בית פורומים תהילים חלוקה שבועית

פרשת תזריע

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-2/4/2008 23:06 לינק ישיר 
פרשת תזריע



נתחיל בדברי תורה :

פרשת השבוע - תזריע / הרב אריה קרן

אישה כי תזריע וילדה זכר...וביום השמיני ימול בשר ערלתו (תזריע יב  ב-ג)

אנו מוצאים בתורה שלשה דברים שנאמר עליהם שהם "אות". האות הראשון: ברית מילה, שנאמר: "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית, לך לך יז, יא). האות השני: תפילין, שנאמר "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך" (שמות, בא יג, טז). האות השלישי: שבת, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות, כי תשא לא, יז).

אמרו חז"ל בגמרא (עירובין צו ע"א) רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים? – תלמוד לומר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות, בא יג, ט), מי שצריכין אות, יצאו אלו שהן גופן אות, ע"כ. ומסביר רש"י (ד"ה מי שצריכין אות): ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקדוש ברוך הוא לישראל, דכתיב: "כי אות היא ביני וביניכם" (שמות, כי תשא לא, יג), ע"כ.

והנה, על מצות מילה מצינו שדרשו בגמרא (שבת קלב ע"א) על הכתוב: "אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא, תזריע יב, ב-ג), אמר הכתוב "שמיני" – אפילו בשבת, שאם חל היום השמיני בשבת, מילה דוחה שבת, ע"כ. נשאלת השאלה: הרי שבת היא אות וגם המילה היא אות, מדוע נדחה האות של שבת מפני המילה. והרי ראינו לעיל שמפני שהשבת עצמה היא אות לכן אין צורך להניח בה תפילין שהם אות. אם כן מדוע ברית מילה שהיא אות תדחה שבת שהיא עצמה אות, מדוע לא נאמר את אותו עקרון שנאמר לגבי תפילין בשבת?

אומר על כך ה"מנורת המאור" (נר השלישי כלל ג חלק ה פרק א): מילה, שבת ותפילין בשלשתן נכתבו "אות", ואין ישראל מברר עדותו (שמחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא) אלא בשני עדים, כמו שנאמר: "על פי שני עדים...יוקם דבר" (דברים, שופטים, יט טו) אם יש את העדות של מילה ושבת – פטור מלהניח תפילין. מה שאין כן בחול, אם אינו מניחם, לא נשאר לו כי אם עד אחד, ע"כ. לפי דברי ה"מנורת המאור" אולי אפשר לומר שאות של שבת דוחה אות של תפילין, כי ממילא נשארים עם שני אותות: מילה ושבת. אבל תינוק שאינו מהול, אם לא יהיה מהול יהיה לו רק אות אחד: שבת, ואם יש לו אפשרות שיזכה לאות השני אין דוחים אותו לאחר שבת  (אור חדש)

אישה כי תזריע וילדה זכר...(תזריע יב, א-ב)

נסמכה פרשת תזריע לפרשת שמיני, כיוון שפרשת שמיני מסתיימת בפסוק: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", ואמרו רבותינו (יומא לט): עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תיקרי "ונטמתם" אלא "ונטמטם".

למדנו מדברי רבותינו שאדם שנטמא במאכלות אסורות, נסתם חלילה מוחו וליבו וקליפות קשות חופפות את נשמתו, אבל מי שלא נטמא במאכלות אסורות, נקל לו להבין את התורה, וזו הסיבה שאותם משפחות שלא שמרו על המצוות אבל לא טמאו עצמן במאכלות אסורות זכו לחזור בתשובה בקלות יותר מאשר משפחות שטימאו עצמן במאכלות אסורות.

ולזה רמזה התורה: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", דהיינו שאדם שנזהר ממאכלות אסורות, קל לו לקיים את דיני טהרת המשפחה הכתובים בפרשת תזריע, אבל אדם שלא הבדיל בין המאכלות, קשה לו להבין ולתפוס את דיני התורה ובכללם דיני טהרת המשפחה, ומכל מקום שערי תשובה לא ננעלו גם בפניו שאם יתאמץ ביתר שאת יזכה גם הוא לחזור בתשובה (בשם הרה''ג רבי ראובן אלכזה שליט"א).

עוד יש לפרש את הסמיכות של פרשת תזריע לפרשת שמיני שמדברת על מאכלות אסורות על פי מה שכתב הרב "פרי עץ הגן", והוא, כי האשה בהיותה בזמן עיבורה צריכה לשמור עצמה הרבה ממאכלות אסורות משום שהם שגורמים לטמטום העובר ויהיה פגום בשכלו עכ"ל, וכבר חקרו המדענים וגילו את האמת שידועה לנו מכבר מדברי חז"ל שאף את המנגינות והדיבורים שאשה שומעת בימי עיבורה העובר קולט והם משפיעים עליו הן לטובה הן לרעה. וקל וחומר מאכלים האסורים שהאשה אוכלת בימי עיבורה יש בהם השפעה גדולה על העובר להכניס בו רוח טומאה, ולכן הסמיכה התורה ענייני מאכלות אסורות לענייני עיבור האשה. (לבוש יוסף).

פשוט הדבר שלא יוכל האדם לזכות לראות כאור עליון שהוא קירבה אל השי"ת להבין התורה ומצוותיו, אם מטמא עצמו במאכלות אסורות שהם ההפך מה' יתברך שהוא אור אין סוף שכולו זך וטהור, פירש רש"י על הפסוק "ואנשי קדש תהיו אלי" אם אתם קדושים ופרושים ושקוצי נבילות וטריפות אתם שלי ואם לא אינכם שלי, וכן מובא (בספר דגל מחנה אפרים פרשת עקב) בשם הבעש"ט הקדוש, שכן ציוה הרמב"ם להשיב למדינה אחת ששאלו מהרמב"ם שיוכיח להם שתחיית המתים אמת כדרשת חז"ל, וא"ל הרמב"ם מדבריכם נראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, א"כ לא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נעשים מגושמים מהדמים של טריפות ואיסורים, והשכל ודעת שלכם נמשך להכריע אל הטומאה כי ממנו נעשה. נמצאת למד שמאכלות אסורות מעבות הנפש ולא יוכל לדבר בקדושה, כי קדושתו של המקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו.

וביתר שאת ויתר עוז וכדברים כדרבנות הם דברי הזוה"ק פרשת משפטים וז"ל מי שאוכל מאכלות אסורות נסתלק מיניה צלם האנושי ומקבל פני חיה. וכ"כ הרמב"ן בסוף פרשתינו כי התורה אסרה דברים הטמאים שמולידים טבע אכזריות בגוף האדם ושכל אם קדש צריכים להיות להם מדת החסד. והרמב"ם (במורה נבוכים) כתב הטעם כי הם מזיקין וקשים לגוף כחרבות. ומולידין מזג ותכונה רעה ובחזיר לא מצא דבר וכתב (בספר יערות דבר סוף ח"ב) לכן הנמנע מחזיר שכרו כפלים ע"כ.

וזאת הסיבה העיקרית שבעייני העולם איסור מאכלות חמור. ובזוה"ק פרשתינו פרשת שמיני דף מ"א נאמר שהאוכל מאכלות אסורות מתדבק לסט"א ורוח טומאה שורה עליו ועוד דברים קשים ונוראים ע"ש, ושם בסוף הפרשה מובא כי כל העונשים שאדם מקבל אחר מותו בגהנם רח"ל הם בשביל שלא שמר פיו מלטמאו במאכלות אסורות, ולא זו בלבד אלא גם אם אכל בשוגג פוגם, ולכן הביאו התוס' בכמה מקומות (שבת י"ב, חולין ו') ועוד שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים במאכלות אסורות דוקא. (אמרי דניאל).

על כן צריך להיזהר ולהזהיר כל יהודי שידבוק בכשרות המאכלים עד מקום שידם מגעת על כל סרך איסור כמאמר הכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים" וכו', שהנה אחד מיסודות תורתנו הקדושה היא כשרות, ולא כל מה שאדם מתאוה והעין חומדת מותר להכניס לפיו, ואף אותם הדברים המותרים באכילה כגון בהמות, חיות, ועופות, כשרים מותרים רק לאחר שחיטה, בדיקה, ניקור ומליחה כדת על פי המבואר ביסודות ההלכה (כשרות השולחן ח"א בהקדמה).

בזמנינו אין נזהרים מענינים אלו (ממאכלות אסורות) רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה ורובם הם עזי פנים שבדור, ואין יראת ה' נוגעת בלבם, ואף אם יוכיחם על פניהם לאו בר קבולי מוסר נינהו וכו'. (פרי חדש).

בירורי הלכה אצל רבנים אמיתיים

חובה קדושה מוטלת על השואל, שכאשר מתעוררת אצלו שאלה בעניני כשרות (ובשאר ענינים), לגשת אך ורק לתלמיד חכם מובהק אשר בקי בהלכות, ואשר יראתו קודמת לחכמתו, ולא לגשת לרבנים שאינם בקיאים בהלכה כלל, או דרשנים בלבד ואשר אין להם ידיעה מינימלית בהלכה, (ועל אחת כמה וכמה, שאין לגשת ל"רבנים" מזוייפים שקמו לאחרונה, "פועלי ישועות" שאינם אמיתיים וריקם הם מיראת שמים ולפעמים גם מתורה וכל מטרתם אך ורק להגדיל כיסם ושמם, וגורמים לחילול השם, יש להזהיר את כולם לבל יתפתו אחר המזויפים הנ"ל כיוון שקובע כאן הוא ידיעה רחבה בהלכות ודינים ויראת שמים טהורה (הבה"י).

"ההכשרים למיניהם" עדים נאמנים ראו בשר שבא מהגויים ונמכר בהכשר... ערבי ששוחט את התרנגולת ומיד אנשים מבשלים אותם, ועל החנות מתנוססת חתימה "בהכשר"...הרבה משגיחים יראי שמים עזבו את מקום עבודתם משום שלא נתנו להם להשגיח ולראות מהיכן הדברים מגיעים, או שאיימו עליהם שאם יספרו את מה שראו יפטרו אותם מעבודתם, היו שעזבו את תפקידם, אך הרבה מאוד משגיחים חסרי יראת שמים, מפחדים על פרנסתם וממשיכים לעבוד והעם שאוכל בהכשרים כאלו אוכל נבלות וטרפות. כמה משגיחים מגיעים רק לקחת את משכורתם בתוספת עוגות או שאר דברי היצור שכביכול הם משגיחים שם ובזה מבצעים את תפקידם. וכשהגיעו הדברים לממונים עליהם, אמרו הממונים תודה רבה, שלום! זה לא הענין שלך!

אמר משגיח שתפקידו להשגיח על ישוב גדול מאוד הכולל בית מלון והרבה מפעלי מזון וחנויות וכו' והוא לבד אחראי על הכל. (או שהוא צריך להיות אחראי) על כל חנויות הבשר שיכשירו את הבשר וישמרו הבשר שיהיה בהקפאה טובה שלא יעברו עליו ג' ימים מעת לעת, כדי שלא יקרא פיגול ולהשגיח על כל הירקנים לעשר להם שהוא בעצמו יעשר להם את כל הסחורה המגיעה לכל החנויות כי אינם יראי שמים להשגיח על מאפיית לחם ולהשגיח על הבית מלון ושאר המטבחים שבישוב הגדול שכל הכבד שצולים יצלה כדבעי, וינפו הקמח כדבעי, ויבדקו האורז שאמר מו"ר הרה"ג ר' בן ציון אבא שאול שאסור לאכול שום אורז בשום מקום, שלא יעלה על דעתך שיבדקו טוב את האורז בכמויות כאלו גדולות.

ועוד בדיקות תמידיות שלא שייך להתחיל להשגיח על כל המעצמה הזו כשרק משגיח אחד על הכל, בהתעסקות עם אנשים חסרי יראת שמים שבלי שיעמדו עליהם כל הזמן הם לא יעשו שום דבר כשר ורק יאכילו נבלות וטרפות, ו"המשגיח" הנ"ל אמר שהוא רואה איך שעוקפים אותו, כגון שבערב עבר ליד המטבח וראה משאית מלאה סחורה, ולמחרת כבר המשאית ריקה וכל התכולה שלה כבר נמצאת בשקיות החתומות "בהכשר"!!!

במקום אחר יושב משגיח בתוך המשרד של המנהל ובחוץ נמצאת משאית ערבית ומפרקת סוכריות על מקל בצבע "אדום" בצורת תרנגולת, ומיד עוטפים אותם בשקיות "בהכשר"...!!!כשרצו למשגיח לאמר לו שזו סחורה מהערבים, אמר להם שהוא משגיח עד הבלטה הזו, ואסור לו לצאת מהמשרד הזה. המנהל יפטר אותו! כך והרבה יותר מזה נראים ההכשרים למיניהם.

וכבר הכריז רבה של "עכו" הרב הגאון והצדיק לופס זצוק"ל שביקשו ממנו לתת הכשר למפעלי מזון שבעירו ולא היו לו משגיחים לפקח על כשרות המוצרים ו"החוק" לקח את החותמת שלו והחתים על המוצרים! לכן יתעניין האדם על כל הכשר שהוא מכניס לביתו, וישאל רב גדול שבקי בענינים אלו האם מותר לסמוך על הכשרים אלו, כי הסיפורים רבים וה' יזכנו שלא נכשל לעולם ועד.

אם היתה קערת אוכל מיוחדת במינה מונחת לפני האדם, ובא יהודי שלא מכיר אותו ואומר לו שהוא ראה איך שהכניסו רעל לקערה דומה לזו, דאמליל לזו, והלה רעב מאוד, האם הוא יאכל? ואם הספק הוא לאחד מאלף קערות, האם הוא יאכל? פשוט שהוא לא יאכל. הרעל ממית את גופו של האדם מעולם גשמי שבכל מצב הוא ימות, אך מאכל אסור ממית את נשמתו של האדם לנצח!!! "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה". מאכל אסור ממית את הנשמה בעולם הבא ומשחית את מידותיו בעולם הזה (קונטרס החיים).

מספר הרב שלום שבדרון הכהן זצ"ל

בהיותי בפעם הראשונה בביקור באירופה, נזדמן לי לנסוע ברכבת מאנטורפן לאמסטרדם. אני ברכת ולפתע אני שומע דיבור בעברית. הטיתי מיד את אוזני, כי כולם מדברים בלגית, ופתאום אני שומע בקול הברה בעברית. התבוננתי מסביבי, ואני רואה שלא רחוק ממני יושב אדם והוא מסתכל בי. היתה לו רעמת שער גדולה, וכשהבין שאני מסתכל בו קם והתיישב לידי ואמר לי "שלום", וכששמעתי את המלה "שלום" נכנסה שמחה בלבי.

כאשר התיישב לידי, הוא מסביר לי שאיננו מדבר עברית טובה, אמנם כבר ביקר ב"פלשתינה", כפי שהתבטא, פעם או פעמיים, אבל השפה העברית אינה שגורה על פיו, ועל כן הוא דיבר אלי גרמנית, הוא סיפר לי בחטף שהוא צייר וכי יש לו גלריה של תמונות מעשה ידיו באמסטרדם, ושאיננו יהודי דתי, אבל הוא אוכל רק מאכל כשר.

אני אוכל כשר, הוא חוזר ואומר, לא מפני שאני יהודי דתי, אלא אינני יכול לאכול טריפות. הללו, האוכלים טריפות, נוחרים סוסים ואוכלים זוהמה ולכלוך, ונפשי נגעלת מזה. אתה הלא יהודי דתי, נוסע לאמסטרדם, ולבטח יש לך כתובת של מקום כשר, ואני מבקשך לתת גם לי את הכתובת.

כמובן שנתתי לו את הכתובת, ואנחנו ממשיכים לשוחח על דא ועל הא. ולפתע, הוא מתחיל לספר לי ואומר: אני אמנם לא דתי, אבל אבי כן היה יהודי דתי, וסיפר לי מעשה שהיה אתו, מעשה מופלא שכולו הוד והדר על מסירות נפש של יהודי שלא להתגעל במאכלות אסורים ולאכול רק אוכל כשר, אפילו כאשר שירת כחייל בצבאו של ויליאם, הקיסר האחרון של גרמניה. וכך הוא סיפר לי באותה נסיעה:

אבי היה חייל, כאמור, והוא התעקש לאכול רק אוכל כשר, ולכן לא באו לפיו אלא לחם ומיני ירקות בלבד. המפקד שלו שראה שהוא נעשה רזה ונחלש מיום ליום, התחיל להזהיר אותו ולאיים עליו, כי באם ימשיך לעמוד בעקשנותו ובסירובו הוא ייענש והוא ספג עונש של מכות, וגם אז לא חזר בו ועמד בעקשנותו, עד שיום אחד היכה אותו מפקדו בצורה אכזרית ביותר.

אבי המוכה והנכלם, מוסיף ומספר לי איש שיחי, התיישב וכתב מכתב לקיסר ויליאם בכבודו ובעצמו: הנני חייל ומשרת בצבא הקיסר, ואני יהודי, הנני שומר על כללי כשרות לפי ההלכה היהודית, ולא די שלא נותנים לי אוכל כשר, אלא עוד מכים לי מכות נמרצות ואכזריות בגלל שאני מסרב לאכול מהאוכל הלא כשר...

עברו שבועיים ימים, והנה מכריזים במחנה הצבאי על מסדר לכל החיילים שעומד להתקיים תוך זמן מועט. ומיד אצים רצים החיילים עם כלי נשקם בידיהם, ממהרים להסתדר בשורות, לפי הסדר הצבאי המדוקדק. מגיע המפקד ומודיע, כי הגיע מכתב מהקיסר, שיקרא עוד מעט בפני כל החיילים. עתה קורא המפקד בשמו של אבי ופוקד עליו לפסוע קדימה שלוש פסיעות מתוך השורה שבה הוא נמצא, לעבר רחבת המסדר. ליבו של אבי החל לרעוד ולהלום בחזקה. טקס כזה, של קריאת חייל לפסוע שלושה צעדים קדימה, פירושו הכרזה על הטלת עונש חמור, והוא הלא יודע כי כתב מכתב לקיסר, ומי יודע אם לא עומדים להעישו על העזתו להתלונן בפניו

אבי מיהר, כמובן, למלא אחר הפקודה ופסע שלושה צעדים קדימה, ואז מודיע המפקד כי עומדים לקרוא את מכתב הקיסר, ולכבוד זה כל החיילים מצטווים לעבוד לעמידת דום ולדגל את נשקם, הכל לפי הטקס הצבאי המושלם. אבי עומד ורועד כולו, ובאותו רגע שולף המפקד את המכתב ומתחיל לקרוא:

הואיל והחייל בעל מספר פלוני, שהוא יהודי, מתלונן כי לא נותנים לו אוכל כשר ומכים אותו אני נותן בזה פקודה שיספקו לו אוכל כשר, ואם אין אוכל כזה מצוי במחנה מוכרחים למצוא עבורו מקום שבו ניתן להשיג את האוכל הזה, ואם גם לא יימצא מקום זה חייבים לתת לו את הכסף הדרוש כדי שיוכל להסתדר ולקנות לעצמו את האוכל הדרוש לו בכוחות עצמו!...

מובן מאליו, כי לאחר הטקס הזה גדל כבודו ויקרו של היהודי בעיני כל קציני וחיילי הגדוד לאין שיעור.

את כל הסיפור הזה סיפר לי איש שיחי אשר ישב לידי, ולא הבחין כלל בהקשר שיש בין סיפורו זה כעת, למה שביקש ממני לתת לו את הכתובת של מסעדה כשרה באמסטרדם, כאמור למעלה, אבל אני הבנתי מיד כי במסירת נפשו של אביו לאכול כשר, זיכה את בנו ונבלע בדמו טהרת נפש אביו לבתי התגעל במאכלי טריפות, אף אם הוא לא כיוון כלל לשם מצוה, אלא שבשר טריפה היה לו לגועל נפש ותיעוב כאילו היה זה דבר טבעי!...

והנה אע"פ שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ד א') ברא מזכה אבא, (אבל) אבא לא מזכי ברא. היינו לעוה"ב. כמ"ש בגמ' שם מהפסוק (דברים ל"ב) ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו. אבל בעוה"ז ודאי הרבה מאד קדושה וטהרה הוריש אברהם לישמעאל, וכן יצחק לעשיו, אלא שהם קלקלו מעשיהם ונאבדו מעוה"ב.

והוא הוא שלמדנו מהסיפור הנפלא הזה האיך שאביו של זה שמסר נפשו וקיבל מכות נאמנות שלא להתגעל במאכלות אסורות השפיע מקדושתו וטהרתו על בנו. אע"פ שלא היה דתי כאמור... (שאל אביך ויגדך).

אישה כי תזריע...(תזריע יב, א-ב)

רוב רובה של פרשת תזריע הם עניני נגעים ומצורעים ופרשת שמיני רוב רובה עניני מאכלות אסורות, וכידוע רוב האנשים לא נכשלים במאכלות אסורות משום שאדם לא מוכן לבלוע תולעת, אבל מוכן לבלוע את חברו על ידי דבור הלשון הרע עליו.

לכן הוסמכה פרשת מאכלים הטמאים לעניני המצורע ללמדך שכשם שאתה נזהר ממאכלות טמאים תזהר גם בזה (ר' י שראל מסלנט זצ"ל) ועל זה המליצו את הפסוק בתהילים "ואנכי תולעת ולא איש" אמר דוד המלך ע"ה תחשבו שאני תולעת ואז לא תבלעוני חי.

ומסופר על היהודי הקדוש מפשיסחא שציוה פעם לרבי בונם מפשיסחא (שאחר כך מילא את מקומו) שיסע לדרך. לאן יסע" לשם מה יסע? הרב לא ביאר והתלמיד לא הקשה. כמצות רבו, לקח אתו חסידים אחידים, הזמינו את העגלון ונסעו לדרך. נמשכה הנסיעה ורבי בונם אינו מפקפק, אינו מטיל ספק בנסיעה ללא כיוון ללא מטרה ידועה.

חלפו שעות והרעב מציק לכל. הנה הם מגיעים לכפר אחד, פונה העגלון לשביל הכפר ומכוון את הסוסים לעבר האכסניה, יורדים הם מן העגלה ונכנסים לחדר האוכל הגדול, רבי בונם מקבל לעצמו חדר סמוך, והחסידים מתכוננים להזמין סעודה. הם פונים לבעל הבית ושואלים אם יוכלו לקבל סעודה של מאכלי חלב.

מצטער מאד משיב בעל הפונדק במטבחי אינני מכין כלל וכלל מאכלי חלב אלא סעודות בשר בלבד לא ששו החסידים לאכול בשר בכפר שאינם מכירי היטב את בעלי המקום, ועל כן החלו חוקרים ודורשים: מי הוא השוחט? איך היתה הבהמה אחר הבדיקה? האם כשרה וחלקה בלי פגם בריאה? איך מלחו את הבשר?

והנה שומעים הם קול הדובר אליהם: "חסידים חסידים". מביטים החסידים סביבם ואינם רואים איש. מביטים ומחפשים והנה מגלים הם יהודי לבוש קרעים, היושב מאחרי התנור, ואותו יהודי פונה אליהם ומוכיח: חסידים, חסידים! על מה שאתם נותנים לתוך הפה חוקרים ודורשים אתם: מי הוא השוחט, והבשר איך הוכשר, אבל מה שאתם מוציאים מהפה, כלומר הדיבורים היוצאים מהפה עליהם אין לכם שום שאלה כלל? (לבוש יוסף).

וידבר השם אל משה לאמור דבר אל בני ישראל לאמור: אשה כי תזריע וילדה זכר (תזריע יב, א-ב)

נסמכה פרשה זו לפרשת שמיני ששם מדבר בענין איסורי מאכלות מפני שהמאכלות האסורות האמורות בפרשת שמיני מוליד עיפוש ומיני נגעים לילד אשר בבטן אמו בשביל זה הזהירה התורה קודם ההריון והלידה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו כדי שיצא הילד מלובן ומזורז לעבודת השם ויתברך ואם חס ושלום לא נזהרי הילד יצא טומטום הלב אפילו שהוא חריף גדול ושטן בדמות אדם, אבל לא לענין הקדושה רחמנא לצלן, אלא רשע גדול וכופר בעיקר כי הילד ניזון ממה שאמו אוכלת, ומאליו מטמאת נשמתו של הילד רחמנא לצלן (אהבת חיים).

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים (תזריע  יב-ב)

הטומאה הינה תוצאה של הסתלקות השכינה, כי כאשר הקדושה מסתלקת באה הטומאה ותופסת את מקומה בדומה לטומאת המת שנובעת מהסתלקותה של הנשמה. והרי חכמינו אמרו בקשר ליולדת כי מפתח הלידה נתון בידי השם יתברך ואינו נמסר בידי שליח (תענית ב) וכפי שנאמר "ויפתח אלהים את רחמה", יוצא אם כן שבכל לידה ישנה השראה של קדושה אלהית עליונה וממילא כשמסתלקת הקדושה באה הטומאה במקומה (הרבי מקוצק).

טהרת המשפחה

אומרים  חז"ל שלושה שותפים לאדם אב ואם והקב"ה אב ואם נותנים את הגוף שהוא הכלי והקב"ה נופח את הנשמה שנאמר "ונפחתי באפך נישמת חיים וההית לנפש חיה". ואפשר להבחין שאדם בגימטריה 45 אב= 3 אם = 41 ואלוקים הוא האחד והיחיד ביחד 45 לכן הנשמה שהיא למעשה האדם האמיתי עם  תכונותיו וכישוריו וכי שהיא עתידה להיות אין סופית בעולם הזה ובעולם הבא ואילו הגוף שהוא הכלי שמאחסן את הנשמה הוא כלי זמני שנאמר מעפר אתה בא ולעפר תשוב ואומר שלמה המלך הנשמה חוזרת לאלוקים אשר הוא נפחה.

יכולה לרדת נשמה מאד גדולה לעולם אך היא אינה יכולה לבוא לידי ביטוי, כי היא קיבלה לבושים צואים שהם הכלי שההורים הביאו לעולם בזמן שקימו יחסי אישות אם הביאו ילד לעולם מתוך טהרה, שהיא שמירת נידה וטבילה במקווה טהרה אז יוצא זרע קדוש ולבושיו זה הגוף והדם שנקרא נפש והנשמה הטהורה קיבלה כלי שהוא מבחינת לבושים טהורים ויפים לנשמה ששם הנשמה יכולה ליפעול במלוא עוצמתה המהות של האדם תמיד יהיה קשור לשורש ישראל ולקדושה אך אם ההורים הביאו  ילד לעולם שלא בטהרה אז הביאו לבושים צואים, שהם הגוף שהוא הכלי לנשמה. לכן הנשמה קשה לה לבוא לידי ביטוי כי לבושיה צואים וטמאים והיא מבחינת בת מלך יפה עם שימלה קרועה מלוכלכת וטמאה.

לכן האדם שלא נולד בטהרה יהיה  לו יותר קשה להבין ענינים רוחניים ולהתחבר לשורש ישראל ולקדושה ולכן אנחנו מבחינים בעם ישראל בנים ובנות שמתחתנים עם גוים ובמיוחד בנות שמתחתנות עם ערבים כיום ישנם בערך 7000 יהודיות שנשואות לערבים וכל הסטיה הקיצונית הזאת נובעת מלבושים צואים שהביאו ההורים לעולם בלא שמירת טהרה לכן האדם אינו מרגיש קשר עמוק בשורש ישראל ואינו מסתייג מהגויים. מבחינתו אין הבדל בין יהודי לגוי במהות וזה נקרא אטימות הלב שנגרמה מהלבושים הצואים שהם הגוף שהוא כלי לנשמה האוטם את הנשמה האלוקית היהודית לבוא לידי ביטוי והם בדרך כלל אותם אנשים שאוכלים שרצים ורמסים ולא צמים בכיפור או אוכלים חמץ בפסח כי אינם מרגישים שיכות לשורש הטהר. ודעו לכם דבר חשוב מאוד הבית שלנו הוא תא קטן אם הוא חזק הוא שורשי ואם קדוש וטהור הוא, הוא עוצמתי.

אחד מיסודי היסודות של הבית היהודי, הוא הרעיון של טהרת המשפחה בישראל. כבר חקרו גדולי וחכמי אומות העולם ומצאו כי דיני נדה – שהנם כל כך יסודיים בטהרת המשפחה – מתבארים באופן מפליא על פי חוקי הרפואה וההיגינה. אך מעבר לכך הם חקרו ובאו לידי מסקנה שחוקי התורה הללו יותר ממה שישראל שמרו אותם – הם שמרו על עם ישראל.

הודות ליסודות טהרת המשפחה נשמר התא המשפחתי והצרוף הרב-תאי של המוני תאי בית ישראל.

אוצר הטהרה

הוא אשר יוצר את האומה הנצחית השורדת בכל ימות העולם.

הודות לחוקים אלו, נשתמרו בעם ישראל כוחותיו הרוחניים והשכליים ורעננותו הפנימית, כפי שאין דוגמתה באומות אחרות.

הטומאה והטהרה במובן של תורתנו הקדושה, הנם ענינים רוחניים סודים בלתי מובנים. המדע בכל התקדמותו לא הגיע לסוד החלק הרוחני של האדם בכלל, ושל סוד הרוחניות המיוחדת לעם ישראל בפרט. קצרה בינתו לדור אל תוכו של הרוח שבאדם,ונבצר מאתנו להשיג את מהות הטבילה שצותה תורתנו הקדושה בכדי לטהר אשה מטמאת נדה. אך זאת נקבע מעל לכל ספק: חסנו של הבית היהודי קשור בקשר עבות עם שמירה כהלכה על מצות טהרת המשפחה ואין ביכולת האדם הגשמי והמוגבל להבין איך דברים רוחנים פועלים ומשפיעים. ולא כל מה שאינו מובן מעיד שאין זה נכון. כמו זבוב שרואה אותך מתקן הוא אינו מבין את המיתרחש, אך אין זה אומר שמה שאתה מתקן ופועל אןי זה נכון. ובכלל איזה מין אלוקים הוא זה מחשב שאפשר להבין ולהשיג את דרישותיו הרוחניות בשיכלנו הגס והקטן כי אם ההינו מבינים את דרכיו ההינו גם ברמת הבנה אלוקית מה שאינו ניתן לנו כיצורים מוגבלים לכן נאמר "הניסתרות לה' אלוהנו והניגלות לנו".

החפץ חיים, במכתבו אודות יהודי אחד שהתעסק בנושא טהרת המשפחה, כותב: "באם יצליח להשפיע, אפילו על אשה אחת, לקיים את מצות טהרת המשפחה, אני מקנא בחלקו בעולם הבא". כי מצוות טהרת המשפחה זו ממש הצלת נפשות שנאמר בויקרא שלא ימותו בטמואתם.

אמותינו הצדקניות ואבותינו הצדיקים שהיו סמלי הטוהר והזוך, הצניעות, האצילות הנפשית והקדושה, קיימו וקיבלו עליהם למלא אחרי הדרישה התורתית הזאת ולקיימה ככלה אשר נקבע בתורה שבכתב ובע"פ – אין ספק כי קיום המצווה מרומם אותנו מדרגת הבהמה והחיה ומנחלת לנו את העולם הבא ואף את העולם הזה עם אושר שאין למצוא דוגמתו אצל שום אומה.וכלשון הכתוב "ברך בניך בקרבך" – שהבנים יתברכו בעודם בבטן אמם. לזכותזו זוכות אותן אמהות היודעות את המעלה הגדולה של טהרת המשפחה המביאה לקדושת הבית, לקדושת הבנים, וזו סגולה נפלאה להתחיל את חייו של הרך הנולד בקדושה ובטהרה. (אור דניאל).

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א בשם הגרמ"צ ברלין:

יום אחד הופיעה אשה בוכיה במשרדי החברה-קדישא. בעלה נפטר, והיא מבקשת להסדיר את קבורתו. על פי מבטאה היה ניכר שהיא רוסיה, על פי המראה לא נראתה דתיה.

מלאו שאלון ובקשו לודא את יהדותו. היא נקבה בשם הורי בעלה ומוצאם, ולאחר ברור הוסר כל חשש, אכן יהודי הוא.

מיד נקבעו סדרי ההלויה, שאלו אם יש בנים או מלוים, התברר שאין. מדובר בזוג ערירי בלא ילדים, עולים חדשים יחסית, בלא משפחה ומכרים. מלבד האלמנה הבוכה ואנשי החברה קדישא לא היו מלוים.

כשעמדו להוריד את גופת הבעל לקבר, שאלה האלמנה בקול חנוק: נוהגים לומר לפני שקוברים כמה מלים..'הספד' על הנפטר?"

"כן", ענו "אבל אין כאן בינינו אף אחד שהכיר אותו, לכן איננו יודעים מה לומר".

"אם כך", אמרה בקול מתחנן, "אשא אני דברים ברשותכם. אל תחששו, אדבר בקצרה".

"הערש'ל, הערש'ל, אתה עולה עכשיו לבית דין של מעלה, ויש בלבך חשש שיתבעו אותך על כך שלא השארת אחריך ילדים. ואני אומרת כאן לפני מטתך, שאין לך כל סיבה לחשוש. הרי הנך יודע שכאשר היינו במשך למעלה מארבעים שנה ברוסיה, לא היתה לנו אפשרות להגיע למקוה טהרה, וכשהגענו לאמריקה הייתי כבר מבוגרת. לכן אל תדאג. לא יתבעו אותך בשמים".כל אנשי החברה קדישא, כאיש אחד פתחו באמירת קדיש בהתיפחות עצומה, הם ידוע שהערש'ל אינו צריך ל'קדיש' שלהם, כי מקומו בגן העדן מובטח.

אפילו ילד בן 5 יכול להתגבר

באחד הסימנרים של ערכים השתתף אדם ששמע את כל ההרצאות ולא השתכנע. המרצים כמעט והתיאשו ממנו. במוצאי שבת קודש לקראת הסמפוזיון קרא לצד את אחד המרצים ואמר לו: דע לך שהשתכנעתי לחזור בתשובה אבל לא אתם המרצים גרמתם לכך, אלא ילד קטן בן 5, ומעשה שהיה כך היה:

בשבת בבוקר הוצאתי חבילת סוכריות מיוחדות מאד תוצרת חו"ל וחלקתי לילדים שהיו סביבי. אחד מהם, ילדו של מרצה חטף את הסוכריה ורץ. סוקרנתי לדעת להיכן הוא רץ. עקבתי אחריו, וראיתי אותו ניגש לאמו ושואל אותה, האם יש לזה הכשר? האם התבוננה בסוכריה, וראתה שזה תוצרת חוץ ובלי הכשר. הסבירה יפה לילד את הענין ונתה לו ממתק אחר תחתיו. הילד הסתפק ולא אמר דבר. כשראיתי את כח האיפוק של הילד בן ה-5 אמרתי בלבי אם זה כוחה של היהדות כזה רוצה אני להיות.

אף פעם לא מאוחר מידי....

אשה תל-אביבית סבלה ממחושי גוף קשים. נכנסה לבדיקות לבית החולים "הדסה" שבהר הצופים. עברה שרשרת בדיקות יסודיות והרופאים גילו את אזנה שלקתה במחלה ממארת ברחמה. חשך עליה עולמה.

והנה שמעה את שמעו של הרבי מזוועהיל כפועל ישועות. קמה ועלתה לירושלים ופנתה לרבנו.

נענה לה רבנו:

אם תשמרי טהרת המשפחה – תושעי...

האשה לא ניהלה אורח חייהם דתי, לא היא ולא בעלה. אולם, במצבה הקשה החליטה לקבל דבריו של רבנו ולשנות ארחות חייה. בעלה הסכים עימה שהכל כדאי כדי להושע.

שינתה המשפחה את ארות חייה והחלו מנהלים אורח חיים דתי, כשרות, שבת וטהרת המשפחה.

והאשה החלה להרגיש טוב יותר. מצבה הלך והשתפר ומחושי הגוף פסקו, נעלמו. חזרה למסלול חיים תקין.

לימים הגיעה האשה לביקורת לבית החולים "הדסה", שבהר הצופים. עברה שוב שרשרת בדיקות, והנה תמהו להוכח שאין כל ממצאים פתלוגיים בכל הבדיקות. לא מצאו עתה כל הצדקה לדיאגנוזה שקבעה ברורות שהאשה חולה במחלה ממארת. בדקו וחזרו ובדקו, אך דבר לא נמצא שיצביע על אותה מחלה. נמנו הרופאים וגמרו שכנראה נפלה טעות. נתחלפו, כנראה, בדיקות שלה בשל אחרים והדיאגנוזה הראשונה בטעות יסודה.חזרה האשה לביתה מאוששת, והחלה לאט לאט נוטשת את אורח חייה הדתי, מאחר שנתברר שהכל בטעות יסודו, אם כן אין צורך להשמע לדברי הרבי. הכל טעות.אך עם הזמן החל שוב מצבה להדרדר. מחושיה הראשונים חזרו, וביתר תוקף. דרשה שוב ברופאים ונכנסה לבדיקות לבית החולים הדסה, והנה, נתגלו בעליל עקבות המחלה.הדיאגנוזה הראשונה אומתה ובחריפות יתר. עתה הניחו הרופאים שהטעות היתה בדיאגנוזה השניה. ולא הותירו כל ספק באשר למחלתה.קמה האשה ופנתה שוב לרבי מזוועהיל, מביעה צערה על שנטשה לשמור על יסודות הדת, מבטיחה שמעתה תשכיל להקפיד ככל אשר יצוה עליה הרבי...

נאנח הרבי לעומתה:

מאוחר מידי.

בזכות מסירות נפש זוכים להנהגה על טבעית

 

מובא בספרים  הקדושים שכאשר התנהגותו של האדם במצוות הבורא הנה הנהגה המבוססת על מסירות נפש, הרי שגם משמים נוהגים עמו מעל ומעבר לשורת הדין והנו זוכה לנסים על טבעיים.

הרבנים והמדריכות העוסקים בהדרכת טהרת המשפחה, עדים לכך. לא אח מופיעה אשה שקיבלה על עצמה לשמור טהרת המשפחה כהלכה, ובפיה ספורי מופת על ניסים והנהגות על טבעיות שזכתה ממרום. כך היא דרכו של בורא עולם מידה כנגד מידה שנאמר "ה' צילך על יד ימיניך" כשם שצל מחכה את תנועות האדם ועושה אחריו כך הקב"ה אתה ותרן הוא ותרן אתה עקשן הוא גם ידון את הנשמה בעקשנות.

מסירות שהצילה ממות

מספר הרב אפרים עובד שליט"א:

סיפרה לי מדריכה על אשה שנסעה עם בעלה לנופש. אך באותו מקום לא היה מקוה טהרה. האשה לא התיאשה והלכה עד למושב הסמוך שהיה רחוק כמה קילומטר ולא התיאשה מהמרחק ומהשעה המאוחרת.כעבור תקופה קצרה התקשרה האשה למדריכה וסיפרה: קימתי מצוה זו בדיוק כפי שהדרכת אותי. שעות אחדות לאחר שטבלתי הגיע הביתה הבן, המשרת בצבא בצפון הארץ. הוא אמר: "אמא, קרה לי נס גדול לפני שעות אחדות, והמפקד שלח אותי הביתה  ליום חופשה". שאלתי בחרדה: "מה קרה? ספר!" והבן המשיך "אמא, שכבתי הלילה בשק השנה שלי, ולא יכלתי להרדם. חשתי צמא עז למים. התגברתי על עיפותי ויצאתי משק השנה לכוון המטבח. כאשר חזרתי, ראיתי קבוצת חברים עומדת סביב שק השנה שלי, והם חוזרים ואומרים:  "נס! נס!" מה קרה? – כדור תועה של חבר, אשר נקה את רובהו, פלח את שק השנה שלי בזמן שהלכתי לשתות".אני מודה לך, שהייתי שליחה טובה, סימה האשה בדמעות – שבאת לביתי ללמד אותי מצוה נהדרת זו, אשר בזכותה ניצל בני מות".הרבנית גרינברג ע"ה סיפרה באחד מימי העיון על אשה מפתח תקוה, שהסכימה ליטבול לאחר שכנועים רבים.סיפרה האשה: "בלילה – טבלתי". בבוקר אמרתי לבנותי: "הביאו לי את התינוק מן הלול. ברגע שהגיע התינוק לידי, היתפרקה כוננית כבדה, עמוסת ספרים, שניצבה בקיר מעל  הלול, ונפלה בכל כבדה לתוך הלול".  האין זה נס גלוי ועצום?

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (תזריע יב-ג)

חשיבות בבחירת הסנדק והמוהל הכל כשרים למול וישראל גדול שיודע למול קודם לכולם (שו"ע יורה דעה רס"ד א).

הקב"ה ציווה אותנו לקבוע אות בגופנו ובכך להבדילנו משאר העמים. וטעמה של מצווה זו כותב ה"לבוש" מפני שזה סימן אמיתי שאינו משתנה לא בחיים ולא אחר המוות וחתום יפה בבשרנו, להורות שאנו עבדי הקב"ה ומחויבים לקיים מצוותיו ולא לעבור עליהם כי לכך נוצרנו.

ורצה הקב"ה לברוא האדם בחיסרון זה בעורלה אע"פ שהיה יכול לבוראו כשהוא מהול כי הדבר משמש סימן שכשם שאדם מסוגל לתקן את מום גופו הוא יכול לתקן פגם נשמתו שכן בידו הדבר להיות טוב ולא לחטוא.

כמובן חשיבות יתרה נודעת לכך בבחירת המוהל והסנדק כיוון שאם הם כשרים ויראי שמים, יש בכוחם להמשיך קדושה וטהרה על הנולד. לכן יש לבחור סנדק ומוהל צדיקים ויראי שמים (בנוסף למה שהמוהל חייב להיות בקי ומומחה).

מספרים על הגה"צ ר' יעקב מוצפי זצ"ל שהיה מקפיד מאוד על מוהל וסנדק שיהיו יראי שמים. וסיפר פעם על חכם עובדיה צדקה זצ"ל שהיה איש החסד, ורודף אחר צדקה ומצוות ששאלוהו "במה זכית לכל החסידות ולכל המעלות הטובות האלו?"

ענה חכם עובדיה "אני בבחינת חומץ בן יין, והייתי צריך להיות הרבה יותר חסיד וירא שמים ממה שאני טיפה מן הים הגדול, וכל זה למה, מפני שהסנדק שלי היה הגאון רבי יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי', והמוהל שלי היה אחיו, ועד כמה שהסנדק והמוהל קובעים את מהלך החיים של הנולד אין לשער ולתאר, ולכן אני אומר שלא הגעתי לכלום ממה שאני הייתי צריך להגיע".

וכך היה מסיים את סיפורו "בחרו לכם מוהל וסנדק ירא שמים, לטוב לכם ולילדיכם כל הימים..."

הנה מעשה מופלא היכול להמחיש לנו בצורה נפלאה על השפעתו של המוהל וכוח תפילתו בזמן המילה:

בשעת לילה מאוחרת נשמע צלצול טלפון בביתו של רבי רפאל, מוהל מפורסם. על הקו הייתה אשה שהזמינה אותו לערוך ברית לבנה בביתם שבתל אביב בשעת בוקר.

המוהל התעניין לדעת מי שלחה אליו והיא ענתה כי מצאה את שמו ב"דפי זהב", תשובה מוזרה למדי...

ביום ובשעה שנקבעו הגיע רבי רפאל לכתובת הבית. היה זה בית מפואר בשכונה צפון תל-אביבית מטופחת. רבי רפאל צילצל בפעמון ובפתח הופיעה אשה. היא הודיעה לו קצרות כי למעלה, בקומה השניה, שוכב התינוק. על השולחן מעטפה ובה כסף והיא עצמה חייבת לצאת מן הבית. בעוד כרבע שעה תגיע המטפלת לשחררו. רבי רפאל לא הספיק להתעשת מתדהמתו וכבר נכנסה למכוניתה ונסעה...

עלה רבי רפאל במדרגות הבית ומצא תינוק קטן שוכב בעריסה מהודרת בחדר מפואר ביותר...הוא מל את התינוק, כשהוא המוהל, הוא הסנדק, והוא המכובד בברכות....

משסיים רצה ללכת, אך המטפלת עדיין לא הופיעה. בנתיים החל התינוק לבכות והמוהל הנבוך נטל אותו בידיו ומחוסר אונים החל לבכות יחד איתו...

בעודו מתייפח, חיפש את המטבח, שם מצא בקבוק חלק והאכיל את התינוק הצורח. התינוק נרגע אך ר' רפאל עדיין לא....

הוא המשיך לבכות בכי מלא כאב על אנשים אומללים אלה, שביום היכנס בנם בבריתו של אאע"ה, אינם מתפנים להיות נוכחים במקום. יש להם עיסוקים חשובים יותר...

הדמעות נשרו על פניו של התינוק, שבנתיים נרדם על זרועותיו של המוהל לישון שנת ישרים.

רק לאחר כשעתיים הגיעה המטפלת. היא זרקה תירוץ כלשהו ורבי רפאל אף לא האזין. הוא נטל את תיקו ונמלט על נפשו...

חלפו שלוש עשרה שנה.

יום אחד התקשרה לרבי רפאל אשה. היא הזכירה למוהל את הברית המוזרה שערך לבנה שלוש עשרה שנה קודם לכן...

רבי רפאל לא היה זקוק לתזכורת, אז סיפרה לו האשה "הילד שערכת לו את הברית רוצה לשמור מצוות. בעצם, מאז היותו ילד קטן, הוא רוצה להתפלל, לשמור שבת, לחבוש כיפה. התייעצנו עם מומחים ואלה לא הצליחו לעקור מראשו את שיגיונותיו. החלטנו להניח לו ללכת בדרכו. רק אותך אנו מכירים מבין היהודים שומרי תורה ומצוות ואנו מבקשים שתדריך אותנו..."

הברית היא חותמת בבשרו של האדם

ת"ר: המל אומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה".

אבי הבן אומר "אשר קדשנו במצוותיו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"

העומדים אומרים "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים" (שבת קלז).

מצוות המילה רמה ונשגבה עד מאד, טעמים טמירים וסודות עצומים צפונים בתוכה, וכאשר האב מכניס את בנו לברית אומרים העומדים "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים".

ומעניין מדוע רק במצוות הברית מברכים את התינוק "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים"? מדוע אנו לא מברכים בברכה דומה את חתן הבר-מצווה "כשם שנכנס למצוות כך ייכנס לתורה וכו'" או אדם ששומר שבת או כל מצווה אחרת.

פירוש נפלא על כך נאמר מפי הרה"ג יוסף מוגרבי שליט"א בשם הבעש"ט הקדוש ההבדל בין מצוות המילה לשאר המצוות מתבטא בכך שהברית היא חותמת בבשרו של היהודי ועל ידה האדם משלים את גופו ונפשו לעבוד את ה' ומחותם זה אין הוא יכול להיפרד ואף אינו יכול למחותו. מה שאין כן בשאר המצוות. כאשר אדם מקיים מצוות תפילין או שבת או שאר מצוות הוא יכול באחת ההזדמנויות להיפרד ממצווה זו ולהחליט שאין הוא רוצה לקיימה יותר.

הדבר מרומז יפה בפסוק "מי יעלה לנו השמימה" (דברים ל, יב) ר"ת מילה, שע"י המילה האדם יכול להתעלות מעלה מעלה ככל העניינים השמימיים, וסופי תיבות של מילים אלו הוא הוי"ה, להורות שעל ידי המילה משרה בתוכו את השכינה. על כן ציווה אותנו הקב"ה למול את בנינו ביום השמיני.

אם נתבונן במצווה זו נראה, לכאורה, דבר מפתיע המילה היא בעצם דבר מכאיב. חותכים בבשרו של התינוק, והרך הנולד בוכה וצורח והדבר כואב לו מאוד.

ובאותו הזמן כל המסובים יושבים סביב שולחנות ערוכים, שרים, נהנים ואף רוקדים.

ואף האם שנשאה את בנה במשך תשעה ירחים והנה, סוף סוף הוא נולד בריא ושלם, ופתאום ביום השמיני המוהל נוטל את ערלתו, ואותה האם אינה מסרבת למצווה זו, אלא גם היא בוכה ומתייפחת מהתרגשות בעת המילה כיוון שהיא יודעת שכך ציווה אותנו הבורא.

ב"ה, כיום אין לנו שום בעיה למול את בנינו. כל בן זכר שנולד גורם לשמחה ולאושר להורים המזדרזים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, אך הדבר שונה בארצות הניכר. שם אין זה מן הדברים השגרתיים למול תינוק. אף בעבר לא תמיד השלטונות התירו למול את התינוקות והדבר היה כרוך במסירות נפש של ממש.

הורים סיכנו חייהם על מנת לקיים מצווה חשובה זו (אור דניאל).

ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת (תזריע יב-ו)

נשאלת השאלה: איזה חטא חטאה היולדת? (הגמרא ) נדה לא ע"ב) אומרת, אמר רבי שמעו בן יוחאי: יולדת מביאה קרבן חטאת, שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה. ורב יוסף חולק על זה בגלל הצער שיולדת יש לפרש גם על דרך צחוק

"יולדת" – אילולא החטא הקדמון – האשה לא היתה מתקללת: "בעצב תלדי בנים". זאת אומרת, שהיה יכול להיות מצב יותר טוב, וכיום הוא חסר. ועל חסרון זה מביאים קרבן חטאת. היום אין לנו בית מקדש לכן אנו עושי מסיבת הודיה לה'.

,

-line1.jpg (1341 bytes)line1.jpg (1341 bytes)line1.jpg (1341 bytes)line1.jpg (1341 bytes)line1.jpg (1341 bytes)line1.jpg (1341 bytes)

 




דווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-2/4/2008 23:13 לינק ישיר 
טבלת תהילים


הפרקים ספר 1 ספר 2 ספר 3 ספר 4 ספר 5 ספר 6 ספר 7
א-י צבעונית אליהו1000 שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM מינורי
י-כ צבעונית אליהו1000 שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM מינורי
כ-ל שושו999 חנון חושב שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM sweet20
ל-מ שושו999 חנון חושב שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM itscak54
מ-נ o0 שעשני כרצונו שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM שימעלה37
נ-ס רימוני שעשני כרצונו שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM שרי5
ס-ע שנות2000 nosh21 שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM  
ע-פ תוצאמת nosh21 שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM  
פ-צ צבעונית תוצאמת שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM  
צ-ק סופר אמא Ask_Moses שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM  
ק-קי תוצאמת POUPEE שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM  
קי-קיט mesama POUPEE שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM  
קיט שושו999 שושו999 שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM  
קכ-קל HEBROW בן שחר שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM שושניתוש
קל-קמ HEBROW בן שחר שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM nosn21
קמ-קנ HEBROW בן שחר שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM nosn21



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-2/4/2008 23:14 לינק ישיר 

שלום לכולם


כפי שאתם רואים יש עוד פרקים פנויים בספר השביעי .

ס-קיט .

מי שמעוניין אפשר  לכתוב  לי   או על גבי האשכול או באישי



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-8/4/2016 12:15 לינק ישיר 

מחלוקתם של הקדוש ברוך הוא וישיבה של מעלה

פרשות תזריע (ויקרא יב–יג) ומצורע (יד–טו) עוסקות בהלכות הצרעת, שהיא מחלה רוחנית. סימן ההיכר שלה הוא כתם או כתמים לבנים המופיעים על עורו של אדם, על קירותיו של בית או על בגד עשוי בד או עור.

לא כל כתם לבן מצביע על צרעת. ישנם כמה תסמינים משניים אשר קובעים אם האדם, הבית או הבגד נחשבים טמאים. בגוף האדם, אחד מסימני הצרעת הוא אם הכתם הלבן גורם לאחר מכן לפחות לשתי שערות באזורו להלבין.

בנוגע להלכה זו ישנו קטע מיוחד בתלמוד אשר מספר על ויכוח המתרחש בישיבה של מעלה:

נחלקו בישיבה של מעלה בשאלה: אם הכתם הלבן הופיע לפני השיער הלבן, האדם טמא. אם השיער הלבן הופיע ראשון, האדם טהור. אך מה הדין אם לא ידוע מי הופיע ראשון?

אמר הקדוש ברוך הוא: טהור.

וכל חברי הישיבה של מעלה אמרו: טמא.

אמרו: מי יפסוק את הדין? רבה בר נחמני, שכן הוא היה אומר "אני יחיד ב[פסיקת] דיני הנגעים והאהלות. שלחו להביא אותו לשמיים... תוך כדי שיצאה נשמתו הוא אמר: טהור! טהור! (מסכת בבא מציעא פו, א).

מנוסה מן העצמי

בכדי להבין את משמעות הוויכוח הזה שבין הקב"ה לבין בית ישיבה של מעלה ומדוע אדם בן תמותה נקרא כדי להכריע ביניהם, עלינו להבין את אופייה של מחלת הצרעת בכלל, ולאחר מכן – את משמעותו של הכתם והשיער הלבן בפרט.

תורת החסידות מסבירה כי הנשמה האנושית מונעת על ידי שני כוחות מנוגדים: הדחף לברוח (רצוא) והדחף להתמסד (שוב). בכל פעם שאנו חשים התרגשות, אהבה, אמביציה או כמיהה, אנו רצים ובורחים בכך מעצמיותנו כדי להגיע לדבר-מה גדול יותר, יפה ומושלם יותר מעצמנו. בכל פעם שבה אנו חווים יראת כבוד, ענווה, דבקות או מחויבות ומסירות, אנו מתיישבים – כלומר, מחזקים את החיבור שלנו אל קיומנו והווייתנו, למקומנו בעולם ולשליחותנו בחיים. רצוא דוחפנו לטפס על הר, ואילו שוב דוחפנו לבנות בית. רצוא מניענו להתפלל ושוב – לעשות מצווה.

בנשמה בריאה רוחנית, הרצון נע בין רצוא ושוב כמו עלייתה וירידתה של מטוטלת מאוזנת היטב או כמו ההתכווצות וההתפשטות של לב הפועם בצורה חלקה והרמונית. המגבלות שמטיל עלינו מקומנו בעולם, סופיותם של טבענו ושל גופנו, גבולות עצם הווייתנו – כל אלה מאלצים אותנו להימלט מהם ולשאוף אל הממד האינסופי וחסר הגבולות. אולם עצם מנוסתנו מקרבת אותנו למקום ממנו אנו יכולים להיטיב להעריך את היופי ואת הנחיצות של קיומנו. לפיכך, הרצוא מגיע לשיא וגורם לפעולת-נגד של שוב, של שיבה אל עצמנו ואל מקומנו בעולם.

הצרעת היא מצב בו איזון קריטי זה מופר. תנועת המטוטלת של הנשמה עולה בקשת ה"רצוא" אך לא מצליחה לחזור חזרה ב"שוב". הרצון נמלט מן העצמיות ולא מצליח לחזור, וכך מותיר מאחוריו חלל ריק בו יכולים להשתרש כל מיני יסודות לא רצויים כמו עשבים שוטים בגן נטוש.

הכתמים הלבנים והשערות הלבנות המהווים תסמינים של הצרעת מסמלים תהליך זה. כתם לבן על העור מציין את העובדה שהחיים והחיוניות נטשו חלק זה של הגוף. עם זאת, כתם לבן לבדו אין פירושו שכשלון הרצון להתיישב הוליד התפתחויות שליליות כלשהן באופיו ובהתנהגותו של האדם. אך כאשר אנו רואים שערות לבנות הצומחות מתוך הכתם הלבן – כשאנו רואים דברים מתים הניזונים ממקום מת זה – לפנינו מקרה צרעת ממשי.

מצד שני, קיומן של שערות לבנות בפני עצמן לא מצביע על מחלת הצרעת. שערות כאלה עשויות לייצג את המטען הרגיל שאנו סוחבים אחרינו בחיים, את אותן תכונות והתנסויות שליליות רגילות שלמעשה יש להן תפקיד חיובי שכן הן מאתגרות אותנו וקוראות לכישרונותינו הנעלים ביותר לבוא לידי ביטוי ומימוש. רק כאשר השערות הלבנות נגרמות על ידי הכתם הלבן, דבר-מה חמור מתרחש. מצב כזה מציין כי האדם נכנע לדחפי הבריחה שלו במידה כה רבה, עד כי הוא נטש כליל את מחויבויותיו כלפי החיים והיצרנות והותיר מאחוריו עצמיות חלולה וחסרת חיים, אשר מהווה קרקע פורייה לדברים האיומים ביותר בטבע האנושי.

מכאן ההלכה הקובעת ששערה לבנה היא תסמין של הצרעת אך ורק כאשר הכתם הלבן מופיע קודם לכן, שכן הדבר מציין שצמיחה מתה זו היא תוצאה של העובדה שתחום מסוים בחייו של האדם איבד את כל חיותו וחיוניותו.

שני חזונות של האדם

מהו הגורם העמוק למחלת הצרעת? רצוא הוא הבריחה מן העצמיות, ואילו שוב הוא השיבה אל העצמי. על כן דומה כי הצרעת – רצוא בלי שוב – נובעת מהיעדר מופרז של אנוכיות.

אולם למעשה, ההפך הוא הנכון. רצוא הוא מה שהנשמה משתוקקת לעשות, ואילו שוב הוא מה שהנשמה מחויבת לעשות. התנהגות המתאפיינת בבריחה היא הפינוק העצמי האולטימטיבי, ואילו התיישבות היא הכניעה האולטימטיבית. הצרעת נובעת אם-כן מהיעדר ענווה, מן הכישלון להכניע את רצוננו בפני רצונו של הבורא.

דבר זה מסביר את המחלוקת הנזכרת לעיל בין הקב"ה וחברי הישיבה של מעלה. המקובלים מדברים על שני סוגים של אנרגיה רוחנית המזינים את קיומנו: אור שמימי אשר "ממלא את העולמות" ונכנס בכל יצור נברא באופן שמתאים לאופיו האינדיבידואלי; ואור רוחני אשר "סובב את העולמות" – אנרגיה נשגבת אשר אליה נוכל להתייחס רק כאל דבר מיסטי ורוחני – כאל משהו המצוי מחוץ לעצמנו.

כמובן שהמהות האלוקית אינה "מילוי" ואף איננה "עטיפה". בסופו של דבר, מערכת היחסים של אלוקים עם הווייתנו וקיומנו אינה יכולה להיות מוגדרת כפנימית או חיצונית – היא שתיהן ואף אחת מהן בעת ובעונה אחת, שכן המציאות השמימית מצויה מעבר להבדלות ואפיונים שכאלה. אבל אלוקים רצה להתייחס אלינו באופן שיעלה בקנה אחד עם המציאות שלנו. אנו מתנסים בדברים שהם פנימיים – שאפשר להבינם ולהזדהות עמם – וכן דברים שהם סובבים, כלומר, דבר שמצויים מעבר לפרמטרים של הבנתנו. כך אף הוא יוצר עמנו קשר דרך שני הערוצים הללו ועושה את עצמו זמין לנו גם באמצעים רציונליים וניתנים להבנה (כגון חוקי הטבע) וגם דרך חיבורים מיסטיים ורוחניים.

קיימים אינספור הבדלים בין שני הסוגים הללו של אנרגיה אלוקית והשפעותיהם עלינו. דיון מפורט בהבדלים הללו מצוי בספרי הקבלה והחסידות. הבדל בסיסי אחד הוא שהאור השמימי אשר "ממלא את העולמות" מעניק תוקף לתחושת המציאות והעצמיות שלנו, ואילו מזווית המבט של האור ה"סובב", אשר מתעלה על הפרמטרים של קיומנו, למציאות שלנו אין כל תוקף אמיתי ותחושת העצמיות שלנו אינה הרבה יותר מאשליה.

"ישיבה של מעלה" מתקשר אל האור הממלא, ואילו "הקדוש-ברוך-הוא" מתקשר אל האור ה"סובב" של אלוקים. על כן, באשר למקרה שבו יש ספק אם השערה הלבנה באה לפני או אחרי הכתם הלבן, הרי ישיבה של מעלה נוטה להכריז שזהו מקרה של צרעת, שכן זו הפרספקטיבה האלוקית על האדם, אשר מכירה באנוכיותו של האדם. אם הצרעת היא בבחינת אפשרות, עלינו לחשוד בכך שהיא אכן קרתה.

אולם הקדוש ברוך הוא רואה את האדם כישות שהיא במהותה בלתי-אנוכית. מנקודת המבט של האור ה"סובב" הצרעת היא תופעה לא נורמלית. אם קיימת ראיה ברורה ומוחלטת על כך שאדם מסוים מימש את תשוקות הבריחה שלו ברמה קיצונית שכזו, הלכות הצרעת חלות עליו. אך אם קיים ספק כלשהו, נקודת המבט האלוקית-רוחנית נוטה להכריז עליו כטהור.

גזר הדין

מי עשוי להחליט בין שני חזונות שמימיים אלה? רק מישהו הקשור אל החזון הכולל, אל האמת הייחודית אשר מתעלה הן על ה"מילוי" והן על ה"סובב" המאפיינים את מערכת היחסים של אלוקים עם המציאות.

רבה בר נחמני היה 'יחיד' בדיני הנגעים. אמנם הוא היה אדם, אלא שהיה אדם שהקדיש עצמו לתורת ה' בצורה כל כך יסודית, עד שהוא חשף את ליבתה הייחודית – את החזון השמימי של המציאות מתוך החיבור שלה לעצם מהותו של אלוקים, במקום לאחד משני היסודות של אורו של הקב"ה – ליסוד ה"מילוי" מחד או ה"סובב" מאידך.

כאשר רבה בר נחמני הגה בחוקי האנושיות וחוסר האנושיות האנושיים, הוא ראה את האדם כפי שרואה אותו אלוקים עצמו: כיצור המסור כליל לרצון בוראו. יצור אשר אפילו אם נוגעת בו האפשרות של מחלה הקשורה לחוסר ב"שוב", מוכרז עליו שוב ושוב: "טהור! טהור!"








דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-8/4/2016 12:16 לינק ישיר 

כיצד להוכיח אחרים בלי לפגוע בהם

קל לשפוט אדם ולהוציא אותו "מחוץ למחנה"

אלישע גרינבוים

כמעט כל אחד שחולף על פני צוות פועלים בכביש חושב לעצמו שחוץ מהבחור שחופר בכביש והשני שמחזיק את התמרור "האט", כל שמונת הפעלים האחרים מקבלים כסף כדי לעמוד ולצפות בהם.

אלא שמי אנחנו שנלעג לאחרים? אם נבחן את פרשת השבוע נמצא בה דוגמא בוטה במיוחד לעבודה שלכאורה היא מיותרת לחלוטין.

כיום, מחלות מסמלות רק פגמים פיזיים. למשל, סוכרת היא סימפטום למחסור באינסולין וזרוע שבורה מכאיבה באזור השבר. אולם בזמנים עברו, גם מחלות רוחניות שונות נחשבו כקשורות לסימפטומים גופניים. בדיוק כפי שכאב הוא מנגנון של הגוף המודיע לך כי עליך להאט את הקצב לזמן מה, או להימנע משימוש באיבר מסוים עד שהוא יבריא, כך גם מחלות רוחניות שונות יכולות להופיע בדמות סימפטומים גופניים מסוימים המעידים על פגמים מוסריים, אתיים או דתיים של החולה, ובכך להעניק לאותו אדם את ההזדמנות לטפל בבעיה ולרפא אותה.

המפורסמת שבמחלות מן הסוג הזה היא מחלת הצרעת והתורה דנה בה באריכות. מחלה זו היתה תוקפת אדם שנהג ללכת רכיל, להלעיז על אחרים ולהוציא את דיבתם רעה. הצרעת הופיעה ככתמים לבנבנים שונים בגופו של האדם, בביתו או על בגדיו. על היהודי שנגוע בצרעת היה ללכת לכהן כדי לוודא שהוא אכן סובל מצרעת ואז היה נשלח מחוץ לעיר כדי לעבור מסלולים אינטנסיביים של חרטה והכאה על חטא. מרגע שהסימפטומים נעלמו, היה עליו להתחיל בפולחני הטהרה ובסופו של דבר יכול היה לחזור לחיים הרגילים.

האם מזה הוא מתפרנס?

אמנם הכהן לא היה מקבל תשלום על שירותיו ולכן לא ניתן להאשים אותו בפתיחת עסק למטרות ריווח, אך השאלה עדיין עומדת עומדת בעינה: לשם מה הם היו זקוקים לכהן?

גם אילו היה מומחה בתחום מאבחן את כל הסימפטומים של הצרעת, הכוהן היה צריך לערוך את הדיאגנוזה הרשמית. נשאלת השאלה: מדוע?

יברכך

לכוהנים ניתנה אחריות מקודשת. בכל יום הם התכנסו בבית המקדש כדי לברך את העם. בקהילות האשכנזים מברכים הכוהנים את הקהל בכל יום טוב, ואילו הקהילות הספרדיות נהנות מברכת הכוהנים מדי יום ביומו.

הכוהנים נעשו סמלים ל"אנשי ברכות". הם היו עסוקים ברווחת העם ודואגים לברך אותו בכל יום. לפיכך, רק הם מסוגלים לשפוט עבירות ומעשים רעים.

ניתן להפיק מכך לקח חשוב: לפעמים אנו רואים אדם המתנהג בצורה קלוקלת או לא הגונה. כמה מפתה לשפוט אותו לכף חובה ולהגלות את החוטא "אל מחוץ למחנה". אך התורה מתעקשת על כך שהכהן ימלא אף הוא תפקיד בדרמה הזאת, מיותר ככל שייראה תפקידו לצופים מבחוץ – האדם היחיד המוסמך לגנות ולהוקיע הוא זה שפועל בשירות האהבה.

רק אדם שהוכיח עצמו כמסור באמת ובתמים לרווחתם של אחרים יכול להעז למתוח ביקורת, ואפילו את זאת הוא יכול לעשות אך ורק אם הוא מוכן לעסוק בעצמו בתהליך הכפרה והסליחה.
אלישע גרינבוים
הרב אלישע גרינבוים הוא המנהיג הרוחני בקהילת מורבין, והוא סמנכ"ל בית חב"ד המקומי במורבין, ויקטוריה, אוסטרליה



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-8/4/2016 12:19 לינק ישיר 

תזריע-מצורע(ויקרא יב-טו)

היחס לייסורים

פרשת תזריע דנה בסוגי הנגעים השונים שפוגעים באדם, ובתהליכים שעליו לעבור כדי להירפא מהם. מאז חורבן בית המקדש, כל הלכות הנגעים אינן מעשיות עוד. אם כך, כיצד נוגעת פרשה זו בחיינו העכשוויים? ספר החינוך משיב על השאלה הזאת ומסביר, שטומאת המצורע באה בשל חטאי האדם. סבלו של האדם אינו אקראי ומקרי, אלא מגיע תמיד מידי אלוקים. המצורע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד, כדי שיוכל לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. אמנם בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אולם ייסורים רבים אחרים פוגעים בנו. טומאת הנגעים מלמדת אותנו שלא לייחס את הסבל הזה לידי המקרה חלילה, אלא לראות בו מסר מאת ה'.

מצווה נוספת הקשורה לנגעים, מלמדת אותנו כיצד נכון – או לא נכון – להגיב לייסורים. אחד מסוגי הנגעים שמתארת התורה הוא 'נתק'. אדם שמוצא בגופו 'נתק' צריך לעבור תהליך של בידוד, ולאחריו להיבדק על ידי הכהן. אם גם לאחר שבוע שלם של בידוד, הנתק לא פשה – כלומר, לא התפשט הלאה – אז האדם צריך לגלח את האזור שמסביב לנתק, אולם אסור לו באיסור חמור לגלח את השיער שגדל על הנגע עצמו (ויקרא יג לא-לד). ספר החינוך מסביר את משמעותו של האיסור הזה: "משרשי המצווה. לרמז שיסבול כל אדם איזה צער ואיזה עונש שיענישהו השם ברוך הוא ולא יבעט בהם. ואל יחשב שיהיה יכולת בידו לבטל אותם ולהעלימם מן הבריות...". בעל ספר החינוך מלמד אותנו שגילוח השער שעל הנתק מסמל שתי דרכים שגויות בהן עלולים בני אדם להגיב על הייסורים שאלוקים שולח להם. ראשית - אדם עלול 'לבעוט' ולהתריס כלפי שמיים מתוך סבלו וייסוריו, ולהטיל ספק על יושר משפטו והנהגתו של ה' בעולם. ייתכן שרמתו הרוחנית של בעל הייסורים גבוהה יותר, והוא לא יתריס כלפי שמיים על צערו, ובכל זאת יבחר בדרך תגובה שגויה. הוא עלול לנסות להסיר מעליו את הייסורים, מבלי ללמוד את המסר שהם באו ללמדו, ויותר מכך, הוא עלול לדאוג ולהתעסק יותר בשאלה "מה אנשים חושבים", ולהתמקד במאמץ להסתיר את הסבל מעיניהם, במקום לנצל את הייסורים כמנוף לצמיחה ולהתעלות. האיסור להסיר את הנתק מלמדנו שלא 'לטמון את הראש בחול' כאשר אנו סובלים מקושי וסבל, אלא להתאמץ ולהשתדל לעלות ולהתעלות מתוך הייסורים.

הרב אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל, המשגיח מסלבודקה, כתב בהרחבה על עניין הייסורים בספרו 'תורת אברהם'. הרב מסביר שמטרתה העיקרית של הנבואה הייתה להודיע לאדם במה הוא חטא ומה עליו לתקן. גם כאשר על פניו היה נראה כאילו האדם לא חטא כלל, הנביא היה חודר לעמקי נשמתו ומזהה את הנושא אשר בו היה עליו להשתפר. על כך שואל הרב גרודז'ינסקי: כיצד מעביר הקב"ה מסרים כאלה בימינו, כשאין לנו נביאים? כיצד הוא מודיע לנו במה שגינו? ומשיב: על ידי ייסורים. הייסורים מהווים תחליף לנבואה. כאשר האדם מצטער, ואפילו צער קטן ביותר, יש בכך למעשה מסר ישיר מהקב"ה שאומר לו שעליו לתקן ולחזור בתשובה. כך יוצא שהייסורים הם בעצם מתנה חשובה שנותנת לנו הזדמנות לתקן ולישר את דרכינו. הגמרא מבהירה שלא מדובר דווקא בייסורים גדולים וקשים, אלא אפילו בקושי המזערי ביותר. לדוגמא, הגמרא מתארת את צערו של אדם שמנסה להוציא מכיסו שלושה מטבעות, אך מעלה בידו רק שניים. בדרך זו הקב"ה מדבר איתנו בלי הפסקה, בכל רגע ורגע, ומעביר אלינו מסרים רבים – דרך הייסורים.

וכאן מתעוררת שאלה נוספת: בימי בית המקדש, כאשר הייסורים שבאו על האדם היו נגעים, היה פשוט ביותר לדעת על מה ולמה הם באו. לכולם היה ידוע וברור שהנגעים האלה מגיעים בשל עבירות מסוימות כמו לשון הרע. אולם כיצד יוכל האדם לדעת בימינו מהו המסר שמנסה הקב"ה להעביר לו דרך הייסורים? ודאי שבלתי אפשרי לדעת באופן ברור ומוחלט, אולם עם זאת, כפי שמסביר בעל ה'תורת אברהם', חז"ל מזכירים את העיקרון שאלוקים מעניש את האדם ב'מידה כנגד מידה' על חטאיו. לדוגמא, המשנה בסוטה כותבת ששמשון חטא בשתי עיניו, ולכן הוא נענש שהפלישתים ינקרו את עיניו; אבשלום התגאה בשיערו היפה, ולכן נענש ששיערו היה זה שהביא למותו, כאשר הוא הסתבך ונתפס בין ענפיו של עץ. אם כך, ראוי לאדם לחפש אחר חטא או טעות שקשורים בדרך כלשהי לייסורים שפגעו בו, ולחשוש שמא זאת הסיבה לייסוריו. לדוגמא, אם מישהו סובל מכאב כלשהו בפיו, ראוי לו לבדוק תחילה אם הוא חטא בנושא שקשור לדיבור. דוגמא מצוינת לרעיון הזה היא סיפור מחייו של הרב גרודז'ינסקי זצ"ל. הרב סבל מצליעה קשה ובולטת. כאשר הוצע השידוך לראשונה לחסיה, בתו של ר' בער הירש הלר, היא דחתה אותו בשל הצליעה. זמן קצר מאוד לאחר מכן היא נפלה ממדרגות המרתף ושברה את רגלה. חסיה הבינה מכך שזהו סימן עבורה לא לסרב לשידוך בשל רגלו הפגועה של הרב גרודז'ינסקי, ובזכות אותה פציעה היא נישאה לו.

בכל אופן, בין אם נמצא את החטא ה"נכון" אליו כוונו הייסורים, ובין אם לא, הדבר החשוב ביותר הוא עצם החיפוש. אם אותו כאב בפה ממנו סבל האדם מהדוגמא הקודמת הגיע בגלל שהוא שיקר, אבל הוא הסיק מכך שעליו לעבוד על עצמו בעניין לשון הרע – הרי שבכל אופן הושגה מטרתם העיקרית של הייסורים – צמיחה והשתנות לטובה. הנקודה הזאת חשובה מאוד, משום שבימינו, כאשר אדם סובל ממשהו, אנחנו נוטים לחפש אחר כל מיני סגולות שיעזרו לו להשתחרר מסבלו. מורי ורבי, הרב יצחק ברקוביץ שליט"א, אומר שבכך אנחנו מפסידים את העיקר. הקב"ה לא שולח לנו ייסורים כדי שנחפש ונמצא סגולות (אף אם הן אכן מועילות והסבל נפסק), אלא רוצה מאיתנו משהו שונה – הוא מצפה שנגדל ונתקדם. איני בא לטעון שהסגולות כשלעצמן הן דבר שלילי, אלא שאסור לאדם לשכוח את תכליתם האמיתית של הייסורים – כך הקב"ה מדבר אלינו, כך הוא דורש מאיתנו לצמוח ולהשתנות. פרשיות הנגעים אכן שייכות לנו ורלוונטיות לכל רגע בחיינו – הן מלמדות אותנו כיצד להשתמש בייסורים ולהיעזר בהם, על מנת להיות בני אדם טובים יותר. יהי רצון שכולנו נזכה לצמוח ולהתעלות מהייסורים שמגיעים אלינו משמים.

http://www.aish.co.il/tp/shiur-chaim/252184331.html



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-8/4/2016 12:23 לינק ישיר 

תזריע(ויקרא יב-יג)

<*> החוכמה לנשמה, היא כמו מזון לגוף. (ע"פ האבן עזרא)

יש אוכל טוב, ויש אוכל מזיק. יש שיחה טובה, ויש שיחה מזיקה. בדיוק כפי שיש דברים שאינם בריאים ובכל זאת טעמם נפלא, כך יש גם כמה שיחות עסיסיות מאוד שאסור לנו לשמוע!

אין דבר טעים יותר מפיסת רכילות טובה. זה מפתה ומושך. על פני השטח, הרכילות נראית בלתי מזיקה. היא נראית כמו פשע בלי קרבנות. אבל רכילות עמוסה בקלוריות מיותרות היא יותר מסוכנת מכולסטרול סותם עורקים!

באופן אינסטינקטיבי אנחנו מרגישים שלא בסדר לדבר רע על אחרים. לכן אנחנו ממציאים כל מיני תירוצים והצדקות, כמו - "אבל זאת האמת!" או - "הייתי אומר את זה גם בפנים שלו." או - "כולם כבר יודעים את זה." אנחנו גם משכנעים את עצמנו, שאם האדם שעליו אנחנו מדברים לא יודע, איך זה כבר יכול להזיק?

היהדות, בכל אופן, טוענת שלשון הרע ורכילות כן מזיקים. לא רק שהם פוגעים באדם שעליו אנחנו מדברים, הם גם פוגמים במי שאומר אותם, ואפילו באלה ששומעים אותם!

הדחף לדבר ברעת אחרים הוא שמוליך את מדבר לשון הרע. זה ניסיון להשפיל את האנשים שבהם אנחנו מקנאים, על מנת לגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר. בכל פעם שבה אנחנו מדברים סרה על זולתנו, אנחנו מרגישים קרובים יותר לשלמות, וכאילו האישיות שלנו השתפרה. למעשה, תחושת הזחיחות והצדקנות באה לנו מזה שאנחנו "מורידים" ומשפילים את האחרים, במקום לפעול בדרך הקשה יותר ולשפר את עצמנו.

אבל הרכילות היא מחלה ממארת: היא משמידה את עצם המרקם החברתי.

***

דיון משפטי סגור, בלי הנאשם

פרשת השבוע עוסקת בנושא ה"צרעת" - מחלה רוחנית שנגרמת על ידי דיבור לשון הרע. ביהדות, לדבר "לשון הרע" זה לספר מידע שלילי על הזולת, גם אם המידע אמיתי (כשהמידע אינו נכון זה נקרא "הוצאת שם רע"). לא רק שהתורה מצווה עלינו שלא לדבר לשון הרע, אלא יותר מזה: אנחנו נתבעים גם שלא להקשיב.

בניגוד לחברה הכללית, שלפעמים מהללת ומשבחת את דיבור לשון הרע, היהדות רואה בו דבר מזיק במיוחד. למעשה, ישנה ספרות יהודית נרחבת שעוסקת בהשפעותיו הפלגניות והתככניות של הדיבור הזה.

מופעים טלוויזיוניים וגם מדורי החדשות, חיים על "לשון הרע." הם אפילו מרחיקים לכת ושוכרים כתבים מקצועיים ל"טורי רכילות"! וכאשר אי אפשר למצוא את הדבר האמיתי, התקשורת ממציאה אותו. יעידו על כך אופרות הסבון האמריקאיות הפופולאריות כל כך - סדרה אינסופית של מצבים שליליים שבהם הדמויות מושפלות כל הזמן.

כל זה מוריד בהרבה את איכות החיים שלנו. זה גורם לנו להרגיש שתמיד יסתכלו על הטעויות שלנו במבט מזלזל. אנחנו מפחדים מכישלון, ויודעים שכל שגיאה תיבחן, תודגש ותפורסם. ומעל לכל זה, ידברו עלינו מאחורי הגב, בלי שתהיה לנו שום יכולת להתגונן או לקבל סיוע. דיון משפטי בדלתיים סגורות, ללא נוכחות הנאשם!

אילו היה העולם רגיש ורוחני יותר, לכל מאמר בעיתון הייתה מוצמדת "טבלת ערכים תזונתיים." על חלק מהטורים הייתה מופיעה אזהרה: "מאמר זה מזיק לבריאות הנשמה! "

***

הדרך שלפנינו

אם אנחנו מתכוונים לחיות חיים משמעותיים יותר, אנחנו חייבים לשאוף לעסוק בשיחה תועלתית ומממשת.

אף אחד לא רוצה שידברו עליו באופן שלילי. ברור שאף אחד לא רוצה שאחרים ירכלו על הילדים שלו, או על אנשים אחרים שהוא אוהב. עולם שבו אנחנו חופשיים משיפוט אנושי הוא עולם שעלינו ליצור – למעננו, כמו גם למען ילדינו. ᤠַתחו וᤡַרְגְלו את ההרגל שלא לדבר או להקשיב ללשון הרע. גם אם המידע נכון, ואפילו אם לא היה אכפת לזה שמדברים עליו.

החברים שלך יעריכו את הידיעה שאף פעם לא מדברים עליהם, והילדים שלך יפתחו ביטחון עצמי שנובע מסביבה ראויה-לאמון שכזאת.

אבל קודם כל, כמו שמציע החפץ חיים, לפני שנדבר על מישהו אחר, כדאי שנחשוב קודם איך היינו מרגישים אילו הוא היה אומר את אותם הדברים עלינו...

***

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: מה היה הדבר המזיק ביותר שמישהו אי פעם אמר עליך?

שאלה שנייה: האם אתה מכיר מישהו שתמיד מרכל (ידיד, חבר לעבודה, וכו')? באילו דרכים האדם הזה "מוריד" אותך?

שאלה שלישית: מה הדבר שאתה יכול לעשות כדי לצמצם את דיבור לשון הרע בחיים שלך?

http://www.aish.co.il/tp/bwb/48861492.html



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-4/4/2019 17:45 לינק ישיר 

פרשת תזריע
נאמר בפרשה: "והצרוע אשר נגע בו נגע צרעת, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא".

רבותינו מבארים, כי נגע הצרעת היה בא לאדם בעון לשון הרע וגסות הרוח. והכוונה בזה, שאם אדם ראה אצל חבירו איזו הנהגה או איזה דבר שלא מצא חן בעיניו, או אפילו ראה אותו עושה עבירה, והוא הולך ומספר זאת לכל מי שיראה, ומעביר את הדברים הלאה, וזאת בכדי לבזות את אותו אדם, זהו עון לשון הרע החמור מאד. ועון גסות הרוח, היא הגאווה הפוקדת את האדם מידי פעם, והוא מתגאה על חביריו, הן בעבודה, והן בלימודים, ואפילו בין כתלי בית המדרש אם הוא מתגאה על חבירו, הרי בזה הוא עושה איסור. וכל שכן זה המתכבד בקלון חבירו, שעונשו גדול מאד. ואפילו בדברי תורה אסור בהחלט להתכבד בקלון חבירו, וכגון מי שהוא שואל את החכם שאלה ברבים והוא יודע שהחכם לא ידע להשיב לו, ואז הוא עצמו משיב את התשובה, וכל זה בכדי להראות שהוא חכם במה שאפילו הרב אינו יודע, כל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא.

והנה אם נתבונן נראה, כי כל אלו העוונות שהאדם חוטא בהם, אין ההנאה במעשה אותה העבירה אלא לרגע קט בלבד, שבשעה שהוא מספר לשון הרע או מתגאה, יש לו מעט סיפוק ממעשיו, אבל לאחר שנגמר אותו המעשה, מיד הוא ההנאה מתפוגגת ולא נותר ממנה שום רושם. ודומה מעשה דיבור לשון הרע להכשת הנחש, שמיד לאחר שהנחש מכיש כבר אין לו שום הנאה ממה שפעל.

עונש זה של נגע הצרעת הוא לתועלת נפשו של האדם לרפאות את הנפש מתחלואיה, כי על ידי הנגעים נעשה האדם מושפל ומבוזה, ונוצר בו מצב נפשי המונע ממנו להכשל שוב באותם החטאים שכבר חטא בהם. וכגון אדם שהיה נכבד ומקובל מאד בחברה, וכעת הוא נכשל בעון לשון הרע ובגסות הרוח בצורה קבועה, הרי מיד היו באים עליו נגעים של נגע צרעת, והיה מיד מושפל ומרוחק מכל הסובבים אותו, וכל החברה היתה קוראת עליו "טמא טמא", וכל זאת בגלל שטות שעשה שדיבר לשון הרע על חבירו, ובודאי כעת הוא מתבונן על מעשיו ומחרט עליהם, ומתוך כך היה כדאי לו כל מה שבא עליו, כדי לזככו להגיע שלם לעולם האמת.

ומעתה מובן מה שאמרו במשנה במסכת עדיות, שאמרו לו לרבי עקיבא, חזור בך מכמה הלכות שאנו חלוקים עליך, ובתמורה נמנה אותך אב בית דין עלינו, אמר להם רבי עקיבא, מוטב לי שאקרא כל ימי שוטה, ולא אהיה רשע שעה אחת אצל המקום, שלא יאמרו בשביל שררה חזר בו. רואים אנו את ההבנה של רבי עקיבא, שטוב לו לאדם להקרא כל ימיו שוטה בעיני הבריות, ובלבד שלא יהיה רשע שעה אחת לפני ה' יתברך.

והנה אם אנו מתבוננים באורח חיינו, נמצא כי חיים אנו בהיפוך גמור מהכרת אמת זו, שהרי כל אחד מאיתנו חי כפי שנוח לו וערב לו, שבוי ממש תחת ממשל המדות הרעות, ובגלל איזה פחד מאי כבוד מדומה, מוכנים בני האדם להפקיר את הנשמה הקדושה. מזלזלים בקיום המצוות בגלל רדיפת הכבוד, ומה יאמרו הבריות, ולא נעים מהחברה. ובגלל סיבות אלו ודומיהן עוזבים את התורה וקיום המצוות ושוקעים בחיי החומר. ממש הפוך ממה שצריך היה להיות. והכל בגלל רגע אחד של אי התגברות, נכנסים לחיי רשעות לכל ימי האדם ח"ו.

ה' נותן לאדם כח ויכולת להלחם בצורת חיים מסולפת זו הנוגדת את חיי התורה ולתועלת האדם ושלימותו. אם אדם מתמיד להתבונן במצבו בעולם הזה כפי שהתורה הקדושה דורשת ממנו, לקיים את נפשו אשר היא חלק אלוה ממעל המתלבש בגוף ישראל למשך זמן מסויים, ולתת לה את מה שהיא רוצה להנאת הנשמה, ולא להפקיר אותה בהבלי העולם הזה, בזה הוא זוכה להתגבר על מדותיו ולעתים ברגע אחד הוא זוכה לחיי נצח ממש.

וככל שהאדם מרבה להיטיב עם נשמתו ונותן לה את מה שהיא נהנית ממנו בקיום התורה והמצוות, כך ימעט להשתעבד לרצונות הגוף ולדרישותיו הגשמיות, ואז הוא יהיה שליט על כוחות נפשו וחייו יהיו חיים מלאי סיפוק ושמחה.
שבת שלום


נשלח מהאנדרואיד שלי

_________________





דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-11/4/2024 17:45 לינק ישיר 

לע"נ 
אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל 
גרשון צבי הכהן בן ישראל חיים  ז"ל 
אברהם ישכר הכהן  בן גרשון צבי ז"ל 
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל 
דבורה פריידל בת דוד ז"ל 
משה יהודה בן יוסף ז"ל 
משה בן חנום ז"ל 
יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל 
 
פרשת תזריע
 
נאמר בפרשה: "והצרוע אשר נגע בו נגע צרעת, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא".
 
רבותינו מבארים, כי נגע הצרעת היה בא לאדם בעון לשון הרע וגסות הרוח. והכוונה בזה, שאם אדם ראה אצל חבירו איזו הנהגה או איזה דבר שלא מצא חן בעיניו, או אפילו ראה אותו עושה עבירה, והוא הולך ומספר זאת לכל מי שיראה, ומעביר את הדברים הלאה, וזאת בכדי לבזות את אותו אדם, זהו עון לשון הרע החמור מאד. ועון גסות הרוח, היא הגאווה הפוקדת את האדם מידי פעם, והוא מתגאה על חביריו, הן בעבודה, והן בלימודים, ואפילו בין כתלי בית המדרש אם הוא מתגאה על חבירו, הרי בזה הוא עושה איסור. וכל שכן זה המתכבד בקלון חבירו, שעונשו גדול מאד. ואפילו בדברי תורה אסור בהחלט להתכבד בקלון חבירו, וכגון מי שהוא שואל את החכם שאלה ברבים והוא יודע שהחכם לא ידע להשיב לו, ואז הוא עצמו משיב את התשובה, וכל זה בכדי להראות שהוא חכם במה שאפילו הרב אינו יודע, כל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא.
 
והנה אם נתבונן נראה, כי כל אלו העוונות שהאדם חוטא בהם, אין ההנאה במעשה אותה העבירה אלא לרגע קט בלבד, שבשעה שהוא מספר לשון הרע או מתגאה, יש לו מעט סיפוק ממעשיו, אבל לאחר שנגמר אותו המעשה, מיד הוא ההנאה מתפוגגת ולא נותר ממנה שום רושם. ודומה מעשה דיבור לשון הרע להכשת הנחש, שמיד לאחר שהנחש מכיש כבר אין לו שום הנאה ממה שפעל.
 
עונש זה של נגע הצרעת הוא לתועלת נפשו של האדם לרפאות את הנפש מתחלואיה, כי על ידי הנגעים נעשה האדם מושפל ומבוזה, ונוצר בו מצב נפשי המונע ממנו להכשל שוב באותם החטאים שכבר חטא בהם. וכגון אדם שהיה נכבד ומקובל מאד בחברה, וכעת הוא נכשל בעון לשון הרע ובגסות הרוח בצורה קבועה, הרי מיד היו באים עליו נגעים של נגע צרעת, והיה מיד מושפל ומרוחק מכל הסובבים אותו, וכל החברה היתה קוראת עליו "טמא טמא", וכל זאת בגלל שטות שעשה שדיבר לשון הרע על חבירו, ובודאי כעת הוא מתבונן על מעשיו ומחרט עליהם, ומתוך כך היה כדאי לו כל מה שבא עליו, כדי לזככו להגיע שלם לעולם האמת.
 
ומעתה מובן מה שאמרו במשנה במסכת עדיות, שאמרו לו לרבי עקיבא, חזור בך מכמה הלכות שאנו חלוקים עליך, ובתמורה נמנה אותך אב בית דין עלינו, אמר להם רבי עקיבא, מוטב לי שאקרא כל ימי שוטה, ולא אהיה רשע שעה אחת אצל המקום, שלא יאמרו בשביל שררה חזר בו. רואים אנו את ההבנה של רבי עקיבא, שטוב לו לאדם להקרא כל ימיו שוטה בעיני הבריות, ובלבד שלא יהיה רשע שעה אחת לפני ה' יתברך.
 
והנה אם אנו מתבוננים באורח חיינו, נמצא כי חיים אנו בהיפוך גמור מהכרת אמת זו, שהרי כל אחד מאיתנו חי כפי שנוח לו וערב לו, שבוי ממש תחת ממשל המדות הרעות, ובגלל איזה פחד מאי כבוד מדומה, מוכנים בני האדם להפקיר את הנשמה הקדושה. מזלזלים בקיום המצוות בגלל רדיפת הכבוד, ומה יאמרו הבריות, ולא נעים מהחברה. ובגלל סיבות אלו ודומיהן עוזבים את התורה וקיום המצוות ושוקעים בחיי החומר. ממש הפוך ממה שצריך היה להיות. והכל בגלל רגע אחד של אי התגברות, נכנסים לחיי רשעות לכל ימי האדם ח"ו.
 
ה' נותן לאדם כח ויכולת להלחם בצורת חיים מסולפת זו הנוגדת את חיי התורה ולתועלת האדם ושלימותו. אם אדם מתמיד להתבונן במצבו בעולם הזה כפי שהתורה הקדושה דורשת ממנו, לקיים את נפשו אשר היא חלק אלוה ממעל המתלבש בגוף ישראל למשך זמן מסויים, ולתת לה את מה שהיא רוצה להנאת הנשמה, ולא להפקיר אותה בהבלי העולם הזה, בזה הוא זוכה להתגבר על מדותיו ולעתים ברגע אחד הוא זוכה לחיי נצח ממש.
 
וככל שהאדם מרבה להיטיב עם נשמתו ונותן לה את מה שהיא נהנית ממנו בקיום התורה והמצוות, כך ימעט להשתעבד לרצונות הגוף ולדרישותיו הגשמיות, ואז הוא יהיה שליט על כוחות נפשו וחייו יהיו חיים מלאי סיפוק ושמחה.
 
אקטואליה בפרשה
 
תסתכלו על העציץ המיובש שזרוק אצלכם בחצר. אם כל העלים יבשים לא תשקו אותו, אבל אם יש שם עוד עלה אחד או שניים ירוקים הם מסוגלים לעשות לכם חשק להשקות ולהשקיע. כשיש חיים יש תקוה! פרשתנו פרשת תזריע מלמדת על מחלת הצרעת. כאשר המחלה פשתה בכל הגוף היא אינה מטמאת, אך אם יש מקומות בגוף שעדיין בריאים היא מטמאת. מדוע? מטרת הצרעת היא לעורר את הבן אדם שיתקן את מעשיו, כאשר יש בו חלקים בריאים הם נותנים לו תקוה לתקן. 
 
שבת שלום 7;ᥧ7;ᥧ



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
   
בית > פורומים > רוחניות > תהילים חלוקה שבועית > פרשת תזריע
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר

bholext