סיפור לשמחת תורה:

שמחת תורה בסיביר סיפור מאת הזקן שאינו זקן כל-כך

ההקפות בבית המדרש הליובאוויטשי שבברוקלין היו בעיצומן. צעירים, ילדים וזקני החסידים רקדו בהתלהבות, כשהם מושכים אל תוך מעגלי הרוקדים אנשים שבאו כדי לראות את השמחה, אך לאו דווקא להשתתף בה. התלהבותם הסוחפת של החסידים משכה גם את הללו, שהפכו עתה למשתתפים שמחים בריקוד ההמוני בהרגישם צורך נפשי ליטול חלק בשמחה שהיא שמחתה של התורה. בין הרוקדים בלט חסיד זקן עם זקן לבן וארוך, פניו חרושות קמטים ועיניו בורקות. פניו העידו על שנות סבל שהיו מאחוריו, שנים שבהן עשה בגלות והתענה במחנות הריכוז של המשטר הסטליניסטי. אולם צעדיו המאוששים, ריקודו הנלהב ועיניו הגדולות היורות זיקים העידו כי "הזקן" עדיין אינו זקן כל כך. כמו חסידים רבים אחרים, סבל גם הוא רבות בבתי הכלא הסובייטיים, אולם לא נתן למאורעות האכזריים למחוק את הארשת החסידית השמחה מעל פניו. רקדתי על ידו כשידי נוגעת קלות בכתפו. רקדנו במעגל, לקול ניגוני הקפות עליזים שנשמעו מפי מאות פיות. בתום ההקפה הראשונה התישב הזקן על ספסל ואני ישבתי לידו. ניצלתי את ההזדמנות, כדי להכנס בשיחה אתו, בתקוה שאשמע ממנו על חייו בשנים שעשה מאחורי מסך הברזל. "אמור נא לי, רבי אשר" – אמרתי לו, כאשר ראיתי כי הוא שוקע בהרהורים. "אילו זכרונות מעוררים אצלך ההקפות הללו"? ר' אשר התנער מהרהוריו ונראה היה שהוא מוכן להשיב על שאלתי. "כן, ידידי" – אמר – "ההקפות הללו אכן מחזירות אותי לאחת התקופות האפלות ביותר של חיי. "היה זה בשנת 1953, כאשר נשפטתי להישלח למחנה עבודה בסיביר המזרחית. היה זה מקום מבודד "להפליא", מוקף יערות עבותים, בקרבת אומסק, שנקרא "בין הנהרות", מכיוון שהיה ממוקם בין נהרות. "במחנה זה היו כלואים מאחורי גדרות התייל כשלושת אלפי עובדי כפייה. רובם נשלחו לכאן בשל פעילות "אנטי-מהפכנית" (כך קראו בברית המועצות לכל דבר שנדמה היה להם כי הוא נוגד את המשטר) וביניהם לאומנים אוקראינים וסתם פושעים מכל המינים והסוגים. "עובדי הכפייה היו מחולקים לפלוגות, ובראש כל פלוגה עמד ממונה. בראש כל המחנה עמד מנהל (נצ'לניק) שהפיל את חיתתו על כולם. לכל פלוגה היו צריפים שלה, ובהם דרגשים עשויים מעץ קשה, עליהם ניסו עובדי הכפייה להניח את גופם הדואב ולנוח קמעה על המזרנים הממולאים קש". "איזו עבודה עבדתם שם"? – הוספתי לשאול – "אני בטוח כי לא הייתה זו עבודה קלה וכלל וכלל". "אתה צודק ידידי" השיב, "אין זה סיפור "חגיגי" המתאים ליום טוב, אולם אני רואה שאתה סקרן לשמוע, ובכן אמשיך בסיפורי בהפסקה השניה שבין הקפה להקפה". שוב הלכנו לרקוד וברגע שההקפה השניה נסתיימה, נטלתי את ר' אשר והולכתיו אל פינה שקטה יחסית, שם התיישבנו והוא המשיך בסיפורו. "שאלת אותי איזו מין עבודה עבדנו שם? כפי שסיפרתי לך, היה המחנה מוקף יערות ועבודתנו היתה לכרות עצים, לנסרם ולעבדם, על-מנת שיוכלו להשתמש בהם למטרות שונות, ביניהן כניה. בין השאר בנינו גם צריפי עץ וכל דבר אחר, שנדרשנו לעשות. "יום אחד – היה זה הושענא רבה – קיבל הממונה על הפלוגה שלנו פקודה להעביר 18 אנשים לפלוגה אחרת, יצא לי להיות אחד מהם, יהודי יחיד בין 17 גויים. מיד כשהגענו לצריפי הפלוגה האחרת, חיפשתי מקום נסתר, באיזו פינה, כדי שאוכל להתפלל בשקט, מבלי לעורר יותר מדי תשומת לב. אתה יכול להאמין לי, כי זה לא היה דבר פשוט כלל וכלל. "בסופו של דבר בחרתי לי דרגש באחת הפינות, שקיוויתי שתענה על הצרכים המיוחדים שלי. תוך שאני מתפלל, שמעתי שאחד מאלה שבאו אתנו, מדווח לממונה החדש ואומר לו: "נשלחנו לכאן שמונה עשר איש, בינינו יהודי אחד. הנה הוא, שם (והצביע לעברי), הוא לא עובד ביום המנוחה שלו, בשבת". "ברצינות"? שאל הממונה בלעג מושחז. "אצלי הוא יעבוד כמו ילד טוב, בשבת או בכל יום אחר". "שמע לעצתי ועזוב את היהודי במנוחה" – שמעתי את האיש מפציר בממונה – הוא בחור עקשן ואינו פוחד מאיש, רק מאלוקים שלו. הוא לא פוחד אפילו מהמנהל של המחנה. תחסוך לעצמך המון אי-נעימויות אם לא תתחיל אתו" "הממונה לא השיב לו מאומה, אולם הוא עבר לידי וקרא לי להכנס אליו למשרד. "אמור לי, האם זה נכון, שאתה אינך עובד בשבת שלך"? – שאל. "אכן כך. אין אני עובד בשבת" השיבותי. "ומחר תעבוד" – הוסיף לשאול. "לא" – אמרתי. "מדוע? מחר הרי לא שבת"? "מחר אנו, היהודים, חוגגים חג דתי שלנו. אני לא עובד בשבתות ובחגים הדתיים שלנו" - הסברתי לו. "איזה חג יש לכם מחר"? – שאל. "מחר אנו חוגגים את הימים האחרונים של חג הסוכות" – אמרתי והסברתי לו מה זה סוכות. הוא אמר ששמע על החג הזה והוא יודע כי יש יהודים הבונים סוכות. היו לו פעם שכנים כאלה שבנו סוכה. הוא מסכים איפוא שאני לא אעבוד מחר, אולם הוא מבקש שאני אצא יחד עם כולם, כי לא אוכל להישאר בצריף לבדי, אחרת יהיה לא טוב, לא לי ולא לו. אצא איפוא יחד עם כולם, אך לא אעבוד. הסכמתי ברצון והודיתי לו על כך. "למחרת היום יצאתי עם כל הקבוצה למקום שבו נעשתה העבודה. ראש הקבוצה חילק את האנשים לחוליות קטנות ונתן לכולם את ההוראות האחרונות ביחס לעבודת היום. אותי הוא השאיר לסוף ולאחר שמלמל משהו מעין "השתדל להיעלם או להיראות עסוק", הלך לדרכו. "אתה יכול לתאר לעצמך כמה מאושר הייתי. חיפשתי לעצמי מקום שקט שבו אוכל להתפלל באין מפריע. היה זה צריף בלתי גמור ואני נכנסתי מבלי לאבד זמן, כדי להתחיל בהכנותי לתפילת החג. הייתי במצב רוח מרומם ולבי עלה על גדותיו, תוך שאני מודה, מהלל ומשבח לה' על עזרתו. התפללתי לאט ובכוונה מלאה וכאשר עמדתי כבר לסיים את התפילה, נכנס מישהו בריצה וצעק, כי הוא מחפש אותי כל הזמן ושאבוא עמו תיכף ומיד! לא ידעתי מה קרה והלה צועק שברוך השם שמצא אותי ושלמען השם נרוץ מהר יותר. רצנו כל עוד נפשנו בנו ואני שאלתיו תוך כדי ריצה מה קרה. הוא סיפר לי כי ראש הפלוגה קיבל הודעה שמנהל המחנה הראשי עומד לבוא כדי לערוך ביקורת במחנה ולראות את האסירים. "לצורך זה נערך מיפקד וראש הפלוגה נזכר לפתע כי אתה 'חסר' לו. הוא נבהל מאד, ממש 'תפס קריזה' ושלח אנשים שיחפשו אחריך בכל מקום ויביאו אותך תיכף ומיד"... "כאשר הגענו למחנה כל האסירים כבר עמדו בשורה, מוכנים למיפקד. ראש הפלוגה היה חיוור ונרגש, אולם כאשר ראה אותי, נשם לרווחה. כעבור רגע הגיע המנהל הראשי. המיפקד עבר בשלום והכל נמצא בסדר גמור. מיד אחרי שההוא הלך לו, בחר ראש הפלוגה בשני אנשים שתפקידם יהיה "לשים עין" עלי. הוא לא היה מוכן "להסתכן" ששוב אאבד לו והוא יצטרך לשאת בתוצאות. למרות הבטחותי החגיגיות, עמד ראש הפלוגה על כך שהשניים ילוו אלי, בכל אשר אלך. "למחרת היום – היה זה שמחת תורה – הלכו כולם לעבוד ואילו אני ושני "שומרי", הלכנו ליער הסמוך, ומצאנו לנו מקום נחמד בצל העצים. התישבנו ואני הייתי שמח וטוב לב על שהצלחתי לא לחלל את החג ולא לעבוד בזמן שמחתנו, הלא הוא שמחת תורה. היה לי חשק לשיר איזה ניגון חסידי וכאילו שהם קראו את מחשבותי, נגש אלי אחד משני שומרי ואמר: "הנה אנחנו יושבים כאן ואיננו עושים מאומה. תוכל לשיר לנו משהו, כדי לעזור לנו להעביר את הזמן"? "בחפץ לב, חברים – השבתי להם – הנה מנגינה חגיגית, מותאמת במיוחד לחג ואתם תהנו לשמוע אותה". באומרי זאת, עצמתי את עיני ונחתי את קולי בשיר. הדבר היחיד שהיה בראשי באותה שעה, כי הנה שמחת תורה היום ואני שר שירי חג ושירים חסידיים המתאימים לעניני דיומא. וכאשר סיימתי, מחאו השניים כף וקראו "בראבו! הידד"! "כאשר חזרנו למחנה סיפרו השניים לכל השאר, כי אני יודע לשיר מנגינות משמחות, הנוגעות ללב. הללו ביקשוני לשיר גם באוניהם ואני שרתי. ולפתע הרגשתי צורך עז גם לרקוד. ואכן יצאתי בריקוד נלהב – הרי שמחת תורה היום, לא כך?! וכל ה"קהל" שראה אותי רוקד, מחא כף לקצב הריקוד והמנגינה העליזה. "תוך כדי שירה וריקוד נשכחה מלבי העובדה שאני אסיר במחנה סובייטי ודיני כדין עבד שאינו עומד ברשות עצמו. נשכח המחנה, נשכחה סיביר – נשכח הכל. נותרה רק השמחה, שמחת התורה וברוחי ונפשי הייתי אותה שעה בליובאוויטש והשתתפתי בהקפות העליזות כמימים ימימה". זהו הסיפור שהזקן – שאינו זקן כל כך – סיפר לי, בין הקפה להקפה, בבית המדרש אשר בברוקלין.

גודל מעלת התהילים

ספר תהילים פותח את חטיבת הכתובים בתנ''ך  כולל 150 מזמורים ,המחולקים לחמישה קבצים.
המסורת מייחסת את חיבור הספר לדוד המלך.

לספר עוצמה אנרגטית גדולה ,משום שהוא הספר היחיד שנשמר כמו שהוא ולכן הוא קדוש באמת, ואנרגטי מאד.

בס"ד

פרקים פנוים א-קנ .
לכל המעוניין להתצרפות או באשכול או באישי

אני מעונינת יצטרף.......

לע"נ
אברהם יעקב  הכהן בן צדוק ז"ל
גרשון צבי בן ישראל  הכהן חיים ז"ל
פסי חנה בת יצחק הכהן ז"ל
אברהם ישכר הכהן בן גרשון צבי ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצרור בן מרים ז"ל 
חג הסוכות
כידוע מנהג הזמנת האושפיזין בחג סוכות כשראו את הרבי מברדיצ'ב מזמין את פשוטי העם שאלו אותו תלמידיו למה הוא לא מזמין אנשים תלמידי חכמים וחשובים ????? הסביר להם הרבי מברדיצ'ב בזמן ביאת הגואל כשיזמינו את הצדיקים לסוכת עורו של לוייתן גם אני ארצה להיכנס והשומר שבפתח לא ייתן לי להיכנס היות ואני אדם פשוט וכאן נכנסים רק צדיקים וגדולי עולם אז אוכל להשיב לו שגם אנוכי הזמנתי אנשים פשוטים ולא התביישתי בהם מכאן אנו למדים מה מסמל חג הסוכות שמכניסים לסוכה את כל סוגי האנשים שבעם ישראל וזה מעיד על רצון לאחדות בין הפשוטים לחשובים וזה מה שמסמל חג הסוכות שכולם נפגשים ומתאספים ביחד ובאחדות במקום אחד יה"ר שתמיד נהיה מאוחדים כעם אחד בלב אחד ומי שלא מתבייש זוכה לאחדות מתוך שמחת החג .

תוקן על ידי שרית560 ב- 15/10/2024 12:08:44

לע"נ
אברהם יעקב הכהן 
בן צדוק ז"ל
גרשון צבי  הכהן בן ישראל חיים ז"ל
אברהם ישכר הכהן בן ישראל חיים ז"ל
פסי חנה בת יצחק הכהן ז"ל
אברהם ישכר בן גרשון צבי ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל 
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצרור בן מרים ז"ל

שבת חול המועד סוכות

כחרס הנשבר
ר' אברהם אדמו"ר מטריסק נשתהה פעם שעה ארוכה על מפתן הסוכה, חסידיו שליווהו עמדו דוממים ותוהים, עד שפתח פיו ואמר: משנתקרבתי לסוכה התחלתי מהרהר- הן אמרתי בתפילת ימים נוראים שהאדם משול כחרס הנשבר, ואיך רשאי אני להיכנס לסוכה, הרי אסור להכניס בה כלי חרס? אולם נזכרתי במאמר חז"ל: כלי חרס אין להם תקנה אלא בשבירה, ולפיכך שברתי לבבי לפני אלוקי, אשר לב נדכא ונשבר לא יבזה – ונכנס לפנים לסוכה.

בצילא דמהימנותא
ישראל , על כל הימים שהם בבתיהם נאמר בם: אשרי אדם מפחד תמיד, ואילו בשבעת ימי הסוכות נאמר בם:
והיית אך שמח
אומות העולם כאשר הם בבתיהם מרגישים בטחון. אך לא כך ישראל, בשעה שהם בבתיהם הם יראים שמא ירום ללבם וישכחו את ה' בוראם. אך כשמגיע חג הסוכות, ויוצאים מבתיהם ונכנסים בצל סוכותיהם, מתמלא ליבם בטחון אמונה ושמחה, הרי הם חוסים בצל כנפי השכינה בצלא דמהימנותא, בצל האמונה. בצל אמונתו ובטחונו של הקב''ה הם חוסים, וכל החוסה בצל כנפי השכינה אין לו מורא כלל אלא שמחה.

סיפור חסידי
פעם בא אל ה"חפץ חיים" תייר מאמריקה, הלה חשב כי לאור גדולתו של החפץ חיים כפי שהוא שמע על אודותיו, בוודאי ימצא אותו בדירה מרווחת המרוהטת ברהיטים נאים, אך בהכנסו לבית, הופתע לחלוטין, הוא מצא את החפץ חיים בתוך דירה עם מס' רהיטים בלים ופשוטים. רבי – פנה אליו התייר- היכן הרהיטים שלך? "ואתה היכן הרהיטים שלך, אינני רואה אותם" השיב לו החפץ חיים בשאלה. "אני" – ענה התייר "הנני אורח ונמצא עתה בדרך, על כן אין עמי רהיטים".
אף אני, נענה החפץ חיים, בעולם הזה הנני אורח ונמצא כעת רק בדרך, העולם הזה הוא הפרוזדור לעולם הבא...

שבת שלום וחג שמח

לע"נ
אברהם יעקב הכהן  בן צדוק ז"ל
גרשון צבי הכהן  בן ישראל חיים ז"ל
פסי חנה בת יצחק הכהן ז"ל
אברהם ישכר הכהן  בן גרשון צבי ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל
הקפות קנייה באשראי
בשמחת-תורה של שנת תרמ"ח, כשכיבדו את הצדיק רבי שלום-דובער שניאורסון בספר-התורה הראשון של ההקפה הראשונה, אמר הרבי שעדיין אינו מוכן לכך. הוא ביקש לקרוא אליו את אחד החסידים שהיה סוכן-סחורות, וכשהגיע ביקשו לספר על שיטת עבודתו של סוכן-סחורות.

אמר החסיד: כל שיטת עבודתו של סוכן-הסחורות היא באמצעות האשראי (קנייה ומכירה בהקפה). הוא לוקח בהקפה סחורה מהעיר הגדולה ומחלקה גם-כן בהקפה לסוחרים הקטנים. וכאשר הם משלמים לו עבור הסחורה שלקחו בפעם הקודמת, הוא נותן להם בהקפה סחורה חדשה.

נענה הרבי ואמר: אם כן, זהו עניין ה'הקפות'. אחרי ש'משלמים במזומן' בעבודה של חודש אלול, ימי הסליחות, שני ימי ראש-השנה, עשרת ימי תשובה, יום-כיפור, ארבעת הימים שבין יום-כיפור לסוכות, סוכות, שמחת בית-השואבה ושמיני-עצרת - אחרי כל העבודה הזאת אפשר ללכת ל'הקפות' - לקחת ב'הקפה'...

שמחת תורה בסוכות
שאלו פעם מגיד אחד – אם התורה ניתנה בחג השבועות, מדוע עורכים את שמחת תורה בסוכות?
אז הוא ענה כדרך המגידים - אמשול לכם משל. היו מלך ומלכה שלא היו להם ילדים הלכו לטובי הרופאים, לטובי הקוסמים ולרופאים ולמכשפות ולא עזר להם כלום. עד שיום אחד גילו להם שישנה קוסמת במקום רחוק מאוד ואם היא תברך אותם, יוולד להם בן או בת. הלכו לאותה קוסמת והיא באמת אמרה להם – אני מברכת אתכם שתיוולד לכם בת, אבל אם אתם רוצים שהיא תחיה הרי מרגע לידתה ועד חתונתה אסור לה לראות גבר אפילו לא את אבא שלה.
בחודש השביעי להריונה לקחו את המלכה העלו אותה לאי בודד ושם המלכה ילדה בת יפיפייה והמלך שמע כמה שהילדה שלו יפיפייה וחכמה ומוצלחת אבל אסור היה לו לראותה.
עכשיו כשהיא בת שמונה עשרה צריך לחתן אותה אבל יש בעיה אסור לשום גבר לראותה. כל אחד מהגברים שמציעים לו אותה רוצה קודם לראותה.
יום אחד הגיע נסיך ואמר - אם הכלה ממשפחה טובה כזו, אני מוכן לקחת את הסיכון. התחתנו ובחופה החתן מרים את ההינומה ומתגלית לפניו כלה יפיפייה. הוא נדהם וחושב לעצמו – זה יותר מדי טוב. בקיצור חי כמה חודשים עם הכלה ונוכח שאכן היא טובה בכל המעלות ואז בא לומר לאבא שלה תודה רבה על הבת המוצלחת ששודכה לו.
עכשיו, המשיך המגיד את הסיפור ואמר - למה הדבר דומה? לכך שהקדוש ברוך הוא חיזר עם התורה אחרי כל אומות העולם. כולם שאלו מה כתוב בה? אי אפשר לראות.
בכל זאת היה עם אחד שאמר – אני מוכן לקחת את הסיכון ואני מוכן לקבל את התורה. עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות ורק אחרי כמה חודשים משנוכח שהתורה באמת טובה, בא לקדוש ברוך הוא להגיד לו תודה וזה היה בשמחת תורה.

מאה פירושים
לפני שעלה הצדיק רבי מנחם-מנדל מוויטעפסק לארץ-ישראל, היה רבי שניאור- זלמן מליאדי נוהג להסתופף בצילו. פעם בשמחת-תורה, כשהגיעה שעת ההקפות, עמד הצדיק על מקומו ולא החל בפסוקי "אתה הראת". הקהל המתין, והוא אינו מתחיל.
לאחר זמן ניגש הצדיק אל רבי שניאור-זלמן ואמר: "רואה אני ב'אתה הראת' מאה פירושים, ואיני יכול לקיימם. על כן אינני יכול לפתוח בהקפות".
השיב רבי שניאור-זלמן: "זה הכלל, שתמיד יראה האדם יותר רחוק מהמקום שבו הוא עומד, וכשיגיע לשם, יראה רחוק עוד יותר. כשיקיים הרבי את מאת הפירושים, יראה עוד פירושים, ואין לדבר סוף".
הוטב הדבר בעיני הצדיק והלך לומר "אתה הראת".

אין מערבין שמחה בשמחה
שנה אחת, בחודש החגים, חלתה בתו של רבי מאיר מפרמישלאן, וכשהגיע יום שמחת-תורה, החריפה מחלתה וכבר עמדה קרוב לגסיסה. בני-ביתו של הצדיק התפרצו לבית-המדרש, בדיוק בשעה שרבי מאיר היה שרוי בעיצומה של שמחת ההקפות, וזעקו שיתפלל למען חיי בתו.
עזב הצדיק את בית-המדרש ונכנס לחדר שבו שכבה בתו החולה. הוא ראה את מצבה, חזר לבית-המדרש וקרא:
"ריבונו-של-עולם! ציווית לתקוע בשופר בראש-השנה - ומאיר'ל תקע; ציווית להתענות ביום-הכיפורים - ומאיר'ל התענה; ציווית לשבת בסוכה בחג-הסוכות - ומאיר'ל ישב; ציווית לשמוח בשמחת-תורה - ומאיר'ל שמח. והנה, עכשיו עשית את בתו של מאיר'ל חולה, ומאיר'ל חייב לקבל זאת בשמחה, שכן יש לקבל את הרעה בשמחה כשם שמקבלים את הטובה. אבל, ריבונו-של-עולם, הרי כתבת בתורתך ש'אין מערבין שמחה בשמחה'!".
חזר רבי מאיר לשמחת ההקפות, וזמן קצר אחר-כך עברה בתו החולה את המשבר ומצבה הוטב.

חג שמח