| נשלח ב-15/10/2009 02:45 |
 |
| |
פרשת בראשית
נתחיל בדבר תורה:
בראית האדם וחווה:
וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב-ז)
למעלה בפ' ו קיצר הכתוב בבריאתו של אדה"ר, ועכשיו תשמעו את כל המעשה כהווייתו. כי כבר ראינו לעיל שנחלקו חכמים בדבר מתי נברא העולם. כי ר' יהושע סובר שזה היה בחודש ניסן, א"כ ביום ששי בששה לחודש נברא אדם הראשון, אבל רבי אליעזר סבור שבתשרי נברא העולם. ולפי דעתו נברא האדם ביום ר"ה, כי מה שאומר נברא העולם הוא מתכוון לבריאת אדם הראשון, אבל העולם עצמו התחיל הקב"ה לברוא בכ"ה לחודש אלול, ולי שאדם הראשון שהיה מבחר היצורים נברא בתשרי, לכן ראוי לומר שהעולם נברא בתשרי.
ויש אומרים שבשעה שנולד אדם הראשון היה כמו בחור בן עשרים. וכן היתה חוה, ויש מפרשים את הגמרא שאין הכוונה על מידת גובהו של אדם הראשון, אלא על מידת חכמתו שהיתה מסוף העולם ועד סופו. כי היה חכם מאוד ונבון עד שהיה משיג כל מה שיש בשמים ובארץ כולם.
והוא נברא מחיל ויש החולקים בזה ואומרים כי לכן לא נאמר כי טוב בבריאת אדם הראשון כפי שנאמר בבריאת שאר היצורים מפני שלא היה מהול.
והיה יפה מאוד שפניו האירו כמו אור הרקיע שהוא למעלה משאר הרקיעים וזיוו היה דומה לאור שנברא בששת ימי בראשית שהאור מסוף העולם ועד סופו, והקב"ה גנז אור זה לצדיקים, ונברא האדם בשעת הנץ החמה וכך היה סדר בריאתו בשעה הראשונה הוצבר עפרו, בשעה השניה נילוש עפרו בשעה השלישית נבראו אבריו ברביעית הופח בו נשמת חיים, בחמישית עמד על רגליו, ואע"פ שהקב"ה היה יכול לעשות את כל זה ברגע אחד כמו שאר ברואי העולם, אלא ביקש הקב"ה להראות למלאכים כי האדם הוא חביב מאד בעיניו ולכן היה שיהה ביצירתו, משל לאדם שעושה דבר יקר ביותר, שהוא בוחן ומעין הרבה לפני יצירתו.
וכן מצינו ברבי שמעון בר יוחאי שעשה משתה גדול לכל החכמים, וכשראו שהוא שרוי בשמחה גדולה שאלו אותו כיצד בא לאותה שמחה פתאום, והלא אין היום שבת או מועד. ענה להם ואמר ביום זה נעשה בני בר מצוה, ובאה לי שמחה עצומה, כי אני מכיר אותו שהוא כשר והיום עומדת לבוא בו הנשמה הקדושה שהיא יציבה ובת קיימא. אבל מי שאינו חפץ לילך בדרך הטובה כשהוא מבן י"ג ומעלה, אינו ראוי למתנה יקרה כזאת והוא נשאר באותה נשמה. וכן אלו שאין להם אמונה בשי"ת ואינם עוסקים בתורה הקדושה, אין להם אלא אותה הנשמה הצומחת מן הארץ, ולכן אין דואגים לו בשמים למנוע ממנו פורענויות העולם. שאל אותו רבי יהודה והלא ראינו הרבה גויים שהם בעלי מום, חגרים אלמים ועיוורים, וכשהם הולכים לאיזה מקום ומבקשים שם, הם מתרפאים ומזה משמע כי בקשתם מתקבל והם מתרפאים. השיב לו ר' שמעון בן יוחאי ואמר: זה אינו בגלל חסד וחנינה אלא כדי להטעותם שיאבדו מן העולם. וסיפר רב יוחנן על יהודי אחד שהיה חולה ונתייאש מן הרפואות שבעולם ולא מצא ארוכה. לימים ראה גויים שהם חולם והם הולכים למקום אחד של תפלותם ושם מתרפאים. אמר בינו לבין עצמו, אע"פ שעון הוא לילך למקום פלוני. אבל כדי להכיר את העולם רוצה אני לראות את הפלא הזה. וכך הלך לשם והיה ביניהם, והוא שכב באותו לילה בין החולים, והם נרדמו. אבל הוא לא היה יכול להירדם. וראה אדם אחד שהיה הולך ביניהם ובידו רפואות מוכנות
והיה מורח על כל חולה ונתרפאו פצעיו ועבר עליו ולא שם עליו שום תרופה. התחנן בפניו ואמר מה פשעי ומה חטאתי שעברת עלי ולא רפאת את פצעי והרי אין בי כוח עוד לסבול יסורים קשים כאלו. ענה לו כי הוא השטן, וכל זה הוא עושה לגויים המאמינים בעבודה זרה ובכך הם נשארים בטעותם. אבל המחלות של בנ"י אין אני מרפאם, כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו כשהוא חפץ בכך. אז הרים יהודי זה קולו ואמר: אשרי האיש אשר הולך בדרך הישר של התורה הקדושה ויש לו נשמה קדושה, כי בה יהיה לו חלק בעולם הבא.
ועוד שאלו לרבנו הקדוש שיאמר לו מתי נכנסת הנשמה לתוך הגוף, בשעה שמכריזים ברקיע שפלונית תתעבר או אחרי שנוצר כשיש לו כבר בשר ועצמות וגידיו, אמר לו רבנו הקדוש כי הנשמה אינה באה אלא אחרי שנוצר הולד.
אמר לו המלך אנטינינוס וכי כיצד יתכן הדבר שטיפת הזרע מתקיימת בלי נשמה שהרי רואים אני כי הבשר הנשאר יותר משלושה ימים בלי מלח מתקלקל ואינו ראוי לכולם. ואני סבור כי בשעה שמתעברת כשמכריזים ברקעי שפלונית תתעבר, נכנסת הנשמה לתוך אותי הזרע, הודה לו רבנו הקדוש. וכשהגיע לאמירת הדברים אמר דבר זה למדתי מפני אנטונינוס שהנשמה באה לפני שנוצר הולד ונראים דבריו
ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב-ז)
הכתוב מודיענו שהקב"ה ברא לאדם זנב כמו לשאר בעלי החיים.וטעמו של דבר כדי ללמדו לקח שאע"פ שהוא נאה ונכון יותר מכל בעלי החי, אל לו להתגאות כי סוף סוף הוא בא מן האדמה. ואחרי שהראה לו מה שהוא הסיר ממנו מיד אותו זנב, ומכאן ילמד אדם שאע"פ שהוא משופע בחכמה ועושר וכח ונוי, הוא צריך לידע שהוא עפר מן האדמה ואין לו במה להתגאות
וכן נרמז בכתוב כי תכלית בריאת האדם היא כדי שישתדל לנהוג בדרך התורה. ולכן נקרא נפש חיה כלומר שיתעורר מתרדמתו ויהיה חי וחריף לעשות תחבולות ועצות לעבוד את השי"ת (מעם לועז)
ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם (בראשית ב, כא-כב)
סדר בריאתה:
וכך היה סדר בריאתה. בהיות אדם הראשון בהר המוריה, באותו המקום שבו נבנה בית המקדש, הפיל עליו הקב"ה תרדמה עזה, ובהיותו שקוע בשינה לקח אחת מצלעותיו מן הצד הימני. ודעו כי יש לאדם ט"ו צלעות בכל צד. וזה שנטל הקב"ה היה הי"ג וממנו יצר האשה. ויש אומרים שאדם הראשון נוצר בצלע אחד מיותר כדי שממנו תיברא האשה וכך לא יחסר לו אבר אחד. והטעם שהפיל תרדמה על האדם הוא כדי שלא יראה כיצד נבראת מחתיכת בשר ולא תתגנה עליו. מיכאן לומדים הנהגה מבורא עולם שלא לעשות דברים מאוסים ומגונים כדי שבן הזוג לא יגאל לכן תמיד חשוב להיות נקים מנומסים ונוחים.
ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבר באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב, כג-כד)
ר"ל בפעם הזאת נבראה האשה מאחת מצלעותיו. ומכאן ואילך יהיה להיפך שהאדם יברא בתוך בטנה של האשה.
עם פירוש אפשר, להבין שהיתה עוד אישה לאדם לפני חוה, אך היה עצוב בחברתה כי היתה אשה רעה ולכן גם שמה לא מוזכר בתורה. כי בתורה לא מוזכר שמות של נשים רעות, אנו למדים מפ"ס זה שהאדם אומר "הפעם זה עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת אקרא אשה". ויש לשאול מה זאת הפעם? מכאן אנו למדים שהיתה עוד אשה שהאדם לא יסתדר איתה והאישה הנוכחית חוה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, לכן הוא מרגיש שייכות חזקה בדם ובנפש לאשתו חוה. ואומר בסוף הפס' "לזאת אקרא אישה", אך פרוש זה עפ"י הסוד והפשט הוא מה שקיבלנו מחז"ל הקדושים שעברו מדור לדור שהאישה הראשונה בעולם היתה חוה בלבד. ויש לצרף פס' זה למה שנאמר בזוהר הקדוש שאשה הוא פלג גופה וזה אומר החצי השני של בעלה ועליו לאהוב אותה ולדאוג לה כגופו והתורה לא ביקשה מהאדם לאהב את אשתו יותר מגופו כי זה בקשה שמעל לגדר הטבע. כי אין האדם יכול לאהוב מישהו או משהו אחר יותר מעצמו.
לכן כאשר אדם מרגיש את אשתו וחש לצרכיה זאת אהבה בשלמות כמו שאמר האדם הראשון "הפעם זאת עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת יקרא אשה" כאשר בני הזוג מרגישים אחד את השני מבחינת האדם הראשון אז הם יהפכו לאחד וכח הנתינה יהיה הדדי. וזה מה שכתוב בהמשך הפסוק על כן איש יעזוב את אביו ואת אימו וידבק באישתו ויהיו לבשר אחד אך כאשר בני הזוג אינם חשים לרגשות ולצרכיהם של הצד השני אז ישנו הפרדה חילוק בין בני הזוג שהופך את חיי הנישואין לא לברית אחים אלא להסכם גשמי ומטופש שתוצאותיו אינן מניבות פירות משובחים במקרה הטו,ב ובמקרה הלא טוב זה גירושין דיכאון משבר כלכלי חינוך ילדים קלוקל וכו'.
חיי נישואין מוצלחים זה שבני הזוג משלימים אחד את השני ומחפשים להעניק אחד לשני ללא תמורה ומבלי להרגיש ניבגדים או נחותים לכן אלמנה זה נוטריקון אל-מנה הקב"ה לקח את הבעל לחיי העולם הבא ומנה אותו לשנים בלשון הזוהר הקדוש פלג גופה חצי גוף. ונבאר כיצד אפשר לתת ולהשלים אחד את השני במאמר שלוקט מהספר העצום הבית היהודי של הרב שמחה הכהן.
מכת מדינה
נצטט בהקדמה מאמר מהספר הבית היהודי.
בין הפעולות החשובות ביותר שעל כל יהודי לעסוק בהן, מצויה החובה להביא שלום בין אדם לחברו ולהשכין שלום בין איש לאשתו. חז"ל אף מבטיחים לעושה כן שיזכה לקבל את פירות שכר פעולתו כבר בעולם הזה, בעוד שהקרן קיימת לו לעולם הבא.
בשפע הרב שהביא הבורא לעולם בדור האחרון, הודפסו ספרים תורניים שלא ראו אור בעבר, וביניהם יצאו לאור גם ספרים רבים העוסקים בנושא שלום בית. תרומתם של ספרים אלה רבה ביותר, עקב החסימה הרגשית שיש לבני זוג להתייעץ בנושאי המשפחה ולהחשף בפני אנשי מקצוע, עתה ניתנת בידם האפשרות ללמוד את הנושא באופן אישי מתוך הכתב, לעיין בסוגיה מורכבת ולמצא דרכים ומסילות לשפר את מערכת הזוגיות, גם אם היא תקינה.
יתירה מכך – כמעט כל נושא תורני וחינוכי נלמד במוסדות החינוך כדי להכשיר את החניך לקראת התמודדותו עם מסגרות החיים בתקופת בגרותו, בעוד שאת מקצוע הנישואין אין כמעט לומדים, על אף שהוא המקצוע הממושך והמורכב ביותר שאדם נתקל בו. מכאן החשיבות שבספרי הדרכה העוסקים במקצוע הנישואין.
כדי להבהיר את החשיבות של לימוד נושא הנישואין, מן הראוי לציין, שרוב רובם של קשיי הנישואין אינם נובעי מרוע לב או מתכונות רעות, אלא מחוסר ידע בסיסי בנוגע להכרת אדם את עצמו, דבר שתנועת המוסר והחסידות בקשו להשלים. אף על פי כן בודדים הם האנשים המכירים את עצמם, ועוד פחות מכך מכיר אדם את תכונות בן המין השני. זאת למרות שרובם של בני האדם סבורים שהם מכירים לפחות את עצמם, ואת המניעים האמיתיים לפעולות רבות שהם עושים. בנוסף לחוסר ידע בסיסי זהום מעטים הם היודעים את הטכניקות הנכונות, והדרכים הטובות והיעילות שבהן יש לנקוט כדי להמריץ את בן הזוג ולהקל עליו לבצע את תפקידיו מתוך רצון עצמי ונכונות רבה.
יש צורך להדגיש זאת, משום שרבים מקרב הנשואים נוטים לחשוב שקשיי נישואיהם נובעים רק מרוע לבו של בן זוגם, ולכן קשה יהיה לשנות אותו. הם נוטים להתייאש מנסיון ללכת לקראתו ולהבין את מניעיו, כדי ליצור מצב שגם הוא ילך לקראתם ויהיה קשוב למשאלות המוצגות בפניו. לעומת זאת, אם יתברר להם שההתנהגות השלילית נובעת בעיקר מחוסר ידע, אזי האפשרות שהמצב במשפחה יכול להיות שונה ומשופר יותר, יקל על חיי המשפחה ויביא אותם לחפש דרך לשיפור.
עובדה היא, שאנשים רבים שהשתתפו בהרצאות בנושאי הנישואין, או קראו מאמרים בנושא, דיווחו על שיפור התנהגויות מסויימות כלפי בן הזוג, ובמקרים רבים הדבר הביא להצטמצמות ניכרת של סבל אישי מתמשך, או שריגשותיהם כלפי בן הזוג פחות העיקו עליהם, לאחר שהבינו שהקשיים בנישואיהם רגילים והתכונות המפריעות המצויות בבן זוגם מצויות בכל הגברים או בכל הנשים, ואינם משום שהוא אישית לוקה באון יחודי במגרעות שהובחנו.
כמעט כל אדם נשוי מכיר את בן זוגו בשתי פנים – פעם הוא נראה כמלאך, ופעם הוא נראה פחות מאדם. חכמת הנישואין היא להביא את בן הזוג לכך להיות יותר ויותר נעלה. אולם במקום ליטול יוזמה ולהמריץ אותו לכך, בני זוג פועלים בשיטת ה'נגרר' – הם אומרים לעצמם: אם הוא יתנהג אלי יפה, אני אעשה עבורו אף מעל ומעבר למה שהוא מצפה. כלומר, קודם כל שהוא יתייחס יפה ורק לאחר מכן אשיב לו כגמולו הטוב.
תהליך זה אינו מתרחש. כיון שכל אדם סבור שהוא מעניק לשותפו לנישואין יותר ממה שהוא מקבל ממנו, וגם מה שהוא מקבל הוא מובן מאליו. לכן, כל נתינה של בן הזוג תתקבל רק כהחזרה מועטית לעומת החוב שהוא חייב עדיין, ומתוך כך אף פעם הוא לא יבלוט בנתינתו. לכן לא תיווצר סיבה מספקת כדי להשיב לו את הכפל כפליים שהובטח ברגשות.
אדם רציני ירא שמים המעוניין ליטול יוזמה ולשפר את התקשורת והיחסים ההדדיים במשפחתו, מן הראוי שישתחרר מכבילתו להתנהג עם הזולת רק לפי איך שהלה מתנהג עמו. במקום לצפות, יטול יוזמה כדי להביא את בן הזוג לפעול בצורה חיובית ותורמת לחיי המשפחה וזאת ע"י נתינה רבה ושיחה יעילה, כדי להמריץ אותו להתייחס בהתאם למצופה ממנו.
זכו שכינה בינהם
נאמר בתלמוד: דרש רבי עקיבא: איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז).
ושמעתי פירוש נפלא על זה – שהרי אם נתבונן במילים איש ואשה בשניהם יש אות א ואות ש שזה יוצא אש ובאיש יש גם כן אות י ואילו באשה אות ה וביחד זה יה שמו של הקדוש ברוך הוא ולכן הפירוש איש ואשה זכו שאם הם זכו אז שכינה בניהם כלומר היוד באיש וההא באשה, וזהו שכינה ביניהם. וכשלא זכו אז הקדוש ברוך הוא מוריד את שמו מוציא את היוד מהאיש ואת ההא מהאשה ואז נשאר בשניהם אש וזה לא זכו אש אוכלתן.
ידוע גם ששם ה' הוא יהוה וכל אות בשם השם יש בה משמעות עצומה וחז"ל אומרים שאם זכו שכינה בינהם כלומר יש בהם יה אך יה זה שם של מילחמות שנאמר בשמות "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדר דר ועוד בפרשת המרגלים אמר משה ליהושוע יה יהושיעך מעצת המרגלים כלומר רואים יה זה שם השם שעוזר ומאיר הצלחה במילחמות השם אך מה זוג אוהבים צריכים שהשכינה יה תיהיה בינהם אם זה שם של מילחמות לכן יש לזוג את הכתובה ששם ההסכם בינהם ניכתב ניחתם ונימסר כי בלי מסירה זה לא שווה כמו בראש השנה אנחנו ניכתבים בכיפור ניחתמים ובהושענה רבה נימסר למלאכים הפתקים שלנו מי לרפואה לפרנסה וכו בלי המסירה זה לא אפקטיבי כמו אדם שכותב וחותם על צ'ק של 10000 ש"ח לחתונת חברו אך אם הוא לא מוסר את הצ'ק הוא לא עשה בכך כלום לכן המסירה הכי חשובה וכשמוסרים את הכתובה זה הכי חשוב לכן השם של הכתובה הוא כתב ולא כתובה חז"ל הוסיפו לו וה כדי שלא ישאר בינהם רק יה כמו שאמרנו לעי"ל שאם זכו שכינה בינהם(יה) אז יה ועוד וה של הכתובה נותן לנו את שם השם המושלם והמאיר יהוה
ועל דרך זה גם כן שמעתי שהרי זוג שיש בניהם שלום בית אז הם ביחד אם נתבונן, במילה ביחד יוצא בגימטריה 24 ואילו גט היא 12 בגימטריה, ולכן ה גט הוא מפריד חוצה את ה ביחד לשנים ועוד גם בא-ב הוא חוצה שהרי האות לפני ג הוא אות ב ואחרי ג הוא ד וכן באות ט של גט האות לפני ט יוצא ח' ואילו האות שאחרי ט היא י ואם נחבר ב-ד-ח-י יוצא לנו ביחד, כלומר: שהמילה גט חוצה גם במספר וגם בא,ב.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2009 03:04 |
|
| |
עוד בנושא מאמר שלקוח מתוך אשכול על הפרשה קרדיט להרב שפעסל.
ובכן נתחיל לספר את הסיפור בלשונינו ואחר כך נחזור לבחון אותה בלשון המקרא.
כאשר הקב"ה ברא את האדם, הוא יצר יצירה סיאמית, כלומר שני גופים אחד של זכר ואחד של נקבה מחוברים זה לזה גב לגב, והם נוצרו בו זמנית!!!, בהיותם מחוברים הספיק אדם לעשות כמה דברים שביניהם המתואר בפסוק שהקב"ה הביא את כל החיות הבהמות והעופות לאדם שיקרא לה שמות, שבו אנחנו משתמשים עד היום הזה, ובהיותם מחוברים הם לא יכלו לתפקד כזוג בשום צורה ואופן, תנסו לדבר עם אדם כששניכם עומדים גב לגב, ומכל שכן לעשות כל מיני פעולות ביחד ו/או בנפרד כשכל אחד מהם סוחף על גבו עוד יצור אנושי.
ולכן הרדים הקב"ה את האדם, ועשה לו ניתוח להפרדת שני הגופים האלו זה מזו, שכתוצאה מכך נפער פצע פתוח בגב לשניהם, ואז מתח הקב"ה בשר ועור שהפך לגב לזכר, ובנה גב גם לאשה, ורק אז יכל להביא אותה בפני האדם שיעמדו פנים אל פנים, ואז קרה לחלקו השני של היצור שלו אשה על משקל המילה איש בכדי להבחין בין שתי חלקי אותו דבר, אשר בהיותם יחידה אחת נקרא אדם כדבר מושלם, וכאשר מתייחסים לכל אחד בנפרד חלק אחד נקרא איש והחלק השני נקרא אשה, שימו לב! רק אחרי חטא עץ הדעת כאשר קילל הקב"ה את אדם חוה והנחש, בפרק ג, פסוק כ נאמר ויקרא האדם שם אשתו חוה, ולא לפני כן.
נעצור כאן ונראה שוב את הפסוקים הנ"ל כסדרן, בראשית פרק א, פסוק כז, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אתם. מה שנאמר כאן הוא שהקב"ה יצר "אדם" שהוא תואר ליצור אנושי מושלם, וממשיך להסביר מה כוללת אותו יצירה המכונה "אדם" ואומר: "זכר ונקבה" ברא "אותם", ובלי לנדב פרטים נוספים, אבל בהיותם עדיין כיחידה אחד, מתייחסת התורה בהמשך בלשון יחיד אל "האדם" כמו שנאמר בהמשך שם פרק ב' פסוק ז, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. והקב"ה מתכנן פתרון לאדם באומרו בהמשך שם פסוק יח, ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. בין לבין מספר התורה שהקב"ה ביקש מהאדם לקרא שמות לכל היצורים, אבל בהיותו עדיין יחידה אחת לא היה סיבה לקרא גם לאשתו בשם כי היא עדיין נכללת בתואר האדם, ועל כן נאמר שם פסוק יט, ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. שם פסוק כ, ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו.
וכאן חוזרים לפתרון לאדם שבעצם נשאר היצור היחידי ללא בת זוג ועל כן נאמר שם פסוק כא, ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה. שהקב"ה הפיל תרדמה, בשפה המודרנית נקרא לזה הרדמה כללית, ויקח אחת מצלעותיו, וכאן עלינו לעצור ולנטרל מוקש רציני המטעה רבים מבינינו לחשוב שהאשה נוצרה מעצם, אמנם יש מדרשים רבים בענין אבל רש"י בפרק א, פסוק כז אומר שמה שכתבתי כאן הוא פשוטו של מקרא, ודבריו מבוססים על דברי חז"ל מסכת ברכות (דף סא, עמ' א ובמדרש רבה פרשת בראשית פרק ח' א,) ואם כן צריך לשים לב מהי הצלע?.
ובכן לפי מה שנאמר בספר שמות (הפסוק מובא לעיל באות יא, בתחילת המאמר) המתאר את בניית המשכן מביא שלש פעמים בשתי פסוקים את המלה צלע, כאשר שם אי אפשר לפרש אחרת אלא שצלע הוא צד, ומזה נגרר הענין לקרוא לעצמות הצדדיות בשם צלעות, וכעת נבין שכאשר נאמר שלקח אחת מצלעותיו, הכוונה שלקח אחד מצדדיו, וכן הלאה ויבן את הצלע היינו שבנה את הצד שהפריש מתוך המכלול, כעת כאשר הם הפכו לשתי חלקים נפרדים ונראים כשני אנשים שונים, נכון הדבר לקרא לכל אחד שם שנוכל לזהות באיזה משתי חלקי האדם מדובר, ולכן נאמר שם פסוק כג, ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. כאן קרא אדם לעצמו איש ולחלק השני אשה על משקל השם איש, ובהיות שמה שהיה יחידה אחת הפך עכשיו לשתי יחידות נפרדות בא הכתוב בהמשך לומר שלמרות שכרגע הם נראים כשתי יצורים שונים, לא כן הדבר אלא בהיותם בעל ואשה הם חוזרים להיות יחידה אחת! ועל כן נאמר שם פסוק כד, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.
וכעת נבין שכאשר בא התורה לספר כל סיפור תולדות האנושות חוזר בתקציר לבריאת האדם ואומר שם פרק ה' פסוקים א-ב, זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אתו – נשים לב ללשון יחיד כי אז היו ביחד מחוברים גב לגב כנ"ל, וממשיך להסביר ש-זכר ונקבה בראם, ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. נשים לב שבהבראם הם נקראו אדם, המורה על דבר מושלם הכולל בתוכו זכר ונקבה, לא כן אחר כך כאשר נפרדו יש שם לכל אחד מהם בנפרד, איש לזכר ואשה לנקבה, ורק כאשר עוזב ה"איש" את בית אביו ואמו ודבק ב"אשתו" חוזרים להיות בשר אחד!.
כעת אחרי שסידרנו את פסוקי התורה וענינו על כל השאלות שהתעוררו בהתחלה, עלינו להתבונן לעוד נקודה אחת שהתעלמנו ממנו בהתחלה והוא, הרי אנו מאמינים בני מאמינים יודעים שאין הקב"ה טועה, ואם כן איך יתכן שהקב"ה יצר את האדם בהתחלה בצורה מסוימת ובהמשך משנה את יצירתו לצורה אחרת, אם רצה אותם מחוברים למה הפריד ביניהם ואם רצה אותם פרודים למה יצר אותם מחוברים הרי כל יכול גם יכול ליצור שתי יצירות בו זמנית ללא צורך לשנות יצירה אחת מבנייתו המקורית??.
ובכן, ידוע לכולנו, שאלפי מחשבות חולפות בראשו של האדם במשך שעות היום, ואף פעם לא שם לב בכלל לכל המחשבות האלו, רק במה שהעמיק והוסיף עליהם "כלי" כלומר איזה מעשה בהתאם למחשבה הזאת, נשארת לאורך זמן, ולכן אם הקב"ה היה "רק" אומר לנו שהאיש והאשה הם ייצור אחד, זה לא היה נקלט בתוכנו כל כך, לכן המחיש לנו את המציאות הזאת.
אבל אחרי שאנו כבר יודעים שהם יצירה אחד, לא טוב היות האדם לבדו, לפעול כיחידה אחד, כאשר התפקידים חלוקים, נתאר לעצמנו, שהבעל יוצא ללימודים או לעבודה, ואילו האשה יולדת באותו זמן, איך בדיוק היה אפשר לעשות את שתי הדברים בו זמנית?, או אפילו כששניהם רוצים לצאת לעבודה אבל כל אחד בוחר בעבודה אחרת ובמקום אחר איך בדיוק היו מתחלקים, אחד מהם התעייף יותר מהר בעבודה ורוצה לנוח ואילו השני/ה עוד לא סיים/ה עבודתו/ה, הרי ברור שאי אפשר היה להשאיר אותם כך, ולא היתה כוונה כזאת מלכתחילה, ולכן אחרי שהובן המסר שהתואר "אדם" כולל בתוכו שתי חלקים האחד האיש והשניה האשה, אפשר היה להמשיך בהשלמת בריאתם ולפצלם לשתי חלקים נפרדים עם יכולת פעולה בלתי תלויה אחד בשני. (וכאן המקום לחזור למלבי"ם ולשאר המפרשים שהקדמת להביא להשלמת הביאור).
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=3&topic_id=2700412&forum_id=771
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2009 03:07 |
|
| |
| פרקים |
ספר ראשון |
ספר שני |
ספר שלישי |
ספר רביעי |
ספר חמישי |
ספר שישי |
ספר שביעי |
ספר שמיני |
|
|
| א-י |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה פ |
|
|
| י-כ |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
שושי מ |
|
|
| כ-ל |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה נוי |
|
|
| ל-מ |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
itscak54 |
עדנה |
|
|
| מ-נ |
o0 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שימעלה37 |
shery2 |
|
|
| נ-ס |
שרי5 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
מימי ה |
|
|
| ס-ע |
שנות2000 |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
| ע-פ |
תוצאמת |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
| פ-צ |
צבעונית |
תוצאמת |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
TOXIC2004 |
shery2 |
|
|
| צ-ק |
סופר אמא |
Ask_Moses |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
אריאל |
רחל ו |
|
|
| ק-קי |
תוצאמת |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
תמי 4 |
רחל דר |
|
|
| קי-קיט |
mesama |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
| קיט |
שושו999 |
שושו999 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
| קכ-קל |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שושניתוש |
ככר הכסף |
|
|
| קל-קמ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
| קמ-קנ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2009 09:00 |
|
| |
בס"ד
פרשת בְּרֵאשִׁית
" פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ(א,כ"ח)
אמרו חז"ל (ויקרא רבה ,ט) אמר ר' ישמאל ב"ר נחמן , כ"ו דורות קדמה דרך ארץ לתורה , וזהו שאמר לשמור את דרך עץ החיים.
ומובא בשם הרב שך זצו"קל : שלאחר הגירוש מגן עדן , הקב"ה שם להט חרב המתהפכת לשמור את "דרך עץ חיים" , מתחילה את "דרך" היינו דרך ארץ , ואח"כ את "החיים" – זו התורה. והפשט בזה שדרך ארץ הוא המקדם והמנהיג לתורה, והיינו דרך ארץ של תורה, ולפני בריאת העולם
הקב"ה הסתכל בתורה ועל פי מה שכתוב בה ברא את עולמו,
וכן בבריאת האדם בפסוק הנ"ל במצווה הראשונה שניתנה בתורה פְּרוּ וּרְבוּ מובאת המילה וְכִבְשֻׁהָ למה יש צורך להוסיף את המילה הזאת? ולמעשה חסר וי"ו ללמדך שדרך האיש לכבוש את האישה שלא תנהג בדרכה של לאה אימנו שגרמה אח"כ תקלה לביתה דינה. וכל מי שמצטנעת בתוך ביתה ראויה להינשא לכהן גדול כנאמר בפסוק כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה; מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ. (תהל,מה,יד) כלומר שתנשא למי שכתוב בו ושבצת – משבצות הזהב של כהן הגדול(אבני החושן) . וראוי להעמיד ממנה כהנים גדולים שנאמר " בנייך כשתילי זיתים שנמשחים בשמן זית.
וזאת ללמד אותנו שבבריאת העולם היתה התייחסות לנושא של צניעות וזה לא דבר שצמח בשנים האחרונות, הדרך לחידוש מעשה בראשית כל יום הוא שמירה גל גדרי הצניעות , וכל דרך אחרת פוגמת בדברי התורה הקדושה, הקב"ה בורא את הדברים בכך שהזכר הוא זה שמחזר אחר האישה וגם ככה בבעלי החיים ולא ההפך ומי שמתנהג ההפך מביא עצמו לידי תקלה, ולכן על האישה להתנהג בצניעות בכל דרכיה .
עוד מובא סיפור קמחית ובניה - תלמוד ירושלמי מס' יומא פרק א' דף לח עמוד ד , שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה שלחו ואמרו לקמחית: מה מעשים טובים יש בידך?
אמרה להן: יבוא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי מימיי.
אמרין: כל קמחייא קימחין וקימחא דקימחית סולת.
קראו עליה: כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה
הרבה נשים הקפידו שלא ייראה שער ראשן, אבל מעשיה היו רצויים ביותר. קראו עליה הפסוק הזה (תהלים מה) כל כבודה....
לא כל אישה יכולה לעשות בצורה מלאה את המעשה של קמחית , אבל השתדלות בנושא עוזרת מאוד, ויכולה לשנות עולמות ולזכות בהצלחת כל בני ביתה, על כל אישה צריכה להגדיר לה את המושג " צניעות קודמת לכל" וכך בכל דרך שהיא תלך היא תחשב את מעשיה והאם הדבר צנוע לעשות והאם המקום ראוי שהיא תלך אליו וכ"ו , וגם בלבוש גם אם היא לבושה בצניעות מריבית עליה , לדאוג לדבר בצניעות ובצורה עדינה בצורה שתכבד את עצמה ולא חלילה בשפה נמוכה.
וכך על אישה שמתנהגת כך עושה את רצון הבורא כי כך הוא ברא את העולם וכך הוא מצפה ממנה להתנהג ולא חלילה ההפך וכך היא מקיימת בכל יום את מעשה בראשית.
כי צניעות היא לא מושג מהמילון אלא דרך חיים וכל שאדם מכבד את עצמו ומתנהג בצניעות בחייו הוא זוכה להערכה וכבוד מבני הסביבה, נשים רבות שלא זכו להתחתן שנים ולקחו על עצמם "קבלות" בתחום הצניעות זכו להתחתן בפרק זמן קצר לאחר קבלת הדבר, וגם נשים שלא זכו להיפקד כנ"ל.
כי בעולם ישנם עיקובים רבים לאנשים בכך שהם לא מתנהגים בצניעות ויש מי שמקפיד עליהם וגורם להם "עיקובים" בחיים, ושאדם משתדל בצניעות הוא זוכה להתברך עם ע"י שמים וגם ע"י הסובבים אותו.
סיפור:
רב ידוע בישראל הגיע לפרקו והחברותא שלו בישיבה הציעה לו להשתדך עם בת הדודה שלו , הוא סיפר עליה רבות ועל המידות הטובות שלה ועל יראת השמיים שלה ועל המשפחה הטובה והמיוחסת שהיא באה ממנה,
לאחר כל ההמלצות הרב הסכים להיפגש עם הבחורה, הוא הגיעה לפגישה ואכן לאחר שיחה היה ניכר שמדובר בבחורה בעלת יראת שמיים ומידות טובות, אך תחושה לא טובה הייתה לו במהלך הפגישה, הבחורה הגיעה לפגישה בלבוש פשוט ובכלל לא היה ניכר שהיא הולכת לפגישת שידוך, בד"כ בחורה שהולכת לשידוך היא משתדל להראות טוב כדי להרשים את הבחור , אך לא כך היו פני הדברים בפגישה הזו.
לאחר מספר ימים הם נפגשו שוב, והפעם היא הגיעה לפגישה לבושה במיטבה בגדיה וניתן היה לראות שהיא נאה.
הוא לא יכול שלא לשאול אותה לפשר הדברים, אייך זה שפגישה הראשונה
היא באה לבושה בפשטות ועכשיו היא ניראת במטיבה.
היא השיבה אחרי שנתחתן לא כל יום אני אוכל להראות כמו שאני ניראת היום, בד"כ אני אראה כמו בפגישה הראשונה כי לא תמיד בחיי נישואים יש זמן להיראות טוב, אז אם את מוכן לקבל אותי אייך שאני ראוי שנתחתן.
ואכן הזוג התחתן וברוך השם יש להם שלום בית ו 10 ילדים .
יהיה רצון והקב"ה יזכה את כל הרווקים והרווקות בזיווג הגון .
שבת שלום!
לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , חיים בן חווה ז"ל' ,יזהר בן חווה ז"ל, לבריאות ולהצלחת מנחם בן חווה, אלברט בן עליזה, , שירה וינון ואמיתי בני שושנה ,שמחה בת מנותה, חיים בן שמחה, אליס ורונית בנות שמחה ,שושנה בת עדינה, דרורי בן טלי,מיכל בת ברוריה והילדים, תמי בת עדינה ,זיווג הגון לאהרון רן בן שושנה,מרדכי בן בתיה, ורד בת בתיה,שמעון חביב בן לבנה, שלומי יעקובי בן עדינה,פרי בן לגנית בת ניצה, רונית בת גילה. לבריאות והצלחה ופרנסה טובה לאסף בן ורדה
לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים: [email protected]
לידיעת הציבור ביהוד: תפילת ערבית בכל יום בשעה 19:00 בבית כנסת מגן דוד
וגם בשעה 20:30 בבית כנסת ביאליסטוק .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2009 22:36 |
|
| |
וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן (בראשית ג-כג) אדם הראשון היה מתחילת העולם ועד סופו היה,שנאמר "למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים".כיוון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו. אדם הראשון היה במדרגה גבוהה ביותר לפני החטא כפי שמובא בגמרא (סנהדרין נט),שהיה מיסתובב עם השכינה בגן עדן, ומלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין, והיה עומד לחיות לעולם כמלאכי השרת (ב"ר), וכיוון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו (גמ' חגיגה יב). ודן אותו הקב"ה בשילוחין מגן עדן וגם מעוה"ב. ואם נתבונן נראה שאדם הראשון שלפני החטא היו בו כל המעלות ועתה לאחר החטא הוא בן מוות שנתחייב מיתה הוא וכל דורותיו. אדם הראשון היה לו בסה"כ חטא אחד ואם נתבונן ונראה שחטאו היה בכך ששמע לקול אשתו ואכל מדבר אסור ועל זה בלבד גירשו הקב"ה מגן עדן וגזר מיתה לו ולכל דורותיו, אז קל וחומר גדול עונשו של החוטא חטאים רבים. רבנו אליהו לאפיאן מבהיר את הדברים – ודבריו מובאים בספר "לב אליהו": וזה שאנו מתפללים "אל תשליחנו מלפנים ורוח קדשך אל תקח ממנו", פירוש: אדם שהוא בדרגה גדולה כזאת בבחינת עומד לפניו ית' יש לו לדעת ולחשוש שאם יסטה אפילו סטיה קלה שלא כשורה עלול הוא שישליכו אותו מהשמים לרום – עד לארץ לעומק הטומאה. האדם הראשון שהגיע למדרגות גבוהות ובגלל חטא אחד נענש בעון חמור מאוד ע"י הקב"ה, ק"ו אנו שלא הגענו למדרגתו של אדם הראשון ודאי שצריכים אנו לדאוג על עונותינו. מכאן נלמד מהו כוח ההרס של פגם אחד הפוגם בשלימות האדם וק"ו אם מדובר בחטאים רבים ועצומים, ואם כל אחד יחשב חשבונו ימצא כמה עוונות יש לו בחיים ודי אם נפשפש בחטאים של יום אחד מבוקר עד ערב, נמצא שעוונותינו רבים, כיצד קמנו לתפילה, האם כיוונו בתפילה, האם בירכנו בכוונה, האם למדנו תורה ועוד כהנה וכהנה. והאדם הראשון שהגיע למעלות נשגבות והיה מיסב עם הקב"ה ולא ויתר לו הקב"ה אעפ"י שהחטא לא בא ביוזמתו אלא נתפתה ע"י האשה, אנו מה נענה על אותן עבירות שאנו גרמנו אותן, עבירות שהפכנו אותן למותרות. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה! מי לא יירא מיום הדין הנורא? (אור דניאל) מעשה בגנב נכנס לבית מפואר של עשיר גדול,חיפש בכל פינות הבית ולא מצא דברי ערך שאפשר לסחור אותם בקלות. לפני שעמד לצאת נשא עיניו לתיקרה וראה ששם תקועים כמה ברגים שהוא זקוק להם.ניצל את ההזדמנות שהוא נמצא כבר בפנים והתחיל לשחררם. אחרי שגמר לשחרר את הבורג האחרון נשמעה חבטה חזקה והנברשת הענקית העשויה ממאות חלקיקים של זכוכית יקרה מאוד, נפלה והתנפצה לרסיסים. בעל הבית שהיה בדיוק בקומה עליונה נבהל מעוצמת החבטה וירד לראות מה קרה, והגנב שנמצא במחתרת פתח פיו להגנתו ונשבע בכל הקדוש לו שח"ו לא התכוון לקלקל ולהרוס את הנברשת ולא היה בדעתו אלא לקחת את הברגים, והוא מוכן להחזיר אותם מיד... והנמשל מובן ופשוט מאליו, האדם לא יודע כמה עולמות הוא מקיים,זן ומפרנס ומכלכל על ידי מעשיו הטובים,ומאידך גיסא, אין לו מושג כמה עולמות הוא הורס, משחית ומחבל רח"ל ע"י מעשיו הרעים. לכן אם נכשל בעבירה כלשהי הוא חושב שכל חטאו אינו אלא עצם העבירה, והוא לא יודע שיכול להיות שע"י אותה עבירה הקטנה, לפעמים הוא מכריע את הכף לחובה ח"ו ומי יודע כמה צרות רעה ורעב, ביזה ומלחמה גרם לעולם כולו ע"י אותה עבירה. ואם הקב"ה יבוא לדון אותו ולהענישו כפי התוצאה ממעשיו הרי אין קץ וגבול לעונשו. ומה גם שהרי הוא עצמו לא מודע למה שגרם במעשיו. על כן אל יסתכל אדם על הבורג הקטן אלא ראה את המכלול שלא אותו בורג – הנברשת קורסת... וכך היא דרכו של היצר להקטין ולגמד את העבירה, למצוא לה את ההיתרים ההלכתיים ואף הוא מוכיח שזהו רצון הבורא, אל נתפתה לתכסיסו, בכל צעד נשאל מהי דעת התורה. וכך ראו בני ישראל את עשיית העגל כדבר קטן, בסה"כ מדובר בצלם שיחליף את משה רק עד שהוא יגיע. הם לא הבינו שמדובר כאן בדבר נצחי וזו הייתה טעותם. הראיה הקצרה לטווח מצומצם היא הגורם הישיר לחטא. כי בכל דור ודור יש ניצוץ של חטא העגל שבני ישראל צריכים לתקן.
תוקן על ידי שרית560 ב- 28/10/2016 11:32:33
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2016 11:27 |
|
| |
בעלי הרמז אמרו: שחיי האדם על אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית". בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכל מטפלים באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב אהבה, הוא דומה למלך, בין שדה אם ישכב, צוארי אב יקח למרכבתו. (אבן עזרא). לך לך: מתחיל ללכת כמה טוב לו כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים. וירא: מתחיל לראות ולהתענין בכל, ושואל כל הזמן מה זה? מה זה, והוריו נהנים מזה. חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו. תולדות: מתחיל להוליד ילדים. ויצא: יוצא לחפש לו פרנסה לפרנס את משפחתו. וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו. וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה. מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף ויגש: מתחיל ל התקרב אל ה', ויגש לשון קירבה. ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתהם מדובבות בקבר ואורם אינו ניכבה לעולם. (מאמרי חן). בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א-א) האדם נקרא עולם קטן וכלולים בו שמים וארץ, גוף ונשמה. בראשית, רמז על הנשמה שהיא ראשית והיא חצובה מתחת כסא הכבוד דהיינו את השמים ואת הארץ זה הגוף עפר מן האדמה. יובן בזה מחלוקת שבין החכמים, רבי אליעזר אומר באחד בתשרי נברא העולם ורבי יהושע אומר בניסן נברא העולם. אלו ואלו דברי אלקים חיים. רבי אליעזר אומר באחד בתשרי נברא העולם כי בראשית אותיות א' תשרי, כונתו הטהורה בזה לומר כיון שבתשרי נברא האדם, עליו להמשיך על עצמו מעשי חודש תשרי בכל ימי חייו, כמו שבחודש תשרי כל עבודתנו להשי"ת הוא בפרהסיה ובגלוי כגון תקיעת שופר בצבור, סליחות ותחנונים ותפילות יום הכיפורים, הכל בצבור ובפרהסיה דוגמת הגוף הנגלה לעין כל, כך כל עבודתנו צריכה להיות בגלוי כדי שילמדו אחרים. רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם, כונתו הטהורה על הנשמה, כי עיקרו של האדם הוא הנשמה ואז בחודש ניסן כל מצוות הנוהגות בה הם בפנימיות ובסתר וגם בפרטיות ובשתיקה, כגון בדיקת חמץ בלילה, קרבן פסח בלילה, חובת אכילת מצה וארבע כוסות בלילה דוגמת הנשמה הנסתרת החופפת על האדם, הכל דברי אלקים חיים, רוצה לומר כי חובת האדם לאחד כוונת החכמים לקיים ישמחו השמים דהיינו הנשמה עם ותגל הארץ דהיינו הגוף, כלומר לעבוד את הקב"ה בגוף ובנשמה גם יחד, ולהיות ירא שמים בסתר ובגלוי, ה' יזכנו אמן. (אהבת חיים) בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ (בראשית א-א) פרשת בראשית נקראת בפי רבים וטובים בשם: "פרשת האמונה", שכן בה מוצאים גדולתו של בורא עולם בבריאתו. ושאכן יש מנהיג לבירה, ועל ידי ידעה זו יתחזק האדם בקיום התורה והמצוות, החוקים והמשפטים. שאין העיקר באמונת "הלב" בלבד, אלא בקיום וישום המצוות בכל תחומי החיים, וכמאמר הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו יחיה". החפץ חיים זכותו יגן עלינו אמן, היה נוהג לקרוא בכל בוקר רשת בראשית, על מנת לזכור מי ברא את העולם, וכדי להתחזק באמונה תמימה ובדקדוקי המצוות בקלה כבחמורה. והעיד בנו, שאמנם ראה צדיקים גדולים במשך חייו, ונתקיים בהם מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: "אף על פי שאני גוזר יש כח ביד הצדיק לבטל", אך רבנו החפץ חיים היה שונה בזה, שהיה הוא מקיים כל מה שהשם יתברך גוזר בשמחה ובטוב לבב, והיו מרגישים בכל מצווה שקיים, את הדבקות בבורא עולם, ואת שמחתו בקיום כל מצוות ה', ובפרט בערב שבת היו שומעים את ליבו פועם מהתרגשות כחתן ביום חופתו. אדם שעומד ומתבונן בבריאה הנפלאה, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים י"ט) חייב להתמלאות ליבו בהערכה ואמונה להשם יתברך. כמה גדול כל כוכב, ומה המרחק בין אחד לשני. המרחק בינינו לבין השמש הוא מרחק של מאות שנים, ואף על פי כן מרגישים אנו בחומה הרב, וזה לאחר שהשמש מצופה במעטה של קרח, שמצנן את החום, ונתקיים בהם "עושה שלום במרומיו" ועוד כמה וכמה ניסים ונפלאות שיש בבריאה, שרק מחמת ההרגל שלנו אין אנו מתפעלים. "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים ולא נשמע קולם", כלומר הבריאה אינה מדברת ולא נשמע קולה בעולם אלא שתמונה אחת שוה אלף מילים שמעידים שיש בורא לעולם שנאמר "השמים מספרים כבוד אל...". ספרו על אחד הצדיקים שיצא פעם לטייל בשפת הים ביחד עם תלמידיו, וכשראה את הגלים היה צועק בהתלהבות: "איזה ניסים ונפלאות", והיו תלמידיו תמהים על רבם, מדוע מתפלא הוא. עד שהסביר להם, שלמעשה יש בכח הגלים לשטוף ערים וארצות שלמות, והנה רק מגיע הגל לחוף מיד הוא נעצר, ולכאורה מי אמר לו לעצור, אם לא הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד, והמשיל להם משל לשני אחים, שנולדו אחד רואה ככל האדם, והשני סומא. והנה לאחר שנים נתפקחו עיני הסומא, והיה שמח ואמר: "הנה עצים, הנה ים, הנה שמים וכו'".ואחיו מתפלא מפני מה שמח אחיו, ולא הבין שמחתו אלא שהאמת עם האח הסומא שכן כל הדברים בעיניו כחדשים, ולכן שמח עליהם, וכן הדבר בנוף אדם שמתסכל על הבריאה כדבר טבעי או שגרתי, אכן איננו מתפעל ממנו, אך אדם שמסתכל על העולם, כל פעם בצורה מחודשת, מוצא הרבה דברים להתפעל מהם, וכדברי איוב: "מבשרי אחזה אלוה", דהיינו, אדם שמתבונן על בשרו, על מערכת גוף האדם, בזה לבד יגיע להכיר בבורא עולם. ועיין בספר חובות הלבבות (שער היחוד פרק ו) והביאו מעשה במלך אחד, שקרא לאחד מחכמי היהודים, ואמר לו, ''אני שרוצה הוכחה שהשם יתברך הוא שברא ומנהיג את העולם'', בקש החכם שהות של כמה ימים, ויש לכתוב שיר במליצה ובחרוזים לכבוד המלך, וכשהגיע זמן התיצבותו לפני המלך, עמד והגיש לפניו את השיר ערוך בטוב טעם ודעת. "תפוחי זהב במשכיות כסף, תוכו רצוף אהבה, דבר דבור על אפניו מעוטר בציצים ופרחים, והמלך משתאה לדעת מהיכן חכמה זו, ושאל להחכם: מי כתב שיר נפלא זה? ענהו החכם: כי בחדרו יש קוף שעשועים סגור בכלוב, למען ישתעשע עמו בזמן הפנאי העומד לרשותו, והנה באחד הימים שכח לנעול את הכלוב ויצא מביתו, יצא הקוף הזה וקיפץ וריקד, ושפך הדיו, ונכתב השיר הזה. עמד המלך ספק כועס, ספק נבוך, וגער בחכם, איך יתכן שקוף בלא דעת ותבונה יכתוב שיר כזה? וגם אם נאמר שנשפך דיו, כיצד נכתבו אותיות ומילים, בתים וחרוזים, הלא אין זה כי אם אדם שחשב ותכנן, כתב וסגנן וכו'. ענהו החכם: זוהי התשובה לאדני המלך, כי אם יתכן שיברא עולם כזה נפלא, עם מערכות בעליונים ובתחתונים, אלמלא הבורא העליון רם על כל רמים, שהוא ראשון והוא אחרון, ומבלעדיו אין אלקים, ומיד הודה המלך לדבריו. אין דבר שאינו מופיע בתורתינו הקדושה, האדם רק חייב להאמין בתורה, ובנותן התורה. לא די באמונה בהשם יתברך,אלא חיונית היא גם ההשתדלות בקיום המצוות, רשב"י כתב בזוהר הקדוש (פרשת נח) שמשנת ת"ר (1840 למנינם). יתחילו גילוים נפלאים, ובאמת שמאז נתגלו, הטלפון, המכונית, הרדיו, הלוין ועוד. האדם חייב להאמין בהשם יתברך, בשכר ובעונש, אף על פי שאינו רואה אותם. יש מצוה להכיר בבורא עולם, והוא בבחינת "וידעת היום" וגדולה מזו היא מצות "והשבות אל לבבך" וכבר למדונו המפרשים ממשמעות הכתוב: "וידעת היום" ולא "והאמנת היום" שכן ידיעה לחוד ואמונה לחוד. וידיעה היא מעלה גדולה יותר, שעל ידה מגיע לקיום המצות, בבחינת "והשבות אל לבבך" וכבר אמר אחד המדענים: "אני לא מאמין שיש בורא עולם, אלא יודע שיש בורא עולם" וזו למעשה המדרגה הגדולה ביותר, שידע בפועל שקים ומצוי בורא לעולם. (כותונת פסים) מספרים (בשנות החמישים) כאשר עלו אחינו בני תימן לא"י לקחו קבוצה מהם לקיבוץ ורצו לעקור מהם את אמונתם. והמרצה החל לומר להם חברים יקרים, מה שאתם רואים תאמינו ומה שאינכם רואים אל תאמינו, ובכן שלחן זה אתם רואים? כולם צעקו כן. כסא זה אתם רואים? כולם ענו כן, וכן בדרך זו המשיך עמם, עד שאמר חברים את הקב"ה אתם רואים? א"ל: לא, אמר להם: א"כ מדוע אתם מאמינים? היה שם נער תימני פיקח אמר להם חבר'ה את השכל של "המורי" אתם רואים? אמרו לו: לא. אמר להם: א"כ אין שכל למורי. אלא ודאי שמעשה האדם מוכחים על שכלו, וכך גם מעשה הבריאה מספרת ומוכיחה שיש הקב"ה, בבחינת "השמים מספרים כבוד אל". ובאמת אחים יקרים ישנם לפעמים שאלות באמונה, ובגלל זה ח"ו כופרים, אבל צריך לדעת יסוד אחד לא כל מה שלא מבינים סימן שזה לא אמת. כמו שהיה רב גדול שאמר לתלמידו שבא בשאלות באמונה, את גופך אתה מכיר ומבין? א"ל לא, אמר לו: א"כ קודם תכיר את העולם הקטן שבך שזה גוף האדם ואח''כ תחקור על הקב"ה. וכן ישנם אנשים שהתאוה סגרה להם את העינים, ואז התחילו בשאלות וקושיות, כמו שמסופר בתלמיד ישיבה שפקר, לאחר זמן פגשו ראש הישיבה, שאלו מדוע פקרת? אמר לו: היה לי הרבה קושיות. אמר לו ראש הישיבה: תהא כנה, מתי החלו אצלך כל הקושיות לפני התאוות או לאחר שכבר התפתת לתאוותיך? א"ל האמת כבוד הרב, לאחר התאוות. ובאמת שכל בן אדם יש בו זיק אמונה רק שתאותו היא שמסמאת את עיניו. כמו ששמעתי מהמשגיח הרב"צ שפירא שליט"א שידוע שעישון סגריה אינה בריאה ומביאה מחלות לאדם, ומשרד הבריאות מפרסם זאת השכם והערב, אבל בכ"ז רואים אנו אנשים מעשנים שמשום שהתרגלו ויש להם תאוה אינם יכולים להודות לאמת, וכך גם לגבי האמונה. (מאמר אפרים) אור התבוננות בגדולת הבריאה נגרם בליבנו אהבה עזה כרשפי אש לגדולתו של בורא עולם ורצוננו להתחבר אליו יתברך לכן נתן לנו הקב"ה את התורה הקדושה מי ימלל שבח התורה כי טוב סחרה מסחר כסף וכמו שנאמר בתלמוד: רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו (קידושין פ"ב). וכבר התלמוד והמדרשים והזהר הקדוש וכל ספרי הקודש מלאים זיו בשבח התורה, ולמפורסמות אין צריך ראיה, כי גדולה תורה ולגדולתה אין חקר (פלא יועץ). ונאמר בפרקי אבות: אמר רבי יוסי בן קסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום, אמר רבי, מאיזה מקום אתה, אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב, ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר "בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך", בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך – בקבר, והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ (בראשית א-א) לא כתוב אלוהים ברא בראשית וכו', כי כך יש מקום לכפירה שישות בשם בראשית בראה את ה' השמים וארץ ח"ו? ראו איך צדיק כמו הרשב"י הנקרא מחושבי שמו מפרש את הפסוק מנקודת מחשבה של חסיד כדי ללמדנו שאל יוציא אדם את שם ה' לבטלה. בכל יום שישראל אומרים קדושה ישנם שלוש כתות של המלאכים אומרים כל אחת משפט אחר ואינם יכולים להזכיר את שם ה' אלא אחרי שלוש תיבות שנאמר קדוש קדוש קדוש ד'...ולישראל יש אליהם יתרון שמזכירים את ה' אחרי ב' תיבות. ומ"מ אין לנו רשות להזכירו בתחילת הדיבור. ולכן טעות היא בידי העולם לומר כשמברכים איש את אחיו לומר בכניסה: ה' יתן לכם ימים טובים. ויש לומר: ימים טובים יתן לכם ה'. שבת טובה יתן לכם ה',כפי שתראו בספר ויקרא כי כשאדם רוצה לנדור איזה קרבן המביאו לבית המקדש לקרבן אסור לו לומר: לה' קרבן. אלא קרבן לה'. והטעם הוא מאחר שאין אדם יודע קיצבת ימיו יתכן שאחרי שמזכיר את שם ה' ימות ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה, לפני שסיים שאר הדברים. (מעם לועז)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2016 11:28 |
|
| |
וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א-ד) כתוב במדרש אמר רבי יהודה ברבי סימון האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון היה האדם צופה ומביט בו מתחילת העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדורות הבאים כמו דור המבול ודור הפלגה וכיוצא שמעשיהם מקולקלים עמד וגנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא (מסכת חגיגה), ראה הקדשו ברוך הוא שאינו כדאי שהרשעים ישתמשו בו הבדילו לצדיקים ואין הכוונה לאור כפשוטו כי את האור ברא ביום רביעי שניבראה השמש והירח. פעם אחת שאלו מהבעש"ט דבר מן הדברים, פתח את ספר הזוהר שהיה מונח על השולחן והסתכל בו ואמר להם כל המאורע, ואחר כך נמצא שהאמת אתו ושכיוון לנכון. שאלו את פיו הקדוש איך זה שפתח את ספר הזוהר והסתכל בו מעט ידע וראה מרחוק? השיב הבעש"ט הלא מצינו, שאור שברא בו הקב"ה עולמו היה מאיר מראשית העולם ועד סופו, וגם האדם יכול לראות בו, וכיון שראה הקב’’ה שאין העולם כדאי להשתמש באור זה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא והיכן גנזו? בתורה, וכשאדם לומד תורה לשמה מאיר לו נתיב להשכיל ולראות מתחילת עולם ועד סופו כמו אז, קודם שגנז אור. ולכן כדי ללמוד תורה לשמה באמת ובלי שום ציפיות לשכר ועונש התורה נהפכת לקנינו כמו שנאמר על משה רבנו "תורת משה עבדי". אך זה רק צדיק האמת יכול להגיע לדרגות אלו של אהבה רבה וזה מה שנאמר במדרש ראה הקב’’ה שהצדיקים מעטים אז שתל אותם בכל דור ודור והם נקראים צדיקי יסוד עולם. שבכל דור יש צדיק אחד אמיתי שכל הנשמות יונקות את החיות ממנו והוא הצינור הראשי של עם ישראל שמקבל חיות מהקב"ה ופעולתו כפועלת המח שמחיה את כל האברים ואפילו את עקב הרגל האיבר הכי תחתון שמשול לרשעים. יונק מהמוח שמשול לצדיק יסוד עולם כמובן שישנם יהודים ירא שמים וצדיקים בכל דור ואפילו ל’’ו צדיקים ניסתרים אך בצדיקים ישנם דרגות וישנה דרג הכי גבוהה של הצדיק שנקראת צדיק וטוב לו שהרג את יצר הרע והוא יחיד בדור עין בספר התניא שהניקרא ליקוטיי אמרים של רבנו הגאון רבי זלמן שנאור מלאדי, ותהנה. מאמר בספר מכתב לאליהו: בכל פעם שה’ צורך לתת אפשרות לצדיק להתעלות במדרגה גדולה עליונה מאוד, נזרק הצדיק אל סביבת השפלים היותר גרועים למען ילמד מהם את הרע ויתאמץ בטוב עד מרום קצו. ודבר זה מצינו פעמים רבות בתורה, נציין איזה מהם: א. "מתחילה עובדי ע’’ז היו אובתינו כו’ למה מתחילים לספר את הגדת יציאת מצרים בזה? וכי מתיחסים אנחנו לתרח אבי אברהם? אלא שמספרים מגדולתו של אברהם אבינו, כי בהיותו בין עובדי ע’’ז מכמה דורות (י’ דורות מנח כו’ וכולן היו מכעיסין את ה’) על כן כשהכיר אברהם את בוראו והשיג את הטומאה הנוראה שמסביבו, ע"י זה עלה אברהם אע"ה אל קצה הקדושה, עד כי אמיצות קדושתו היתה כ"כ שבכל הדרגות עד סוף הבריאה לא תתבטל עוד, ומשורש קדושתו יצמח מלך המשיח ותכלית הבריאה בסוף הדורות. ב. משה רבנו, אדון כל הנביאים שהגיע אל היכולת להוריד התורה לארץ ולהיות "בכל ביתי נאמן הוא" וגם "עניו מאד מכל האדם" כל המצב השמימי הזה לא היה יכול להגיע אליו, אלו לא התחנך בתוך ביתו של פרעה ואלו לא ישב על ברכיו באהבתו אותו כבן, כי אך בהיותו כ"כ קרוב אל מקור הטומאה (כל מצרים היו במ"ט שערי טומאה, ופרעה עשה עצמו ע"ז היינו טומאה עצמה) זה עצמו דחף ועורר אותו כ"כ אל הקדושה עד כי עלה במרומי מעלותיה. ג. גם ישראל כשהוצרכו להכנה אל קבלת התורה, לא שלח אותם הקב’’ה לישיבה של מעלה אשר משם לקח משה את התורה, אלא אדרבא לתוך שיעבוד מצרים להיות עבדים של בעלי מ"ט שערי טומאה, ושיעבוד זה הביאם אל "ויזעקו אל ה’ כו’", אז תשובה זו שהתחילה מן ההפך היא שגרמה להם לעלות עד מדרגת קבלת התורה וראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול הנביאים יחזקאל בן בוזי. ד. הקב’’ה אמר למשה שלא להלחם בעמון ומואב, ועיין רש’’י שם: "ב’ נשמות טובות יש לי להוציא מהם, רות...ונעמה...". וקשה, נשמות טובות נשמות קדושות עליונות הראויות לבנות את מלכות בית דוד ומלך המשיח, למה הורידן הקב"ה בעמון ומואב? אבל האמת, כי השי"ת יודע אשר לקנות האמיצות הנדרשת למלכות בית דוד א’’א אלא מתוך היות הצדיק מתחילה בין עם שקוע בטומאה. ה. וכן הגאולה העתידה: "אין ב"ד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". למה? אם בכולו חייב יכול לבוא למה לא יבוא גם לממוצע? אבל הענין, דכולו חייב אם אך יחזור בתשובה אז בתשובתו דחיפה עצומה מאד ועולה בה למעלה מאד מאחר שרואה עד היכן הגיע בהתחברותו אל הרע אשר הורידו אל קצה האחרון של תהום השפלות משא"כ הממוצע לא יראה את הרע בכל הקפו גם בשעת תשובה. לכן נאמר במקום שבעלי תשובה נימצאים צדיקים אינם עומדין. כי לבעלי תשובה הקדושה היא כמו תחיית המתים כרשעם חשובים כמתים ומרגישים את ההבדל בין אור לחושך. עוד איתא במדרש (בראשית רבתי מיסודו של ר’ משה הדרשן וביבמות ק"ג) "א"ר יוחנן כל טובתן של רעים רעה היא אצל צדיקים, שנ’ ’השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע’. בשלמה רע לחיי, אלא טוב אמאי לא? אלא ש"מ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים...דלמא מידכר לי’ שמא דע"ז". (ובב"ר: למה? שה’ מזכיר לו שם ע"ז) ובמדרש תדש פ"ז "ועץ הדעת טוב ורע אמר רבי פנחס בן יאיר העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון, לא נקרא שמו אלא עץ בלבד...אבל משאכל ועבר על גזרתו של הקב"ה נקרא שמו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו (בב"ר ומשה החסיד קדם וקראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו)...ולמה קרא שמו טוב ורע אלא שהודיעו הקב"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע, כמש"א ללבן, השמר לך פן עם יעקב מטוב ועד רע..." פירוש שני המאמרים: שכל דבר שהוא רע בשורשו ובתוכנו אפ’ תוצאותיו הטובות (כנראה) מ"מ הן רעות בתוכנן, כי לא יתכן בשום אופן שמשורש רע יצמח טוב אמיתי. עץ הדעת אפי’ ניצוצות הקדושה בח’ טוב שבו הם רע, וע’’כ הזהיר את אדה’’ר שלא יקח ממנו "לא טוב ולא רע" אפי’לא את בחי’ הטוב שבו. וזהו כוונת הב"ר שמרע"ה קראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו, כי הציווי שלא לאכול ממנו ה’ על הטוב ועל הרע שבו. לבן הארמי מכוון שהיה שונא את יעקב בקרב לבו, לא ה’ אפשר שידבר אליו טוב באמת, וכל טוב שיצוייר שידבר אליו מוכרח שיהא רע אצל יעקב, כיון שבא משורש רע, הרע שבלב. וזהו פ ’ שהזכיר לו שם ע"ז שמאחר שהשאיפה לע"ז היתה תקועה בלבד לבן, בהכרח ה’ שם ע"ז מעורב עם כל דבורו אפי’ היותר טוב.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2016 11:29 |
|
| |
וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א-ד) כתוב במדרש אמר רבי יהודה ברבי סימון האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון היה האדם צופה ומביט בו מתחילת העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדורות הבאים כמו דור המבול ודור הפלגה וכיוצא שמעשיהם מקולקלים עמד וגנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא (מסכת חגיגה), ראה הקדשו ברוך הוא שאינו כדאי שהרשעים ישתמשו בו הבדילו לצדיקים ואין הכוונה לאור כפשוטו כי את האור ברא ביום רביעי שניבראה השמש והירח. פעם אחת שאלו מהבעש"ט דבר מן הדברים, פתח את ספר הזוהר שהיה מונח על השולחן והסתכל בו ואמר להם כל המאורע, ואחר כך נמצא שהאמת אתו ושכיוון לנכון. שאלו את פיו הקדוש איך זה שפתח את ספר הזוהר והסתכל בו מעט ידע וראה מרחוק? השיב הבעש"ט הלא מצינו, שאור שברא בו הקב"ה עולמו היה מאיר מראשית העולם ועד סופו, וגם האדם יכול לראות בו, וכיון שראה הקב’’ה שאין העולם כדאי להשתמש באור זה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא והיכן גנזו? בתורה, וכשאדם לומד תורה לשמה מאיר לו נתיב להשכיל ולראות מתחילת עולם ועד סופו כמו אז, קודם שגנז אור. ולכן כדי ללמוד תורה לשמה באמת ובלי שום ציפיות לשכר ועונש התורה נהפכת לקנינו כמו שנאמר על משה רבנו "תורת משה עבדי". אך זה רק צדיק האמת יכול להגיע לדרגות אלו של אהבה רבה וזה מה שנאמר במדרש ראה הקב’’ה שהצדיקים מעטים אז שתל אותם בכל דור ודור והם נקראים צדיקי יסוד עולם. שבכל דור יש צדיק אחד אמיתי שכל הנשמות יונקות את החיות ממנו והוא הצינור הראשי של עם ישראל שמקבל חיות מהקב"ה ופעולתו כפועלת המח שמחיה את כל האברים ואפילו את עקב הרגל האיבר הכי תחתון שמשול לרשעים. יונק מהמוח שמשול לצדיק יסוד עולם כמובן שישנם יהודים ירא שמים וצדיקים בכל דור ואפילו ל’’ו צדיקים ניסתרים אך בצדיקים ישנם דרגות וישנה דרג הכי גבוהה של הצדיק שנקראת צדיק וטוב לו שהרג את יצר הרע והוא יחיד בדור עין בספר התניא שהניקרא ליקוטיי אמרים של רבנו הגאון רבי זלמן שנאור מלאדי, ותהנה. מאמר בספר מכתב לאליהו: בכל פעם שה’ צורך לתת אפשרות לצדיק להתעלות במדרגה גדולה עליונה מאוד, נזרק הצדיק אל סביבת השפלים היותר גרועים למען ילמד מהם את הרע ויתאמץ בטוב עד מרום קצו. ודבר זה מצינו פעמים רבות בתורה, נציין איזה מהם: א. "מתחילה עובדי ע’’ז היו אובתינו כו’ למה מתחילים לספר את הגדת יציאת מצרים בזה? וכי מתיחסים אנחנו לתרח אבי אברהם? אלא שמספרים מגדולתו של אברהם אבינו, כי בהיותו בין עובדי ע’’ז מכמה דורות (י’ דורות מנח כו’ וכולן היו מכעיסין את ה’) על כן כשהכיר אברהם את בוראו והשיג את הטומאה הנוראה שמסביבו, ע"י זה עלה אברהם אע"ה אל קצה הקדושה, עד כי אמיצות קדושתו היתה כ"כ שבכל הדרגות עד סוף הבריאה לא תתבטל עוד, ומשורש קדושתו יצמח מלך המשיח ותכלית הבריאה בסוף הדורות. ב. משה רבנו, אדון כל הנביאים שהגיע אל היכולת להוריד התורה לארץ ולהיות "בכל ביתי נאמן הוא" וגם "עניו מאד מכל האדם" כל המצב השמימי הזה לא היה יכול להגיע אליו, אלו לא התחנך בתוך ביתו של פרעה ואלו לא ישב על ברכיו באהבתו אותו כבן, כי אך בהיותו כ"כ קרוב אל מקור הטומאה (כל מצרים היו במ"ט שערי טומאה, ופרעה עשה עצמו ע"ז היינו טומאה עצמה) זה עצמו דחף ועורר אותו כ"כ אל הקדושה עד כי עלה במרומי מעלותיה. ג. גם ישראל כשהוצרכו להכנה אל קבלת התורה, לא שלח אותם הקב’’ה לישיבה של מעלה אשר משם לקח משה את התורה, אלא אדרבא לתוך שיעבוד מצרים להיות עבדים של בעלי מ"ט שערי טומאה, ושיעבוד זה הביאם אל "ויזעקו אל ה’ כו’", אז תשובה זו שהתחילה מן ההפך היא שגרמה להם לעלות עד מדרגת קבלת התורה וראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול הנביאים יחזקאל בן בוזי. ד. הקב’’ה אמר למשה שלא להלחם בעמון ומואב, ועיין רש’’י שם: "ב’ נשמות טובות יש לי להוציא מהם, רות...ונעמה...". וקשה, נשמות טובות נשמות קדושות עליונות הראויות לבנות את מלכות בית דוד ומלך המשיח, למה הורידן הקב"ה בעמון ומואב? אבל האמת, כי השי"ת יודע אשר לקנות האמיצות הנדרשת למלכות בית דוד א’’א אלא מתוך היות הצדיק מתחילה בין עם שקוע בטומאה. ה. וכן הגאולה העתידה: "אין ב"ד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". למה? אם בכולו חייב יכול לבוא למה לא יבוא גם לממוצע? אבל הענין, דכולו חייב אם אך יחזור בתשובה אז בתשובתו דחיפה עצומה מאד ועולה בה למעלה מאד מאחר שרואה עד היכן הגיע בהתחברותו אל הרע אשר הורידו אל קצה האחרון של תהום השפלות משא"כ הממוצע לא יראה את הרע בכל הקפו גם בשעת תשובה. לכן נאמר במקום שבעלי תשובה נימצאים צדיקים אינם עומדין. כי לבעלי תשובה הקדושה היא כמו תחיית המתים כרשעם חשובים כמתים ומרגישים את ההבדל בין אור לחושך. עוד איתא במדרש (בראשית רבתי מיסודו של ר’ משה הדרשן וביבמות ק"ג) "א"ר יוחנן כל טובתן של רעים רעה היא אצל צדיקים, שנ’ ’השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע’. בשלמה רע לחיי, אלא טוב אמאי לא? אלא ש"מ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים...דלמא מידכר לי’ שמא דע"ז". (ובב"ר: למה? שה’ מזכיר לו שם ע"ז) ובמדרש תדש פ"ז "ועץ הדעת טוב ורע אמר רבי פנחס בן יאיר העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון, לא נקרא שמו אלא עץ בלבד...אבל משאכל ועבר על גזרתו של הקב"ה נקרא שמו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו (בב"ר ומשה החסיד קדם וקראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו)...ולמה קרא שמו טוב ורע אלא שהודיעו הקב"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע, כמש"א ללבן, השמר לך פן עם יעקב מטוב ועד רע..." פירוש שני המאמרים: שכל דבר שהוא רע בשורשו ובתוכנו אפ’ תוצאותיו הטובות (כנראה) מ"מ הן רעות בתוכנן, כי לא יתכן בשום אופן שמשורש רע יצמח טוב אמיתי. עץ הדעת אפי’ ניצוצות הקדושה בח’ טוב שבו הם רע, וע’’כ הזהיר את אדה’’ר שלא יקח ממנו "לא טוב ולא רע" אפי’לא את בחי’ הטוב שבו. וזהו כוונת הב"ר שמרע"ה קראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו, כי הציווי שלא לאכול ממנו ה’ על הטוב ועל הרע שבו. לבן הארמי מכוון שהיה שונא את יעקב בקרב לבו, לא ה’ אפשר שידבר אליו טוב באמת, וכל טוב שיצוייר שידבר אליו מוכרח שיהא רע אצל יעקב, כיון שבא משורש רע, הרע שבלב. וזהו פ ’ שהזכיר לו שם ע"ז שמאחר שהשאיפה לע"ז היתה תקועה בלבד לבן, בהכרח ה’ שם ע"ז מעורב עם כל דבורו אפי’ היותר טוב.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2016 11:30 |
|
| |
וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב (בראשית א-לא) פעם יצא רבי עקיבא לדרך ולקח עמו שלושה דברים: חמור, תרנגול ונר. את החמור לקח עמו כדי שיוכל לרכב עליו, את התרנגול לקח, כדי שיקיצו משנתו בחצות הלילה, ואת הנר לקח להאיר וללמד לאורו. הגיע רבי עקיבא לעיר אחת וחפש מקום ללון, אך שום איש לא נאות להכניסו לביתו. בלב מלא בטחון ואמונה באלהי עולם, אמר רבי עקיבא: "כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה!" כאשר ירד הליל פנה אפוא רבי עקיבא אל שדה סמוך שם לן בודד לנפשו. לפתע נשבה רוח חזקה וכבתה את הנר. תוך כדי כך הגיח חתול וטרף את התרנגול. לא עבר זמן רב והינה זנק מן היער אריה וטרף את החמור. ועתה לא נותר לו דבר: לא חמור, לא תרנגול, אף לא נר.למרות זאת אמר רבי עקיבא: "כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה!". בבוקר נודע כי באישון ליל התנפלו אויבים על העיר, ואת כל התושבים לקחו בשבי. אמר רבי עקיבא: הוא אשר דברתי: כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה! אלמלא טרף האריה את החמור – היה החמור נוער, ואילו לא טרף החתול את התרנגול – היה התרנגול קורא, ואילו לא כבתה הרוח את הנר – הוא היה מאיר ואז היו חילי האויב מרגישים בנוכחותי ולוקחים אותי בשבי". (על פי מסכת ברכות, ס’ ע"ב) "משפטי ה’ צדקו יחדיו" בית דין של מעלה ובית דין של מטה זהים ותואמים ואז המשפט, משפט צדק ועוד היה אפשר לבאר בס"ד "צדקו יחדיו", כפי שמספרים בשם הרב הצדיק החפץ חיים זיע"א ששאלו אותו פעם על מי שהיה צדיק ונפטר בקיצור ימים, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, ליהודי כפרי שהיה גר בכפר, מקום שאין שם בית הכנסת ולא היה יודע מנהגי בית הכנסת, פעם בא לעיר ונכנס לבית הכנסת ביום שבת קודש, ראה את הגבאי מעלה ראשון מצד מזרח בית הכנסת,ושני מצד אחר, שלישי מצד אחר, אמר לו לגבאי למה לא תלך לפי הסדר שורה שורה, ראשון, אחריו סמוך לו, ואחריו סמוך לו, ולמה אתה קופץ ממקום למקום? ענה לו כנראה שאתה לא בא לבית הכנסת בכל שבת ולכן יש לך שאלות, אילו היית בא בכל שבת קודש לבית הכנסת לא היה לך שאלות, הראשון שהעלתי אותו מכאן זה כמה שבועות שלא עלה לספר תורה, שני הסמוך לו עלה לפני שבוע כי היה לו יארצייט והיה צריך להעלותו לכן עתה דילגתי עליו, השלישי כיוצא בזה, ואילו זה כמה שבועות לא עלה לכן הזמנתי אותו השבת. ואילו אתה שבאת רק השבת אתה רואה אי סדר במעשי. הנמשל אנחנו באים בדור אחד ורואים שזה נפטר בשיבה טובה וזה בקיצור שנים, וחושבים שיש אי סדר ח"ו ואילו היינו באים בכמה דורות היינו יודעים את הטעם, זה שמת בקיצור שנים כבר היה בגלגול הקודם חי וחי חמישים שנה, היה חסר לו עשרים שנה להשלים תיקונו, ולכן בא עתה לתקן, תיקן והלך, מה יעשה עוד...ודפח"ח וש"י. ועל פי זה נראה לי במ"ד לבאר את הכתוב "משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו" בצירוף הדורות אם נראה משפט קשה בדור אחד לא נתלונן, שאם נצרף את זה לדורות שעברו נמצאים "משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו". (קול יהודה) מעשה באדם אחד שראה אניה גדולה מפרשת למדינות הים. רץ לביתו להביא סחורתו לירד בה למדינות הים וקודם שהגיע לאניה נכנס מסמר ברגלו. ולא היה יכול לזוז ממקומו, ומה דביני וביני פרשה האניה והלכה לה. התחיל לבכות ולצעוק על רע מזלו כי לא יהיה אניה אחרת מפרשת למדינות הים עד שנה הבאה. ונשארה סחורתו מוטלת לפניו. לאחר שלושה ימים נודע שטבעה אותה אניה בים. התחיל לשורר ולשמח על מזלו הטוב, והיה נוטל אותו מסמר שנכנס ברגלו ומנשקו כי על ידו ניצול הוא וממונו. דבר הלמד מענינו על כל צרה שלא תבוא על האדם צריך להרחיב לבו ודעתו לקבל באהבה וחבה כי אין דבר רע יורד מן השמים ואם יפגענו הפסד ממון וחלאים וכו’ ידע נאמנה כי חסד גדול עשה הבורא יתברך עמו כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות חלילה. אך ורק בשבט עברתו יכהו ביסורין או בהפסד ממון להחיות נפשו ונפשות בני ביתו. (בן איש חי) בטרם מלך דוד על ישראל, ישן יום אחד בגנו וראו עיניו צרעה האוכלת עכביש. "רבונו של עולם", פנה אל הקב"ה בתמיהה, "מה הנאה בבריות הללו שבראת בעולמך? הן הצרעה מפסדת דבש ואין בה כל הנאה, והעכביש, אמנם, אורג כל העת – אך אין מעשה טויתו יוצר לבוש!" השיבו הקב"ה: "דוד, לועג אתה לבריות אלו – אך בוא תבוא השה שתצטרך להן!" ואמנם – כך היה. כשנחבא דוד במערה מפני שאול מלך ישראל, שלח הקב"ה עכביש שיארג חוטיו על פי המערה ויסגרנה. והנה, קרב שאול אל פתח המערה – בחפשו אחר דוד – וכשראו עיניו את קורי העכביש המכסים את הפתח, אמר: "בודאי לא נכנס לכאן איש. אלו היה נכנס, היה קורי העכביש נקרעים" ומיד פנה והלך משם. מבלי שמצא את דוד המסתתר. ובפעם אחרת, כשראה דוד את שאול שוכב וישן בתוך מעגל אנשיו, היה אבנר בן נר – שר צבאו – ישן בפתח האהל, ראשו בצדו האחד של הפתח ורגליו בצד שנגדו, והיו רגליו זקופות. נכנס אפוא דוד בין רגליו, נטל את צפחת המים ובקש לצאת. אך בדיוק בזה הרגע פשט אבנר את רגליו וכסה את גופו של דוד, עד כי היו שתי הרגלים עליו כשני עמודים גדולים. בקש דוד רחמים מלפני הקב"ה: "אלי, אלי, למה עזבתני!" מיד עשה הקב"ה נס: שלח צרעה וזו עקצה את רגלי אבנר. מעצמת העקיצה מהר אבנר לזקוף את רגליו, ודוד הצליח לצאת... באותו שעה שבח דוד את ה’, וכך אמר: "רבונו של עולם! מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, שכל מעשיך נאים!" (על פי אוצר המדרשים לוקט ממעשיהם של צדיקים) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (בראשית ב-ב) זהו אחד המקומות שזקני ישראל שינו לתלמי המלך. שאם היו כותבים ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה היה מקום לטעות שהקב"ה עשה מלאכה ביום השביעי, כי כתוב חוזר על כך כמה פעמים. ולכן כתבו ויכל אלהים ביום הששי מלאכתו אשר עשה. כי בסוף יום השישי כבר נשלמו כל מעשי הבריאה. אבל אנו שאנו מאמינים באמיתיות התורה הקדושה נשתדל ליישב הדבר יפה על פי דברי חכמינו. וכשאנו מעיינים בתרגום אנו מוצאים כי פירוש ויכל אלהים, כי הקב"ה השתוקק לאותו יום, ר"ל כי חפץ ה’ והשתוקקותו היו נתונים ליום זה יותר מלשאר הימים. ובזה תבינו מה שאנו אומרים בשמו"ע של שבת חמדת ימים אותו קראת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2016 11:31 |
|
| |
ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבר באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב, כג-כד) ר"ל בפעם הזאת נבראה האשה מאחת מצלעותיו. ומכאן ואילך יהיה להיפך שהאדם יברא בתוך בטנה של האשה. עם פירוש אפשר, להבין שהיתה עוד אישה לאדם לפני חוה, אך היה עצוב בחברתה כי היתה אשה רעה ולכן גם שמה לא מוזכר בתורה. כי בתורה לא מוזכר שמות של נשים רעות, אנו למדים מפ"ס זה שהאדם אומר "הפעם זה עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת אקרא אשה". ויש לשאול מה זאת הפעם? מכאן אנו למדים שהיתה עוד אשה שהאדם לא יסתדר איתה והאישה הנוכחית חוה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, לכן הוא מרגיש שייכות חזקה בדם ובנפש לאשתו חוה. ואומר בסוף הפס’ "לזאת אקרא אישה", אך פרוש זה עפ"י הסוד והפשט הוא מה שקיבלנו מחז"ל הקדושים שעברו מדור לדור שהאישה הראשונה בעולם היתה חוה בלבד. ויש לצרף פס’ זה למה שנאמר בזוהר הקדוש שאשה הוא פלג גופה וזה אומר החצי השני של בעלה ועליו לאהוב אותה ולדאוג לה כגופו והתורה לא ביקשה מהאדם לאהב את אשתו יותר מגופו כי זה בקשה שמעל לגדר הטבע. כי אין האדם יכול לאהוב מישהו או משהו אחר יותר מעצמו. לכן כאשר אדם מרגיש את אשתו וחש לצרכיה זאת אהבה בשלמות כמו שאמר האדם הראשון "הפעם זאת עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת יקרא אשה" כאשר בני הזוג מרגישים אחד את השני מבחינת האדם הראשון אז הם יהפכו לאחד וכח הנתינה יהיה הדדי. וזה מה שכתוב בהמשך הפסוק על כן איש יעזוב את אביו ואת אימו וידבק באישתו ויהיו לבשר אחד אך כאשר בני הזוג אינם חשים לרגשות ולצרכיהם של הצד השני אז ישנו הפרדה חילוק בין בני הזוג שהופך את חיי הנישואין לא לברית אחים אלא להסכם גשמי ומטופש שתוצאותיו אינן מניבות פירות משובחים במקרה הטו,ב ובמקרה הלא טוב זה גירושין דיכאון משבר כלכלי חינוך ילדים קלוקל וכו’. חיי נישואין מוצלחים זה שבני הזוג משלימים אחד את השני ומחפשים להעניק אחד לשני ללא תמורה ומבלי להרגיש ניבגדים או נחותים לכן אלמנה זה נוטריקון אל-מנה הקב"ה לקח את הבעל לחיי העולם הבא ומנה אותו לשנים בלשון הזוהר הקדוש פלג גופה חצי גוף. ונבאר כיצד אפשר לתת ולהשלים אחד את השני במאמר שלוקט מהספר העצום הבית היהודי של הרב שמחה הכהן. מכת מדינה נצטט בהקדמה מאמר מהספר הבית היהודי. בין הפעולות החשובות ביותר שעל כל יהודי לעסוק בהן, מצויה החובה להביא שלום בין אדם לחברו ולהשכין שלום בין איש לאשתו. חז"ל אף מבטיחים לעושה כן שיזכה לקבל את פירות שכר פעולתו כבר בעולם הזה, בעוד שהקרן קיימת לו לעולם הבא. בשפע הרב שהביא הבורא לעולם בדור האחרון, הודפסו ספרים תורניים שלא ראו אור בעבר, וביניהם יצאו לאור גם ספרים רבים העוסקים בנושא שלום בית. תרומתם של ספרים אלה רבה ביותר, עקב החסימה הרגשית שיש לבני זוג להתייעץ בנושאי המשפחה ולהחשף בפני אנשי מקצוע, עתה ניתנת בידם האפשרות ללמוד את הנושא באופן אישי מתוך הכתב, לעיין בסוגיה מורכבת ולמצא דרכים ומסילות לשפר את מערכת הזוגיות, גם אם היא תקינה. יתירה מכך – כמעט כל נושא תורני וחינוכי נלמד במוסדות החינוך כדי להכשיר את החניך לקראת התמודדותו עם מסגרות החיים בתקופת בגרותו, בעוד שאת מקצוע הנישואין אין כמעט לומדים, על אף שהוא המקצוע הממושך והמורכב ביותר שאדם נתקל בו. מכאן החשיבות שבספרי הדרכה העוסקים במקצוע הנישואין. כדי להבהיר את החשיבות של לימוד נושא הנישואין, מן הראוי לציין, שרוב רובם של קשיי הנישואין אינם נובעי מרוע לב או מתכונות רעות, אלא מחוסר ידע בסיסי בנוגע להכרת אדם את עצמו, דבר שתנועת המוסר והחסידות בקשו להשלים. אף על פי כן בודדים הם האנשים המכירים את עצמם, ועוד פחות מכך מכיר אדם את תכונות בן המין השני. זאת למרות שרובם של בני האדם סבורים שהם מכירים לפחות את עצמם, ואת המניעים האמיתיים לפעולות רבות שהם עושים. בנוסף לחוסר ידע בסיסי זהום מעטים הם היודעים את הטכניקות הנכונות, והדרכים הטובות והיעילות שבהן יש לנקוט כדי להמריץ את בן הזוג ולהקל עליו לבצע את תפקידיו מתוך רצון עצמי ונכונות רבה. יש צורך להדגיש זאת, משום שרבים מקרב הנשואים נוטים לחשוב שקשיי נישואיהם נובעים רק מרוע לבו של בן זוגם, ולכן קשה יהיה לשנות אותו. הם נוטים להתייאש מנסיון ללכת לקראתו ולהבין את מניעיו, כדי ליצור מצב שגם הוא ילך לקראתם ויהיה קשוב למשאלות המוצגות בפניו. לעומת זאת, אם יתברר להם שההתנהגות השלילית נובעת בעיקר מחוסר ידע, אזי האפשרות שהמצב במשפחה יכול להיות שונה ומשופר יותר, יקל על חיי המשפחה ויביא אותם לחפש דרך לשיפור. עובדה היא, שאנשים רבים שהשתתפו בהרצאות בנושאי הנישואין, או קראו מאמרים בנושא, דיווחו על שיפור התנהגויות מסויימות כלפי בן הזוג, ובמקרים רבים הדבר הביא להצטמצמות ניכרת של סבל אישי מתמשך, או שריגשותיהם כלפי בן הזוג פחות העיקו עליהם, לאחר שהבינו שהקשיים בנישואיהם רגילים והתכונות המפריעות המצויות בבן זוגם מצויות בכל הגברים או בכל הנשים, ואינם משום שהוא אישית לוקה באון יחודי במגרעות שהובחנו. כמעט כל אדם נשוי מכיר את בן זוגו בשתי פנים – פעם הוא נראה כמלאך, ופעם הוא נראה פחות מאדם. חכמת הנישואין היא להביא את בן הזוג לכך להיות יותר ויותר נעלה. אולם במקום ליטול יוזמה ולהמריץ אותו לכך, בני זוג פועלים בשיטת ה’נגרר’ – הם אומרים לעצמם: אם הוא יתנהג אלי יפה, אני אעשה עבורו אף מעל ומעבר למה שהוא מצפה. כלומר, קודם כל שהוא יתייחס יפה ורק לאחר מכן אשיב לו כגמולו הטוב. תהליך זה אינו מתרחש. כיון שכל אדם סבור שהוא מעניק לשותפו לנישואין יותר ממה שהוא מקבל ממנו, וגם מה שהוא מקבל הוא מובן מאליו. לכן, כל נתינה של בן הזוג תתקבל רק כהחזרה מועטית לעומת החוב שהוא חייב עדיין, ומתוך כך אף פעם הוא לא יבלוט בנתינתו. לכן לא תיווצר סיבה מספקת כדי להשיב לו את הכפל כפליים שהובטח ברגשות. אדם רציני ירא שמים המעוניין ליטול יוזמה ולשפר את התקשורת והיחסים ההדדיים במשפחתו, מן הראוי שישתחרר מכבילתו להתנהג עם הזולת רק לפי איך שהלה מתנהג עמו. במקום לצפות, יטול יוזמה כדי להביא את בן הזוג לפעול בצורה חיובית ותורמת לחיי המשפחה וזאת ע"י נתינה רבה ושיחה יעילה, כדי להמריץ אותו להתייחס בהתאם למצופה ממנו. זכו שכינה בינהם נאמר בתלמוד: דרש רבי עקיבא: איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז). ושמעתי פירוש נפלא על זה – שהרי אם נתבונן במילים איש ואשה בשניהם יש אות א ואות ש שזה יוצא אש ובאיש יש גם כן אות י ואילו באשה אות ה וביחד זה יה שמו של הקדוש ברוך הוא ולכן הפירוש איש ואשה זכו שאם הם זכו אז שכינה בניהם כלומר היוד באיש וההא באשה, וזהו שכינה ביניהם. וכשלא זכו אז הקדוש ברוך הוא מוריד את שמו מוציא את היוד מהאיש ואת ההא מהאשה ואז נשאר בשניהם אש וזה לא זכו אש אוכלתן. ידוע גם ששם ה' הוא יהוה וכל אות בשם השם יש בה משמעות עצומה וחז"ל אומרים שאם זכו שכינה בינהם כלומר יש בהם יה אך יה זה שם של מילחמות שנאמר בשמות "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדר דר ועוד בפרשת המרגלים אמר משה ליהושוע יה יהושיעך מעצת המרגלים כלומר רואים יה זה שם השם שעוזר ומאיר הצלחה במילחמות השם אך מה זוג אוהבים צריכים שהשכינה יה תיהיה בינהם אם זה שם של מילחמות לכן יש לזוג את הכתובה ששם ההסכם בינהם ניכתב ניחתם ונימסר כי בלי מסירה זה לא שווה כמו בראש השנה אנחנו ניכתבים בכיפור ניחתמים ובהושענה רבה נימסר למלאכים הפתקים שלנו מי לרפואה לפרנסה וכו בלי המסירה זה לא אפקטיבי כמו אדם שכותב וחותם על צ'ק של 10000 ש"ח לחתונת חברו אך אם הוא לא מוסר את הצ'ק הוא לא עשה בכך כלום לכן המסירה הכי חשובה וכשמוסרים את הכתובה זה הכי חשוב לכן השם של הכתובה הוא כתב ולא כתובה חז"ל הוסיפו לו וה כדי שלא ישאר בינהם רק יה כמו שאמרנו לעי"ל שאם זכו שכינה בינהם(יה) אז יה ועוד וה של הכתובה נותן לנו את שם השם המושלם והמאיר יהוה ועל דרך זה גם כן שמעתי שהרי זוג שיש בניהם שלום בית אז הם ביחד אם נתבונן, במילה ביחד יוצא בגימטריה 24 ואילו גט היא 12 בגימטריה, ולכן ה גט הוא מפריד חוצה את ה ביחד לשנים ועוד גם בא-ב הוא חוצה שהרי האות לפני ג הוא אות ב ואחרי ג הוא ד וכן באות ט של גט האות לפני ט יוצא ח’ ואילו האות שאחרי ט היא י ואם נחבר ב-ד-ח-י יוצא לנו ביחד, כלומר: שהמילה גט חוצה גם במספר וגם בא,ב.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2016 11:33 |
|
| |
פרקים פנויים א-קנ.
כל מי רוצה להשתתף או על גבי האשכול או באישי.
|
|
|
|
|
