר הרגלים שבשנה:
אחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. שכל הבהמות הנולדות עד אחד באלול נחשבות על השנה שיצאה ומתעשרות לעצמן, והנולדות אחריו נחשבות על השנה החדשה ומתעשרות לעצמן, ואין מעשרין מן הנולדות בשנה זו על הנולדות בשנה אחרת. רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי:
(מעשר בהמה אינו כשאר מעשרות, אלא יש עליו קדושת קרבן, לפיכך אינו נוהג בזמן הזה):
אחד בתשרי - ראש השנה לדין, וכל באי עולם עוברים לפני הקב"ה ביום זה כבני מרון. וכן הוא ר"ה למנין שמיטות ויובלות, ולמנין שנות ערלה בנטיעות חדשות ולמעשר תבואות וירקות:
חמשה עשר בשבט - ראש השנה לאילן. למאי נפקא מינה? למעשרות:
הואיל והמעשרות אינם שוים בכל שנה, בשנה הראשונה שאחר שנת השמיטה, והשניה, והרביעית, והחמשית - שנות מעשר שני הן; והשנה השלישית והששית - שנות מעשר עני הן, מלבד מעשר ראשון שיש בכל השנים; והואיל ואין מעשרין מפרות שנה אחת על פרות שנה אחרת - איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה? חילוקי דינים וזמנים יש בענין זה בין ירקות ותבואות ופרות האילן; לזה ראש השנה שלו ולזה ראש השנה שלו; ופרות האילן - ראש השנה שלהם בט"ו בשבט:
וכן לענין ערלה ורבעי, נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. ויש אומרים שגם לענין פרות שביעית, הפרות שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה שמינית, דינם כשל שביעית:
חנטו פרותיהם קודם ט"ו בשבט, הרי פרות אלה לכשיבשילו, על פרות אשתקד יחשבו; חנטו לאחר ט"ו בשבט - על פרות השנה יחשבו. וחנטה זו שאמרנו - שהתחיל הפרי לגדול וקודם שגדל שליש מגדלו המלא. (ואין הכוונה לפריחה שעל האילן):
יש מפרות האילן שאין שעת החנטה קובעת בהם אלא זמן לקיטתם או זמנים אחרים, ולעולם תחילת שנתם בט"ו בשבט:
וקבעו חכמים את יום חמשה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיון שביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פרות שהאילן יוציא מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה תהא:
בט"ו בשבט, כבר אגורים דשנה ושמנה של האדמה בתוכה, ממה שגשמי החורף הפרוה, וכל נטיעות שנוטעים מט"ו בשבט ואילך - בחזקת שיקלטו יפה ויוציאו פרות:
