| נשלח ב-18/11/2009 02:19 |
 |
| |
פרשת תולדות
נתחיל בדבר תורה לפרשה:
ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב (תולדות כה-לג)
כיצד אפשר למכור בכורה, הרי כשם שהכהן לא יכול למכור את הכהונה משום שזה קדושת הגוף, כמו כן אי אפשר לכאורה למכור את הבכורה כי גם היא קדושת הגוף?
ויש לומר כי למרות שלא ניתן למכור את הבכורה, במעשה המכירה נעל יעקב הדרך בפני עשו שלא יוכל להקריב קרבנות לעתיד לבוא, וזו היתה מטרתו.
רשעים מרוב שהם חומרים וירדו לשלושת הקליפות הטמאות אין הם מיחסים חשיבות כלל לרוחניות עד שמוכנים למכור את בכורתם או את העולם הבא שלהם בשביל פרוטות או בשביל תאות העולם הזה.
מעשה שהיה אל חדרו של הצדיק מאפטא נכנס יהודי שבור ורצוץ. "רבי", התחנן הנכנס. "עזור לי! בת בוגרת יש לי בביתי ואין בידו להשיאה!"
"מהו הסכום הדרוש לך כדי להשיאה?" שאל הרבי את היהודי הנסער.
"אלף רובל", באה התשובה.
"וכמה כסף יש לך?" התעניין הרבי.
"רובל אחד בלבד מצוי בכיסי", השיב היהודי המסכן. הרהר הצדיק כדי רגע ואז אמר: "לך לך לשלום, והעסק הראשון אשר יזדמן לך בדרך – אותו עליך לעשות, וה' יהא בעזרתך".
'איזה עסק אוכל לעשות ברובל אחד בלבד?' תהה האיש בלבבו. אך אמון רב רחש לשברי הצדיק, ועל כן לא הרהר אחר דבריו. חיש יצא לדרך, לשוב אל ביתו, נסע שעות אחדות והחליט לנוח ולסעוד בפונדק שעל אם הדרך.
נכנס לפונדק וישב לשולחן לטעום דבר מה, אגב כך שוטטו עיניו ברחבי החדר וסקרו את עוברי האורח שנקלעו – כמוהו – אל הפונדק. חבורת סוחרים, שהסבה באחד השולחנות, משכה את תשומת ליבו. עד מהרה הבחין כי הללו הנם סוחרי יהלומים, המנהלים עתה ביניהם מקח וממכר. את עיניו משכו יהלומים ואבני חן שנחו על שולחנם של הסוחרים. מתוך סקרנות קם האיש, קרב אל החבורה כדי להתבונן ביהלומים מקרוב.
הסוחרים, העסוקים בממכרם, הבחינו בזר הניצב מן הצד ומביט בהשתאות ביהלומיהם, "מה לך לוטש עיניים?" פנה אליו אחד מהם, "כלום חפץ אתה לקנות יהלום?"
המילה "לא" כבר עמדה על קצה לשונו של העני, אך בעוד מועד צצו ועלו בזכרונו דברי הצדיק מאפטא, כי עליו לעשות את העסק הראשון שיזדמן לו. ועל כל מהר להשיב: "כן!"
"וכמה כסף יש לך?" שאלו הסוחר.
"רובל אחד", היתה תשובתו של האיש, תשובה שגררה פרצי צחוק אדירים מפי כל המסובים.
"המתן רגע קט", אמר הסוחר כששככו גלי הצחוק, "יש לי הצעה גם תמורת רובל אחד".
"ומהי?" שאל העני.
"את חלקי לעולם הבא!" השיב הסוחר תשובה ניצחת. "מסכים!" לא היסס העני. "אך הבה נערוך שטר מכירה כדת וכדין ואז יהא העסק שריר וקיים!"
הסוחרים שאצל השולחן, התמוגגו מנחת – עיסקה שכזו לא ראו מימיהם! אחד מהם נחפז להביא גליון נייר, שני תרם עט - וחיש נרשמו כל פרטי המכירה, בשולי הגליון חתמו המוכר והקונה, וכמובן – לא נפקדו חתימותיהם של העדים. העני מסר לסוחר את הרובל שלו, ותמורת זאת קיבל את כתב המכירה – והעיסקה יצאה לפועל.
לקול צחוקם הרועם של הסוחרים שב האיש אל שולחנו. בזה הרגע נכנסה לפונדק אשתו של סוחר היהלומים וראתה את בעלה וידידיו מתמוגגים מצחוק. "מה פשר הצחוק והשמחה?" התעניינה.
"חי...חי....חי.... רואה את את הבטלן ההוא, היושב על יד השולחן שבפינה?" אמר לה בעלה, ופניו זורחות. "זה עתה הוציא הוא את הרובל האחרון שלו על כלום שבכלום!"
"מה מכרת לו?" שאלה האשה, מתכוננת להשתתף בצחוק הכללי.
"את חלקי לעולם הבא מכרתי לו", השיב בעלה, צוחק בפה מלא. אך בהבחינו בהבעת פניה של אשתו – קפא צחוקו.
"החלק הזעום, שאולי יכולת לזכות בו בעולם הבא", התפרצה האשה, "גם אותו מכרת בעבור בצע כסף! ועתה, הנך גוי לכל דבר! אינני חפצה להיות אשתו של גוי! רצוני להתגרש ממך!"
בעלה בהה בה בעינים נדהמות, "אבל....גמגם", זו היתה רק מהתלה...."
"לא!" ספקה האשה את כפותיה, "מכירה עם שטר מכר וחתימת עדים איננה מהתלה, זוהי מכירה של ממש. ועתה, אבדת את חלקך לעולם הבא, ועל כן רצוי להתגרש ממך!"
אובד עצות ומיאוש ניצב הסוחר על עמדו. אך לפתע עלה רעיון במוחו. הוא שלח את אחד ממשרתי הפונדק להביא לפניו את היהודי שקנה ממנו את חלקו בעולם הבא...
עוד רגע – והיהודי ניצב לפני הסוחר.
"ר' יהודי", פנה אליו הסוחר בקול ידידותי, "בודאי מבין אתה, כי כל אותה מכירה לא היתה אלא מעשה לצון. הבה נחסל את הענין. הנה, אני נותן לך את הרובל שלך, ואתה השב לי את שטר המכירה".
"לא היה זה מעשה לצון", השיב היהודי, "אני התכונתי לקניה במלוא הרצינות. לגבי – העסק שריר וקיים".
"יודע אתה?" אמר הסוחר בקול רך כחמאה, "אתן לך כמה רובלים ובלבד שתשיב לי את השטר".
אך היהודי דחה זאת בפסקנות: "אשיב לך את שטר המכירה רק אם תעניק לי אלף רובלים!"
"אלף רובלים?!" הזדעזע הסוחר, "כלום נטרפה עליך דעתך, שהנך מעז לדרוש סכום אדיר שכזה תמורת גליון ניר עלוב!"
"הבררה בידך להשאיר את הניר העלוב בידי", חתך קולו של היהודי.
"יהא כך!" זעק הסוחר, אך מיד שמע את קולה הצועק של אשתו: "אם כך, נלך לרב ויתן לי גט פטורים ממך!" "הן לא אוכל לשלם לו סכום רב שכזה בעבור הנייר העלוב", הסביר הסוחר לאשתו בקול מעורר חמלה.
"אך אני – אינני מוכנה לחיות עם גוי גמור", זעקה האשה. "עליך לפדות את חלקך לעולם הבא, ואף אם תדרש לשלם תמורתו חמשת אלפי רובלים!"
נפנה הסוחר אל היהודי וניסה להפציר בו להוריד מהמחיר, הוא נאות לשלם מאתים רובל ואפילו שלוש מאות רובל. אך העני עמד על שלו: "אלף רובל, ואף לא פרוטה אחת פחות!"
חכך הסוחר בדעתו, גרד את פדחתו ולבסוף שלך את ארנקו והעניק ליהודי אלף רובלים. רק אז מסר לו היהודי את שטר המכירה, והסוחר קרעו לגזרים בחמת זעם.
תוך כדי דברים סח היהודי העני באזני אשת הסוחר על אודות הצדיק מאפטא שממנו הוא שב זה עתה, ועל הבטחתו של הצדיק, כי העסק הראשון שיעשה – יצליח.
"רצוני לנסוע אל הצדיק מאפטא", הביעה אשת הסוחר את משאלתה, לאחר ששמעה את אשר סיפר היהודי, ואכן, בו ביום נסעה אל הצדיק.
כשנכנסה אשת הסוחר אל חדרו של הצדיק, אמרה לו: "שמחה אני מאוד, שעל ידי נתגלגלה הזכות להושיע את היהודי הנצרך, אך רצוני לשאול את הרבי: האמנם חלקו של בעלי בעולם הבא שוה אלף רובלים?"
השיב הצדיק: "כאשר מכר בעלך את חלקו ברובל אחד – לא היה חלק זה שוה אפילו רובל אחד. אך לאחר מכן, כשקנה את חלקו תמורת אלף רובל – וסייע בכך ליהודי להשיא את בתו – שוב לא יסולא בפז חלקו בעולם הבא!" (מעשיהם של צדיקים)
ויבא עשו מן השדה והוא עיף (תולדות כה-כט)
נמרוד ועשו ונזיד העדשים
ביום ההוא הלך עשו השדה לצוד ציד וירא את נמרוד ואת גבוריו מרחוק. ויהי כראותו כי התקבצו אל נמרוד חיות ועופות הרבה מאוד, כי משכה אותם אליו תבנית כל חיה ועוף המצוירים על בגדיו, ויקנא בו עשו ויחמוד את הבגדים. ויארב עשו לנמרוד וירא כי הלכו גבוריו היערה לצוד ציד ולא נשארו עמו בלתי אם שני אנשים. ויתגנב עשו לבוא אל נמרוד ויפול עליו פתאום ויכהו בחרבו ויכרות את ראשו מעליו. וירוצו אליו שני האנשים ויאבק עשו עמהם ויתקפם ויכם וימיתם. ויקח עשו את בגדי נמרוד החמודות ויכון ללכת וישא את עיניו וירא והנה גבורי נמרוד רצים לקראתו כי שמעו את קול הצעקה וירוצו לדעת מה זה ועל מה זה. ויחרד עשו ויבהל וינס לביתו ויחביא את הבגדים. והמלחמה אשר נלחם עשו עם נמרוד ועם שני גבוריו הרגיעה אותו עד מאוד ותחלשהו ויאמר בלבו אין זאת כי הולך אנכי למות! ויהי כי צר לו מאד ויגש אל יעקב וירא והנה פניו חמרו מבכי ויתמה אליו מאד ויאמר מה לך, כי בכית, ואף גם זאת מדוע לא עשית היום מטעמים ותזר את נזיד העדשים אשר לא יאכלהו בלתי אם העניים?! ויאנח יעקב במרירות ויאמר אהה אחי הטוב! האמנם לא ידעת ולא שמעת, כי לקח ה' מאתנו את אברהם אבי אבינו אשר היה לנו לכבוד ולתפארת?? ויהי כשמוע עשו את הדבר הזה ויקרא לאמר אם גם הזקן הזה מת כאחד האדם למה זה אאמין בה' ובשכרו אשר יתן לעשוי טוב וחסד עתה ראה נא גם ראה, כי אין אלהים ואין מתן שכר לצדיקים וכאשר ירדו שאולה לא יעלו עוד! ויוסף עשו לדבר אל יעקב ויאמר הנך רואה אותי עייף ויגע מאוד וכח אין בי לאכול, על כן היטיבה נא עמי והלעיטני נא מן הנזיד אשר לפניך! ויאמר יעקב אם תמכור לי את בכורתך ונתתי לך את שאלתך! ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה? ויאמר יעקב השבעה לי וישבע לו ויפתח עשו את פיו וירחיבהו, וייצק יעקב את העדשים אשר בסיר בפי עשו. ויהי כאשר אכל עשו את העדשים וישב לו כוחו וימלא פיו שחוק ויאמר הוי כסיל! הן קנית היום דבר אשר לא ישוה גם באגורה אחת! ולא ענה יעקב את עשו דבר, כי הסכן הסכין לשמוע את חרפתו מפי עשו אחיו ולידום ויהי כאשר כילה עשו לדבר וירץ החוצה ויקרא לרעיו הפוחזים והריקים ויבואו אליו. ויקחם ויביאם האהלה אל יעקב ויספר להם את דבר ממכר בכורתו, ויהתלו כולם ביעקב וישחקו עליו וילעגו לו עד אשר לא היה בהם עוד כח לשחוק, ויעזבו את יעקב ויצאו לדרכם.
ויבא עשו מן השדה והוא עיף (תולדות כה-כט)
ברציחה, כמה דתימא כי עיפה נפשי להורגים (ב"ר). ובגמ' אמר ר' יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, א) בא על נערה המאורסה, כתיב הכא, ויבא עשו מן "השדה", וכתיב התם כי "בשדה מצאה", ב) והרג את הנפש, כתיב הכא, והוא "עיף", וכתיב התם, אוי נא לי כי "עיפה" נפשי להורגים, ג) כפר בעיקר, ד) וכפר בתחית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות, ה) וביזה את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה.
מעשה שהיה על מלך אחד, מלומד גדול, ואוהב ישראל, ומבין בתנ"ך, שהיה לו אהוב, רב גדול בישראל, וחכם בהוויות העולם, והמלך היה מתיעץ אתו בעניני הממלכה, וגם היו מחליפים דעות, ומתווכחים בעניני דת ומדינה. פעם אחת כשבא הרב לארמון המלך, שאל אותו המלך: כעת למדתי בספרי האגדה, אודות עשו, שנאמר עליו, ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ודרשו עליו חז"ל שהוא עיף מרציחה, ואני תמה מאוד, כי הלוא לא מוזכר בתורה רק שהוא עיף, וטבעי הדבר שאדם שבא מן השדה הוא עיף, ואלו חכמיכם מרוב שנאתם לעשו, טפלו עליו אשמה כבדה שהוא עיף מרציחה, ולעומת זאת, דוד מלככם, שחטא עם בת שבע, וגם רצח את אוריה החתי, כתוב בתלמוד שלכם, "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שכל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט לאשתו, ונמצאת בת שבע פנויה היתה, ואף אוריה בדין נהרג, כי מורד במלכות היה, ואני סבור, שחכמי התלמוד נשוא פנים לדוד, ומרוב אהבתם אליו חיפו על מעשיו, בתירוצים שונים, ואני רוצה תשובה ממך! ענה הרב למלך: אני אשיב למלך תשובה כהלכה בהזדמנות אחרת, ותוך כדי שיחה, הגיעה שעת הסעודה, והעבד הכושי אשר למלך הגיש לפני המלך מים כדי שיטול ידיו לפני האכילה, והמלך לפני הנטילה, הסיר את טבעתו והניחה על השלחן, ושכח להחזירה אחר הנטילה, והרב לקח בחשאי את טבעת המלך והטמינה בכיסו, והמלך התחיל לסעוד ממנות האוכל שהגישו לפניו, ולפני הרב הגישו המלצרים פירות משובחים. בינתיים נכנס מזכיר המלך והגיש לפני המלך, מסמכים חשובים לחתום עליהם, משרצה המלך לחתום, הופתע לראות שהטבעת אשר בה חותם אינה בידו, והתחיל לחפש אותה על השלחן, ומתחת לשלחן, ומשלא נמצאה, פקד מיד להזמין את העבד הכושי שהגיש לו מים לנטילת ידים, וכשהתיצב לפניו, שאלו המלך בכעס: איפה הטבעת שהנחתי על השלחן, כשרחצת את ידי? והעבד ענהו: אין לי כל ידיעה, מהטבעת של אדוני המלך! מיד ציוה המלך, שייסרו אותו בשוטים עד שיודה, על גניבת הטבעת, מדי התחילו להלקותו בשוטים, והעבד צווח שהוא לא גנב את טבעת המלך. אז בקש הרב מהמלך לתת הוראה, שירפו מן המלך ולא ילקוהו, ויוציאו כל איש מעליהם, ולאחר שנשאר לבדו עם המלך, פנה הרב אל המלך בשאלה: מדוע חשדת מיד בעבד הכושי שגנב את הטבעת? והרי אני הייתי יותר סמוך לשלחן המלך, ויתכן שאני חמדתיה ולקחתיה, ואיך לא חשדת בי, שאולי אני לקחתיה, ומיד חרצת משפט, לייסר את העבד קשות? ענהו המלך: איך יתכן לעלות על הדעת, שאדוני הרב, הישר והנאמן, היקר והחביב, וחכמתו כמלאך אלוקים, יגנוב את טבעת המלך, אשר הוא אהבו וידידו הטוב? אבל העבד הכושי, הנבזה, בודאי ובודאי, שהוא חשוד לגזול ולגנוב, וע"כ מיד חשדתי בו ולא בך. מיד הוציא הרב את הטבעת מכיסו והושיטה למלך. המלך נדהם! ופנה אל הרב בשאלה: מדוע עשיתה את הדבר הזה? השיבו הרב: דבר זה נאלצתי לעשות, כדי להשיב על שאלתו של אדוני המלך, והנני רואה שאדוני המלך, התנהג בדיוק כמו שהמליצו רבותינו על דוד המלך, וכמו שהטיחו דברים כלפי עשו, כי בודאי חלילה וחס שדוד המלך חטא! משיח ה' החסיד והישר, לא יכשל חלילה בעוון אשת איש, וכמו שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו", אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? ולכן הצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ואמרו: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ואולם עשו הרשע, שאף בוראו אמר עליו "ואת עשו שנאתי" והוא חשוד מאוד על רצח וניאוף וכדומה, ע"כ טפלו עליו חז"ל שהוא רצח, כי תולים הקלקלה במקולקל. ובאמת קבלה ביד חז"ל, כי אותו היום, רצח עשו את נמרוד, וכמו שאמרו במדרש: פעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות, מצאו נמרוד ואמר לו: למה אתה צד ביער שלי? בוא והלחם אתי, וקבעו זמן להלחם זה בזה, הלך עשו והתיעץ עם יעקב, איך לנצח את נמרוד? אמר לו יעקב: כל זמן שנמרוד לובש את בגדיו החמודות של אדם הראשון לא תוכל עליו, אלא אמור לו, שיסירם מעליו תחילה, ואח"כ תלחם עמו, וכן עשה, וכשפשט נמרוד את בגדיו, קפץ עשו ולבשם במרמה, וקם והרג את נמרוד, ולפיכך היה עשו עיף, שנאמר כי עיפה נפשי להורגים, מיד הודה המלך לאהבו הרב על תשובתו המאלפת לאחר הדגמה אישית מהמלך עצמו. (ויאמר אברהם)
שאל גוי אחד את ר' יהושע - כיצד אתם אומרים שה' אלוקיכם יודע את העתיד להיות, והרי כתוב "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ". משמע שבזמן הבריאה לא ידע שהם יהיו רשעים. ענה לו ר' יהושע - נולד לך בן, אמר לו כן. ומה עשית? שמחתי ושמחתי ועשיתי סעודה גדולה. ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו ודאי, אך בשעת שמחה שמחה בשעת רעה רעה. אמר לו ר' יהושע אף כאן כך, אע"פ שידע הקב"ה שסופם להרשיע בכל זאת לא נמנע מלבוראם.
קיסר רומא היה רגיל להתווכח עם ר' יהושע בן חנניה. שאל אותו פעם הקיסר האם מישהו שולט בעולמנו? בודאי, השיב ר' יהושע היתכן שעולם יתקיים בדרך מקרה. ומי ברא שמיים וארץ? הוסיף הקיסר לשאול. הקב"ה, שכל בריאת השמים והארץ כתובה בפרשת בראשית. שאל הקיסר מדוע אין אלוקיכם מתגלה לפחות פעם אחת בשנה ויראוהו ויפחדו ממנו. השיב לו ר' יהושע, זה בלתי אפשרי כל יצורי עולם לא יוכל ולשאת את זיוו וזהרו של בורא עולם. וכן נאמר בתורה הקדושה "כי לא יראני האדם וחי". אמר הקיסר אינני מאמין לך אני - הקיסר אנדריאנוס רוצה לראות את ה'. אמר לו - המתן עד מחר. בשעת הצהריים ביקש ר' יהושע מן הקיסר לצאת עמו אל מחוץ לארמון, היה זה בעיצומו של חודש תמוז והשמש יקדה במלא עוזה העמיד ר' יהושע את הקיסר אל מול השמש ואמר לו הבט אל תוך השמש. אמר הקיסר הדבר בלתי אפשרי, כיצד אפשר להסתכל אל תוך השמש המסנוורת. אמר לו ר' יהושע: תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר, השמש אינה אלא אחד מאלף אלפי משרתיו של הקב"ה. אליה אינך יכול להביט, קל וחומר שאת בורא עולם שמלא כל הארץ כבודו אינך יכול לראות - נכנע והלך לדרכו.
אחד המשכילים בא פעם אל המגיד מדובנא ואמר לו, כי שמע את דרשתו של המגיד, אבל היא לא השפיעה עליו כלום, וסימן הדבר שלא היו אלו דבריו היוצאים מן הלב, כי אם כן היו כך, היו משפיעים עליו, כדברי חז"ל: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".
ענה לו המגיד במשל לפחח שהיה לו מפוח שנועד להלהיט את הגחלים שבוערים מתחתיו, והנה עבר לידו כפרי אחד וראה איך שהפחח מניף את המפוח והאש מתלהטת בכל פעם בחוזקה. הלך הכפרי ורכש לעצמו מפוח כזה, באומרו לעצמו: עד עכשיו עומדים אני ובני ועובדים קשה כדי להדליק את האש ולהפיחה, מעכשיו יהיה לנו מפוח ולא נצטרך עוד לעמול. אבל כמה התאכזב כאשר לקח את מפוח והניפו פעם אחר פעם - ואש אין!...
רץ האיש אל הפחח וקבל לפניו: למה רימיתני? אני מניף את המפוח בלי הרף והאש לא מתלבה? השיב לו הפחח: המפוח לא יוצר אש, הוא רק מלבה אותה, ומסתמא לא הקדמת לשים מתחת למפוח גחלים בוערות, שאילו כך עשית, היה המפוח עושה את פעולתו כראוי.
ובזה, אמר המגיד מדובנא לאותו משכיל, אתה דומה לכפרי ההוא. אם יש לאדם לב - יש תועלת במי שעומד מולו ומעורר את לבו, ואזי הדרשן שמשמיע דברים שיוצאים מלבו, מובטח להם שייכנסו ללב השומע, אבל אתה, שאין לך לב כלל, וה"גחלים" שלך כבויות, מה יעזור שאעמוד ואניף את ה"מפוח"? אדרבא, כאשר מניפים מפוח על גחלים כבויות, הן מתקררות עוד יותר!... (שאל אביך ויגדך)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2009 02:26 |
|
| |
עוד דבר תורה לפרשה :
החיים והמוות ביד האישה
לפי המדרש, אילו רק ניתנה דינה לעשו - יתכן שהיה משנה את דרכיו לחלוטין. עד היכן מגיעה השפעתה של האשה?
בשעה שהיה יעקב אבינו בא והשבטים עמו, היתה דינה עמו - כיון שבאו המלאכים ואמרו לו "באנו אל אחיך אל עשו" (בר' ל"ב, ז), נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה - שלא יראה אותה עשו ויטול אותה לאשה. אמר לו הקב"ה: 'חסכתה אותה ממנו - חייך, לאדם ערל היא מתוקנת! הוא דכתיב "למס מרעהו חסד" (איוב ו', יד) - אילו היתה נישאת לעשו שמא היתה מגיירת אותו?.. חסכתה אותה - הרי בן מאירה בא כנגדה - "וירא אותה שכם בן חמור" (בר' ל"ד, ב)!'. תנחומא בובר, וישלח י"ט.
הדרישה המוסרית שמציב המדרש ליעקב, נראית במבט ראשוני תמוהה וכמעט בלתי אפשרית. המדרש מצפה מיעקב שיאפשר לעשו - אחיו שעד לאחרונה רצה להורגו נפש - לקחת לאשה את בתו היחידה של יעקב. הנימוק של המדרש לכך, היא האפשרות 'שמא היתה מגיירת אותו'- כשהמדרש אפילו לא מבטיח שכך אכן היה מתרחש, אלא רק מעלה זאת כאפשרות. מדרש זה, הפותח בשאלה מהו חטאו של יעקב שבגללו נאנסה בתו (תנחומא, שם) - סובר כי יעקב נענש בעונש נוראי זאת על כך שלא אִפשר לאחיו את ההזדמנות לחזור לדרך הישר - באמצעות נישואיו לדינה.
מהיכן לקח הדרשן את ההשקפה, לפיה לדינה היתה יכולה להיות השפעה כה מהותית על אדם כעשו? נראה כי הבסיס המרכזי לדעה זו הוא הדגש המיוחד שנתן המקרא על נישואיו של עשו לבנות הארץ, ועל כך שנישואין אלו היו למורת רוח לא רק לרבקה, אלא גם ליצחק האוהב את עשו (בראשית כ"ו, לד-לה). בשנה שעברה עסקנו במדרש הקובע שנשים אלו 'היו מעשנות לפני עבודת הכוכבים והמזלות, ויצחק מריח וכהו עיניו' (פסיקתא רבתי יב), וביארנו שכוונת המדרש היא שיצחק לא ראה את הבעייתיות שבהתנהגותו העצמית של עשו, מאחר ותלה את כל חטאיו בנשותיו.
חז"ל אמנם קבעו ש'אין אשה כשירה - אלא העושה רצון בעלה' (אליהו רבה, י) - אך דורשי רשומות קראו את המילה 'עושה' לא כ'מקיימת', אל כ'יוצרת'. החל מחווה ועד נשות שלמה, נתפסת האשה כמי שיש לה השפעה עצומה על מעשיו של בעלה, והיא זו שיוצרת את רצונו - לטוב ולמוטב. אמנם במרבית המקרים שבמקרא, אנו נתקלים באזהרה מפני ההשפעה הרוחנית השלילית של האשה הרעה, אך מצינו גם לא מעט מקרים בהם מצויינת ההשפעה החיובית של האשה הכשרה - המצילה את בעלה מן החטא.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא אביגיל, אשת נבל הכרמלי המתוארת כ"אִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר" (שמ"א כ"ה, ג). בשעה שדוד היה בדרכו לפגוע בנבל על שלא גמל לו על שמירת צאנו, יוצאת אביגיל לשכנע את דוד שלא לפגוע בנבל - "וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם" (שם, לא). דוד מכיר בניסו, ומודה לה' על שזימן את אביגיל לפניו ועל שמנעה ממנו לבוא לידי שפיכות דמים "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים" (שם לב-לג). לאחר שנבל מת - דוד אף רואה בה את האשה שראוי לו לשאתה.
חז"ל ציינו את ההקבלה שבין דוד לעשו, תוך עמידה על ההבדל המהותי ביניהם: ' "אדמוני" (בראשית כ"ה, כה) - אמר רבי אבא בר כהנא: כאלו שופך דמים. וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני, דכתיב "וישלח ויביאהו והוא אדמוני" (שמ"א ט"ז, יב) - נתיירא ואמר: 'אף זה שופך דמים כעשו', אמר לו הקב"ה: ' "עם יפה עינים" (שמ"א שם) - עשו מדעת עצמו הוא הורג - אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג' (בר"ר ס"ג, ח).
מדרש זה יכול ללמדנו רבות על טבעו המולד של האדם מחד, ועל היכולת לנווטו לכיוונים חיוביים מאידך. עם זאת, פרשת נבל הכרמלי, יכולה ללמדנו כי על מנת להכווין את כוחותיו למקומות ראויים - לעיתים האדם זקוק לעזרה חיצונית, ואת ה"עזר כנגדו" בעניין זה יוכל למצוא דווקא אצל האשה. עליך להאמין, כך קובעת הדרשה שבתנחומא - שאילו היתה לעשו את האשה הנכונה, אולי היה יכול להיות 'אדמוני' - אך כדוד, וכל ההיסטוריה היתה יכולה להראות אחרת...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2009 09:41 |
|
| |
פרשת תולדות ברי עוז
| |
חמש דקות של שמע בלבד
http://www.youtube.com/watch?v=Dx1nkoPDrZI
בס"ד
פרשת תּוֹלְדֹת
" וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה"(הכ,לד)
אדם יכול להיות במצב של רעב קשה ולהגיד דברים שאח"כ בישוב הדעת הוא היה מתחרט עליהם או אחרי כמה זמן מגיע ומסביר את עצמו ומנסה לעשות תשובה, נראה לנו כאילו עשו טיפוס "רעב" שאוהב רק אוכל ולא היה מעניין אותו מה יעקב אומר רק שייתן לו כבר לאכול וישביע את רעבונו, אבל לא כך הם פני הדברים, לכל אחד מאיתנו יכול להיות יום עמוס ביותר ומלחץ האירועים לא הכניסו דבר לפינו...
ואם לקראת סוף היום יוצא לנו להיות באירוע משפחתי כתוצאה מזה שלא אכלנו טוב במהלך היום אנו מסוגלים למצוא את עצמנו אוכלים באותו אירוע מעבר לכמות שאנו רגילים לאכול בד"כ, מי שמכיר אותנו טוב יודע שאנו לא טיפוס רעבתן אלא פשוט מאוד תפס אותנו הרעב ואכלנו קצת יותר, בהתנהגות הזאת אדם לא נמדד , אז עשו היה רעב , יעקב דאג שלא יהיה לעשו תלונה לאחר האירוע בזה שיעקב ניצל את המצב הקשה שלו, למרות שעשו היה רעב יעקב תחילה הגיש לו מים ולחם ורק לאחר שהוא אכל את הלחם הוא דיבר איתו על מכירת הבכורה, אם אדם רעב נכנס למסעדה בשרית בתחילה מגישים לו לחם וסלטים ושתייה ואת הבשר לאחר פרק זמן מה, כי אם הוא היה אוכל מייד בשר ללא לחם בצורה מהירה הדבר היה פוגע בו בצורה קשה בבריאות שלו.
לכן קודם כל אוכלים קצת לחם וסלט כדי להרגיע מעט את הרעב ואז שהבשר מגיע אותו אדם אוכל את האוכל בצורה עדינה יותר מאשר ההתנפלות הראשונית שלו על הלחם בתחילת הארוחה, אתה יכול לראות מצב במסעדה שאדם אוכל מספר פיתות עד שהוא מקבל מהמלצר את מנת הבשר, יעקב דאג שעשו יאכל לחם וירגיע ורק אז הוא דיבר איתו על מכירת הבכורה, אבל עשו עדיין היה עם התאוות שלו והלחם לא הרגיע אותו והוא אכל את נזיר בתאווה נוספת, ומה שמעיד על יחסו של עשו לדברים היא התגובה שלו לגבי מכירת הבכורה:
הזלזול שלו בבכורה הראה לנו באיזה אדם מדובר, אדם נמדד ביחס
שלו לדברים ולא ברמת התאוות שלו, מה שמעיד על אישיותו של אדם הוא היחס שלו לדברים.
עשו אומנם היה רעב אבל לא עניין אותו בכל המשמעות והכבוד של הבכורה , הוא התייחס לדבר כלא חשוב וזניח ולכן הוא הפסיד בסופו של דבר בגדול, הוא מכר את עצמו ואת כבודו לא רק במכירת הבכורה תמורת מאכל אלא בצורה שהוא הציג את עצמו כחסר כבוד .
אפשר לראות בחיי היום יום ולבחון כל אדם ולדעת מי הוא ומהוא רמתו הרוחנית, אדם יכול להיות איש פשוט אבל אם בבית הכנסת תלמיד חכם עולה לתורה הוא קם לכבודו או לאחר הדרשה שהוא נושא הוא ניגש ללחוץ את ידו , הוא מראה לכולם מה באמת חשוב לו הוא מוכיח כמה הוא מכיר ומכבד את לומדי התורה, והכי חשוב הוא נותן דוגמא אישית לבנו, ואין דרך טובה יותר לחנך ילד אלא בצורה של דוגמא אישית ואם האב קם לכבוד אותו תלמיד חכם, גם הבן יזכור זאת בעתיד והוא יקום לכבדו והוא ירצה להיות תלמיד חכם או שלפחות בנו יהיה כזה ב"ה
כי הוא ראה את אבא קם, הוא הבין שמדובר בדבר חשוב, וזה הדבר שאבא היה נותן לו כבוד ולכן הוא ימשיך זאת ובזכות זאת בנו ימשיך לשמור תורה ומצוות , אבל אם חלילה ההפך ואם בנוסף האב יוסיף מילים נגד תלמידי החכמים הדבר יגרום לו לנזק עצום ואף לכך שבנו לא ישמור תורה ומצוות, כי שאדם מזלזל במה שחשוב באמת הוא מפסיד בגדול גם בעולם הזה וגם בעולם והבא וזה אנו לומדים מעשו הרשע שביזה את הבכורה ומעלתה החשובה, איבד את הכל.
מסכת ברכות(הלכות שנלמדו במסגרת השיעור הקבוע במדרשת לב לאחים ביהוד): "הקורא את (קריאת) שמע צריך שיכוין את לבו" סימן ס"א ,א : כשקורא קריאת שמע יכוין (קודם שיתחיל הקריאה) שהוא בא לקיים מצוות עשה לייחד שמו יתברך,ויקרא אותה באימה ביראה וברתת
שבת שלום.
לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , יזהר בן חווה ז"ל, לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו, שושנה בת עדינה והילדים ,זיווג הגון לאהרון רן בן שושנה, שלומי יעקובי בן עדינה,פרי בן לגנית בת ניצה, רונית בת גילה. לבריאות והצלחה ופרנסה טובה לאסף בן ורדה, ובריאות יוסף כהן בן חווה.
לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים: [email protected]
לידיעת הציבור ביהוד בכל יום מתקיימים מידי ערב משעה 20:30 שיעורים במדרשה של לב לאחים ברחוב ויצמן 83 בכל הרמות לפרטים הרב דב רוטנברג 0527632703, לאחר השיעור תפילת ערבית בשעה 22:00.
שיעור לנשים בלבד מידי שבוע בשעה 20:00 בכל יום א' בבית כנסת "היכל אלעזר"
http://www.galil.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=37010
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2009 09:53 |
|
| |
טבלת התהילים
| פרקים |
ספר ראשון |
ספר שני |
ספר שלישי |
ספר רביעי |
ספר חמישי |
ספר שישי |
ספר שביעי |
ספר שמיני |
|
|
| א-י |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה פ |
|
|
| י-כ |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
שושי מ |
|
|
| כ-ל |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה נוי |
|
|
| ל-מ |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
itscak54 |
עדנה |
|
|
| מ-נ |
o0 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שימעלה37 |
shery2 |
|
|
| נ-ס |
שרי5 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
מימי ה |
|
|
| ס-ע |
שנות2000 |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
| ע-פ |
תוצאמת |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
| פ-צ |
צבעונית |
תוצאמת |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
TOXIC2004 |
shery2 |
|
|
| צ-ק |
סופר אמא |
Ask_Moses |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
אריאל |
רחל ו |
|
|
| ק-קי |
תוצאמת |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
תמי 4 |
רחל דר |
|
|
| קי-קיט |
mesama |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
| קיט |
שושו999 |
שושו999 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
| קכ-קל |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שושניתוש |
ככר הכסף |
|
|
| קל-קמ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
| קמ-קנ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2009 09:59 |
|
| |
פרקים פנויים א-קנ.
להשתתפות או באישי או באשכול זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2017 00:26 |
|
| |
לרפואת הרב חיים צבי בן שרה וגבריאל אליהו בן פנינה פרשת תולדות "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" יצחק סבור היה תמיד שהוא אינו כלום, אלא "בן אברהם", תלה הכל רק בזכות אביו. ואברהם שוב היה חושב שלא עשה ולא פעל כלל בעבודת הבורא, ואין לו זכות מצד עצמו אלא זאת שהעמיד בן הגון "אברהם הוליד את יצחק". זה היה דרכם בקודש, שהם לא ראו עצמם כדאים בעיניהם, אלא או זכות אבותם בידם, או זכות בניהם. "ויעתר יצחק לנכח אשתו" אומר רבי לוי יצחק, בעל "קדושת הלוי": יצחק חשב שזכותה של רבקה גדולה מזכותו שלו. שכן, הינתקותה ממשפחתה וממולדתה ודבקותה בבית אברהם ובו, הוא ניסיון מתמשך. ואילו הניסיון שלו – העקדה – היה חד פעמי. על כן התפלל "לנוכח אשתו" – שתעמוד להם זכותה. "ותאמר אם כן למה זה אנכי" אומר רבי שלמה קלוגר: כשחשה רבקה שפרי בטנה מפרכס לצאת בשעה שהיא חולפת על פתחי עבודה זרה, באה בטרוניה כלפי מעלה ושאלה: "אם כן", בשביל ללדת ליצחק בן לעבודה זרה: "למה זה אנכי"? לשם מה טרח אברהם ושלח להביא אותי ממרחקים? בשביל בן כזה, יכול היה אברהם לקחת ליצחק בנו גם אשה כנענית. "ויתרוצצו הבנים בקרבה" כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי ע"ז, עשו מפרכס לצאת (רש"י). ומדוע רצה יעקב לצאת כשעברה על פתחי תורה, הרי ילד במעי אמו "מלמדין אותו כל התורה כולה" (נדה ל) ומדוע העדיף בית מדרשו של שם ועבר? אלא שקשה לצדיק להיות בכפיפה אחת עם עשו, אפילו כשהוא לומד מפי מלאך. "ויתרוצצו הבנים בקרבה" ידועים דברי המדרש שמספר שרבקה עברה ליד בתי מדרשיות רצה העובר לצאת וכן כשעברה ליד בתי ע"ז ועל זה אמרה למה זה אנוכי לכאורה קשה מדוע יעקב רצה לצאת ליד פתחי בתי מדרשיות הא מבואר בגמ' במסכנידה דף ל. שהתינוק נמצא במעי אמו בא מלאך ומלמדו כל התורה כולה וא"כ למה רצה לצאת? מתרץ הגר"ש שקאפ זצ"ל שיעקב אבינו רצה לצאת וללמוד לבד ולעמול על התורה ולא לקבל הכל כמתנת חינם ולעמל התורה רץ ... "ותקח רבקה את בגדי עשו...ותלבש את יעקב" אומר רבי יצחק מאיר מגור: יעקב אבינו נתברך על ידי יצחק, בהיותו לבוש בבגדי עשו. להורות לדורות הבאים, שגם כאשר יהודים מחליפים את לבושם היהודי בבגדי עשו ונראים כגויים, גם אז הם ראויים לברכה. "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען" אומר ה"חפץ חיים": כאשר אדם מבקש להשפיע על ילדיו ללכת בדרך טובים, ולמנוע אותם מללכת בדרך חטאים, ינהג כמו שנהג יצחק, בנועם ובברכות ולא יעשה זאת ברוגזה ובכעס. תחילה: "ויברך אותו", אחר כך פנה אליו בבקשה: "לא תקח אשה מבנות כנען". אחר כך חזר והרעיף עליו אהבה וברכות: "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך". "ותלך לדרוש את ה' " מה תהא בסופה (רש"י) הנה כל ימי חיי האדם, היצר נלחם בתוכו. ורבקה סבורה היתה כי בריה אחת היא בבטנה אלא שהיא נלחמת ביצר, לכן פעם היא כך ופעם כך. הלכה לדרוש "מה תהא בסופה", מי יגבור על מי בסוף המאבק, מי יהיה אחרון המנצח ככתוב: "והיה עקב תשמעון" הכל הולך אחרי העקב, הסוף. אולם נאמר לה: שני גוים בבטנך. אחד צדיק מתחילתו ועד סופו והשני רשע מעיקרו. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2017 00:28 |
|
| |
ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדגה ויעקב איש תם יש אהלים (תולדות כה-כז) בעודם קטנים ידעו הבריות מעשיהם כי שניהם היו הולכים יחד ללמוד בישיבה ולא הכירו ברעתו של עשו. בעודם במאי אמם היה נאבק כדי לצאת לבית העבודה זרה, אבל כבר לפני שהתינוק נולד טופח לו המלאך על פיו שישכח את כל מה שיודע, ולכן בעוד עשו קטן לא ידע לעשות רע, אבל כשנעשה בן י"ג שנה אז גילה כל אחד את מה שהוא באמת. דהיינו יעקב היה לצד הטוב, וכל היום היה יושב ולומד בבית המדרש בישיבה של שם בן נח ובישיבה של עבר בנו. ועשו היה הולך בדרכים רעות והיה צייד שאומנתו היתה לי לך ל שדה ולצוד חיות ועופות. והיה רמאי שידע להטעות את הבריות, והיה מוכשר למשוך לצדו אנשים בדיבור פיו, כתחבולה שהיה עושה נמרוד ואילו לפני יצחק התראה כחסיד, וכל פעם היה בא לפניו ושאלה בפיו, כיצד מעשרים את המלח ואת התבן וכיו"ב, והיה אביו סבור שהוא יושב ולומד כל היום והוא יהודי כשר, כפי שרגילים הנערים בני הדור הרע הזה להטעות אבותיהם לומר אני לומד, את כותב, ובאמת אינו מגיע כלל לישיבה, והיה מחניף ליצחק, וכשנזדמנה לידו חתיכת בשר שמן או יין טוב היה מביאם לאביו, וכל יום היה נותן לו מתנות כדי להטעותו. וכך החזיקו יצחק כבן כשר ואהבו, כי אמר בני מדקדק במצות.(מעם לועז) ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך: אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה' (תולדות כו,כח-כט) ואע"פ שאין ראוי למלך להתיירא מפני אדם ובפרט מיצחק שלא היה בעל מלחמות שיערוך מלחמה נגדו, אבל בהיותו בנו של אברהם חשש אבימלך מפניו שלא יעשה לו רעה , ולפי שגירשו מן העיר ועבר על השבועה שנשבע אבימלך לאברהם אף יצחק יעשה כן עם בניו ויגרשם, כי ידוע כבר שהארץ מובטחת ליצחק, לכן רצו לחדש את השבועה. אמרו לו: אע"פ שרבנו עמך וגירשנו אותך מן העיר,אבל לא עשינו לך שום נזק, אף אתה ברוך ה' צריך לנהוג כך עמנו. ומאחר שהיית בעירנו ולא נגעו בך האנשים לרעה, בדבר זה עצמו אתה צריך לשמוח. ומעשה שהיה בימי רבי יהושע בן חנניה שהמלך נתן רשות לבנות את בית המקדש. ורצונו של המלך היה חזק כל כך שכתב אגרות לכל חלקי הממלכה שהיהודים יבואו לירושלים בהקדם. ושלח סכום גדול של כסף עד שהיו מעמידים שולחנות מעכו ועד אנטוכיא ועליהם ערמות של כסף כדי להעניק ליהודים כסף וזהב. כל אחד כפי שהוא צריך, והתחילו היהודים ללכת לירושלים. אבל בעונות לא הסכימו מן השמים שיבנה בית המקדש כ"כ מהר בפעם השלישית, נתחרט המלך, כי אנשיו אמרו לו: אם יעשה כך ירד מנכסיו ויעני, שכן היהודים יקימו ממלכה משלהם ולא ירצו לשלם לא מס ולא ארנונה וכיו"ב שצריכים לשלם עבור השדות. ודברים מצא חן בעיני המלך, אבל אמר להם: כיצד אוכל להתחרט ובידם נתונה פקודתי. אמרו לו: אפשר לתקן הדבר בזה שתשלח להם אגרת זו: "אני שמח שנתתי לכם רשות לבנות את בית המקדש, אבל לפי שעשיתי עמכם חסד גדול דבר שלא עשה לכם שום מלך שקדם לי ופיזרתי ממון הרבה לשם כך, רוצה אני להיות בעל הבנין ושמי יהיה נקרא עליו, וכדי שלא להקניטכם אני נותן הברירה בידכם שתשו אחד משלשת הדברים האלה: שתבנוהו במקום אחר שיהיה טוב יותר מן הקודמים. או לעשותו ה' אמות גבוה ממדתו או ה' אמות פחות. כטוב בעיניכם עשו, ואני אסכים בתנאי שתעשו אחד הדברים האלה". ובכך תיפטר מן הענין, כי היהודים עצמם יתחרטו על כך. שכן ידוע הדבר שאסור לשנות את המקדש בשום פנים. והיהודים כשקבלו את המכתב התחילו בוכים בבכי מר, והממונים התכנסו והחליטו לא לשאול את פי המלך שכן ראו שבכסף אפשר לעשות הכל, וחשבו למרוד במלך. אבל החכמים התכנסו במקום אחד וטיכסו עצה מה לעשות להניא את היהודים מן המעשה שיש בה משום סכנה, שאם המלך התחרט מי יעיז להמרות פיו. החליטו הזקנים שרבי יהושע בן חנניה ידרוש בפניהם דרשה. כי בהיותו חכם גדול ובעל דיבור נעים יוכל להניעם שלא יפצו פה בענין זה. עמד רבי יהושע ודרש בפניהם דרוש זה וסיפר להם המשל הזה: עצם נתקעה בגרונו של האריה. הוציא כרוז ואמר: מי שיכניס ראשו בגרונו ויוציא העצם יעשה עמו האריה חסד ויפרע לו כגמולו. בא עוף גדול שמקורו ארוך מאד מאד והוציא לו את העצם בקלות. וביקש מן האריה שישלם לו שכרו. השיב והאריה ואמר: וכי אתה צריך לפרעון גדול מזה שהיית בגרוני ויצאת בשלום. כי כל ימי חייך לא יספיקו לשבחני על כך. אף אנו צריכים לשמוח שיצאנו בשלום מידי האומות, והמקדש יבנה כשיגיע זמנו מן השמים. אף כאן אמרו אבימלך ואנשיו כך: אם הייתם אצלנו ויצאתם בשלום, הרי אתם צריכים לשמוח על כך. זה בא להמחיש עד כמה הגוים שונאים את ישראל (מעם לועז)
נשלח מהאנדרואיד שלי
תוקן על ידי שרית560 ב- 17/11/2017 00:44:57
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2017 00:47 |
|
| |
ויעתר לו ה’ ותהר רבקה (תולדות, כה-כא) הקב"ה גרם לכל האימהות להיות עקרות מכיון שמיתאווה לתפילתן של נשים צדקניות מעשה באשה שלא ילדה עשר שנים. הלך בעלה אל רבי שמעון בר יוחאי, ואמר לו שברצונו לגרש את אשתו. השיב לו רבי שמעון: "כשם שנשאתם זה לזה במאכל ובמשתה כן תתגרשו זה מזה במתוך מאכל ומשתה". עשה, אפוא, האיש סעודה גדולה, ובמהלכה השתכר מיין. כשהתפכח מיינו אמר לאשתו: בתי, כל חפץ טוב שיש לי בבית תוכלי ליטול עמך בשובך אל בית אביך". אותה אשה חכמה היתה. היא המתינה עד אשר נרדם בעלה, ואז הורתה לעבדיה לשאת אותו אל בית אביה. באישון ליל נעור האיש משנתו ושאל: "היכן אני נמצא?" השיבה לו האשה: "הן אמרת לי בערב: ’כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו אל אביך’. ואני לא מצאתי חפץ טוב יותר ממך!" הלכו אפוא שניהם אל רבי שמעון בר יוחאי. עמד הצדיק והתפלל עליה עד שנפקדה וילדה. ללמדך, מה הקב"ה פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות במיוחד נשים צדקניות. (על פי מדרש רבה, שיר השירים א, ל"א לוקט ממעשיהם של צדיקים) ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה’ (תולדות כה-כב) כשנכנסה לחודש השביעי לא היו שני העוברים שווים, כי האחד היה צדיק והאחד היה רשע, ולרבקה היה צער מזה כי הם היו נאבקים זה עם זה שהאחד רצה להרוג את חברו. וכשרבקה היתה הולכת ברחוב, ומתקרבת על יד ישיבה של שם ועבר או אחרת היה יעקב מפרכס לצאת, וכשעברה על יד בית עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת. ואע"פ שאסור לעבור לפני בית עבודה זרה. אלא רבקה לקחה בידה את אומנותה של שרה לגייר גיורות, כפי שאברהם היה מגייר גרים, לכן היתה רבקה עוברת כמה פעמים על פתחי עבודה זרה כדי להסביר לנשים את כללי היהדות. וכן היו רבו השנים אודות הירושה של העולם הזה ושל העולם הבא. ומי שרב למעשה הם מלאך מיכאל שהוא שרו של ישראל, ומלאך ס"מ שהוא שרו של עשו, הם היו מריבים זה עם זה, כי ס"מ רצה להרוג את הבן הטוב. בא מיכאל בכעס כדי לשרוף את ס"מ, היות והמלאכים שם של אש. הגדול שורף את הקטן. עד שהקב"ה הפריד ביניהם וחילק את הירושה בין שני הבנים. שכן הרשע לקח את העולם הזה והצדיק לקח את העולם הבא, ולא טענו זה כנגד זה שהחלוקה היתה מן השמים. ובגלל הסיבות האלה נצטערה רבקה צער הרבה. והיתה מסובבת בין הנשים ושואלת אותן, האם הרגשתן צער כזה בימי עיבורכן. ואם הייתי יודעת שמרובה כ"כ צער ההריון, לא הייתי מבקשת מאת הקב"ה שיתן לי בנים. ודעו כי רבקה היתה עתידה לילד י"ב בנים שהם י"ב שבטים, אבל אמרה: אם צער ההריון גדול כל כך איני רוצה בי"ב שבטים כי לא אוכל לעמוד ביסורים. ותלך לדרוש את ה’ והלכה לישיבת שם בן נח כדי לשאול מה יהיה סופה. ולא רצתה ללכת למדרשו של אברהם אבינו כדי שלא לצערו כי הוא הסבא של בנייה וביקשה משם בן נח שיסביר לה הסיבה למה יש לה צער כזה כפי שאין לנשים אחרות בעולם. אפשר לשים לב איך אישה צדקת נוהגת כשהיא בצער ישר הולכת לרב שיתן לה סיבה רוחנית לצערה אח"כ הולכת לרופא ואילו הנשים שבימינו רצות לרופא. ידוע המעשה באשת רבי מאיר, ברוריה, שמובא במדרש שוחר טוב (משלי, לא) על הכתוב: "אשת חיל מי ימצא" (משלי לא י). רבי מאיר דרש בשעת מנחה בשבת בבית המדרש, באותה שעה מתו בביתו שני בניו, הניחה ברוריה את שניהם על המיטה ופרסה עליהם סדין, בא רבי מאיר במוצאי שבת לביתו ושאל על בניו, נתנה לו כוס להבדיל, ואחרי שאכל וברך אמרה לו: שאלה יש לי לשאול אתמול בא אדם ונתן לי פיקדון, עכשיו בא לקחתו, הנחזיר לו? ענה לה רבי מאיר לתומו: פיקדון צריכים להחזיר. הוליכה אותו אל החדר שבו שכבו הילדים המתים והסירה מהם את הסדין, בכה רבי מאיר, אך ברוריה אמרה לו: רבי! לימדתני שפיקדון צריכים להחזיר, וכן נאמר בכתוב: "ה’ נתן וה’ לקח יהי שם ה’ מבורך (איוב א כא) ע"כ. בדרך כלל האשה מגיבה על אסון בצער רב יותר מאשר בעלה, כי היא יותר קשורה לילד, וכמו כן האשה יותר רגשנית, הנה כאן רואים להיפך, ברוריה מגיבה באופן רוחני, באמונה נדירה, ובעלה רבי מאיר הוא אשר פורץ בבכי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2017 00:48 |
|
| |
יבא עשו מן השדה והוא עיף (תולדות כה-כט) נמרוד ועשו ונזיד העדשים ביום ההוא הלך עשו השדה לצוד ציד וירא את נמרוד ואת גבוריו מרחוק. ויהי כראותו כי התקבצו אל נמרוד חיות ועופות הרבה מאוד, כי משכה אותם אליו תבנית כל חיה ועוף המצוירים על בגדיו, ויקנא בו עשו ויחמוד את הבגדים. ויארב עשו לנמרוד וירא כי הלכו גבוריו היערה לצוד ציד ולא נשארו עמו בלתי אם שני אנשים. ויתגנב עשו לבוא אל נמרוד ויפול עליו פתאום ויכהו בחרבו ויכרות את ראשו מעליו. וירוצו אליו שני האנשים ויאבק עשו עמהם ויתקפם ויכם וימיתם. ויקח עשו את בגדי נמרוד החמודות ויכון ללכת וישא את עיניו וירא והנה גבורי נמרוד רצים לקראתו כי שמעו את קול הצעקה וירוצו לדעת מה זה ועל מה זה. ויחרד עשו ויבהל וינס לביתו ויחביא את הבגדים. והמלחמה אשר נלחם עשו עם נמרוד ועם שני גבוריו הרגיעה אותו עד מאוד ותחלשהו ויאמר בלבו אין זאת כי הולך אנכי למות! ויהי כי צר לו מאד ויגש אל יעקב וירא והנה פניו חמרו מבכי ויתמה אליו מאד ויאמר מה לך, כי בכית, ואף גם זאת מדוע לא עשית היום מטעמים ותזר את נזיד העדשים אשר לא יאכלהו בלתי אם העניים?! ויאנח יעקב במרירות ויאמר אהה אחי הטוב! האמנם לא ידעת ולא שמעת, כי לקח ה’ מאתנו את אברהם אבי אבינו אשר היה לנו לכבוד ולתפארת?? ויהי כשמוע עשו את הדבר הזה ויקרא לאמר אם גם הזקן הזה מת כאחד האדם למה זה אאמין בה’ ובשכרו אשר יתן לעשוי טוב וחסד עתה ראה נא גם ראה, כי אין אלהים ואין מתן שכר לצדיקים וכאשר ירדו שאולה לא יעלו עוד! ויוסף עשו לדבר אל יעקב ויאמר הנך רואה אותי עייף ויגע מאוד וכח אין בי לאכול, על כן היטיבה נא עמי והלעיטני נא מן הנזיד אשר לפניך! ויאמר יעקב אם תמכור לי את בכורתך ונתתי לך את שאלתך! ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה? ויאמר יעקב השבעה לי וישבע לו ויפתח עשו את פיו וירחיבהו, וייצק יעקב את העדשים אשר בסיר בפי עשו. ויהי כאשר אכל עשו את העדשים וישב לו כוחו וימלא פיו שחוק ויאמר הוי כסיל! הן קנית היום דבר אשר לא ישוה גם באגורה אחת! ולא ענה יעקב את עשו דבר, כי הסכן הסכין לשמוע את חרפתו מפי עשו אחיו ולידום ויהי כאשר כילה עשו לדבר וירץ החוצה ויקרא לרעיו הפוחזים והריקים ויבואו אליו. ויקחם ויביאם האהלה אל יעקב ויספר להם את דבר ממכר בכורתו, ויהתלו כולם ביעקב וישחקו עליו וילעגו לו עד אשר לא היה בהם עוד כח לשחוק, ויעזבו את יעקב ויצאו לדרכם. ויבא עשו מן השדה והוא עיף (תולדות כה-כט) ברציחה, כמה דתימא כי עיפה נפשי להורגים (ב"ר). ובגמ’ אמר ר’ יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, א) בא על נערה המאורסה, כתיב הכא, ויבא עשו מן "השדה", וכתיב התם כי "בשדה מצאה", ב) והרג את הנפש, כתיב הכא, והוא "עיף", וכתיב התם, אוי נא לי כי "עיפה" נפשי להורגים, ג) כפר בעיקר, ד) וכפר בתחית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות, ה) וביזה את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה. מעשה שהיה על מלך אחד, מלומד גדול, ואוהב ישראל, ומבין בתנ"ך, שהיה לו אהוב, רב גדול בישראל, וחכם בהוויות העולם, והמלך היה מתיעץ אתו בעניני הממלכה, וגם היו מחליפים דעות, ומתווכחים בעניני דת ומדינה. פעם אחת כשבא הרב לארמון המלך, שאל אותו המלך: כעת למדתי בספרי האגדה, אודות עשו, שנאמר עליו, ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ודרשו עליו חז"ל שהוא עיף מרציחה, ואני תמה מאוד, כי הלוא לא מוזכר בתורה רק שהוא עיף, וטבעי הדבר שאדם שבא מן השדה הוא עיף, ואלו חכמיכם מרוב שנאתם לעשו, טפלו עליו אשמה כבדה שהוא עיף מרציחה, ולעומת זאת, דוד מלככם, שחטא עם בת שבע, וגם רצח את אוריה החתי, כתוב בתלמוד שלכם, "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שכל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט לאשתו, ונמצאת בת שבע פנויה היתה, ואף אוריה בדין נהרג, כי מורד במלכות היה, ואני סבור, שחכמי התלמוד נשוא פנים לדוד, ומרוב אהבתם אליו חיפו על מעשיו, בתירוצים שונים, ואני רוצה תשובה ממך! ענה הרב למלך: אני אשיב למלך תשובה כהלכה בהזדמנות אחרת, ותוך כדי שיחה, הגיעה שעת הסעודה, והעבד הכושי אשר למלך הגיש לפני המלך מים כדי שיטול ידיו לפני האכילה, והמלך לפני הנטילה, הסיר את טבעתו והניחה על השלחן, ושכח להחזירה אחר הנטילה, והרב לקח בחשאי את טבעת המלך והטמינה בכיסו, והמלך התחיל לסעוד ממנות האוכל שהגישו לפניו, ולפני הרב הגישו המלצרים פירות משובחים. בינתיים נכנס מזכיר המלך והגיש לפני המלך, מסמכים חשובים לחתום עליהם, משרצה המלך לחתום, הופתע לראות שהטבעת אשר בה חותם אינה בידו, והתחיל לחפש אותה על השלחן, ומתחת לשלחן, ומשלא נמצאה, פקד מיד להזמין את העבד הכושי שהגיש לו מים לנטילת ידים, וכשהתיצב לפניו, שאלו המלך בכעס: איפה הטבעת שהנחתי על השלחן, כשרחצת את ידי? והעבד ענהו: אין לי כל ידיעה, מהטבעת של אדוני המלך! מיד ציוה המלך, שייסרו אותו בשוטים עד שיודה, על גניבת הטבעת, מדי התחילו להלקותו בשוטים, והעבד צווח שהוא לא גנב את טבעת המלך. אז בקש הרב מהמלך לתת הוראה, שירפו מן המלך ולא ילקוהו, ויוציאו כל איש מעליהם, ולאחר שנשאר לבדו עם המלך, פנה הרב אל המלך בשאלה: מדוע חשדת מיד בעבד הכושי שגנב את הטבעת? והרי אני הייתי יותר סמוך לשלחן המלך, ויתכן שאני חמדתיה ולקחתיה, ואיך לא חשדת בי, שאולי אני לקחתיה, ומיד חרצת משפט, לייסר את העבד קשות? ענהו המלך: איך יתכן לעלות על הדעת, שאדוני הרב, הישר והנאמן, היקר והחביב, וחכמתו כמלאך אלוקים, יגנוב את טבעת המלך, אשר הוא אהבו וידידו הטוב? אבל העבד הכושי, הנבזה, בודאי ובודאי, שהוא חשוד לגזול ולגנוב, וע"כ מיד חשדתי בו ולא בך. מיד הוציא הרב את הטבעת מכיסו והושיטה למלך. המלך נדהם! ופנה אל הרב בשאלה: מדוע עשיתה את הדבר הזה? השיבו הרב: דבר זה נאלצתי לעשות, כדי להשיב על שאלתו של אדוני המלך, והנני רואה שאדוני המלך, התנהג בדיוק כמו שהמליצו רבותינו על דוד המלך, וכמו שהטיחו דברים כלפי עשו, כי בודאי חלילה וחס שדוד המלך חטא! משיח ה’ החסיד והישר, לא יכשל חלילה בעוון אשת איש, וכמו שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה’ עמו", אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? ולכן הצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ואמרו: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ואולם עשו הרשע, שאף בוראו אמר עליו "ואת עשו שנאתי" והוא חשוד מאוד על רצח וניאוף וכדומה, ע"כ טפלו עליו חז"ל שהוא רצח, כי תולים הקלקלה במקולקל. ובאמת קבלה ביד חז"ל, כי אותו היום, רצח עשו את נמרוד, וכמו שאמרו במדרש: פעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות, מצאו נמרוד ואמר לו: למה אתה צד ביער שלי? בוא והלחם אתי, וקבעו זמן להלחם זה בזה, הלך עשו והתיעץ עם יעקב, איך לנצח את נמרוד? אמר לו יעקב: כל זמן שנמרוד לובש את בגדיו החמודות של אדם הראשון לא תוכל עליו, אלא אמור לו, שיסירם מעליו תחילה, ואח"כ תלחם עמו, וכן עשה, וכשפשט נמרוד את בגדיו, קפץ עשו ולבשם במרמה, וקם והרג את נמרוד, ולפיכך היה עשו עיף, שנאמר כי עיפה נפשי להורגים, מיד הודה המלך לאהבו הרב על תשובתו המאלפת לאחר הדגמה אישית מהמלך עצמו. (ויאמר אברהם) שאל גוי אחד את ר’ יהושע - כיצד אתם אומרים שה’ אלוקיכם יודע את העתיד להיות, והרי כתוב "וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ". משמע שבזמן הבריאה לא ידע שהם יהיו רשעים. ענה לו ר’ יהושע - נולד לך בן, אמר לו כן. ומה עשית? שמחתי ושמחתי ועשיתי סעודה גדולה. ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו ודאי, אך בשעת שמחה שמחה בשעת רעה רעה. אמר לו ר’ יהושע אף כאן כך, אע"פ שידע הקב"ה שסופם להרשיע בכל זאת לא נמנע מלבוראם. קיסר רומא היה רגיל להתווכח עם ר’ יהושע בן חנניה. שאל אותו פעם הקיסר האם מישהו שולט בעולמנו? בודאי, השיב ר’ יהושע היתכן שעולם יתקיים בדרך מקרה. ומי ברא שמיים וארץ? הוסיף הקיסר לשאול. הקב"ה, שכל בריאת השמים והארץ כתובה בפרשת בראשית. שאל הקיסר מדוע אין אלוקיכם מתגלה לפחות פעם אחת בשנה ויראוהו ויפחדו ממנו. השיב לו ר’ יהושע, זה בלתי אפשרי כל יצורי עולם לא יוכל ולשאת את זיוו וזהרו של בורא עולם. וכן נאמר בתורה הקדושה "כי לא יראני האדם וחי". אמר הקיסר אינני מאמין לך אני - הקיסר אנדריאנוס רוצה לראות את ה’. אמר לו - המתן עד מחר. בשעת הצהריים ביקש ר’ יהושע מן הקיסר לצאת עמו אל מחוץ לארמון, היה זה בעיצומו של חודש תמוז והשמש יקדה במלא עוזה העמיד ר’ יהושע את הקיסר אל מול השמש ואמר לו הבט אל תוך השמש. אמר הקיסר הדבר בלתי אפשרי, כיצד אפשר להסתכל אל תוך השמש המסנוורת. אמר לו ר’ יהושע: תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר, השמש אינה אלא אחד מאלף אלפי משרתיו של הקב"ה. אליה אינך יכול להביט, קל וחומר שאת בורא עולם שמלא כל הארץ כבודו אינך יכול לראות - נכנע והלך לדרכו. אחד המשכילים בא פעם אל המגיד מדובנא ואמר לו, כי שמע את דרשתו של המגיד, אבל היא לא השפיעה עליו כלום, וסימן הדבר שלא היו אלו דבריו היוצאים מן הלב, כי אם כן היו כך, היו משפיעים עליו, כדברי חז"ל: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". ענה לו המגיד במשל לפחח שהיה לו מפוח שנועד להלהיט את הגחלים שבוערים מתחתיו, והנה עבר לידו כפרי אחד וראה איך שהפחח מניף את המפוח והאש מתלהטת בכל פעם בחוזקה. הלך הכפרי ורכש לעצמו מפוח כזה, באומרו לעצמו: עד עכשיו עומדים אני ובני ועובדים קשה כדי להדליק את האש ולהפיחה, מעכשיו יהיה לנו מפוח ולא נצטרך עוד לעמול. אבל כמה התאכזב כאשר לקח את מפוח והניפו פעם אחר פעם - ואש אין!... רץ האיש אל הפחח וקבל לפניו: למה רימיתני? אני מניף את המפוח בלי הרף והאש לא מתלבה? השיב לו הפחח: המפוח לא יוצר אש, הוא רק מלבה אותה, ומסתמא לא הקדמת לשים מתחת למפוח גחלים בוערות, שאילו כך עשית, היה המפוח עושה את פעולתו כראוי. ובזה, אמר המגיד מדובנא לאותו משכיל, אתה דומה לכפרי ההוא. אם יש לאדם לב - יש תועלת במי שעומד מולו ומעורר את לבו, ואזי הדרשן שמשמיע דברים שיוצאים מלבו, מובטח להם שייכנסו ללב השומע, אבל אתה, שאין לך לב כלל, וה"גחלים" שלך כבויות, מה יעזור שאעמוד ואניף את ה"מפוח"? אדרבא, כאשר מניפים מפוח על גחלים כבויות, הן מתקררות עוד יותר!... (שאל אביך ויגדך)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2019 21:48 |
|
| |
פרשת תולדות נאמר בפרשה: "ויאמר עשיו, הנה אנכי הולך למות, ולמה לי זה בכורה". אמרו רבותינו בגמרא במסכת ברכות (דף ה.), לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, אם נצחו, מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה. נצחו מוטב, לא נצחו, יקרא קריאת שמע, נצחו מוטב, לא נצחו, יזכור לו יום המיתה. וביאור דברי רבותינו בזה הוא, שאם אדם עוסק בתורה הרי סגולת התורה להחליש כח התאווה והעבירה, ובזה יוכל לנצח את יצרו הרע. ואם לא יצליח בכך להכניע את יצרו הרע, יקרא קריאת שמע לקבל עליו עול מלכות שמים. ואם גם זה לא עזר לו ועוד מתגרה בו השטן, יזכיר לעצמו את יום המיתה, שכיון שמתבונן אדם בסופו למיתה, בודאי שעל ידי זה יוכל להכניע את יצרו הרע ויעשה את רצון ה'. אם אנו מתבוננים בפסוקים שלפנינו, אנו עומדים משתאים, עשיו הרשע מזכיר לעצמו את סגולת זכרון יום המיתה, שהיא הסגולה הגדולה ביותר למנוע את עצמו מעשיית עבירה, ותיכף אומר "למה זה לי בכורה", מה אני צריך את כל העסק של עבודת הבכורים והקרבנות. אותה התרופה ליצר הרע ש"צדיקים ילכו בה", עליה נאמר גם "ופושעים יכשלו בם", כמו שנאמר בפסוק (ישעיה כב) "אכול ושתו כי מחר נמות", הרשעים, כאשר הם באים לזכרון יום המיתה, הם מרבים לעסוק בעוונות, עשיו הרשע, החליף את הבכורה היקרה כל כך, ומה קיבל תמורתה, נזיד עדשים, ממש דבר פלא, מוכר את בכורתו ומעלתו הרוחנית היתירה שהיתה בו בשביל דבר פעוט כל כך. וכי תאמר, שמא עשיו לא ידע את ערכה הרב של הבכורה, אין הדבר כן. שהרי נאמר מייד אחר כך בפסוק "ויצעק צעקה גדולה ומרה, את בכורתי לקח", משמע שידע עשיו את ערכה של הבכורה. וכל כך היתה אותה הצעקה גדולה, עד שאמרו רבותינו שמחמת הרושם הגדול שעשתה אותה צעקה, היה צריך מרדכי היהודי לצעוק כנגדה, כמו שנאמר גם לגבי צעקתו שהיתה "צעקה גדולה ומרה", לכפר על העוול שנעשה כביכול לעשיו. ועל אף כל זאת הפסיד עשיו את הבכורה, וכל כך למה, מפני שלא יכול היה להתגבר על תאוות האכילה שהיתה בו באותו רגע, ומחמת אותה האכילה הפסיד ענין נצחי. החיים מלאים נסיונות קשים, אדם רק פותח את דפי העיתון וכבר הוא רואה הצעות שונות ומשונות לנופש במקום בלתי ראוי, ולאכילה במסעדה שאינה כשרה כראוי, שהבשר שם אינו חלק, ואף על פי כן הוא אינו שם על לב ומתפתה והולך אחר תאווה של רגע אחד, ומפסיד מעלות גדולות של נצח. אך אדם שלבו פתוח, לא יתפתה במהרה בעבור הנאה שהיא רק לרגע אחד. יעקב אבינו ידע, כי בעת שתתקוף את עשיו תאוות האכילה, של מאכל טעים כמו שהכין לו, יסכים עשיו לוותר אף על מעלות גדולות, ועל כן פיתהו וקנה ממנו את בכורתו, וכמו כן כל אדם, אף שאין הדבר מוחשי כל כך כמו שהיה אצל עשיו הרשע, מכל מקום כך הוא הדבר בכל נטייה אחר מחשבה דמיונית של הנאות העולם, כנגד הליכה בדרך ה', שההפסד בסופו של יום, הוא גדול לבלי שיעור. אשרי אדם שיודע לשמור עצמו, ואינו נופל בפגעי הזמן! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2023 14:42 |
|
| |
לע"נ
אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל
גרשון צבי בן ישראל הכהן חיים ז"ל
אברהם ישכר בן גרשון הכהן צבי ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל
פרשת תולדות
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"
יצחק סבור היה תמיד שהוא אינו כלום, אלא "בן אברהם", תלה הכל רק בזכות אביו. ואברהם שוב היה חושב שלא עשה ולא פעל כלל בעבודת הבורא, ואין לו זכות מצד עצמו אלא זאת שהעמיד בן הגון "אברהם הוליד את יצחק". זה היה דרכם בקודש, שהם לא ראו עצמם כדאים בעיניהם, אלא או זכות אבותם בידם, או זכות בניהם.
"ויעתר יצחק לנכח אשתו"
אומר רבי לוי יצחק, בעל "קדושת הלוי": יצחק חשב שזכותה של רבקה גדולה מזכותו שלו. שכן, הינתקותה ממשפחתה וממולדתה ודבקותה בבית אברהם ובו, הוא ניסיון מתמשך. ואילו הניסיון שלו – העקדה – היה חד פעמי. על כן התפלל "לנוכח אשתו" – שתעמוד להם זכותה.
"ותאמר אם כן למה זה אנכי"
אומר רבי שלמה קלוגר: כשחשה רבקה שפרי בטנה מפרכס לצאת בשעה שהיא חולפת על פתחי עבודה זרה, באה בטרוניה כלפי מעלה ושאלה: "אם כן", בשביל ללדת ליצחק בן לעבודה זרה: "למה זה אנכי"? לשם מה טרח אברהם ושלח להביא אותי ממרחקים? בשביל בן כזה, יכול היה אברהם לקחת ליצחק בנו גם אשה כנענית.
"ויתרוצצו הבנים בקרבה"
כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי ע"ז, עשו מפרכס לצאת (רש"י).
ומדוע רצה יעקב לצאת כשעברה על פתחי תורה, הרי ילד במעי אמו "מלמדין אותו כל התורה כולה" (נדה ל) ומדוע העדיף בית מדרשו של שם ועבר?
אלא שקשה לצדיק להיות בכפיפה אחת עם עשו, אפילו כשהוא לומד מפי מלאך.
"ויתרוצצו הבנים בקרבה"
ידועים דברי המדרש שמספר שרבקה עברה ליד בתי מדרשיות רצה העובר לצאת וכן כשעברה ליד בתי ע"ז ועל זה אמרה למה זה אנוכי לכאורה קשה מדוע יעקב רצה לצאת ליד פתחי בתי מדרשיות הא מבואר בגמ' במסכנידה דף ל. שהתינוק נמצא במעי אמו בא מלאך ומלמדו כל התורה כולה וא"כ למה רצה לצאת?
מתרץ הגר"ש שקאפ זצ"ל שיעקב אבינו רצה לצאת וללמוד לבד ולעמול על התורה ולא לקבל הכל כמתנת חינם ולעמל התורה רץ ...
"ותקח רבקה את בגדי עשו...ותלבש את יעקב"
אומר רבי יצחק מאיר מגור: יעקב אבינו נתברך על ידי יצחק, בהיותו לבוש בבגדי עשו. להורות לדורות הבאים, שגם כאשר יהודים מחליפים את לבושם היהודי בבגדי עשו ונראים כגויים, גם אז הם ראויים לברכה.
"ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען"
אומר ה"חפץ חיים": כאשר אדם מבקש להשפיע על ילדיו ללכת בדרך טובים, ולמנוע אותם מללכת בדרך חטאים, ינהג כמו שנהג יצחק, בנועם ובברכות ולא יעשה זאת ברוגזה ובכעס. תחילה: "ויברך אותו", אחר כך פנה אליו בבקשה: "לא תקח אשה מבנות כנען". אחר כך חזר והרעיף עליו אהבה וברכות: "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך".
"ותלך לדרוש את ה' "
מה תהא בסופה (רש"י)
הנה כל ימי חיי האדם, היצר נלחם בתוכו. ורבקה סבורה היתה כי בריה אחת היא בבטנה אלא שהיא נלחמת ביצר, לכן פעם היא כך ופעם כך. הלכה לדרוש "מה תהא בסופה", מי יגבור על מי בסוף המאבק, מי יהיה אחרון המנצח ככתוב: "והיה עקב תשמעון" הכל הולך אחרי העקב, הסוף. אולם נאמר לה: שני גוים בבטנך. אחד צדיק מתחילתו ועד סופו והשני רשע מעיקרו.
שבת שלום
תוקן על ידי שרית560 ב- 16/11/2023 14:42:46
|
|
|
|
|
|
