פרשת כי תשא

עכשיו עליכם לדעת שכל הפרשיות האלו, היינו פרשת תרומה ותצוה ופרשה זו של שקלים, שהיו דברים הנצרכים למשכן, כל אלו ציוה הקב"ה אחרי שכבר עשו את מעשה העגל כדי שיכופר להם קצת עון העגל. שכשם שנתנו זהב לעגל כך יתנו נדבה למשכן. ואע"פ שכולן נכתבו בתורה לפני פרשת העגל, אבל האמת היא שנאמרו לאחר מעשה העגל ונכתבו שלא כסדר. וזהו מה שאמרו חז"ל בהרבה מקומות אין מוקד ומאוחר בתורה. עכשיו צוה הקב"ה לאחר מעשה העגל למנות את ישראל. משל למה הדבר דומה לאדם שהיה לו עדר צאן ופרצה בהם מגפה ומתו חלק מהם. אחרי שפסקה המגפה אמר לרועה רוצה אני שתמנה את הצאן לראות כמה נשארו. כך אמר הקב"ה למשה אחרי מעשה העגל שנפלו הרבה נפשות מישראל, כפי שנבאר להלן רוצה אני שתצוה את ישראל ותדע כמה נשארו. ואע"פ שאין הנמשל דומה למשל ממש, כיון שאין דבר נעלם מעיני הקב"ה ואין לו הכרח למנות כדי לידע כמה נשארו, אבל רצה הקב"ה להראות החיבה שהוא מחבב את ישראל וצוה למשה למנותם כדי לידע כמה נשארו, להודיע שיחזור ויחבבם אם יעשו תשובה ויהיו בני ישראל כשרים.

ונתנו איש כופר נפשו לה': כלומר ציוה הקב"ה שלא תימנו את בני ישראל לי הגולגולות אחד ועוד אחד, לפי שבדבר המנוי שולטת עין הרע, ואם תמנה אותם לפי גולגלות תפרוץ בהם מגפה. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שמנה את ישראל לי גולגלות ופרצה מגפה ונפלו שבעים אלף נפשות מישראל לי שעין הרע דבר רע מאוד וצריך אדם להיזהר ממנה הרבה.

"זה יתנו" הראה ה' למשה כמין מטבע של אש ומשקלה כחצי השקל ואמר לו "כזה יתנו" (רש"י).

ומספרים על המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל שיום אחד פנה אליו יהודי בדמעות שליש ואמר לו שיש לו גידול בגוף ב"מ, וצריך לעבור ניתוח בעוד שבועים. הסתכל הרב על הצילום ואמר לו בעזרת ה' לא תצטרך לעשות ניתוח, רק תתן שתים עשרה אלף לירות עבור התיקון שנעשה. למרות שבדרך כלל הרב היה מבקש ששים לירות אבל במקרה הזה למרבית הפלא ביקש הרב סכום גדול. באותו יום הלך החולה, לוה את הכסף  ונתן לרב את כל הסכום הנדרש. ומיהר הרב וחילק למוסדות ולאברכים את כל הכסף, ועשה תיקון. לאחר שבועיים אמר לו הרב תאמר לרופאים שאני מבקש שלא יעשו ניתוח לפני שעושים צילום חוזר. הלך ואמר לרופאים כדברי הרב ולא הסכימו, וטענה בפיהם יש לנו צילום ברור מפעם שעברה, ושום דבר לא ישתנה. לאחר הפצרות רבות הסכימו הרופאים לצילום חוזר ואכן נדהמו למראה עיניהם כשראו שאין שום דבר בגופו ושלחוהו לביתו לחיים ולשלום על זה נאמר צדקה תציל ממות. (לבוש יוסף).

זה יתנו כל העבר על הפקודים (תשא  ל-יג)

וכבר אמרו חז"ל ששלשה דברים נתקשה בהם משה רבנו וסימנם משה, מנורה שנאמר וזה מעשה המנורה, שקל שנאמר זה יתנו כל העובר על הפקודים, החודש שנאמר החודש הזה לכם ראש חודשים, כזה ראה וקדש, ובמצות מחצית השקל נתקשה משה רבנו להבין כיצד במצוה זו יהא בה כח לכפר, עד שהראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש ואמר לו זה יתנו כל העובר על הפקודים, והרמז בזה שכמין מטבע של אש הראה לו הקב"ה למשה, שאם האדם נותן את הצדקה בבחינה של אש בחשק ובחמימות כאש אז ודאי יש בו כדי לכפר על נפשותיכם, וכאשר מקיים האדם את מצות הבורא בבחינה של אש בוערת לעבודת הבורא יש בכח הכוונה של אותה מצוה לכפר אפילו על חטא העגל, וזה שאמר לכפר על נפשותיכם.
ועוד טעם למחצית השקל כיון שאין אדם יכול להסתפק בטובות שיש לו. תמיד הוא מרגיש חסרון. כיון שהוא נוצר מארבע יסודות עפר, מים, רוח, אש ושני היסודות עפר ומים ניתנים להישקל. אבל רוח ואש אינם ניתנים להשקל וזהו רמז למחצית השקל שאין אדם יכול למלא תאוותו.

ובאופן אחר נראה לומר כמין מטבע של אש הוציא לו הקב"ה ואמר זה יתנו, כי הרי ידוע שטבע האש מצד אחד היא לתועלת האדם ולעזרתו למאכל ולחמום וכדומה, מאידך גיסא האש היא סכנה גדולה ונזק גדול יכול לצמוח ממנה ע"י שיכולה לשרוף כל העומד בדרכה, אבל זה תלוי אם האדם יודע להשתמש באותה האש אז זה לתועלתו, ואם חלילה אינו יודע אז אש אוכלתו, וכמו כן מטבע של אש הראה לו הקב"ה, לומר לו שבמטבע זה אפשר לפעול דברים נשגבים ומועילים בבחינת האש שהיא לתועלת האדם, ואם אין האדם יודע להשתמש באותה מטבע כראוי אלא הוא מבזבזה על דברים בטלים ואסורים א"כ זה בבחינה של אש שורפת, וכמו שדרשו על הפסוק והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם הוא בגימטריא ממון, שאותו ממון הוא מוצב ארצה, אבל אפשר לפעול בו בדברים שיכולים להגיע השמימה. וכך בכל דבר, שנאמר "והלך לפניך צדקך" הצדקה שהיהודי עושה מהממון הולכת לפניו בעולם הבא ואם מאותו ממון היה משקיע בתאוות ובמותרות הממון שמור לבעליו לרעתו שבגללו הפסיד עולם הבא.

ראיתי בספר של ליקוטי החיד"א הקדוש הסבר יפה למישנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ...לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר" לכאורה נאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אז למה צריך לקיים מצוות ומעשים טובים מיראה. מה שיהיה נוח לאדם ח"ו יקיים מאהבה ומה שלא נח לא יקיים? אך אם נתעמק במשנה נבין שמי שלא מאמין בתחיית המתים ואינו פועל לקיים מצוות אין לו חלק בעולם הבא. ובאר היטב "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר לעולם ירשו ארץ" (תחית המתים) נצר מטעי (מצוות שנטע כאן אוכל מפירותיהן בעולם הבא שנאמר אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם בעולם הזה הקרן קיימים לעולם הבא ואלו הן כיבוד אב ואם גמילות חסדים... ועוד נאמר היום לעשותם ומחר לקבל שכרם) "מעשי ידיו להתפאר" (אלו מצוות שיש לנו כלל "קדש במותר לך" כל העולם הזה מעשה ידיו של הקב"ה אם זה האוכל או השתייה, הנוף, הבריאה, האנשים ועוד וברגע שהאדם רוצה ליהנות ממשהו, צריך הוא לברך ברכה ראשונה ואחרונה, גם אם ירצה לחיות ביחד עם אישה צריך הוא לקדש אותה ולברך על מצוות עשה כמו ציצית וכו'. שנאמר אשר קדשנו במצוותיו וציונו וכו' על כל הדברים הגשמים שתכליתם לעלות לקדושה ולפאר אותם ממדרגה גשמית לרוחנית שנאמר מעשי ידי להתפאר לפאר להלל ולקלס את הקב"ה בזה העולם. ומי שלא מאמין בתחיית המתים ולא מעלה את מעשה ידיו של הקב"ה לקדושה שנאמר מעשי ידי להתפאר אין לו חלק בעולם הבא ועד רבה הוא גוזל ממטעיו של הקב"ה בעולם בלא ברכה ומרגיז את הקב"ה בארמונו. כגון: אוכל ולא מברך או מסתובב עם אשה ולא קידש אותה כדת וכדין וכדומה, אוי לו מיום הדין אוי לו מיום התוכחה וכמובן שאין לו חלק בעולם הבא כי לא קיים את תכלית העולם הזה. לכן ישמע חכם ויוסף לקח כי כשם שהבגד מעיד על היצרן שיצר אותו והגינה מעידה על הגנן שסידר אותה כך העולם מעיד על בורא עולם שנאמר בתהילים "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" כלומר המראה של מפת השמים איך השמש שוקעת וזורחת מימים ימימה והעונות קיץ סתיו חורף אביב מסודרות הכל עובד כמו שעון ועוד יש לנו לוחות מתוקנים לעוד שנים שאומרים לנו מתי השקיעה וזריחה בדיוק זה רק מראה על עולם מתוכנן וכל דבר מתוכנן זה מלאכת יוצר לכן בעל כורחך יש בורא לעולם והשמים מספרים כבוד אל מספיק רק להביט כי תמונה אחת שווה אלף מילים. וכשם שאי אפשר להסתכל על השמש שהיא רק כוכב אחד מתוך מיליארדי כוכבים בשמים שהם חלק מהבריאה אז קל וחומר אי אפשר להביט או להבין את בורא עולם שהוא יצר את הכל כמו שנאמר לא יראני אדם וחי ועוד נאמר לא מחשבותיי מחשבותיכם לא דרכי דרככם ועוד החקר אלוק תמצא. לכן עלינו לקבל ענוה וחכם עיניו בראשו בעין אחת יראה את גדולת הבורא ובעין השנייה את אפסות עצמו ויחזור בתשובה ויתקדם מעלה מעלה בסולם היראה לפני יום הדין הגדול והנורא בראש השנה שספרי חיים ומתים לפניך נפתחים וחבל שהאדם יבזבז את העולם הזה בחומריות ודמיונות שמעולם לא מביאים סיפוק כי כך זה טבעם והאמת היחידה זה עבודת השם שנאמר על המצוות "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" לקבל את שכרם בעולם של נצח ושכרם הוא הטוב הנצחי ולעולם לא נמאס והחי יתן ללבו ולא יהיה כאותם כסילים שעינים להם ולא יראון אוזנים להם ולא ישמעון אף להם ולא יריחון.  יש לכולנו בחודש אלול הזדמנות להכין את עצמנו להתחרט להתוודות ולעזוב את החטא לקבל החלטות טובות ולצעוד לדרך חדשה ולהתחיל שנה חדשה בתשובה ומעשים טובים כאשר כל עוונותינו ימחקו ובע"ה נגיע לראש השנה מוכנים ומזומנים לקבל עול מלכות שמים מעתה ועד בכלל אמן כן יהי רצון.

שבעה בנים העביר ישי לפני שמואל בזה אחר זה, בכל פעם השמן נבלע בקרן ונעלם, ושמואל נאלץ לאמר: "לא באלה בחר ה'". אחרי שעברו הבנים שאל שמואל את ישי "האם אלה הם כל בניך?"

"לא" השיב ישי "נשאר עוד אחד הקטן, והוא רועה צאן בשדה. ישי לא החשיבו לעומת אחיו הגדולים ולכן לא קרא לו.

אמר שמואל לישי, שלא ישבו לאכול עד אשר יבוא!

מיד נשלח שליח לקרוא לדוד מן השדה, כאשר הגיע דוד והוא אדמוני יפה עינים, נחרד שמואל: אדמוני כעשו, זה יהא שופך דמים! אמר לו הקדוש ברוך הוא אמנם אדמוני הוא, אך אל תחשוש לכך, אמנם הוא עתיד לשפוך דם, אך את דמם של הרשעים אשר יהרוג במלחמה. ואף זאת הוא יעשה, רק על פי דעת סנהדרין. הנה האיש אשר בחרתי בו עומד לפניך, ואתה יושב? קום משחהו כי זה הוא!

שמע שמואל את דברי ה', לקח את קרן השמן, והנה עלה השמן מעצמו ונצק על ראש דוד!

קרשו טפות השמן הזוהרות על מצחו,עטרו את ראשו כעטרה משובצת יהלומים ומרגליות, הקרן שבה והתמלאה כפי שהיתה לפני המשיחה.

ישב דוד בין שני גדולי הדור – ישי ושמואל רמז לעתיד לבוא שאין מחיצה של צדיקים שאין דוד ביניהם, ומאותו יום והלאה שרתה על דוד, רוח נבואה ורוח גבורה. וכן מאותו יום ואילך התעורר בו רוח הקודש ובהשראתו חיבר את מזמורי ספר תהילים. (613 סיפורים על תרי"ג).

ועשית אותה קטורת רוקח מעשה רוקח ממוח טהור קודש (תשא  ל-לה)

"בעל הטורים" מביא מדרש: "מעשה רוקח – "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת י, א), זהו שדרשו רבותינו שהיו מרננים אחר הקטורת לומר: בה מתו נדב ואביהוא, בה מתו עדת קרח, שנאמר "מוות" גבי "רוקח", דהיינו קטורת. ואמר להם משה: ראו שאין הקטורה ממית, אלא אדרבה, מחיה, שנאמר לאחר מעשה קרח ועדתו: "ויקח אהרון כאשר דיבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה חל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר, קרח יז, יב-יג), דכתיב: "טהור קודש", אלא החטא ממית, ע"כ.

נדב ואביהוא נשרפו על שהקטירו קטורת, כפי שנאמר: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אשר וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא י,א-ב). אצל קרח ועדתו אומר הכתוב: "ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטורת ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרון" (במדבר, קרח טז, יח), ואחר כך: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת" (שם, לה). יוצא מזה שקטורת יכולה לגרום למיתה למי שמשתמש בה. ומצד שני, אנו רואים בשעת המגיפה שאותה קטורת יכולה לגרום לחיים ולהצלה. איזה דבר ישנו בקטורת שגורם לקוטביות הזו, שמצד אחד זהו הדבר הכי מסוכן לשימוש, ומצד שני זהו הדבר הכי יעיל נגד מיתה?

אמרו חז"ל בגמרא כריתות (ו ע,ב) אמר רבי חנא בר בזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי "חלבנה" ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת, ע"כ. ה"חלבנה" מנויה בין אחד עשר סממני הקטורת, ככתוב: "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה"  (שמות, כי תשא ל, לד). הגמרא למדה מכאן, למרות שסמים נועדו לתת ריח טוב בזמן הקטרת הקטורת, מכל מקום מערבים בו גם סם שריחו רע, לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפילותנו. ושואלים המפרשים, מה מוסיפים כביכול אותם רשעים בתענית של כלל ישראל? וכי לא עדיף שיהיו כולם צדיקים? ואילו מלשון הגמרא משמע שצריך לצרף עמנו פושעי ישראל, שנאמר: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית.

אומר על כך המהר"ל בפירושו על התורה "גור אריה" (שמות, כי תשא): דע, כי הדבר הזה הוא דבר מופלג בחכמה, שכאשר גזרו תענית שכל תענית הוא העינוי שירחם השם עליהם, ואין הכנעה ממי שהוא כבר קרוב אליו כמו הצדיקים, ולכן אין הצדיקים מביאים הרחמים. אבל הרשע מביא הרחמים, כי כאשר הוא רחוק מן השם יתברך, ההכנעה הוא יותר, שאין לך הכנעה רק כאשר שונאו מכניע מפניו. וזה מביא רחמים, ולכך כל תענית שאין בו מפושעי ישראל שבו ראוי הכנעה, אינה תענית, ע"כ. מסביר המהר"ל, שאם נגזרה גזירה על הציבור והציבור רוצה לשנותה על ידי תענית, אזי הדבר אפשרי אם מראים הכנעה לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן, רשע שנכנע לפני הקודש ברוך הוא, גודל הכנעתו היא יותר מאשר צדיק אשר ממילא כנוע כבר מקודם לקדוש ברוך הוא. מכיון שסגולת תענית היא ההכנעה, כי ברגע שהאדם מכניע את עצמו, הוא אינו אותו אדם שעליו נגזרה הגזירה אלא אדם אחר, ממילא הגזירה מתבטלת. והשינוי הכי גדול באדם יכול לבוא דווקא מאדם רשע, שהיה רשע ומשתתף בתענית ומכניע ליבו לקדוש ברוך הוא, אזי ממילא כל הציבור הוא ציבור אחר, ולכן בטלה הגזירה.

וכמו שתענית ציבור תוקפו חזק יותר במן שהרשעים מבטלים עצמם ומכניעים ליבם, כך גם הקטורת, חזקה יותר דווקא כשלוקחים חלבנה שריחה רע והיא מעורבת ומתבטלת עם כל הסממנים. ולכן, מכיון שכוח הכפרה והסגולה של הקטורת הוא בהכנעה ובביטול, אם חס וחלילה המקטיר את הקטורת אין בו הכנעה וביטול, אזי כוח החלבנה יפעל לצד השני, ואז כביכול הריח הרע גובר וגורם למיתה. אבל אם המקטיר הוא מי שמכניע ומבטל את עצמו, באופן כזה הריח הרע מכניע עצמו ומשתף פעולה עם הריחות הטובים, וזה גורם להצלת נפשות.

נדב ואביהוא שעשו מעשה בלי לשאול אף אחד, כפי שנאמר בגמרא (עירובין סג ע"ע, יומא נג ע"א) תניא רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרון עד שהורו הלכה בפני משה רבן, ע"כ. והיתה בהם גאווה, כפי שנאמר בתורת כהנים על הכתוב: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" (ויקרא, שמיני י, א), "נדב ואביהוא" – מה תלמוד לומר "בני אהרון"? (וכי אין אנו יודעי שהם בני אהרן?) שלא חלקו כבוד לאהרון. "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" איש מעצמו יצאו, ולא נטלו עצה מזה, ע"כ. ומי שבא להקטיר את הקטורת מתוך גאווה וכבוד, אז זה נהפך לסם המוות – לריח רע, כשם שאין אתה מבטל ומכניע את עצמך, כך גם החלבנה לא תתבטל ותכניע עצמה, וממילא הקטורת נהפכת לסם מוות.

ענין זה היה גם אצל מקטירי הקטורת בעדת קח, הם נלחמו כביכול על כבודם, ואמרו: "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר, קרח טז, יג), הם טענו על משה שנטל לעצמו מלוכה ואת הכהונה נתן לאחיו, ואומר להם משה רבינו: "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרון מחר, וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטורת" (שם, טז-יז) אומר על זה המדרש תנחומא (במדבר, קרח אות ז) כשראה משה שעמדו בגאוותם ובמרדיהם, אמר להם: אתם יודעים "ויאמר משה אל קרח וגו'" ע"כ. משה ראה את גאוותם. לכן כשבאו מקטירי הקטורת מתוך גאווה להקטיר, אז סם החיים נהפך לסם מוות ונשרפו באש.

לעומת זאת אהרון, שהוא אוהב שלום ורודף שלום, ויש בו הכנעה כשהוא מקטיר את הקטורת, ממילא היא הופכת לסם החיים. ואכן גם בעצם מעשה פעולת ההקטרה שהפסיקה

תגובת הקטורת היא קיצונית, ותלוי מי מקטיר אותה, כי סוד ביטול גזירה, מגיפה או אסון, הוא בהכנעה. זאת רואים בסמים, שבהם מקטירים גם סם חלבנה שריחו רע, והוא מוסיף לאחרים על ידי שהוא מתבטל (במו אותם רשעים שמתבטלים בתענית בעם ישראל). לפיכך, אם יבוא בעל גאווה וינסה להקטיר, יתגבר הריח הרע ויהפוך הכל לסם מוות. אבל אם מקטיר הקטורת הוא בעל ענווה והכנעה, הקטורת תהיה סם חיים.

צריך לדייק באמירת  הקטורת שנאמר אם חוסר אחת מכל סיממניה חייב מיתה. (אור חדש)

והטעם שחביבה קטורת יותר מכל הקרבנות, לפי שכל הקרבנות שהם חטאת עולה אשם שלמים מנחה באים על איזה חטא. אבל קטורת לא היתה באה על שום חטא, אלא לשמחה, כפי שנאמר בכתוב: ושמן וקטורת ישמח לב (משלי כז), היינו שמן המנורה והקטורת משמחים הלב, שנעשו לשם שמחה. וכן היו קשורות זו בזו. שבשעה שהיו מדליקים את המנורה היו מקטירים את הקטורת, כמו שנאמר בפסוק: ובהעלות אהרון את הנרות בין הערבים יקטירנה. ולכן היתה חשובה מאד בפני הקב"ה.

ומעלה גדלה היתה לקטורת שהיתה תרופה מאירה לטהר הבריות מן החטא. שכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעה שהיו מקטירים אותה על גבי המזבח, היה מתעורר לבו לתשובה שלמה והיה לבו נטהר מכל הרהור רע ומטומאת היצר הרע. וכמו הציץ שהיה חרות עליו שם הקב"ה, שכל המסתכל בו היה מקבל יראה גדולה בלבו, והיה חוזר בתשובה שלמה, כך היה בכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעת הקטרתה. וכן היתה שוברת את הסט"א שלא היה יכול לדבר רע על ישראל, ולכן נקרא מזבח מקטר קטורת (שמות ל, א) אע"פ שלא הקריבו עליו שום קרבן אלא הקטורת היתה שוברת ומכניע את הסטרא אחרא. ולכן נקרא המקום מזבח שבו היה נזבח הסט"א.

וכיון שחשובה כל כך מעלת הקטורת, ישתדל אדם לומר פרשה זו בכל יום, בבוקר ובערב, ואל יקשה הדבר בעיניו להתעכב עוד שעה קלה בתפילה לאומרה כדי לעשות נחת רוח לקונו כיון שהקטורת גדולה מן התפילה, שהתפילה נתקנה במקום הקורבנות, וכבר בארו לעיל שהקטורת חשובה יותר מכל הקרבנות, נמצא שהקטורת חביבה יותר מן התפילה. וכן בהיותה רפואה טובה לטיהור החטאים.

ואמר רבי שמעון בר יוחאי, אילו ידעו הבריות כמה גדולה מעלת פטום הקטורת לפני המעטרים אותה ושמים אותה על הראש כעטרת של זהב. וכל האומר כל יום פטום הקטורת בשחרית ובערבית בנחלת, תיבה בתיבה, שלא מדלג אפילו תיבה אחת, ומבין את מה שהוא מוציא מפיו, ינצל מכל מיני מאורעות רעים ומהרהורים רעים וממיתה רעה, ויהיה מובטח כל אותו יום שלא יגיע לו שום נזק, ויינצל מעונשי הגיהנם, ויהיה לו חלק בחיי העולם הבא. וח"ו בזמן מגפה אין רפואה טובה יותר מפטום הקטורת. וזו היתה המתנה שנתן מלאך המוות למשה רבנו כשעלה לרקיע לקבל את התורה, שנעשה ידידו וגילה לו סוד זה של הקטורת שמסוגלת לעצור המגיפה וכן האמירה בפה עוצרת את המגיפה.

ומעשה היה בחכם אחד ושמו רב אחא, שהלך לעיר אחת שנקראה טרשא ונתארח אצל בעל בית אחד. ובעיר זו פשטה מגפה קשה שבעה ימים רצופים. וכשראו בני העיר את ר' אחא כשהוא בא, אמרו זה לזה: נלך אצל החכם הזה שבא מחוץ לעיר ונראה אם יש לו תקנה לצרה זו. הלכו אצלו ואמרו לו, דע רבנו שיש בעיר מגפה זו שבעה ימים והיא הולכת ומתגברת. שמא יעשה רבנו שום עצה לפורענות זו.  אמר להם: נלך לבית הכנסת ונתפלל לפני השי"ת שיעצור בעד המגפה הזאת. ובעודם הולכים לבית הכנסת הלכו ובאו אנשים וסיפור שהמגפה הולכת ומתגברת. ופלוני ופלוני מתו ופלוני ופלוני גוססים. אמר להם רב אחא מאחר שהפורענות קשה והזמן דוחק, לא נלך להתפלל, אלא תעשו כפי שאני אצווה אתכם. בחרו מביניכם ארבעים אנשים, מן המובחרים שבכם, שאתם מכירים בהם שהם יראי שמים ואני ביניהם, ונלך לארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד. ותאמרו מלב ונפש פטום הקטורת ופרשת הקורבנות, ובע"ה תוסר המגפה.   והם הלכו ועשו כן בארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד, ואמרו פטום הקטורת ג' פעמים. ואחרי שעשו כן אמר להם ר' אחא, הבדילו כמה אנשים מבינכם וילכו לבתים ששם שוכבים חולים וגם שם יואמרו, וכשיגמרו יאמר ג' פעמים שלושה פסוקים אלו והם: ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם.  ויעמוד בין המתים והחיים ותעצר המגפה. והם הלכו ועשו כדבריו, ובטלה המגפה באותו מקום ואף נתרפאו אותם שהיו קרובים למיתה ואז שמעו בת קול האומרת למזיקים כדברים האלה: העצרו למעלה ואל תרדו למטה לעשות שום נזק בעיר הזאת, לפי שדין של מעלה אינו שולט בעיר הזאת כיון שהם ראוים שיבטל. ואחרי כל זה נרדם ר' אחא מרוב חולשה, ושמע שאומרים לו בחלומו, כשם ביטלת מן העיר את המגפה, כן תעשה להחזירם בתשובה, שזה בלי זה אינו מועיל כלום, שבהיותם אנשים רעים נגזרה עליהם גזרת המגפה. הלך רב אחא וסיפר הדברים לאנשי העיר והחזיר את כל אנשי העיר בתשובה שלמה, ואז שינה רב אחא שם העיר שהיתה נקראת טרשא וקרא לה מתא מחסיא. היינו עיר הרחמים, שריחם הקב"ה על העיר הזאת וביטל ממנה הגזרה הרעה. וזה ששינה שם העיר, כדי שהאנשים יזכרו כל שעה אותה גזרה רעה שנגזרה עליהם על מעשיהם הרעים ולא יחזרו לכיסלה עוד.

מהי הדרך החינוכית הנכונה שיכולה להשפיע ועל הסכנה בהפיכת הטפל לעיקר

פרשתנו מהווה נק' משבר בתהליך יציאתם של ישראל ממצרים. בהיותם בתחתית ההר מחכים לירידתו של משה עם התורה בכדי שיוכלו להמשיך במסעם אל עבר הארץ אותה בחר ד' לשכנו בה, מאבד הערב רב, אותו בליל אומות שהוציא משה ממצרים, בחשבו כי יוכל כבר אז להביא לכך שיקבלו כולם את עול מלכותו של הקב"ה עליהם, את סבלנותו, ובחשבם כי מת משה, אותו משה שהוציאם ממצרים, מבקשים תחליף תחתיו. ודאי שגם חלק מהעברים לא היו נקיים מחטא, ולכן היות ולא רק שלא מנעו את החטא, אלא אף שיתפו פעולה (ולו ורק בשתיקתם), הרי גם עליהם יוצא הקצף.

תהליך יציאתם של ישראל מגלות מצרים, ומהגלויות בכללם, אינו רק תהליך פרטי של עם היוצא לחירות, אלא יש בו תהליך של גאולה לעולם כולו (כפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל בפתגמו לחודש ניסן "יציאת ישראל מצרים תחשב לעד אביב העולם כולו"). יש צורך לגאול את כללות העולם ממשבריו, ולהעלותו חזרה לעולם התיקון.

משה רבינו חשב, שכבר הגיע העת לכך, ולכן לא היה מוכן לוותר על האפשרות לגאול יחד עם ישראל, את אותם המוכנים לכך מבין האומות שהיו במצרים. אך לא כך היה. אותם שיצאו עם ישראל ממצרים, האמינו במשה יותר ממה שהאמינו בד'. עבורם לא היה משה רק שליחו של הקב"ה, אלא הוא הוא גואלם, הוא הוא מושיעם.

גם ישראל עצמם לא היו נקיים מחטא עבודה זרה, ולכן משה, ביורדו מההר, ובראותו את המתרחש במחנה, מבין שישנה סכנה עצומה בנתינת לוחות הברית לעם שעלול לחטא עבודה זרה. ולכן הוא משבר את הלוחות לעיניהם בתחתית ההר. כיון שיש צורך בתהליך חינוכי עמוק בקרב העם, כל עוד לא התרחש תהליך זה, הרי שגם הלוחות עלולות ליהפך לעבודה זרה, כאשר שוכחים מה האמצעי ומה המטרה. כאשר מקדשים את השליח במקום את המשלח.

זו גם הסיבה לכך שמשנה התורה את סדר סיפור המאורעות, ומביאה את הציווי למשה על המשכן לפני סיפור חטא העגל, ורק אחרי החטא מביאה את ציווי המשכן לעם. כיון שגם בכך עלול להיווצר מצב בו שוכחים את מהותו של הבניין ואת תפקידו, והופכים אותו להיות לא האמצעי שגם בעזרתו עובדים את הקב"ה, שמלווה את ההשתפרות המוסרית והדתית של האדם, אלא הופכים אותו להיות המכפר עצמו, הבא במקום וכתחליף לעבודה העצמית המתישה שעל האדם לעבור. כאשר יהפכו הדברים להיות כאלה, יאמר הנביא "למה לי רוב זבחכם אמר ד'", כאשר האדם חושב שהקרבן לבדו מכפר עליו, גם אם הוא לא שינה את מהותו ואת תפקודו, אזי אין צורך ומשמעות לאותם הזבחים והעולות.

זו גם הסיבה שיש צורך לכך שיקבלו ישראל את התורה שוב מרצון בימי הפורים, שלא תחת הרושם העצום של מעמד הר סיני. כי כאשר העם נמצא לאחר הניסים ובמעמד בו הוא שומע קולות וברקים ולפידים וכד',

לעומ"ז בימי הפורים, לאחר תלאות וסכנות רבות, לאחר מהלכים מדיניים וארציים שיד ד' נסתרת בהם ולא גלויה כמו במעמד הר סיני, הרי שיכולים היהודים לקבל ברצון מה שקיבלו עליהם בכפיה לפני כן במעמד הר סיני. הפנמה זו העוברת דרך מהלכים ארציים, יש לה סיכוי רב יותר להצליח ולהשאיר חותם, הרבה יותר מאשר הצגה גדולה ככל שתהיה, פירוטכניקות וכד' שאולי יכולות להשפיע לזמנן, אך במהירות בה השפיעו כך עלולות לחלוף. כפי שאנו רואים בהפטרה שהיינו קוראים השבת, אלמלא היתה שבת זו שבת בה קוראים את פרשת פרה, שלאחר מפגן הכח העצום של אליהו בהר הכרמל, ולאחר מפגן התמיכה הלא פחות גדול של כל העם באליהו והצהרת האמונה הגדולה של "ד' הוא האלקים", לא עבר יום (ואולי אף פחות מזה) ושוב חזרו כולם לעבוד לבעל. רק בתהליך של חינוך ובניה איטית מהמסד לטפחות, באמצעים דידקטיים ותוך לימוד רצוני, ולא תוך כפיית הרצון או הגוף, יכולים אנו להיות מובטחים כי הדברים יופנמו וישאירו חותם בל ימחה, אשר לא יושפע וישתנה ע"י מעשים והשפעות חיצוניות. ואל לנו לחשוב שהדברים אמורים לעמי הארץ או לפשוטי עם ולא לנו. כי אותו הדור הלא דור דעה הוא וגדולי בגדולים שבדורותינו כקטני הקטנים נחשבים לגביהם ובכל זאת חטאו בעגל, וכדבריו הידועים של מנשה לרב אשי שאילו היה בדורו היה תופס בשולי גלימתו לרוץ יותר מהר אחרי הע"ז. אמנם היצר הרע של ע"ז נהרג בימי עזרא אבל הדברים אמיתיים ונכונים לגבי כל מערכת הקודש עד אשר תמלא הארץ דעת את ד' כמים לים מכסים.

"בעל הטורים" מביא מדרש: "מעשה רוקח – "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת י, א), זהו שדרשו רבותינו שהיו מרננים אחר הקטורת לומר: בה מתו נדב ואביהוא, בה מתו עדת קרח, שנאמר "מוות" גבי "רוקח", דהיינו קטורת. ואמר להם משה: ראו שאין הקטורה ממית, אלא אדרבה, מחיה, שנאמר לאחר מעשה קרח ועדתו: "ויקח אהרון כאשר דיבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה חל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר, קרח יז, יב-יג), דכתיב: "טהור קודש", אלא החטא ממית, ע"כ.

נדב ואביהוא נשרפו על שהקטירו קטורת, כפי שנאמר: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אשר וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא י,א-ב). אצל קרח ועדתו אומר הכתוב: "ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטורת ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרון" (במדבר, קרח טז, יח), ואחר כך: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת" (שם, לה). יוצא מזה שקטורת יכולה לגרום למיתה למי שמשתמש בה. ומצד שני, אנו רואים בשעת המגיפה שאותה קטורת יכולה לגרום לחיים ולהצלה. איזה דבר ישנו בקטורת שגורם לקוטביות הזו, שמצד אחד זהו הדבר הכי מסוכן לשימוש, ומצד שני זהו הדבר הכי יעיל נגד מיתה?

אמרו חז"ל בגמרא כריתות (ו ע,ב) אמר רבי חנא בר בזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי "חלבנה" ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת, ע"כ. ה"חלבנה" מנויה בין אחד עשר סממני הקטורת, ככתוב: "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה"  (שמות, כי תשא ל, לד). הגמרא למדה מכאן, למרות שסמים נועדו לתת ריח טוב בזמן הקטרת הקטורת, מכל מקום מערבים בו גם סם שריחו רע, לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפילותנו. ושואלים המפרשים, מה מוסיפים כביכול אותם רשעים בתענית של כלל ישראל? וכי לא עדיף שיהיו כולם צדיקים? ואילו מלשון הגמרא משמע שצריך לצרף עמנו פושעי ישראל, שנאמר: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית.

אומר על כך המהר"ל בפירושו על התורה "גור אריה" (שמות, כי תשא): דע, כי הדבר הזה הוא דבר מופלג בחכמה, שכאשר גזרו תענית שכל תענית הוא העינוי שירחם השם עליהם, ואין הכנעה ממי שהוא כבר קרוב אליו כמו הצדיקים, ולכן אין הצדיקים מביאים הרחמים. אבל הרשע מביא הרחמים, כי כאשר הוא רחוק מן השם יתברך, ההכנעה הוא יותר, שאין לך הכנעה רק כאשר שונאו מכניע מפניו. וזה מביא רחמים, ולכך כל תענית שאין בו מפושעי ישראל שבו ראוי הכנעה, אינה תענית, ע"כ. מסביר המהר"ל, שאם נגזרה גזירה על הציבור והציבור רוצה לשנותה על ידי תענית, אזי הדבר אפשרי אם מראים הכנעה לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן, רשע שנכנע לפני הקודש ברוך הוא, גודל הכנעתו היא יותר מאשר צדיק אשר ממילא כנוע כבר מקודם לקדוש ברוך הוא. מכיון שסגולת תענית היא ההכנעה, כי ברגע שהאדם מכניע את עצמו, הוא אינו אותו אדם שעליו נגזרה הגזירה אלא אדם אחר, ממילא הגזירה מתבטלת. והשינוי הכי גדול באדם יכול לבוא דווקא מאדם רשע, שהיה רשע ומשתתף בתענית ומכניע ליבו לקדוש ברוך הוא, אזי ממילא כל הציבור הוא ציבור אחר, ולכן בטלה הגזירה.

וכמו שתענית ציבור תוקפו חזק יותר במן שהרשעים מבטלים עצמם ומכניעים ליבם, כך גם הקטורת, חזקה יותר דווקא כשלוקחים חלבנה שריחה רע והיא מעורבת ומתבטלת עם כל הסממנים. ולכן, מכיון שכוח הכפרה והסגולה של הקטורת הוא בהכנעה ובביטול, אם חס וחלילה המקטיר את הקטורת אין בו הכנעה וביטול, אזי כוח החלבנה יפעל לצד השני, ואז כביכול הריח הרע גובר וגורם למיתה. אבל אם המקטיר הוא מי שמכניע ומבטל את עצמו, באופן כזה הריח הרע מכניע עצמו ומשתף פעולה עם הריחות הטובים, וזה גורם להצלת נפשות.

נדב ואביהוא שעשו מעשה בלי לשאול אף אחד, כפי שנאמר בגמרא (עירובין סג ע"ע, יומא נג ע"א) תניא רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרון עד שהורו הלכה בפני משה רבן, ע"כ. והיתה בהם גאווה, כפי שנאמר בתורת כהנים על הכתוב: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" (ויקרא, שמיני י, א), "נדב ואביהוא" – מה תלמוד לומר "בני אהרון"? (וכי אין אנו יודעי שהם בני אהרן?) שלא חלקו כבוד לאהרון. "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" איש מעצמו יצאו, ולא נטלו עצה מזה, ע"כ. ומי שבא להקטיר את הקטורת מתוך גאווה וכבוד, אז זה נהפך לסם המוות – לריח רע, כשם שאין אתה מבטל ומכניע את עצמך, כך גם החלבנה לא תתבטל ותכניע עצמה, וממילא הקטורת נהפכת לסם מוות.

ענין זה היה גם אצל מקטירי הקטורת בעדת קח, הם נלחמו כביכול על כבודם, ואמרו: "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר, קרח טז, יג), הם טענו על משה שנטל לעצמו מלוכה ואת הכהונה נתן לאחיו, ואומר להם משה רבינו: "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרון מחר, וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטורת" (שם, טז-יז) אומר על זה המדרש תנחומא (במדבר, קרח אות ז) כשראה משה שעמדו בגאוותם ובמרדיהם, אמר להם: אתם יודעים "ויאמר משה אל קרח וגו'" ע"כ. משה ראה את גאוותם. לכן כשבאו מקטירי הקטורת מתוך גאווה להקטיר, אז סם החיים נהפך לסם מוות ונשרפו באש.

לעומת זאת אהרון, שהוא אוהב שלום ורודף שלום, ויש בו הכנעה כשהוא מקטיר את הקטורת, ממילא היא הופכת לסם החיים. ואכן גם בעצם מעשה פעולת ההקטרה שהפסיקה את המגיפה, לא עושה זאת אהרון מעצמו, אלא על פי משה רבינו, כפי שאומר הכתוב: "ויקח אהרון כאשר דיבר משה...ויתן את הקטורת ויכפר על העם" (במדבר, קרח יז יב). וזה בניגוד לנדב ואביהוא שלקחו מעצמם איש מחתתו, מבלי לשאול איש.

תגובת הקטורת היא קיצונית, ותלוי מי מקטיר אותה, כי סוד ביטול גזירה, מגיפה או אסון, הוא בהכנעה. זאת רואים בסמים, שבהם מקטירים גם סם חלבנה שריחו רע, והוא מוסיף לאחרים על ידי שהוא מתבטל (במו אותם רשעים שמתבטלים בתענית בעם ישראל). לפיכך, אם יבוא בעל גאווה וינסה להקטיר, יתגבר הריח הרע ויהפוך הכל לסם מוות. אבל אם מקטיר הקטורת הוא בעל ענווה והכנעה, הקטורת תהיה סם חיים.

צריך לדייק באמירת  הקטורת שנאמר אם חוסר אחת מכל סיממניה חייב מיתה. (אור חדש)

והטעם שחביבה קטורת יותר מכל הקרבנות, לפי שכל הקרבנות שהם חטאת עולה אשם שלמים מנחה באים על איזה חטא. אבל קטורת לא היתה באה על שום חטא, אלא לשמחה, כפי שנאמר בכתוב: ושמן וקטורת ישמח לב (משלי כז), היינו שמן המנורה והקטורת משמחים הלב, שנעשו לשם שמחה. וכן היו קשורות זו בזו. שבשעה שהיו מדליקים את המנורה היו מקטירים את הקטורת, כמו שנאמר בפסוק: ובהעלות אהרון את הנרות בין הערבים יקטירנה. ולכן היתה חשובה מאד בפני הקב"ה.

ומעלה גדלה היתה לקטורת שהיתה תרופה מאירה לטהר הבריות מן החטא. שכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעה שהיו מקטירים אותה על גבי המזבח, היה מתעורר לבו לתשובה שלמה והיה לבו נטהר מכל הרהור רע ומטומאת היצר הרע. וכמו הציץ שהיה חרות עליו שם הקב"ה, שכל המסתכל בו היה מקבל יראה גדולה בלבו, והיה חוזר בתשובה שלמה, כך היה בכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעת הקטרתה. וכן היתה שוברת את הסט"א שלא היה יכול לדבר רע על ישראל, ולכן נקרא מזבח מקטר קטורת (שמות ל, א) אע"פ שלא הקריבו עליו שום קרבן אלא הקטורת היתה שוברת ומכניע את הסטרא אחרא. ולכן נקרא המקום מזבח שבו היה נזבח הסט"א.

וכיון שחשובה כל כך מעלת הקטורת, ישתדל אדם לומר פרשה זו בכל יום, בבוקר ובערב, ואל יקשה הדבר בעיניו להתעכב עוד שעה קלה בתפילה לאומרה כדי לעשות נחת רוח לקונו כיון שהקטורת גדולה מן התפילה, שהתפילה נתקנה במקום הקורבנות, וכבר בארו לעיל שהקטורת חשובה יותר מכל הקרבנות, נמצא שהקטורת חביבה יותר מן התפילה. וכן בהיותה רפואה טובה לטיהור החטאים.

ואמר רבי שמעון בר יוחאי, אילו ידעו הבריות כמה גדולה מעלת פטום הקטורת לפני המעטרים אותה ושמים אותה על הראש כעטרת של זהב. וכל האומר כל יום פטום הקטורת בשחרית ובערבית בנחלת, תיבה בתיבה, שלא מדלג אפילו תיבה אחת, ומבין את מה שהוא מוציא מפיו, ינצל מכל מיני מאורעות רעים ומהרהורים רעים וממיתה רעה, ויהיה מובטח כל אותו יום שלא יגיע לו שום נזק, ויינצל מעונשי הגיהנם, ויהיה לו חלק בחיי העולם הבא. וח"ו בזמן מגפה אין רפואה טובה יותר מפטום הקטורת. וזו היתה המתנה שנתן מלאך המוות למשה רבנו כשעלה לרקיע לקבל את התורה, שנעשה ידידו וגילה לו סוד זה של הקטורת שמסוגלת לעצור המגיפה וכן האמירה בפה עוצרת את המגיפה.

ומעשה היה בחכם אחד ושמו רב אחא, שהלך לעיר אחת שנקראה טרשא ונתארח אצל בעל בית אחד. ובעיר זו פשטה מגפה קשה שבעה ימים רצופים. וכשראו בני העיר את ר' אחא כשהוא בא, אמרו זה לזה: נלך אצל החכם הזה שבא מחוץ לעיר ונראה אם יש לו תקנה לצרה זו. הלכו אצלו ואמרו לו, דע רבנו שיש בעיר מגפה זו שבעה ימים והיא הולכת ומתגברת. שמא יעשה רבנו שום עצה לפורענות זו.  אמר להם: נלך לבית הכנסת ונתפלל לפני השי"ת שיעצור בעד המגפה הזאת. ובעודם הולכים לבית הכנסת הלכו ובאו אנשים וסיפור שהמגפה הולכת ומתגברת. ופלוני ופלוני מתו ופלוני ופלוני גוססים. אמר להם רב אחא מאחר שהפורענות קשה והזמן דוחק, לא נלך להתפלל, אלא תעשו כפי שאני אצווה אתכם. בחרו מביניכם ארבעים אנשים, מן המובחרים שבכם, שאתם מכירים בהם שהם יראי שמים ואני ביניהם, ונלך לארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד. ותאמרו מלב ונפש פטום הקטורת ופרשת הקורבנות, ובע"ה תוסר המגפה.   והם הלכו ועשו כן בארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד, ואמרו פטום הקטורת ג' פעמים. ואחרי שעשו כן אמר להם ר' אחא, הבדילו כמה אנשים מבינכם וילכו לבתים ששם שוכבים חולים וגם שם יואמרו, וכשיגמרו יאמר ג' פעמים שלושה פסוקים אלו והם: ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם.  ויעמוד בין המתים והחיים ותעצר המגפה. והם הלכו ועשו כדבריו, ובטלה המגפה באותו מקום ואף נתרפאו אותם שהיו קרובים למיתה ואז שמעו בת קול האומרת למזיקים כדברים האלה: העצרו למעלה ואל תרדו למטה לעשות שום נזק בעיר הזאת, לפי שדין של מעלה אינו שולט בעיר הזאת כיון שהם ראוים שיבטל. ואחרי כל זה נרדם ר' אחא מרוב חולשה, ושמע שאומרים לו בחלומו, כשם ביטלת מן העיר את המגפה, כן תעשה להחזירם בתשובה, שזה בלי זה אינו מועיל כלום, שבהיותם אנשים רעים נגזרה עליהם גזרת המגפה. הלך רב אחא וסיפר הדברים לאנשי העיר והחזיר את כל אנשי העיר בתשובה שלמה, ואז שינה רב אחא שם העיר שהיתה נקראת טרשא וקרא לה מתא מחסיא. היינו עיר הרחמים, שריחם הקב"ה על העיר הזאת וביטל ממנה הגזרה הרעה. וזה ששינה שם העיר, כדי שהאנשים יזכרו כל שעה אותה גזרה רעה שנגזרה עליהם על מעשיהם הרעים ולא יחזרו לכיסלה עוד.

לבד מגדולתו בתורה, הצטיין רבי חיים מוולוז'ין בחכמתו ובפקחותו. בני דורו ידעו זאת היטב, ועל כן קבלו את דעתו ומרותו, ובענינים רבים של ריב ומחלוקת פנו אליו כדי שיפשר בין הצדדים.

המעשה הבא הנו הוכחה חותכת לכך:

בעת שיסד רבי  חים את ישיבת וולוז'ין, שיגר שליח מיוחד לאסוף מעות לצורך אחזקת הישיבה. בין התורמים היה כפרי כלשהו, שנידב לישיבה בעין יפה ובנפש חפצה.

חלף זמן והסכום שנאסף כמעט וכלה. שוב נאלץ השליח לצאת  לדרך לקבץ מעות, בטרם יצא, בקש, כי יקנו לו בגדים נאים, ואז לכשיופיע בבגדים אלו בבתי התורמים יראה בעיניהם כאדם נכבד, והללו בודאי יגדילו עקב כך את תרומותיהם.

משנקנו בעבורו המלבושים, ביקש השליח שי תנו לו גם סוס ועגלה וזאת, לבל  יאלץ לחפש אחר עגלה בכל עיר ועיר, ובכך יחסוך זמן רב. גם מבוקשו זה ניתן לו והאיש יצא לדרך.

בבגדיו ההדורים ובעגלתו המשובחת הגיע השליח לכפרים. והנה, אותו כפרי שבפעם הקודמת נידב סכום נכבד בעין יפה, סרב הפעם לתרום, לאחר שהעיף עין בבגדי השליח ובעגלתו.

כל הפצרותיו של השליח לא הועילו הכפרי נשאר איתן בדעתו. "אינני מוכן לתרום אפילו פרוטה אחת!"

כששב השליח ממסעו, בא אל רבי חיים וסיפר לו על אותו כפרי. שמע רבי חיים את הדברים והחליט לנסוע בעצמו אל האיש.

בכבוד רב ובסבר פנים יפות קידם הכפרי את פניו של רבי חיים מוולוז'ין. לאחר שיחה קלה פנה אליו רבי חים בשאלה שהטרידה אותו: "מדוע סרבת בפעם הזאת לתרום למען הישיבה?"

השיב הכפרי "אומר לך את האמת, רבי. עד כה סברתי לתומי, שהנדבות מוקדשות לצורך תלמידי הישיבה ולכלכלתם, ועל כן נידבתי כספי בשמחה וברצון. אך כשראיתי כי הכסף מבוזבז לצורך מלבושים נאים ועגלה משובחת לשליח החלטתי כי איני מוכן לתרום לשם כך מכספי".

אמר רבי חיים "הסכת ושמע לי, ידידי. בודאי ידוע לך הפסוק בתורה "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת... לחשוב מחשבות...בזהב ובכסף ובנחושת". לכאורה, כל מי שנדב למשכן הרים תרומתו רק לצורך קדשי הקדשים. אך למעשה, השתמשו בנדבות גם לצרכים אחרים. וזה היה תפקידו של בצלאל, שידע לחשוב מחשבות בבהירות שכלו ובהבנתו הנפלאה חדר בצלאל לתוך הלך מחשבתו של המנדב והבין את כונתו, אם אמנם נתן את נדבתו לשם שמים, בלי כונה להנות מכך או שהיתה בנתינתו כונה לעשות זאת לשם כבוד ותפארת.

"אדם, שנדב בלא שום כונה צדדית השתמש בצלאל בכספו לצורך קדשי הקדשים. ואילו בנדבתו של אדם, שתרם גם למען ההנאה הפרטית שלו השמש בצלאל לצורך ההיכל.

"כן הדבר בעניניך", פנה רבי חיים אל היהודי הכפרי, "את כספך אתה נותן לישיבתנו בלב טהור ולשם שמים בלבד, ועל כן בודאי נשתמש בו לצורך אחזקת התלמידים וכלכלתם. אך יש אנשים שנודבים כספים גם כדי להתהדר במעשה זה נדבתם  של אלו תהיה לצורך השליח ועגלונו, ויש גם אנשים, המנדבים כספים אך ורק למען הכבוד בכספים שלהם ישתמשו לצורך המספוא של הסוס ולצורך תקוני העגלה"...

"הוי, רבי!" הגיב הכפרי משסים רבי חיים את דבריו, "מודה אני לך, על שמנעת ממני להכשל באי נתינת תרומות לאחזקת הישיבה"...ובדברו, הגיש לרב את נדבתו בשמחה וברצון (מעשיהם של צדיקים).

מספרים על הרב החסיד רבי אליעזר (אביו של הבעש"ט הקדוש) שהיה מכניס אורחים בצורה מיוחדת, ללא הבדלי מעמדות והשקפות, והשטן ירד פעם לנסותו, ובא  בעצם יום שבת קודש לביתו עם מוקצה ביד, וחשב שמא יגער בו או יפגע בו, ויהיה פתחון פה לקטרג, אך לא עלתה בידו, אלא להפך. כבדו ושמשו בשמחה ובטוב לבב, בלא שום הערה, ואף לא ברמז. ובמוצאי שבת גילה לו השטן את מטרת בואו, והבטיחו שיזכה לבן שיאיר את העולם, הוא הבעל שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו.

בגמרא במסכת סוטה (יד) איתא: שהתורה תחילתה חסד וסופה חסד, שכן השם יתברך בתחילה עשה כותנות עור לאדם וחוה, שנאמר "ויתפור להם עלה תאנה" וגם בסוף עשה חסד שקבר בעצמו את משה רבנו, עליו השלום, שנאמר "ויקבור אותו בגיא".

צריכים להדבק במדות השם יתברך, וללכת בדרכיו, ולגמול חסדי מבלי לחקור, מי ומה, לטובים ולרעים.

מעשה היה בטורקיה באיזה שופט מפורסם, שעמד לטבוע בים. באו אנשים והושיטו את ידיהם, ואמרו לו: "תן לנו את ידך" ולא ענה להם. היה שם אחד משכירו היטב, והושיט לו את ידו, ואמר לו "קח את ידי" ומיד הושיט השופט את היד, והצליחו להצילו ממיתה לחיים. האנשים שעמדו מסביב התפלאו מאוד, מדוע אדם שעמד למות לא רוצה להושיט יד להצלת חייו, ורק לפתע הסכים, ענה להם אותו אדם, שלמעשה שופט זה אדם קמצן ורע עין, האוהב לקבל ולא לתת. ולכן כשאמרו לו "תן" את ידך הוא נמנע אך כששמע "קח" את ידי הסכים...

צא וראה עד היכן  יכולה להגיע שחיתות המידות, כאשר אדם קמצן ואינו אוהב לתת, אלא רק לקבל, ועל פי זה הסביר בספר "אמרי שפר" מפני מה מי הכנרת מתוקים, ומי ים המלח מלוחים, ונראה שכיון שמי הכנרת שופכים לירדן ולים המלח, ונותנים ממימיהם לאחרים, לכן זכו להיות מים מתוקים. אך  ים המלח מקבל מכולם, ואוגר לעצמו, ואינו נותן לאחרים כלום לכן מימיו מלוחים השורפים ומכלים את הנוגע בהם. (כתונת פסים)