דבר תורה לפרשה:
פרשת נצבים:
אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל (נצבים כט-ט)
לאחר ששמעו ישראל ק' קללות חסר ב', שנמנו בפרשת כי תבא חוץ ממ"ט קללות שנמנו בפרשת בחקתי, נפחדו ופניהם נהפכו לירקון מרוב פחד. ואמרו מי יכול לעמוד בכל אלו הקללות, מיד קרא אותם משה והיה מפייסם בדברים ואמר להם אתם נצבים היום כולכם. לא זו בלבד שלא תפלו אלא יהיה לכם יציבות וקיום, שנכנסתם בברית. שכן לא כאומות העולם עם ישראל. שכן אומות העולם בשעה שבאים עליהם יסורים הם מבעטים ואינם מזכירים שמו של הקב"ה, כמו שנאמר שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו (תהלים עט). ואילו ישראל כשיסורים באים עליהם הם נכנעים. שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. היינו כשהקב"ה עושה לי ישועה ואני מרים את הכוס הישועה אני קורא בשם ה', וגם צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. גם להיפך ח"ו אם פורענות באות עלי, אני קורא בשם ה' ית'. וכך אמר משה לישראל, הקללות, היינו היסורים, הם מעמידים אתכם ונותנים לכם קיום. כמו שנאמר למען נסותך להטיבך באחריתך. וכבר אמרו חז"ל נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית ביסורים, מה מלח מקיים את הבשר שלא יסריח, כך היסורים מקיימים את ישראל. וזהו שאמר להם "אתם", רק לכם יש תקומה ולא לעכו"ם. משל למה הדבר דומה לאבן גדולה שהיתה מוטלת בתוך הרחוב. וכל מי שהיה רואה עצמו גבור היה בא ומתגושש עמה. וסופה שהיתה נופלת עליו והורגת אותו והאבן עומדת במקומה. כך הגוים משעבדים את ישראל והם קיימים לעולם, שנאמר אשים את ירושלים אבן מעמסה (זכריה יב).
ועוד אמרו חז"ל משל לשתי תמונות, האחת היתה עשויה שעוה והשניה עשויה זהב. ולמראית עין היו שתיהן דומתו זו לזו. וכיצד נתברר איזו של שעוה ואי זו של זהב, שהציתו בהם אש. זו שהיתה של שעוה אבדה מיד ואותה שהיתה של זהב נתקיימה. אף כאן אומר משה רבינו מפי הגבורה: אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם. אע"פ שאתם לפני ה' אלהיכם שהוא אש אוכלה, אתם נצבים וקיימים. אבל אומות העולם כשעוה הם ואינם יכולים לעמוד בפני הקב"ה. ולכן נאמר לשון נצבים ולא עומדים, כי לשון נצבים מורה על הצבה וקיום, וזכו ישראל לכך רק עכשיו, שכן במעמד הר סיני היו גם הערב רב, אבל עכשיו לאחר שעברו מ' שנה ומתו כולם במגפה, בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, נשארו ישראל לבדם והיו להם יציבות וקיום. וזהו שאומר משה לישראל, אתם נצבים היום כלכם, שאין בכם שום ערבוב. ראשיכם שבטיכם וגו' כל איש ישראל, כלכם שייכים לישראל.
ועוד שתהיו נצבים ומושרשים בארץ. לפי שנאמר קודם ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. ודרשו חז"ל ושמרתם זה לימוד ועשיתם זה מעשה. ואמרו חז"ל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובים וענפיו מועטים שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזים אותו ממקומו. וזהו שאמר הכתוב אע"פ שנצתויתם על לימוד ומעשה, המעשה גדול שמצוה גוררת מצוה, ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון, ואם יהיו מעשיכם מרובים אז תהיו נצבים כאילן ששרשיו מרובים. ועוד אמר להם משה מתי תזכו להיות נצבים ועומדים, כשתהיו אגודה אחת. וזהו שנאמר "כולכם".
מעשה היה בזקן אחד שהיה נוטה למות, קרא לכל בניו ואמר להם: הביאו לי אגודה של קנים לחים. הביאו לו האגודה. נתן את האגודה לכל אחד מהם ואמר להם האם אתם יכולים לשבור הקנים האלו. נטל כל אחד מהם האגודה והתאמץ בכל כוחו לשברה ולא היה יכול, אמר להם אביהם הזקן, ועכשיו תראו כיצד אני שוברה. תמהו הבנים והיו מסתכלים זה בזה בתמיהה. נטל הזקן האגודה והתחיל מוציא קנה אחר קנה ושוברה. אמר להם הזקן: מזה תלמדו לקח. כל זמן שתהיו באגודה אחת אין אדם יכול להזיק לכם. אבל אם תהיו בפירוד ובמחלוקת, תישברו אחד אחד.
וזהו שאמר משה לישראל, אם תהיו היום כולכם כאיש אחד אין אחד יכול לשלוט בכם. וכן מצינו בנביאים שאין ישראל נגאלים עד שיהיו באגודה אחת, שנאמר: ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדו מארץ צפון (מיכה ו), שאם יצטרפו יחד יהודה וישראל ולא יהיה פירוד ביניהם, אז יזכו לבוא יחדו מארץ צפון. (מעם לועז)
שלושה ידידים הגיעו לניו-יורק הסואנת, בחפשם מקום מגורים ליד מקום עבודתם. בלית ברירה שכרו דירה קטנה בקומה הששים בבנין מגורים גדול. נחמה מועטת היתה מעלית שדאגה להעלותם בכל ערב בשובם מעבודתם לקומה הששים. היה זה ליל ששי לאחר שבוע עמוס ומייגע, חזרו החברים בשעת ערב מאוחרת לביתם. גופם זקוק למעט מנוחה לחלץ את עצמותיהם העייפות. והנה אך קרבו אל המעלית חשכו עינים - פתק קטן הכריז: "המעלית מושבתת עקב תקלה טכנית". הם הביטו האחד בפני רעהו והחוורון דיבר יותר ממילים, לעלות ברגל ששים קומות אין זה דבר פשוט כלל וכלל! ישבו השלושה וטכסו עצה. אט אט התגבשה החלטה - בעשרים קומות הראשונות יספר אחד מהם בדיחות וסיפורים משעשעים, שיסיחו את דעתם מהמאמץ הגופני הקשה של העליה. בעשרים הקומות הבאות ישורר אחד מהם שירים ופיוטים הנעימים לאוזן. ובעשרים הקומות האחרונות יספר השלישי דברים עצובים שקרו בעולם, וכך מתוך היגון ישכח הקושי של העליה. ואכן כך היה, בעשרים קומות הראשונות צחקו וצחקו עד שלא הרגישו בקושי העליה. בעשרים הקומות הבאות נהנו מפיוטיו של חברם נעים זמירות ישראל. בעשרים קומות האחרונות נאנחו האנשים אנחות שוברות לב ודמעות היו בעיניהם, מהסיפורים העצובים ששמעו. והנה בהגיעם לקראת הסוף ממש, כמה קומות לפני הקומה הששים, הזדקף לפתע בעל הסיפורים העצובים ואמר: אין לי יותר סיפורים עצובים. לחצו עליו חבריו שינסה בכל זאת להזכר באיזה סיפור עצוב. חשב הלה ולבסוף אמר: אכן מצאתי דבר יותר עצוב מכל הסיפורים שאמרתי עד כה. מהו? שאלו חבריו בדריכות. "שכחתי את מפתחות הדירה למטה, ועלינו לרדת ולעלות שוב", השיב הלה...
והנמשל הוא: חיי האדם משולים לאותן קומות. בעשרים קומות הראשונות - דהיינו בעשרים שנים הראשונות של חיי האדם, צוחק הוא ומחייך. בעשרים שנים הבאות שר האדם שירים, משום שבאותן שנים נולדים לו ילדים ושאר שמחות. והעשרים קומות האחרונות, משולות לימי חייו האחרונים של האדם שיש בהם כמה מחלות וכל מיני עניני צער. אך אוי לו לאדם שכשיגמור את סיפור חייו בלא תיקון מעשיו ויגיע לבי"ד של מעלה, יאמרו לו: חביבי, שכחת את המפתחות למטה, עליך לחזור שוב לרדת למטה ולהתחיל הכל מהתחלה!!! (סידור איש מצליח)
"מי שלא בוכה בהתחלה, בוכה בסוף"
במדינת פולין העמיד המושל העריץ בגבול מדינתו שומרים רבים, כדי שלא ינסו להבריח שום סחורה אל מעבר לגבלות מדינתו. כל סחורה היתה בכלל האיסור, מלבד מתים לקבורה. אך הסוחרים הממולחים ידעו לעקוף את החוק, וכל כמה ימים היו מקיימים הלוית מת "מדומה" אל חוץ למדינה. השומרים לא ידעו כי הלא הלויה אמיתית היא, אלא... הברחת סחורה מתחת לתכריכים הלבנים... חלפו הימים, וקבוצת הסוחרים כבר התרגלה לעובדה כי פעם בשבוע מביאים הם מת לקבורה - - - ואז זה קרה...: ארבעה סוחרים אחזו במיטה והשאר צוחקים ומדברים בעניני פוליטיקה וכד'. השומרים הבולשים בשבע עיניים, חשו שהלויה זו משונה: אין קולות בכי, אין עצבות, ללכת אל בית הקברות כך?! הדבר עורר את חשדם והם פנו לבדוק את הענין... הסוחרים כמובן ניסו למונעם משום "כבוד הנפטר", אך שום דבר לא הועיל, השומרים נגשו אל המיטה והרימו את התכריכים. ומיד גילו את כל הסחורה המוברחת... תוך רגעים ספורים נכבלו ידיהם של הסוחרים והם הובלו אחר כבוד אל הכלא... מיד הבינו הסוחרים את רוע גורלם ופרצו בבכי מר כשדמעות זולגות מעיניהם. הביט בהם המפקד הראשי בבת שחוק על פניו ואמר להם: אילו הייתם בוכים בהתחלה, לא הייתם צריכים לבכות עכשיו בסוף!!!
והנמשל: אם בני ישראל בוכים בתחילה בראשית השנה ביום הדין והמשפט, אזי לא יצטרכו לבכות אח"כ במהלך השנה כיון שבודאי יכתבו לחיים טובים ולשלום. אך מי שלא בוכה בהתחלה, חבל עליו שסופו שיבכה בסוף! וזהו שאמרו רבותינו: כל שנה שישראל עושים עצמם כרשים (עניים( בתחילתה - מתעשרים הם בסופה. (סידור איש מצליח)
הרב נסים יגן זצ"ל המשיל את הדברים באופן נפלא: אדם רוצה להגיע לחיפה ובטעות הוא עלה על האוטובוס הנוסע לאילת. ככל שהוא יקדים לגלות את טעותו ולהבין שהוא נוסע לאיזור הדרום במקום לאיזור הצפון, התיקון יהיה קטן יותר, אך אם הוא יגיע לקצה הדרך תקשה עליו מאוד החזרה. וזאת חייב כל אדם לדעת: גם אם הוא טעה ישנה דרך חזרה אך הדרך חזרה יכולה להיות קצרה ככל שהאדם יגלה מהר יותר את טעותו. ויש אנשים המכירים היטב את הדרך, צריך רק לשאול, אך היצר הרע מסמא את עיניהם של האנשים ולא נותן לשאול לחפש את דרך האמת. וביום הכיפורים אפשר לראות את כולם, זה גם עצת היצר לבוא רק פעם אחת בשנה בתקוה שה' יכפר, טעות גדולה בידיהם ומזלנו שהיצר הרע לא מקטרג ביום כיפור.
פרשת וילך:
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא (וילך לא-א)
וילך משה איפה היה ולאן הלך? הלא היה לפני כל-ישראל ומה פרוש וילך? היה צריך לומר
ויאמר משה או וידבר משה אלא מובן מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אין שלטון ביום
המות קל וחומר ממשה רבנו עליו
השלום רבן של כל ישראל ואבי הנביאים כשהגיע יום
פטירתו של האדם אומרים לו וילך. וזה מראה לנו קודם יום הכיפורים מוסר גדול, מה אנחנו מה חיינו רימה תולעה בחיים חיותנו וכל שכן אחר מותנו אל יפתה היצר הרע את האדם שהעולם הפקר או טבע ולא כאותם הטפשים האומרים מי הלך ובא ומי ראה שיש עולם אחר כי אחר שהוא מת ישליכוהו לאשפה, אבל כשהגיע שעת גסיסתו כבר הוא מודה ומתחרט מהמראות המשונות שהוא רואה ומהסבל הנורא שהוא סובל ועל זה אומר לנו הושע הנביא קחו עמכם דברים ושוב אל השם. כלומר על עצמכם ושובו בתשובה מכיון שהגיע יום הכיפורים ואין אדם יודע מה יהיה דינו ובשביל זה מרעישה התורה הרבה על יום ראש השנה ויום הכיפורים שכל אחד יתקן מעשיו ויחזור בתשובה ולא תאבד שום נפש מישראל חס ושלום, והמגיד מדובנא עליו השלום הביא משל קטן שיום הכיפורים הוא יום תשלום המלאכה. משל למלך אחד שהביא כמה פועלים ונתן להם סחורה יקרה וסיכם אתם שיעשו לו רהיטים ממינים אלו ואלו וציוה כמה פעמים שישגיחו על העבודה שלא יקלקלו את סחורה ולא תלך לאיבוד, אחרי שמסר להם את הסחורה ופטרם מלפניו שלח פקידים גבוהים להזהירם שיש להם זמן שנה אחת כדי לגמור את העבודה ושיפקחו עיניהם ביותר על העבודה מפני שבגמר המלאכה, המלך בעצמו יבוא ויבדוק ואם חס ושלום יהיה איזה קלקול קטן דמם בראשם. וכן שלח פקידים יותר קטנים כמה וכמה פעמים עד שהגיע היום המוגבל הוא היום האחרון של השנה ובבוקר בא המלך עם הפקידים הגבוהים לבדוק את הסחורה שהיא הנשמה היקרה עם הגוף יחד וסוף סוף אנחנו בני אדם ולא יצדק לפניך כל חי. וכבר קיבלנו התורה בהר-סיני ואחרי כן שלח לנו הקדוש ברוך הוא את הנביאים והזהירונו חכמינו ז"ל גם כן הנמשלים לפקידים הנאמנים לשם, על זה אומר הנביא הושע "קחו עמכם דברים ושובו אל השם יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", וידוע שרוב העברות באים מתוך הפרנסה, מה נאמר ומה נדבר ומה שוה התפילה והצדקה מאחר
שהמשא ומתן הוא ברמאות ותחילת דינו של אדם הוא על משא ומתן באמונה ועל זה התחילה הפרשה במילה וילך לומר לך שאין שלטון ביום המות וקל וחומר ממשה רבנו כמו שכתוב ויאמר אליהם משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא.
וכי משה רבנו עליו השלום לא היה יכול לצאת ולבוא והלא הכתוב אומר לא כהתה עינו ולא נס לחה ולא תשש כחו? אלא מרמז לישראל שכשהגיע זמנו של האדם להפטר מן העולם לא ממתינים לו ואין שלטון ביום המות, לכן ימהר האדם לחזור בתשובה, ולפעמים היצר הרע מפתה את האדם שהוא רשע גדול ומלא עונות וסוגר לו כל הדלתות עד שחס ושלום מתיאש האדם אומר כאשר אבדתי אבדתי וזה איסור גדול כי אין יאוש לישראל חס ושלום ואף שחטא ישראל הוא ואם במקרה חטא וחזר וחטא לא יתיאש מרחמי שמים ושמעתי מפי רבי בן ציון חזן זכר צדיק לברכה משל יפה על זה למלך אחד שהיה לו מרשאל מלחמה והיה עובד באמונה ומנצח תמיד וכמה פעמים נפצע ונתרפא ובכל זאת היה נאמן והיה חוזר ונלחם עד שכל גופו נעשה ככברה ובכל זאת היה נאמן למלך. אבל סוף סוף נמצא יצר הרע בעולם והנה פעם אחת מרד במלך ויצא דינו לתליה, וילך המארשל לעורך-דין שלו להתיעץ עמו. ויאמר לו העורך דין: אל תפחד כי קודם שיהרגוהו יאמרו לו שיבקש בקשה אחת והם ימלאו את בקשתו, ואמר לו שלא ישאל שום דבר אלא רק יבקש לראות את פני המלך, וכשיבוא לפני המלך יסיר את כל בגדיו ויראה לו את כל גופו המלא חבורות ופצעים ויבכה ויתחנן לפניו ויאמר לו אדוני המלך הגוף הזה נעשה כבר ככברה והכל בעבורך, כי מסרתי את עצמי כמה פעמים למיתה ולהריגה משונה בעבורך וכיוצא מאלו הדברים, המלך בעצמו רחמן ובודאי ימחול לו, וכן עשה המארשל, והמלך נתן לו חנינה. אבל לא עבר חודש ימים והנה שוב מרד במלכו ויאמרו כל הפקידים שבפעם זו בודאי המארשל הזה יהרג וישמחו על זה שמחה גדולה. ושוב הלך להתיעץ עם העורך-דין שלו, ושאל ממנו האם יש לך תמונת אביך בבית? אמר לו כן, אמר לו אם כך, הרי זה טוב מאוד כי אביך היה איש נאמן למלך עד יום מותו ולכן זאת עשה קח את תמונת אביך ולך לפני המלך ותבכה ותתחנן לפניו ותאמר לו עשה למען אבי, אשר הלך באמונה עמך במשך כל-ימיו, עשה למען אבי כי אני הייתי שיכור ולא ידעתי מה שעשיתי וכן עשה המארשל והמלך שראה את תמונת אביו והזכיר את שמו של אביו כמה פעמים ריחם עליו בזכות אביו ונתן לו חנינה. אבל עוד לא עבר חודש ימים והנה שוב מרד במלכו כי היצר הרע נתגבר ואפילו שהוא מכניס עצמו בסכנה כי כך דרכו של היצר הרע רחמנא ליצלן, ובפעם זו אמרו כולם שבודאי יהרג ולא תנתן לו עוד חנינה. אבל העורך דין נתן לו עצה ואמר לו: מחר בבוקר תשלח את אשתך ובניך הקטנים לפני המלך והם יבכו ויצעקו לפני המלך, וכן עשה המארשל וכאשר באו האשה והילדים לפני המלך והתחילו לצעוק ולבכות הקטנים יאמרו: "אדוני המלך אנחנו רוצים את אבא אנחנו רוצים את אבא וצעקו ובכו בקול גדול, ואמרו לו רחם עלינו כי מלך רחמן אתה, ואשתו התחילה לצעוק אדוני המלך עבדך חטא ומתחרט חרטה גמורה ועוד לא ישוב לכסלה", ועוד דברה דברים המרככים לבו של אדם, ושוב חנן אותו המלך וניצל ממות.
וזה שאנחנו אומרים בסליחות אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו כי שמך נקרא עלינו וגופנו רצוץ ושבור מפני שאנחנו ישראל כי מדוע כולם שונאים אותנו והורגים בנו, מפני ששמך נקרא עלינו ופעם אנחנו אומרים עשה למען אברהם יצחק ויעקב וכן מזכירים את כל הצדיקים ופעם אנחנו אומרים עשה למען תינוקות של בית-רבן שלא חטאו ופעם אנחנו אומרים עשה למען יתומים ואלמנות וכיוצא בזה לכן אין יאוש בעולם יאוש מראה על קטני אמנה ובטחון בשם יתברך. (אהבת חיים)
