פרשת וישלח

פעמיים אנו מוצאים שמשתנה שמו של יעקב והוא נקרא ישראל. בפעם הראשונה אחרי המאבק ביןיעקב לשרו של עשו (עפ"י המדרש "האיש" הוא שרו של עשו), "ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (לב', כח'-כט').
בפעם השניה הקב"ה אומר לו:  ויאמר לו אלוקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל  יהיה  שמך ויקרא את שמו ישראל" (לח' י') אעפ"כ השם יעקב לא נתבטל כדברי הגמרא בברכות (יג.) "לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו".
לעומתו "אברהם תחילה נקרא אברם ע"ש אב לארם ולבסוף אברהם שנעשה אב לכל העולם כולו, וכן שרי מתחילה נעשית שרה לאומתה ולבסוף לכל העולם" (ברכות יג'.) והגמ' מוסיפה שם "תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה", ושואלת הגמרא "אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב האם גם עובר בעשה"? ועונה הגמ' "שאני התם ששוב נקרא יעקב על ידי הקב"ה שנאמר "ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (פ' מו').
וצריך להבין מה ההבדל בין אברהם ליעקב.
השם אברם כוונתו שהוא אב לארם דהיינו לאומיות. אמנם אברהם הוא  לא רק איש פרטי אלא מתייחס לכל האומה שלו, אך עם כ"ז הלאומיות הזו היא לא מוצדקת מצד האמת שהרי גורמת היא מלחמות ומאבקים לאומיים קשים ולכן "ראויה היא האנושות שתתאחד כולה למשפחה אחת  וחדלו אז כל התגרות וכל המדות הרעות היוצאות מחילוקי עמים וגבוליהם". ובאמת לעתיד לבוא "שוב לא ימצא כל דרך בהתפלגות הממשית והיו כל העמים הכלליים חטיבה אחת, ועל גביהם בתור אוצר קדוש יהיו עם ישראל שהם ממלכת כוהנים וגוי קדוש סגולה מכל העמים" (אורות עמ' קנו').
לכן מבתטל השם אברם ורק השם אברהם מותר כי אברהם הינו אב לכל העמים שזוהי המגמה האידאלית.
בראשית המאה הקודמת היו התעוררויות לאומיות חזקות ששיאם היה במלחמת העולם הראשונה, אולם כיום הרוחות המנשבות קוראות לביטול הלאומיות (ראה את איחוד אירופה) וכמו שאמרנו באמת המגמה הזו צודקת. אולם צריך לזכור שהאומה הישראלית חייבת להשאר בבדידותה ולאומיותה לתועלת האנושות כולה. ומצאנו במדרש רבה " ר' רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר אין כא-ל ומי כא-ל ישורון,ישראל סבא. מה הקב"ה כתוב בו ונשגב ה' לבדו אף יעקב כתוב בו ויותר יעקב לבדו (פר' עז', א'). "הלבדיות" של עם ישראל מגלה את "ונשגב ה' לבדו", כי רק עם ישראל בחייו המיוחדים ובמהלך ההיסטוריה המופלאה שלו מגלה את שם ה' בעולם וכמו שאנו מתפללים בתפילת מנחה של שבת – אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
שרו של עשו אחרי שנאבק עם יעקב מבין שיעקב ישאר תמיד שונה ולכן אין אפשרות לבטלו ולנצחו, ולכן אומר "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל", זאת אומרת שעם ישראל יש לו תפקיד אלוקי מיוחד והוא לספר את תהילת ה' בעולם, והוא השר של כל העולם וזהו "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
אמנם כשהקב"ה משנה את שמו הוא פותח "שמך יעקב"  ברמזו לכך שהשם יעקב ישאר ולא יתבטל גם אחרי שיקרא שמו ישראל. יעקב "האוחז בעקב עשו" הוא החיבור של עם ישראל עם האומות ואילו ישראל הוא לשון שר ונגיד, א"כ מלמדנו הקב"ה שמצד אחד אנו אומה נבדלת הנמצאת מעל האומות , אך מאידך מחוברים אל כולם.
את מה ששרו של עשו התחיל בברור היחודיות הישראלית , והקב"ה השלים בהגדרת הפרופורציות האמיתיות ביחס בין ישראל לעמים, את זה רבים מאחינו לא מבינים כיום. הם מושפעים מתפיסות העולם המודרניות הרוצות לראות את כל בני האדם שווים בלי מחיצות לאומיות, והם חושבים שגם ישראל נמצאים באותה תפישה, ולכן אין יותר מקום ללאומיות הישראלית, אך כפי מה שביארנו אין הדברים הללו נכונים ובלי ספק שהאמת האלוקית הזו חייבת להתברר ולהתגלות. ומתברר שדוקא עם עלית המחשבה המורידה את המחיצות הלאומיות, מוצאים אנו שעולה האנטישמיות, כאילו יודעים הם באופן אינסטנקטיבי שעם ישראל שונה ואצלו המחיצות הלאומיות לא יוסרו ולכן הכעס והזעם עלינו. 
הלאומיות הישראלית שתפקידה להשפיע על כל האנושות. כיצד היא מתנהלת האם כח אחד הומוגני שמביע בעוצמה את כוחו, או האם צריך ריבוי של גוונים וצורות.
נדמה שנקודה זו יכולה להתברר  מעיון באבנים שיעקב אבינו בנה את המזבחות שבהם עובד הוא את ה'. בפעם הראשונה אנו נפגשים עם מצבה שיעקב בונה "וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה" (כח' יח'). לאחר מכן כאשר יעקב חוזר לארץ כנען אחרי הפגישה המתוחה שלו עם עשו הוא קונה חלקת שדה בשכם ואז "ויצב שם מזבח" (לג' כ'). פעם נוספת בונה יעקב מזבח אחרי ששמעון ולוי הורגים את אנשי שכם וזאת בציוויו של הקב"ה "ויאמר אלוקים אל יעקב קום עלה בית –אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך...(לה' א') וכך באמת יעקב עושה " ויבן שם מזבח ויקרא למקום בית אל (לה' ז'). כשהקב"ה נגלה ליעקב ומשנה את שמו לישראל ומברך אותו בונה יעקב מצבה "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר  אתו מצבת אבן..." (לה', יד').
אם כן נפגשים אנו במזבח ובמצבה אשר בונה יעקב. המזבח בנוי ממספר אבנים ואילו המצבה היא מאבן אחת. וחז"ל (ספרי פר' שופטים) מלמדים אותנו שהמצבה היתה אהובה בימי האבות ונשנאה אח"כ לגמרי בלא שום היתר זמני, והדבר צריך באור.
חז"ל במדרש רבה בראש פר' ויצא אומרים "ויקח מאבני המקום, ר' יהודה אומר יב' אבנים נטל, אמר כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים", אם מתאחות הן יב' אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. לפי המדרש יעקב בכוונה תחילה לקח אבנים רבות (שתים עשרה) כדי לבחון אם הן  מתאחדות, ובאמת בבוקר הוא מוצא אבן אחת שבה מתבטא איחוד הכוחות כולם למגמה אלוקית אחת, והוא שם אותה מצבה ועובד את ה'. אמנם צריך לזכור שכאן מדובר כשיעקב גלה מארץ כנען לחרן, ובאמת בגלות צריך להדגיש כל הזמן את החיבור והמאחד ולא את ההבדלים כי אחרת חלילה תיקרע האומה לחלקים.
כשחוזר יעקב חזרה לארץ הוא מציב מזבח, וזה לא כדרך הכתוב שהרי תמיד את המזבח בונים ואילו כאן הוא מציב, דבר המרמז דוקא למצבה. אולי הרמז הוא למצבה שהציב כשיצא מהארץ, באומרו קודם היתה מצבה מאבן אחת השומרת על האחדות אמנם בארץ   המצבה הזו  הופכת למזבח בעל אבנים רבות, שהרי צריכה האומה להיות מורכבת מכוחות שונים ומאפיים שונים שעל אף השוני הם כולם פועלים למגמה גדולה אחת וזה מתקיים בארץ ישראל.
לאחר ששמעון ולוי הורגים את אנשי שכם מתווסף ציווי אלוקי לבנות מזבח וזאת משום שהיה ניתן לחשוב שהם יצאו מהמהלך הכללי של האומה  שהרי יעקב גוער בהם "...עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי..." (לד',ל') והם בתגובתם הטבעית עונים "ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו" (לד',לא') זאת אומרת שבוערת בקרבם גאווה לאומית טבעית ובריאה, אלא שצריך לנתב אותה עפ"י עצת השכל וההיגיון הקשורים לתורה. על כך אומר הקב"ה בעצמו תבנה מזבח באומרו שכל בני יעקב כולם חלק מעבודת ה', וגם אם יש משברים או טעויות של חלק מהאומה עדיין הם מחוברים לכלל הגדול.
רק אחרי שהקב"ה נגלה אליו "וירא אלוקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם...ויאמר לו אלוקים...לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל" (לה' ט'-י') אז הוא בונה מזבח.
אמנם הביטוי "וירא אליו אלוקים" אומר שיש כאן משהו מיוחד, וכך מבאר הנצי"ב "אע"ג  שדיבר ה' עם יעקב שתי פעמים, פעם בפדן ארם ופעם בשכם, מ"מ לא היה בגילוי שכינה, שהרי לא כתוב שם וירא אלא "ויאמר ה'", אבל כאן נגלה אליו ה' כמו שהיה בשעת החלום שראה והנה ה' ניצב עליו וזהו זה שכתוב אצלנו את המילה עוד".
יעקב מבין שהגילוי עכשיו קשור לגילוי ביציאתו לחרן, וכמו ששם הוא הקריב על מצבה גם כאן אותו דבר אלא ששם זוהי אחדות כהכנה לגלות, וכאן מחד היא משאירה את כל אחד מהכוחות הישראלים בשלמותם ובעצמיותם, אך יחד עם זה צריך להדגיש את המגמה האחת של כולם. וכאן הקב"ה קורא לו ישראל לשון שררה על כל העולם (כמו שביארנו לעיל) ולשם כך צריכים כל הכוחות להתחבר ולכן מקים הוא מצבה.
גם בזמננו כשחזרנו שוב לארצנו, מתחילים כוחות שונים להתגבר, ולפעמים נראה שאין אפשרות לתיאום, אך בטוחים אנו שכל זה על מנת להגיע לבסוף לשלמות המגמה האלוקית המתגלה דרך עם ישראל המאוחד.