כמה קל לשפוט אנשים במשפט שדה מהיר מבלי לברר עובדות, לא לחינם התורה מחייבת לדקדק בכל הלכות סדר הדין

עד כדי כך, שכאשר לסוף מגיעים הנאשמים (אם הם מגיעים) לבית הדין או לבית המשפט, דינם כבר "הוכרע" וקשה להם ביותר, אם לא בלתי אפשרי, לנהל משפט הוגן שבו יוכלו הדיינים-השופטים להשתכנע, בלב פתוח ובנפש חפצה, ללא משוא פנים ודעה קדומה, בצדקת טענותיהם.

אחד הפסוקים שעניינם בפרשת ערי המקלט (במדבר לה), מדגיש את חובת העדה להעמיד את הרוצח בשגגה ל"משפט", ולא להסתפק בשפיטתו ב"בית דין שדה", נטול דיינים ועדים, באמצעות הריגתו בידי גואל הדם: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן. וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". לאמור: גם אם ברור לכל שאכן "רוצח" הוא, אין זה ראוי להמיתו קודם שיעמוד בדין. חובה זו מודגשת גם בדברי יהושע לעם (יהושע כ, ו).

חובה זו, לדקדק בכל פרט, עד כדי קוצו של יו"ד בסדרי הדין, נראית לעתים כמעשה טרחני בעיני מי שאינו מצוי בהלכות משפט והליכותיו. אכן, גם כאשר אשמת הנאשם ברורה על פניה, יש להדר ולדקדק בכל הלכות סדר הדין, שלא תיפגענה זכויותיו ויצא משפטו מעוקל. נקודה זו מודגשת גם בהמשכה של פרשה (לה, כט-ל): "וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת".

לכאורה, הדגשה זו מיותרת היא, שהרי ידענו זה כבר שבדין תורה רק "על פי שני עדים יקום דבר". אכן, מדגיש החזקוני על אתר, היה עולה על דעתנו לומר שהואיל ועונש דין נפשות חמור, יהא גם עד אחד נאמן בו, קא משמע לן שגם בדיני נפשות החמורים, ואולי דווקא בהם, יש לדקדק בדיני הראיות כחוט השערה, ולא להרשיע אדם שלא על פי דיני הראיות.

הדין היהודי מחייב שרק "על פי שני עדים יקום דבר", ועליו נוספה חובת התראה והדרישה לכשרות העדים. ולא אחת, גם אם מבחינה עובדתית ברור לכל שפלוני עבר עבירה, מבחינה משפטית לא ניתן להרשיעו בדין אלא בהתקיים כל דיני העדות הכשרה.

פער זה, שבין האמת ה"עובדתית" לאמת ה"משפטית" מעורר לא אחת ספקות ותהיות בדבר הפער שבין ה"צדק" וה"משפט". כך, למשל, כאשר רוצח או עבריין אחר יוצא זכאי בדינו ומשוחרר לחופשי רק בשל היעדר ראיות מספיקות, או שימוש בראיות פסולות, כגון עדות שמיעה או האזנת סתר, שאינן קבילות בבית המשפט. ולהפך: לעתים יוצא אדם חייב בדינו בבית הדין על אף שמבחינה עובדתית הוא משוכנע, ואחרים עמו, כי לא היו דברים מעולם.

מתח זה זכה לביטוי יפה בדברי המשנה לנשיא בית המשפט העליון, פרופ' מנחם אֵלון, שעמד על הפער המתגלה לעתים קרובות בין ה"אמת העובדתית" ל"אמת המשפטית": "ההגדרות המקובלות במערכת המשפטית בדבר קיומה של עבירה פלונית או אלמונית, ומתוך כך הנורמות של אשם וזכאי במערכת זו, אינן עולות תמיד בקנה אחד עם ההגדרות והנורמות הנקוטות שלא במסגרת המערכת המשפטית... יודעת היא מערכת המשפט ומודע הוא השופט כי נקודות המוצא, דרכי הבירור, מהותן של נורמות וכללי ההכרעה בעולם המשפט ומלאכת השיפוט שונות הן מאלה שבחקר העובדתי-ההיסטורי, ומתוך כך יודעים ומודעים הם כי יש ומסקנות ו"אמיתות" שונות יעלו בידי כל אחד מהם. אמנם כן, המערכת המשפטית משתדלת היא להתאים, ככל האפשר, את עקרונותיה לאמת שבמציאות, והרשות השיפוטית מיישמת את דרכי בירורה כדי להגיע במידה מרבית לבירורה של האמת העובדתית. ומבחינת עצם מהותה של המערכת המשפטית, אף אם קורה ובמקרה מסוים טעות בידה, עדיין הכרעתה בבחינת "אמת" משפטית היא, וגדול כוחה של זו - מבחינת הכרת תוקפה שעל ידי מערכת המשפט ומבחינת כוחה המחייב - אף מן "האמת" המדעית העולה בידי איש מדע מבחינת תקפה של זו בעולמו הוא. שזו הראשונה תקפה ומחייבת היא אף אם ברור שבטעות יסודה כל עוד לא שונתה כדין במסגרת המערכת המשפטית, לעומת האחרונה שמשנתגלתה טעותה בטלה היא מאליה. משמדובר על בירור האמת בעולמה של מערכת המשפט, אין כוונתנו אלא לבירור האמת, במידה שניתן להגיע לחקרה על-פי הנורמות המהותיות והכללים הפרוצדוראליים שבאותה מערכת משפט, שבמסגרתה מתקיים הבירור המשפטי. [בג"צ 152/82 דניאל אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4)470]

אכן, הדיוק והדקדוק בדיני הראיות עשוי להוציא רוצחים ועבריינים רבים אחרים לחופשי , עד כדי זילות מעשיהם. לפיכך, סמכה תורה איסור נוסף לאיסור ההרשעה על פי עד אחד, ותכליתו: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת". לאמור: אסור לה להקפדה על סדר הדין ודיני הראיות שתביא לזילות חומרת מעשהו של הרוצח. וכמאמרו המופלא של רבנו משה בן מימון (הלכות רוצח ושמירת הנפש א, ד): "מוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח. ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם אלא קניין הקב"ה, שנאמר 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח', ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ".

ארבעים ושניים מסעות מונה משה. רובם ככולם – שמות שאין בידינו לזהותם כיום, בהעדר רצף של יישוב במדבר אשר יוכל לשמר את השמות במקומם. ואכן כל המפרשים תוהים ותמהים: לשם מה נמנו כל אותם מסעות?

"אלה מסעי בני ישראל... ויכתוב משה את מוצאיהםלמסעיהם, ואלה מסעיהם למוצאיהם". ארבעים ושניים מסעות מונה משה. רובם ככולם – שמותשאין בידינו לזהותם כיום, בהעדר רצף של יישוב במדבר אשר יוכל לשמר את השמות במקומם. ואכן כל המפרשים תוהים ותמהים: לשם מה נמנו כל אותם מסעות? הנצי"ב מוולוזי'ןמחלק את המסעות לשלושה חלקים: החלק הראשון – ממצרים לכיוון ארץ ישראל, עד קדש ברנע, שם אירע חטא המרגלים. בחלק זה היה המסע מכוון למטרה ידועה, ועל כן היה ערך לנסיעהעצמה, לעצם התנועה אל היעד הנכסף. על כך נאמר: "אלה מסעי בני ישראל". החלק השני– מסעות חסרי כיוון ומשמעות ברחבי המדבר. שם לא היה ערך לנסיעה. המשמעות היחידה היתההיציאה מן המקום הקבוע. על כך נאמר: "מוצאיהם למסעיהם". היציאה היא העיקר, ואילוהמסע עצמו – חסר משמעות. והחלק השלישי הוא המסעות לכיוון הארץ המובטחת, אשר נסתיימו"בערבות מואב על ירדן ירֶחו". גם כאן חוזרת וניתנת המשמעות לנסיעה עצמה, ולא ליציאהמן המקום הקודם. "אלה מסעיהם למוצאיהם", כאשר הנסיעה עיקר והיציאה טפלה אליה. שלושה שלבים אפוא בדרך אל הארץ המובטחת. בהתחלה – תנועה מהירה אל עבר היעד. בהמשך – תנועה חסרת תכלית שאינה מבטאת אלא חוסר מנוחה. ורק בסוף – תנועה המגיעהבסופה אל היעד, אף על פי שהיא מסתבכת ונאלצת לחזור על עקבותיה ולסבוב את ארץ אדוםכדי להגיע אל ערבות יריחו. על דבר נוסף עומד רבנו בחיי. עשרים מסעות היובשלושים ושמונה השנים של גזרת המרגלים. כולם מרוכזים היו במחצית השנייה, כאשרבמחצית הראשונה עמדו ישראל במקומם. תשע עשרה שנה של דריכה במקום, ותשע עשרה שנה שלחוסר מנוחה ותנועה ללא תכלית. (ומעניין, שהמספר 19 הוא מספר השנים בתחילת ימי הביתהשני, בהן הושבתה בניית בית המקדש – עי' רמב"ן ויקרא כו, מב; והוא מספר השנים שהיהבין הקדמת המדינה לשחרור ירושלים, כאשר מאז ועד עתה עברו עוד 38 שנה, שהן 2X19). הקורא את הדברים הללו, יבחין מיד כי לנגד עיניו נגלה מבנה שלם של מהלך היסטורי, על כל מרכיביו ושלביו, ועל כל המשברים המלווים אותו בדרכו. ואכן, בסוף דבריו עומדרבנו בחיי על כך שסדר המסעות מהווה סימן מן הגאולה הראשונה אל הגאולה האחרונה. בעקבות דבריו נאמר אנו, הרואים את כל המרכיבים הללו במהלך זה של גאולתנו: בראשית ימי המפעל הציוני, ואף בראשית ימיה של המדינה, ניכר היה כי ישנו יעד ברוראשר המהלך כולו חותר אליו, בבחינת "אלה מסעי בני ישראל". ככל שעבר הזמן ניכרו שתיהתופעות: הן דריכה במקום מתוך עייפות, והן הליכה מזגזגת מיעד ליעד ללא תכלית ברורה, מתוך תחושה עמוקה של חוסר נחת במקום שבו עומדים, בבחינת "מוצאיהם למסעיהם". אולםבסופו של דבר מגיעים אל השלב השלישי – "מסעיהם למוצאיהם", מסע אל הארץ המובטחת, שאמנם הוא קשה, ארוך ומפותל, אולם צועד אל יעד ברור, אל הר בית ה' אשר יהיה נכוןבראש ההרים, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

בשעת הצורך הפעיל הגר"א את ידיעותיו וחכמתו להציל עשוק מיד עושקו. היה זה כאשר בני בליעל הוציאו דיבה על בתו של אחד מנכבדי וילנא, ואף שכרו עדי שקר לאמת את העלילות ולאלץ את הבעל לגרשה. האשמות היו כה ברורות והוכחו לכאורה, שבית הדין נטה לקבל את דברי העדים, אולם כשהגיעו הדברים לאזני הגר"א, חושש היה כי אותה אשה מושמצת על לא עוול בכפה.

הגר"א פנה לבית הדין וביקש לקיים בירור נוסף בנוכחותו, אך שני עדי השקר עמדו במרדם במצח נחושה, העיזו להעליל על בת ישראל, ובעדות מכוונת ומדויקת חזרו על העלילה. משסיימו השנים את עדותם, פרץ הגר"א בקריאה: "עדי שקר הם", לתמיהת הדיינים ויתר הנוכחים.

מחוץ לחדר בית הדין הסביר להם הגר"א, מדוע הוא משוכנע כי שקר הם דוברים. במשנת סנהדרין (פרק ה' משנה ד) שנינו לגבי גביית עדות בבית הדין שמקבלין עדות מפי אחד העדים, ואחר כך מכניסין את חברו ושומעין את עדותו: "אם נמצאו דבריהם מכוונים". ממשמעות המלה "נמצאו" אנו למדים שאין הכרח שעדות שני העדים, אף אם הם מעידים על אותו נושא, תהיה זהה מלה במלה, לכל אדם סגנון משלו, וכך הוא מוסר את הדברים, מזוית ראיתו ובניסוחו. רק בית הדין, השומע את שני העדים קובע שעדותם זהה. יתר על כן, אם עדותן זהה מלה במלה, יש לחשוש ששני העדים נדברו ביניהם וחזרו על הדברים פעם ופעמים, להשמיע אותם בעל פה, ולכן דייק התנא במשנתו "אם נמצאו" כלומר, שדברי העדות נמצאו מכוונים, אך אינם זהים לחלוטין.

הגר"א שהאזין לדבריהם, הבחין בכך כי לא היה כל שינוי בדברי שני העדים אף במלה אחת, ולכן היה משוכנע הם עדי שקר. ההאשמה החמורה שיצא מפיו בצורה תקיפה הבהילה את העדים, ותוך שעה הם הודו בכוונתם הזדונית (מורשת אבות).