| נשלח ב-1/12/2009 22:51 |
|
| |
פרשת וישלח
נתחיל בדבר תורה:
חרדת עשו
ויצו יעקב את המלאכים לאמר בדברכם אליו בשמי וקראתם לו "אדון" , כי מלך הוא בשעיר ועלי לכבדו, ואמרתם אליו כה אמר אחיך יעקב עשרים שנה עבדתי את לבן הארמי בכל כוחי ויתן לי ה' עושר וכבוד ואם אמנם רמני לבן ויחלף את משכרתי מאה פעמים, בכל זאת לא חסר מרכושי דבר כי ראה ה' את יגיע כפי ויושיעני. ועתה אנכי הולך אל אבי ואמי לראות את שלומם, ואשלחה להגיד לך אדוני לאמר אל נא תאמר ברכת יצחק אבי העשירה אותי! ולא תקצוף עלי ולא תעשה עמדי רעה! ויען עשו את מלאכי יעקב בגאוה ובוז לאמר הלא שמעתי אשר עשה יעקב ללבן דודו, כי לקח את בנותיו וינהגן כשבויות חרב ויקח את כל רכושו ויברח ולא זכר את החסד אשר עשה לבן עמו כי גדלו וירוממהו וייטב עמו על כן אנכי הולך לקראת יעקב ונקמתי ממנו את נקמתי ואת נקמת לבן אחי אמי! וישובו המלאכים אל יעקב ויאמרו לו באנו אל האיש אשר אמרת אחיך הוא ונדבר אליו ככל אשר צויתנו ונשמע את דבריו הקשים אשר ענה אותנו, כי לא כאח יתהלך אתך, כי אם כעשו הרשע השואף לשפוך דם נקיים כי אסף אליו ארבע מאות איש כולם גיבורים והולך לקראתך. ויצר ליעקב מאד פן יהרג במלחמתו עם עשו את אחד מאנשיו ויתפלל אל ה' לאמר אמנם ה' אלהי הבטחני לאמר היטיב איטיב עמך ושמרתיך בכל אשר תך אולם שנים רבות עברו מהעת ההיא ומי יודע אם לא חטאתי נגדך ואת הרע בעני עשיתי? והיה בקום עלי עשו, ונתתי בידיו לעשות עמדי כטוב בעיניו על כן אנכי מתחנן אליך ה' עשה נא עמדי חסד חנם וחשכת את עשו מהלחם בי ומשפך דם!...וישמע ה' את קול תפילת יעקב וישלח ארבעת אלפים רבוא מלאכים לקראת עשו ויהיו בעיניו כאנשי חיל מלובשים בגדי ברזל ורוכבים על סוסים אבירים ויושבים במרכבות יפות... ויחרד עשו ויבהל.
יעקב אבינו ידע שעשיו לא סולח לו ורצה לדעת מה מצבו. אך יעקב אבינו לא שכח את המימרא בפרקי אבות "תיתרחק משכן רע ואל תיתקרב לרשע" ידע יעקב אבינו שאחיו עשיו רשע מרושע וחכם גדול ברישעתו וסירב לשלוח אליו שליחים שמע יצרף אותם למחנה שלו לכן החליט יעקב אבינו לשלוח אליו מלאכים ממש שהוא ברא אותם מהמיצוות והמרשים הטובים וגם הוא בחר אותם מהטובים בותר שלח לו חטיבה מוברחת של מלאכים של ממש הינה הגיעו אל עשיו המלאכים תפסו אותו בפינה שהוא לבד והחלו להרביץ בו מכות נימרצות וקשות ועשו נילחץ וצעק וראה כבר את המוות מול העיניים וצעק מה אתם רוצים אני הנכד של אברהם וציפה שזה יזעזע אותם ענן זכותו של אברהם אך ניסיונו כשל והם המשיכו להרביץ בו וזעק עיזבו אותי אני הבן של יצחק והם עונים לו אז מה שאתה בנו ומכים בו עד זוב דם וזעק זעקה אחרונה אני אח של יעקב ופתאום ניפסקה הקטטה ועשיו נשם לרווחה מגועל בדם והם החלו לבקש ממנו סליחה לנקות אותו ולהתחנן סליחה מכבודו לא ידענו שאתה אח של יעקב בבקשה אל תספר לו של יקפיד עלינו ומהפחד שפחדו עשיו הזדעזע מהתגובה ואמר בליבו מה אחי יעקב כך בנה לו שם בעולם ויותר מאברהם ויצחק ואך אני לא שמעתי עליו מענין מה קרה איתו ונכנס לעשיו פחד מיעקב לכן כשפגש את יעקב חיבק אותו ונשטח לפניו ולא כמו שהבטיח לשליחיו שהוא יהרוג אותו וכך הצליח יעקב ע"י חטיבת מלאכיו לנטרל את התלהבות עשיו.
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו ארצה שעיר שדה אדום (וישלח לב-ד)
ואחרי שנפרד יעקב מלבן שלח לבן לבנו בעור שהיה בן שבע עשרה שנה והיה נכדו של נחור ושמו היה אבי חורף ועשרה בעלי מלחמה וצוה להם לצאת מהר וליירט את יעקב ושלח עמהם אגרת אל עשו וזו לשונה "בודאי שמעת את הרמיה שעשה לי אחיך יעקב שבא לביתי ערוך וחסר כל ובטוב יצאתי לקבל פניו והבאתיו לתוך ארמוני וכבדתי אותו. ונתתי לו את שתי בנותי ואת שתי שפחותי לנשים. ועל חשבוני נעשה בעל ממון רב בכסף וזהב ועבדים ושפחות ומקנה רב. וכשנעשה עשיר מופלג גנב ביום שהלכתי לגזוז צאני קם וברח עם כל בני ביתו ונכסיו לארץ כנען, ולא היה לו נימוס לפחות לתת לי לנשק את נכדי פתאום הובילם כשבויי חרב, ולא די בזה אלא אף גנב ממני התרפים שהם אלה ועכשיו הוא נמצא על הר הנהר הנקרא נחל יבק. לכן אני מודיע לך שיש לך הזדמנות להתנפל עליו פךתאום ולעשות בו כחפצך, כי יודע אני שאתה כועס עליו מאד מאד ודרך אגב תנקום ממנו גם נקמתי על השפיכות דמים שגרם לי ואודה לך מאד". וכשקרא עשו את האגרת הזאת כעס מאד על יעקב ונתעוררה בו שנאתו הישנה ששנא אותו מזה ל"ד שנה על שלקח ממנו הבכוה והברכות. כפי שקראנו בפרשת תולדות וכך אסל ד' מאות איש היינו ששים של ביתו ואסף מאנשי שעיר שלש מאות וארבעים איש בעלי מלחמה והכין חיל מעולה בשמונה מחלקות ועל כל חמישים איש הפקיד מפקד שיאמנם כיצד לפעול ובנו אליפז היה אחד המפקדים. ועשו היה באמצע חילו כדי שיעשו את מה שיצוה עליהם והלכו לקראת יעקב.
ולאמנו רבקה נודע הדבר ע"י אנשי ממכיריו שהלכו לארץ כנען וסיפרו לה את הכל ואמרו לה שיעקב זקוק לעזרה. ורבקה שלחה לו שבעים ושנים עבדים חזקים ובעלי מלחמה, והלכו ליעקב ומסרו לו בשמה בני, שמעתי שבלב עשו אחיך נתעוררה השנאה הקדומה וערך צבאו כדי להרגך. אני מיעצת לך לנהוג עמו בטוב, ובהכנעה גדולה ותתן לו מתנות כדי לסתום פיו ואם ישאלך מה עבר עליך ספר לו הכל ואל תעלים ממנו דבר. וחלוק לו כבוד, כי סוף סוף אחיך הגדול הוא.
ויש אומרים שיעקב לא ידע כלל על החיל שהכין עשו נגדו, אבל הוא נתעורר מעצמו, שהרי יעקב היה בודאי צריך לעבור את אדום שהיא עירו של עשו, כי משם היה הדרך לארץ כנען, והיה חושש שמא יצא עשו לקראתו ויהרגנו, ולכן היה מוכרח להקדים ולפייסו.
וישלח יעקב מלאכים וגו' הוא שלח כמה מאנשיו שילכו לפני אל עשו אחיו לארץ שעיר לשדה אדום עיר זו היא בין חרן ובין ארץ כנען .
ויצוו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשיו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה (וישלח לב-ה)
ומעשה שהיה ברבנו הקדוש שאמר לו לר' אפס שיכתוב אגרת בשמו למלך אנטונינווס וכשהביא לפניו האגרת לאישור קרא בה כך מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס נטל האגרת וקרעה לגזרים. אמר לו אתה צריך לכתוב מעבדך יהודה למלך אנטונינוס אמר לו ר' אפס למה משפיל הנשיא עצמו בפניו, השיב לו ואמר וכי חשוב אני מיעקב אבינו שצוה לאנשיו לאמר כה אמר עבדך יעקב.
אמר יעקב ואל תחשוב שנעשיתי עשיר גדול וחשוב, אלא עם לבן גרתי גר אני ואל תשנא אותי בגלל הברכות שלקחתי ממך כי אבי ברכני לאמר הוי גביר לאחיך לולא נתקיימה בי אחת מן הברכות ואע''פ שגרתי עם לבן הרשע קיימתי תרי"ג מצות ולא למדתי ממעשיו הרעים הוא רק רימה אותי שבזמן שאני הטבתי עימו.
עם לבן גרת (וישלח לב-ה)
פעם אחת נזדמן לו לבעש"ט להיות בבית נוכרי, והיה באותו בית אליל של עבודה זרה. כשיצא מהבית, היה שרוי בשמחה גדולה, ואמר לתלמידיו: אני שמח מאוד, שבשעה אחת קיימתי כל התורה כולה, כי עבודה זרה דינה כדבר מאוס, ואסור להרהר בדברי תורה במקום המטונף, ומה ששמרתי מחשבתי מלהרהר בשום דבר מדברי תורה נחשב לי כאילו קיימתי כל התורה.
ואמר על זה הרב הצדיק ר' דוד מדינוב ז"ל: לכאורה הפסוק "עם לבן גרתי", לפי פירוש רש"י "ותרי"ג מצוות שמרתי", אינו מובן: הלא כמה מצוות הן תלויות בארץ, שלא היה יכול יעקב לקיימן! כי לכן גר בחו"ל אולם לפי המעשה של הבעש"ט ניחא: גם כאן, בבית לבן, היה מלא הבית תרפים וגילגולים, וכשנכנס יעקב לבית לבן הוכרח לשמור מחשבתו מלהרהר שם בשום ענין מדברי תורה, ודבר זה נחשב לו כאילו קיים כל התורה (אמרי חן).
באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו (וישלח לב-ז)
ולכאורה מדוע המלאכים הפחידו את יעקב באמרם אליו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, ז"א שהוא מתכנן לערוך אתך מלחמה ואז התוצאות יכולות להיות חמורות ולכן ויירא יעקב וייצר לו, ואולם אין כונת המלאכים לעורר פחד ובהלה אצל יעקב, אלא אדרבא הם באו והודיעו לו שאין לו מה לירא מפני עשו, כי ה' עמו בכל אשר יפנה, ובדרך רמז אמרו לו וארבע מאות איש עמו, ז"א כאשר תוסיף ארבע מאות שהיא אות ת לעשו יתקבלו אותיות תושע, ז"א מאותה צרה תוושע ואין לך מה לחשוש מפניה (וידבר יוסף)
ויירא יעקב מאד ויצר לו (וישלח לב-ח)
"ויירא יעקב" שמא יהרג, "ויצר לו" אם יהרוג הוא את אחרים (רש"י). לכאורה יש להבין, למה היה חושש פן יהורג את עשו, והלא בדין הוא שיהרגנו וכמו שאמרו רבותינו חז"ל בתלמוד (סנהדרין עב.). "הבא להרגך השכם להורגו"?
ונראה לומר כי הנה אמרו חכמינו על נירון קיסר שהיה ממלכי אדום ונתגייר ויצא ממנו רבי מאיר וכידוע נקא רבי מאיר בשם "אחרים" "מאן אחרים רבי מאיר" (הוריות יג).
וזהו שכתב רש"י "ויצר לו שמא יהרוג את אחרים" צר היה לו ליעקב אבינו שמא יהרוג את עשו, שממנו עתיד לצאת רבי מאיר המכונה בשם אחרים (פנינים יקרים).
ויש מפרשים על פךי משל מעשה שהיה במלך צרפת שהיה לו יועץ חכם חרשים חוזה בכוכבים ובקיש באצטגנינות, והיה מגיד לו תמיד נסתרות ועתידות היה מאמין בו מאד לרוב חכמתו, ויעשירהו ויכבדהו. והנה יום אחד נהפך לב המלך עליו, על ידי הולכי רכיל שדיברו לשון הרע על היועץ מרוב קנאתם בו, שכאילו קשר היועץ קשר עם אויבי המלך להדיחו ממלכותו, ותיכף גזר אומר להביא לפניו את היועץ, ועלה בדעתו להכנס עמו בדברים טרם יהרגו כדין מורד במלכות.
והנה כאשר הובא החוזה בכוכבים לפני המלך, פנה המלך בשאלה האם יש בידך לחזות מה צפוי לך בעתות כאלה? ויאמר החוזה יש ויש, אמר לו מלך אם כן הגידה נא לי יום מותך ויבהל החוזה מאד שהרגיש כי רעה נגד פניו ויתבונן לחשוב במפת הכוכבים בלוחות ויעש כן בחכמה למראה עיני המלך כאילו הוא רואה במפת הכוכבים והמזלות ואחר איזה רגעים השתנו פניו והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. ויאמר למלך אדוני המלך! הכוכבים גילו לי כי סכנה גדולה מרחפת על ראשי, אולם צר לי מאוד כי על ידי הכוכבים נודע לי שיום מותי יהיה לפני יום מותו של המלך, ולא על עצמי אני דואג, אלא על אדוני המלך כי קרב קצו, וקץ ממלכתו האדירה.
וישתומם המלך למשמע אזניו, כי דברי החוזה הטילו עליו אימה ופחד, ויירא לנגוע בו, ואז הוציא לאור משפטו, ויצא זכאי לפני המלך, ואדרבה שם המלך משמר ללוות את היועץ בכל אשר ילך כי האמין שדברי חזונו יבואו באחרית הימים, ועל זה נאמר (קהלת ז יב) "החכמה תחיה בעליה".
והנמשל הנה ידועים דברי חכמינו (סוטה יג) שרבקה נתנבאה שיעקב ועשו ימותו ביום אחד, כמו שנאמר "למה אשכל גם שניכם יום אחד", ואף על פי שמיתתם לא היתה ביום אחד ממש, מכל מקום נקברו ביום אחד, שכאשר עיכב עשו אתקבורת יעקב במערת המכפלה, נטל חושים בן דן מקל והכה בראשו של עשו ובא יהודה והשלים הריגתו כמו שכתוב "ידך בעורף אויבך" נמצא שדברי רבקה "למה אשכל גם שניכם יום אחד" נאמרו ברוח הקדש, ולכן "וירא יעקב" שמא יהרג, "ויצר לו" שמא יהרוג ואז ימות גם הוא כאחיו לקיים נבואתה של רבקה (ממרן הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט''א).
ויש מפרשים "ויירא יעקב" מתיירא היה יעקב אבינו מפני קטרוג, על שום שלא קיים במשך עשרים ושתים שנה מצוות כיבוד אב ואם, מה שעשו כן קיים באותו זמן ומרומז ב"ויירא", כפי שנאמר "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג) "ויצר לו" על שום שנשא שתי אחיות לנשים, ומרומז ב"ויצר" כפי שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור" (ויקרא יח, יח).
ולפיכך חצה את בניו לשני מחנות מחנה אחד של לאה וילדיה, ומחנה שני של רחל וילדיה, אמר לפחות ינצל מחנה לאה שלא נשאה לו באיסור ולא תסבו בגלל האחרת (מלא העומר דעת זקנים מבעלי התוספות).
ויש מפרשים "ויצר לו" היה מיצר על מיתת אביו יצחק, כלומר מאחר שאמר עשו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" חשב יעקב שמא אביו מת ולכן החליט עשו לצאת לקראתו להורגו. (לבוש יוסף)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2009 22:55 |
|
| |
עוד דבר תורה: ויאבק איש עימו עד עלות השחר :
ויאבק איש עמו עד עלות השחר" - מדרשי האגדה והפרשנים כולם ביארו כי המאבק בין המלאך ובין יעקב אינו אירוע היסטורי בלבד, אלא אירוע קוסמי. המאבק מייצג את העתיד להיות - חייו של עם ישראל יהיו רצופים מאבקים נגד אלה שיבקשו להכריע אותם. מאבקים אלה מחייבים את עם ישראל לאמץ את המשמעות העמוקה של המילה "ישראל" - להיות מסוגלים להתמודד, להילחם, להיאבק ולא להיכנע לאלה שמבקשים להכניע אותם. שרו של עשו לובש בכל דור ודור פנים חדשות. במשך מאות שנים הוא היה מזוהה דווקא כרומי, שהיא עצמה הפכה להיות סמל הנצרות. אנו חווים בשנים האחרונות כי לחלקים האנטישמיים בנצרות הצטרף עתה האיסלם, עמו אנו נאלצים להיאבק, ויחד עמנו חלק מהעולם המערבי. החיוניות של אימוץ מידת ישראל בעולם מופקר זה היא חיונית בשעה הזו. אנו נותרים אט אט לבד, והדוגמה הבולטת ביותר היא האיום האיראני העומד מולנו, כלפיו הכריע העולם כולו להיכנע בסופו של דבר. מניסיון ההיסטוריה יודעים כולם כי כניעה זו עתה תביא למחיר כבד בעתיד, אך טבע בני האדם הוא לבחור בדרך הקלה הזמינה ולא בדרך האמיתי והתובעת.
מהו התנאי ההכרחי ליכולת ההתמודדות שלנו, בשעה שאנו נותרים לבד, עם מלאכי הרשע הסובבים אותנו ? תנאי הכרחי לכך הוא קודם כל קיומנו. קיומנו משמעו שני דברים. ראשית, במובן הפשוט ביותר שנהיה קיימים. עד שאנו נאבקים על נושאים השונים. קו החזית הבסיסי ביותר של האומה הישראלית מופקר. קו החזית הזה הוא עצם קיומו של עם ישראל, ההולך ונעלם. ההתבוללות אוכלת בנו בכל פה, ואף שאנו גאים מאוד בעובדה כי אחוז הנאמנים להלכה בקרב יהודי התפוצות עולה, אין אנו שמים לב כי הדבר אינו נובע רק מעליה מספרית, אלא ובעיקר מהעובדה שרבים רבים נוטשים את העם היהודי. זה הזמן לצאת בקריאה ענקית לכל המסוגל לכך לצאת לשליחות הנוגעת למהות קיומנו כאומה. לא זו בלבד, אלא זה הזמן לשליחים השונים לפרוץ את מעגלי העיסוק בקהילות היהודיות האורתודוכסיות בלבד, אלא לראות ביהודים כולם את מושא שליחותם, ולבחון את הצלחתם בהרחבת מעגל היהודים החוזר לעמו ושותף במאבקו. ההתבוללות מתחילה לאכול בנו גם בארץ - בין בשל העובדה שבתוכנו חיים עשרות אלפי גויים המעורים בחברה הישראלית ושאנו מפקירים את חובת גיורם והאחריות לכלל ישראל, ובין בשל מספרם ההולך ועולה של אלה שזהותם היא ישראלית בלבד וכוללת בתוכה התנכרות לזהותם היהודית. ישנה שעת כושר עתה, הרבה בשל החיפוש המתמיד שקיים באנשים, ואם אנו ניטול על עצמנו שליחות זו - לפנות לכלל ישראל, לעסוק בזהותם היהודית, להציע את הדרכים הנכונות ההלכתיות לגיור, לנפות את התנהגותנו הדתית מעמדות לא מוסריות ולא הלכתיות המתחפשות בטעות ל"חומרות" (כגון בענייני עיגון וסרוב גט מצד גברים ונשים כאחד), מבלי לזייף ומבלי להיות אפולוגטיים - אנו נמלא את משימתנו הגדולה בשעה הזו.
הדבר השני החיוני הוא אחדותם של ישראל. אמת הדבר, כי במקומות בהם מדברים על אחדות המציאות היא בדרך כלל פילוג: עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד, האיחוד הלאומי, וכן הלאה. על איחוד לא מדברים. איחוד - עושים. עשיית איחוד משמעו גם (אך לא רק) נכונות של כל צד לסגת ממילוי תאוותו ופינוי מקום גם לעמדות הצד השני; עשיית איחוד משמעו נכונות לרכז את העשייה בדברים המשותפים לכולם; עשיית איחוד משמעו השקעה עמוקה בהאזנה מחד גיסא ובניסיון לשכנע מאידך גיסא; עשיית איחוד משמעו אהבת ישראל עמוקה ושורשית, המתנשאת מעל לחילוקי הדעות ומסוגלת לרכך אותן, ועוד על זה הדרך. אנו נותרים אט אט לבד, ואם אנו עצמנו נתפרק מבפנים, כיצד אפוא נתמודד עם מציאות זו ?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2009 22:57 |
|
| |
טבלת תהילים
| פרקים |
ספר ראשון |
ספר שני |
ספר שלישי |
ספר רביעי |
ספר חמישי |
ספר שישי |
ספר שביעי |
ספר שמיני |
|
| א-י |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה פ |
|
| י-כ |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
שושי מ |
|
| כ-ל |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה נוי |
|
| ל-מ |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
itscak54 |
עדנה |
|
| מ-נ |
o0 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שימעלה37 |
shery2 |
|
| נ-ס |
שרי5 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
מימי ה |
|
| ס-ע |
שנות2000 |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
| ע-פ |
תוצאמת |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
| פ-צ |
צבעונית |
תוצאמת |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
TOXIC2004 |
shery2 |
|
| צ-ק |
סופר אמא |
Ask_Moses |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
אריאל |
רחל ו |
|
| ק-קי |
תוצאמת |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
תמי 4 |
רחל דר |
|
| קי-קיט |
mesama |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
| קיט |
שושו999 |
שושו999 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
| קכ-קל |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שושניתוש |
ככר הכסף |
|
| קל-קמ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
| קמ-קנ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2009 22:59 |
|
| |
פרקים פנויים י-קנ.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2009 09:05 |
|
| |
בס"ד
פרשת וַיִּשְׁלַח
קובץ שמע בלבד:
http://www.youtube.com/watch?v=YQpoYIEP6-I
"עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה"(לב,לג).
היצר הרע משול לזבוב , וזבוב בד"כ ניגש לאיפה שיש פצע פתוח, אפילו פצע קטן, לא מדובר בחיה שעוקצת ויוצרת פצע בגוף האדם אלא פשוט מאוד מחפשת פצע פתוח בגוף האדם ודרך הפצע הזה הוא יכול להעביר חלילה מחלות ממקום למקום מספיק שהזבוב יושב על הפצע כמה שניות והוא עובר לאדם אחר וכך הוא יכול להדביק את האדם במחלה קשה, וכך דרכו של היצר הרע
אנו רואים זאת בשני מקרים בפרשה:
יום לפני המפגש עם עשו הרשע יעקב הולך להביא פחים קטנים שהוא שכח ונתקל בשרו של עשו שהמדרש אומר שהוא כוחו של הרע (יצר הרע) והוא נאבק איתו במהלך הלילה ולקראת בוקר יעקב מנצח אותו, אך אותו מלאך שבא מכוחות הטומאה פוגע פיזית ביעקב וגורם לו לצליעה ,
והתורה מציינת מייד את המצווה שאסור לנו לאכול מגיד הנשה
גיד הַנָּשֶׁה הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול על פי ההלכה.
וגם אם אדם יאכל את הגיד בטעות הוא לא יהנה מהטעם שלו כי בד"כ איזור טומאה למאכל בגוף הבהמה הוא בעל טעם מר ואיזור הזה של גיד הנשה הוא איזור ששייך לקליפות הטומאה וכשם שאדם לא יכול לאכול קליפה של ביצה כך גם את הגיד הנ"ל לא ניתן לאכול,
למעשה יצר הרע ניסה למצוא דרך לפגוע ביעקב הוא חיפש איזה פתח קטן כמו הזבוב שמחפש פתח קטן, ולכן התורה הזהירה אותנו מראש בנושא וכך לא היה ניתן לפגוע מיעקב וכך אנו נשמרים מאיסור בזכות התורה הקדושה ולא נפגעים מקליפות הטומאה שבבהמה.
אך יצר הרע לא נח לרגע ועובד שעות נוספות ואנו בהמשך הפרשה רואים
איפה הוא כן הצליח לפגוע איפה אותו "זבוב" מצא פתח להיכנס.
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ"(לד,א)
דינה יוצאת מתחום אוהל יעקב ונחטפת ע"י בן העיר שכם ונפגעת ממנו בצורה פיזית ונפשית ולמרות הרצון שלו להתחתן איתה לאחר המעשה הקשה , מדובר באירוע קשה ליעקב אבינו, נשאלת השאלה אייך זה קרה?
מדובר בבית יעקב אבינו, צניעות וקדושה היתה בביתה הזה, לא היה
אינטרנט ולא מכשיר סללורי לא כשר , אייך בבית רוחני וקדוש כזה קרתה כזו תקלה?
"האורח חיים" הקדוש(רבי חיים בן עטר זקצו"ל) מונה שלושה סיבות ואנו נתייחס לאחרונה, נערות מהעיר שכם הגיעו עם כלי נגינה (נבל) וניגנו סביב האוהל וזה גרם לדינה שהיא שמעה את המוזיקה לצאת החוצה ומהפתח הקטן הזה קרה המקרה הקשה שלה. מדובר סה"כ בקבוצת בנות שבאו לנגן אבל המוזיקה הזאת גרמה לה לצאת מהאוהל והסוף ידוע, ללמד אותנו שדברים קטנים יכולים לגרום לנפילה קשה, אדם נמצא בחופשה מחוץ לבית ויש בקניון הצגה לילדים ויכול להיות ליצן שיצחיק את הילדים והתוכן של ההצגה יהיה נגד רוח התורה הקדושה ומכאן יכולה להיגרם נפילה רוחנית לילד והכל מדבר קטן.
שמעון ולוי כועסים על הפגיעה הקשה באחותם ובדרך של עורמה ולאחר שהם מחפשים הצדקה הילכתית הם הורגים את כל הגברים בעיר שכם ובכך הם חושבים שהם מחפרים על מה שקרה לאחותם.
יעקב אבינו כועס מאוד על המעשה של בניו ולקראת מותו הוא מזכיר שוב את המעשה ולא מאפשר לכך שלשמעון ולוי יהיה נחלה בארץ ישראל.
יעקב מבין שנעשה מעשה שלא יעשה ומדובר בפגיעה קשה, אבל הכי קל זה לתת ליצר לשלוט עלייך ולאחר מעשה קשה לחפש את הנקמה, אבל יעקב מסביר שלא זו הדרך ושקורה לאדם מקרה קשה הוא צריך קודם כל להאשים את עצמו במעשה כי אם לא היה מגיע לו לסבול את המעשה זה לא היה קורה והכי קל להאשים את אנשי שכם במעשה , צריך להבין שמה שקרה לא קרה סתם יש סיבה , לבדוק איפה הפתח למעשה הקשה ואייך אנו צריכים להשים לעצמנו גדר שמקרים כאלו לא יחזרו , ולעצור הכל ולנסות לתקן את מה שכן אפשר והחשבון נפש הוא עם עצמנו , אבל אנו רוצים להרגיע את יצר הנקמנות שלנו בזה שנחפש אשמים, ולא נשאשים את עצמנו חלילה.
לפני מספר שנים התרחש פיגוע קשה בשכונות "בית ישראל" בי-ם ובד"כ התקשורת הביאה תמונות מהזירה ובכל מקום שהיה פיגוע היו מפגינים שהפגינו נגד הממשלה וצורת ההתנהלות שלה כלפי המחבלים והרשות הפלסטנית, אך במקרה של הפיגוע הנ"ל לא היו הפגנות ושלטים ולא חיפשו אשמים ולא אמרו בהלוויות "למה שיחררו מחבלים?" אלא אמרו שצריך להתחזק! קרה מקרה קשה הוא אמור לעורר אותנו לחזור בתשובה לבורא עולם , במקום להגיד "די לטרור" נאמר שמה "די לחוסר הצניעות", "די לפריצת הגדר", והנקמה היא התחזקות בשמירת מצוות ובמיוחד בשמירת הצניעות. הקב"ה יעשה נקמה באותם מחבלים אבל המקרה הקשה אמור לעורר אותנו להחזור בתשובה.
כל אדם צריך תמיד לדעת איפה הילדים שלו נמצאים ולא משנה באיזה גיל הם , תמיד שילד יוצא מהבית צריך לדעת לאן ומתי הוא חוזר גם עם מדובר בנער מתבגר שמחפש את החופש שלנו , אולי בצורה הזאת הנער מרגיש שקצת לוקחים לו את החופשיות אבל מצד שני יודע שיש מי שאיכפת וממנו בבית שלו , ויש לו לאן לחזור, והתנהלות בצורה הפוכה ממה שצוין מביאה לכך שיש למרבה הצער הרבה "נוער שולים" גם במגזר הדתי כתוצאה מחוסר גבולות הפגנת איכפתיות של הורים לילדיהם .
ובמקום לדחות את כל אותו "נוער שולים" שיצא מדרך התורה ולהתנקר לו צריך לעשות תשובה ולהבין אייך זה קרה ומה כן אפשר לתקן.
כי הכמות הגדולה שלהם היום היא בשמת החברה כולה.
מסכת ברכות(הלכות שנלמדו במסגרת השיעור הקבוע במדרשת לב לאחים ביהוד בהדרכת הרב שי):
סימן סא סעיף י – צריך להשמיע קריאת שמע לאוזנו . ואם לא השמיע לאוזנו יצא , ולבד שיוציא בשפתיו . אבל לא הוציא בשפתיו אלא הרהר בלבו בבד , לא יצא.
שבת שלום!
לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , יזהר בן חווה ז"ל, לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו, שושנה בת עדינה והילדים ,זיווג הגון לאהרון רן בן שושנה, שלומי יעקובי בן עדינה,פרי בן לגנית בת ניצה, רונית בת גילה. לבריאות והצלחה ופרנסה טובה לאסף בן ורדה, ובריאות ליוסף כהן בן חווה.
לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים: [email protected]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2017 00:28 |
|
| |
לרפואת הרב חיים צבי בן שרה וגבריאל אליהו בן פנינה מעשה בבחור צעיר, שסיים לימודי ציור ורצה לבחון את יכולותיו בתחום. הוא צייר ציור מושקע מאוד, הניח אותו על כן ציור באחד הקניונים המקומיים, וכתב מתחת לציור: "אני צייר מתחיל, ואשמח לקבל ביקורת על הציור שלי. כל מי שרואה כאן בעיה, טעות בפרופורציה או במשחק הצבעים וכד' - שייקח בבקשה, את העט השחור שהשארתי למטה, ויסמן לי איקס על המקום הבעייתי". למחרת הגיע ידידנו הצייר המתחיל לקניון, וחשכו עיניו - הציור מלא איקסים, כמעט עד אפס מקום, בבושת פנים הוא הוריד את ציורו וחשב לעצמו: "אין לי עתיד בציור". הוא לקח את הציור למורה, וסיפר לו על הניסיון המר. שאל אותו המורה: "האם תוכל לצייר ציור זהה לציור הזה?" "בוודאי", ענה הצייר המתחיל, וניגש מיד למלאכה. כעבור שלושה ימים הציור השני היה מוכן, זהה לחלוטין לקודמו. הצייר והמורה לקחו את הציור החדש, הניחו אותו על כן ציור בקניון אחר, וכתבו למטה כמעט אותו נוסח: "אני צייר מתחיל, ואני מעוניין לקבל ביקורת על הציור שלי". אך הפעם הורה המורה לכתוב, בשונה מהפעם הקודמת: "מי שרואה פה בעיה כלשהי, ירגיש בבקשה חופשי לתקן ולשפר, השארתי סט של צבעים ומכחולים לשימושכם..."למחרת הגיע הצייר, ונוכח לראות שאף אחד לא נגע בציור, גם שבוע לאחר מכן אף אחד לא תיקן כלום, חודש חלף ושום תיקון לא בוצע. אמר לו המורה: "רואה אתה את ההבדל? להגיד מה לא בסדר - כולם יודעים, אבל לתקן כמעט אף אחד לא יכול." בפרשתינו אנחנו קוראים על כך שיעקב שולח שליחים לעשיו והוא מורה להם לומר לעשיו "כה אמר עבדיך יעקב עם לבן גרתי... ויהי לי שור וחמור וצאן ועבד ושפחה..." המפרשים אומרים שביאת הגאולה תלויה בעבודה של כל אחד ואחד מאתנו בתיקון העולם ושימוש בכל חלקיו לקדושה, לכן יעקב אומר לעשיו ויהי לי שור וחמור וכו' שאני מצדי השתמשתי בכל הדברים הגשמיים בצורה הנכונה והטובה ובזה העליתי לקדושה את כל החלקים שלי בעולם ויעקב מקווה שגם עשיו עשה את עבודתו ואז באמת אפשר לצעוד יחד לעולם יותר טוב עולם של גאולה, אך השליחים חוזרים ואומרים לו באנו אל אחיך אל עשיו" אמנם מבחינתך הוא אחיך אבל מבחינתו הוא עדיין עשיו כי עוד לא עשה את החלק שלו בתיקון העולם ולכן לא יכולה עדיין לבוא הגאולה. לכל אחד ואחת מאתנו יש את החלק שלו בעולם שעליו לתקן ולפעמים קל לנו להסתכל ולהגיד כמה רע יש כאן ולמה הקב"ה ברא עולם כזה מקולקל, אבל התורה מלמדת אותנו שבמקום להגיד כמה רע, פשוט עלינו לקחת את המכחול, לתקן ולהיות חלק מעולם מתוקן שיביא לגאולה. התורה מלמדת אותנו על הכוחות האדירים שיש לכל אחד מאתנו וגורמת לנו לפעול בעולם בצורה נכונה, במקום לשים איקס על המקומות הלא טובים שבעולם, פשוט לקחת את המכחול ולצייר אותם מחדש באור יפה ובהיר, במקום להסתכל על מדינות מסוימות בעולם ולהגיד כמה חושך יש שם, וכך גם כל אחד מאתנו יכול, במקום להתלונן על כך שאין אחדות בארץ לפתוח את הדלת לשכן השונה ממני ובמקום לבכות על הרע שיש לנו פשוט לנסות לתקן אותו. נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2017 00:29 |
|
| |
שרית560נשלח ב-17/11/2010 00:34 פרשת וישלח ויפגע במקום וילך כי בא השמש ויקח מאבני המקום (ויצא כח-יא) "ויפגע במקום": יעקב תיקן את תפילת ערבית. ומעשה היה ברבי שמעון בר יוחאי בנערותו שאל את ר' יהושע: תפילת ערבית חובה או רשות, אמר לו רבי יהושע רשות. הלך ושאל את ר' גמליאל ואמר לו: חובה. אמר לו: חובה. אמר לו: והלא ר' יהושע אמר לי שהיא רשות. אמר לו: המתן עד שיבאו תלמידי חכמים לישיבה. וכשנכנסו כולם חזר ר' שמעון ושאל: תפילת ערבית רשות או חובה, ור"ג זה שהיה הגדול שבהם אמר חובה. ושאל אם יש מן החכמים שחולקים עליו. עמד ר' יהושע ואמר: אין. כעס ר' גמליאל ואמר: והרי משמך מסרו לי שאמרת תפילת ערבית רשות. עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: אילו הייתי אני חי והוא מת, יכול חי להכחיש את המת. אבל עכשיו שאני חי והוא חי אי אפשר להכחישו, ואני מודה בטעותי שאמרתי לו שאין זו חובה. והמנהג בימים ההם היה שרב העיר אומר ההלכה והדרוש בלשון הקודש, ועל ידו עמד חכם שני שהיה חוזר ומשמיע הדברים בלשון ארמית, כדי שיבינו האנשים שאינם מבינים לשון הקודש. וכ"כ גדול היה כעסו של רבן גמליאל עד שהיה יושב ודורש והניח את ר' יהושע עומד על רגליו. לפי שלא היה לו רשות לישב בלי רשותו. והיה הדבר קשה בעיני החכמים, אבל לא היו יכולים לדבר, שרבן גמליאל היה דורש. וכשהתחיל המתורגמן להשמיע דבריו השתקוהו. ונתכנסו כל התנאים ועשו מעמד גדול ואמרו: כיצד נסבול הנהגה זו של ר"ג שזה שלוש פעמים ציער את ר' יהושע להניחו עומד על רגליו כהדיוט. ומפני שאנו מכירים אותו כחכם גדול אין ראוי לשתוק. עד שהחליטו להוריד את ר"ג מנשיאותו. אבל אמרו: את מי נושיב במקומו, ואע"פ שר' יהושע אדם גדול, אבל מאחר שהיה ריב בינו ובין ר"ג לא נצער כ"כ את ר"ג להושיבו במקומו, ואם נושיב את ר' עקיבא, מאחר שהוא בן גר חוששים אנו מר"ג שאם יקללו אין לו זכות אבות. וא"כ אין טוב מר' אלעזר בן עזריה שהוא חכם גדול, שאם ישאלוהו ר"ג הקושיא הגדולה ביותר, יוכל לענות לו, והוא אדם עשיר, שאם ר"ג יתלונן עליו בפני המלך, יש לו ממון כדי לבזבז ולקנות ידידים. והוא בא מעזרא הסופר, ואם יש לו זכות אבות אינו חושש מקללת ר"ג. אמרו לו לר' אלעזר: רוצים אנו שתהיה הראש ישיבה שלנו. ענה להם: אחשוב בזה בלילה. והלך לביתו והיה מהרהר בדבר הן או לאו. והיה קשה לו להכנס בדבר, לפי שהיה אז בן י"ח שנה. למחרת נעשה לו נס כשנתעורר והנה יש לו זקן לבן של י"ח שורות שהיה דומה לזקן בן שבעים. וכן אנו רואים בהגדה של פסח שאמר רבי אלעזר: הרי אני כבן שבעים שנה, ר"ל הוא נתן שבח להקב"ה שאע"פ שהוא צעיר לימי הוא נראה כבן שבעים. ורבן גמליאל הכריז בשעתו שכל תלמיד שאין תוכו כברו, היינו שאין פיו ולבו שוים, אל יכנס לבית המדרש. והעמיד שמש בפתח שלא ליתן ליכנס לשום אדם בלי רשותו, בטענה שכל מי שאינו לומד לשם שמים, מוטב שלא יבוא ללמוד, אבל כשהושיבו את ר' אלעזר לראש ישיבה, סילקו השמש הזה ואמרו: יכנסו הכל, בטענה שלימוד התורה יחזירם למוטב, שיכירו גדולת ה' ויקיימו מצותיו, ובאותו יום נתוספו ד' מאות ספסלים בבית המדרש. ויש אומרים שבע מאות. ואפילו רבן גמליאל לא הסיר לבוא לבית המדרש אפילו שעה אחת, שבהיות מחלוקתם לשם שמים לא שינו הדין לכבודם. ולכן לא היה קשה לר"ג לבוא אע"פ שהושיבוהו יותר נמוך, וזו היתה חסידות גדולה מצד ר"ג שאחר לא היה יכול לעמוד בזה, ולא היה בא לישיבה והיה לומד בביתו, שלא היה זקוק להספקת הישיבה. ובאותו יום עצמו נחלקו בישיבה ר"ג ור' יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה. ונפסקה הלכה כר' יהושע כי כולם הודו לסברתו. ולכן הלך ר"ג לבית ר' יהושע כדי לפייסו. כשנכנס לביתו אמר לו: מכתלי ביתך ניכר ליראות, שהם שחורים. ר"ל עד עכשיו הייתי סבור שעשיר אתה, שהית לובש מלבושי כבוד, אבל עכשיו שאני נכנס לביתך אני רואה שאתה עני ומוכר פחמים. אמר לו ר' יהושע: ודאי לדור שאתה מנהיגו, שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, ואין אתה שואל מהיכן הם מתפרנסים, שאם היית בעל מעלה היית צריך להתענין ולשאול את האנשים לאמור: ראיתי את ר' יהושע לבוש יפה, האם הוא עשיר או שמא הבגד הזה שהוא לובש לקח בהשאלה בדמי שימוש ממשכורתו כדי שיוכל לבוא בין הבריות. ואם היית חוקר בדבר היית יודע מצבי, שבודאי חייב גדול הדור להתעניין במצב החכמים לידע ממה הם מתפרנסים, שכל היום הם לומדים בישיבה. אמר לו רבן גמליאל: אני מכיר בשגיאתי ואני מבקש סליחתך. ור' יהושע לא נענה לו. אבל כשביקש למען כבוד אביו, נענה לו והשלימו ביניהם. אמרו החכמים: כיצד נעשה. שאחרי שמינינו את ר' אלעזר לראש ישיבה אי אפשר להורידו, שמעלין בקודש ולא מורידין, ולאחר שראינו שר' יהושע מסכים שר"ג יהיה ראש ישיבה, כיצד ינהג, שאם ידרוש כל אחד שבת אחרת לא נימנע מקנאה וממחלוקת, החליטו שר"ג ידרוש ג' שבתות ור"א שבת אחת, כי ר"ג היה קודם ראש ישיבה ויש לו חזקה מאביו, הוא ראוי ליתרון (מסכת ברכות) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא (ויצא כח-יא) פירש רש"י וישם מראשותיו עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות. וצריכין להבין, אם פחד מפני חיות רעות למה דוקא פחד על ראשו, על כל הגוף היה לו לפחד? עיין בזה בליקוטי שיחות של האדמו"ר מלובוויץ [שליט"א] זצ"ל שאמר בזה רעיון נפלא, כי ידוע כל מעשה אבות הוא סימן לבנים, וכל החלום הזה וכל גלות יעקב, סימן לבנים, והכוונה כאן כי כשילכו ישראל בגלות, יפחדו מחיות רעות, אלו דעות רעות והשקפות רעות, פן יכנסו בראשם דעות מינים ואפיקורסים, שמא חס וחלילה תתבלבל דעתם, וזאת הסכנה תהא על כל הגוף, לכן יעקב אבינו ביודעו את מצב לקח 'מאבני המקום' אבנים קדושים של בית המקדש, להגן על הראש, כי שם עיקר הפחד. ואז, אם השכל שמור, אין חשש מחיות רעות, ועם ישראל חי וקיים בקדושתו ובטהרתו. ובדרך זו ביאר האדמו"ר שליט"א זצ"ל את הכתוב בתהלים "יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך" (קכח, בב), אם מוכרח אתה לצאת לעבודה, הזהר! "יגיע כפך כי תאכל" תשקיע שם רק את הידים ולא את הראש כי הראש צריך להיות שקוע בעבודת ה' ובלימוד התורה, גם כשאתה נמצא בעבודה ורק הידים והכפיים יהיו שם ולא הראש עיין שם ותהנה. "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", גם האבנים צריכים להיות טהורים בבית, האבנים הצלחות והשולחן, זה האבן אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, - האבנים הרהיטים הכל צריכים לשמש בית אלקים. על דרך מה שאמר הכתוב "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב), בשעה שאדם יושב ואוכל, עליו לדעת כי השולחן קולט כל דיבורו אשר מדבר, "ואשריו" אם השולחן קולט דברי תורה הנאמרים בשולחן בשעת הסעודה כי לעתיד, יביאו את השולחן לפני ה', ויביע כל מה שקלט כמו שכתוב וידבר אלי זה השולחן, אשרי מי שהשולחן שלו יביע דברי תורה לפני ה' וחס וחלילה שלא יהיה להיפך ואשרי הזוכה. ואין הדבר צריך להיות תמוה שהשולחן ידבר כי הכל מתקים מחוות להקב"ה שנאמר מלא כל הארץ כבודו ובעשרת המכות כבר קרה שהמטה של האהרן שהוא דומם בלע את מטותיהם של החרטומים לכן לא רק השולחן גם קירות ביתו של האדם יעידו עליו ביום דינו שנאמר אבן מקיר תזעק. כותב הכלי יקר על הפסוק "אם יהיה אלקים עמדי וגו'" חלילה לומר שהיה יעקב בספק בהבטחת ה' יתברך כי כבר אמר לו אלקים "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", ועל כן בודאי שיעקב לא ביקש כלל על שמירת הגוף, אלא ביקש עכשיו על שמירת הנפש מן חהטא"... מסופר על העיר בריסק שכידוע היו בה כמה דורות של גדולי תורה, ועד לפני כשבעים שנה חי בה הגאון רבי חיים מבריסק שהיה המרא דאתרא. בזמנו היה אדם הדורש לרבים שהיה מושך לב האנשים בדרשותיו, אבל הצרה היא שהיה מכניס דעות פסולות בדרשותיו, וחולק על רבותינו הראשונים. על אדם שכזה כתב הרמב"ם שהוא נחשב למין מכיון שהוא כופר בתורת אבותינו כי מפרש פירושים נגד התורה הקדושה. ביקש הדרשן הנ"ל מרבי חיים מבריסק לדרוש לכל אנשי העיר ולא הסכים לו הרב. אמר אותו דרשן: יודע אני מדוע אינך מסכים שאדרוש בעירך, אבל אני מבטיח לך שבדרשתי אזכיר רק פירושים של רבותינו הרמב"ן, ואה"ח הקדוש, וכדומה, ולא אוסיף על דבריהם משלי. רבי חיים עמד על שלו, כשראה הדרשן כך הפציר הרב ואמר: בשבועה, שלא אוסיף דברים משלי. אמר לו רבי חיים: בא ואסביר לך בדרך משל מדוע איני מסכים שתדרוש. כידוע שאסור לאכול אבר מן החי, ורק אם ישחטו את הבהמה כראוי אפשר לאכלה. אבל אם יבשלו את הבשר בסיר שבשלו בו בשר טרף, הרי האוכל נאסר למרות שהבשר נשחט כראוי. כן הדבר אצלך. אתה מבקש לומר דברי רבותינו כולם קדושים על טהרת הקדושה אך הצרה היא שהם יוצאים מפה לא טהור לכן נאסרים כל דברי התורה כי מלבד שלא ישפיעו על הציבור לטובה גם תושפע עליהם חלילה רוח טומאה. מכאן יש ללמוד שככל שהמלמד יהיה ספוג בתורה ויראת שמים כך תהיה ההשפעה גדולה עבור התלמידים. ואכן בדור שעבר היו בוחרים צדיקים וקדושי עליון ללמד התנוקות. וסיפר הרה"ג ר' משה צדקא שליט"א (ראש ישיבת "פורת יוסף גאולה") כי אותו לימד הצדיק המקובל רבי אפרים הכהן זצ"ל, ובהיותם ילדים היה אומר להם הרב ז"ל "אנו לומדים כדי להקים שכינא מעפרא" ולמרות שהילדים לא היו מבינים את פשר הדבר, כשגדלו זכרו טוב טוב את אותם המילים שיצאו מפה קדוש... ואמר ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל שעשרים שנה לקח לו כדי לעקור את ההשקפה הלא טובה ששמע פעם מאדם רשע. אם אדם ענק שכזה אמר כך קל וחומר אנו שלא בריאים בנפשנו שצריכים להקפיד לבל נושפע משום השקפה שאינה טובה, כמו שיעקב אבינו הקיף אבנים סביב ראשו להשמר מדעות והשקפות לא טובות. (לבושי יוסף) והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (ויצא כח-יב) ובדרך אחרת נראה לומר והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם בגימטריא ממון, זהו ממון שהופקד אצל האדם להשתמש בו בדרכים טובות, ויזהר האדם לבל יחבול באותו ממון הנמצא עמו כפקדון, וכן שלא יבוא לידי התנשאות בחושבו שהוא עשיר, כי ה' משפיל אף מרומם, וזהו רמז הסולם, שבודאי אין המדרגה העליונה יכולה להתפאר על התחתונה ולראות את עצמה כגבוה מעל גבוה כי יבוא אדם ויהפוך את הסולם א"כ אותו עליון נעשה תחתון ואותו תחתון נעשה עליון, וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואם כן מה לאדם להתגאות בעוה''ז כאשר ברגע קט יכול לאבד את ממונו ולהיות עני כיום הוולדו, וע"כ ילמד האדם מוסר זה מסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (וידבר יוסף) הממון מסוגל לשנות את האדם בשעה קלה מן הקצה אל הקצה על כך מסופר בספר "תנועת המוסר". רבי נתן צבי פינקל רגיל היה לספר על מקרה שנזדמן לו לראות בצעירותו בשוק ווילנא. אשה רוכלת שעמדה בשוק ומכרה פולים התרגזה רוגז רב על אחת משכנותיה, כנראה מתחרה שלה, וגידפה אותה בקולי קולות עד שקצף הותז מפיה, וכולה כוסתה זיעה. נדמה היה שנחוץ זמן רב עד שיעבור זעמה והנה בעודה קוצפת ורוגזת ניגש אדם לשולחנה וביקש ממנה פולים בפרוטה אחת, ופלא היה לראות, כיצד רוכלת זו השתנתה לפתע פניה צהלו, חיוך חלף על שפתיה ובאדיבות רבה פנתה אל הקונה ונתנה לו את מבוקשו. מקרה זה גילה לרבי נתן צבי סוד גדול בכוחות הנפש: פרוטה אחת בכוחה להפוך אדם מקצה אל קצה ולבלום את המידות הסוערות ביותר, כאשר הן פועלות במלוא תוקפן. הפרוטה פעלה מה שלא יכלו לפעול כל אמצעי החכמה וההסברה הקיימים בעולם. ואם בפרוטה כך, הוא הדין בכל הנאה חושית כגון שבח או מחמאה, ולפעמים גם בחיוך קל או במילה אדיבה אחת אפשר לרכוש את לב בני האדם ולהפיג את רשעותם. רבי נתן צבי למד מהמקרה שראה עוד נקודה נפלאה: לאחר שהקונה שילם לרוכלת את הפרוטה שהגיעה לה תמורת הפולים, היא החלה להודות לו על החסד שגמל איתה ולהעתיר עליו שפע ברכות שיהיה בריא, שיאריך ימים עם אשתו וילדיו, שהקב''ה ישיב לו כפעלו הטוב ועוד. רבי נתן צבי הוסיף שהוא בטוח שהרוכלת ברכה את הקונה בלב שלם ובאמת הרגישה כלפיו הכרת הטוב. כוחה של אותה פרוטה אינו מתבטא רק בהבלגה על שחיתות המידות טובת הנאה כל שהיא, בכוחה להפוך בני אדם לטובי לב לאוהבי הבריות ולאנשי חסד (מורשת אבות) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (ויצא כח-יב) נראה לבאר על פי הכתוב בפסוק בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, שהאדם מצריך להתבונן בדרך עבודתו בעוה"ז שבענינים הנוגעים לשמים צריך להסתכל מי למעלה ממנו, וזהו בשמים ממעל, ואילו בענינים הנוגעים לעוה"ז שהם בחינת ארץ, ועל הארץ מתחת, שאדם יסתכל מי פחות ממנו בענייני העוה"ז, וזהו רמז הפסוק שהוא מוצב בארץ וראשו מגיע השמיימה, ואין לאדם להפך היוצרות, שבענייני העוה"ז ישאף לעוד ועוד ובענייני שמים יסתפק במה שיש לו ובפחות מזה, וכמו שהובא בספרי המוסר משל בעשיר אחד שהיה לו עלית גג בחצרו, וסולם מוצב לעלות ולרדת בו. האנשים באו לכלל סכנה, קרא העשיר למשרתו ואמר לו: "בבקשה ממך תוריד את הסולם הזה לבלתי יהיה מכשול". המשרת, התחיל שובר את השלב הראשון ועולה את הלמעלה ממנו, וכן על זה הדרך שובר את התחתון ועולה למעלה ממנו, עד שהגיע לראש הגג ואינו יכול לרדת, כי כל שלבי הסולם נעקרו ממקומן, ומיד הוא התחיל לצעוק עד שהביאו חבלים והורידוהו. אמר לו בעה"ב לאותו משרת שוטה שכמותך, היית צריך לעלות תחילה לראש הסולם ומשם להתחיל לשבור את השלבים וכך לרדת עד הרצפה, ואז הכל היה מתנהל נכון. לימים קרא לו בעה"ב לאותו משרת ואמר, הבט נא וראה ישנו בור בחצר שיש לו מדרגות מסוכנות שיכולים לסכן חיי אדם, לך ושוברם. מיד נזכר אותו משרת במה שאמר לו בעה"ב שצריך לעלות למעלה ובדרך זו לשבור את הסולם. וכן עשה. ירד מדרגה ושבר שלב וכן על זה הדרך עד שהגיע לקרקעית הבור ואינו יכול לעלות. מיד התחיל צועק על מצבו ובא בטענות על בעה"ב אשר אמר לו לשבור את הסולם בדרך זאת, אמר לו אדונו שוטה שכמותך, בראשונה הסולם היה מוצב בראש הגג על כן היית צריך לעלות למעלה ובירידתך לשבור את הסולם, אבל עכשיו שהסולם מוצב בתחתית הבור היית צריך לרדת למטה וכך לעלות, ואתה הפכת את היוצרות ועל כן בשני המקרים היית נפסד. וזהו רמז הפסוק סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שצריך האדם להזהר לבלתי להפוך את הדברים ויהיה בבחינה של אותו משרת שיצא קרח מכאן ומכן. (וידבר יוסף) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה...עולים ויורדים בו (ויצא כח-יב) סולם בגימטריה - ממון. כך הוא טבע הממון, אשר כדוגמת הסולם עולים ויורדים בו. יש שהממון גורר את האדם לעבר פחת, ויש שהוא מעלה אותו לגבהי מרומים. הכל תלוי כיצד משתמשים בו. לכן מומלץ להשתמש בממון למטרות צדקה וקדושה ורק אז נאמר: "שכל טוב לכל עושהם צידקתו עומדת לעד" כלומר שכרו בזכות הצדקה היא לעולמי עולמים ולחיי העולם הבא ואם אותו ממון הוא למטרות אחרות אזי ההנאה מימנו זה רק לחיי העולם הזה. הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א שסיפר בימי נעוריו היה מהלך בדרך אל הכותל המערבי ובקשה ממנו אשה זקנה בגיל שמונים שיתלוה עמה. סיפרה לו כמה גדולה מצות גמילות חסדים ובזה אפשר להציל נפשות, שהרי היה לה בן אחד כשהגיע לגיל שמונה שנים וכבר ידע מאה ועשרים דפי גמרא ונחלה בחולי של אגריפא שהיה שכיח אז, ומאחר ולא היה להם כסף בכדי לשלם לרופא לכן החליט בעלה למכור את ביתו ובכך יוכל לשלם לרופא, לאחר שמכרו את הדירה ובידם בסך שתי לירות, רץ בעלה לרופא לשלם לו שירפא את בנו, כעס הרופא ונתן לו שתי סטירות לחי, ואמר לו: "עכשיו אתה נזכר לבוא אצלי? כבר אין תקנה!" ובאמת הילד לא התגבר על מחלתו ונפטר. אמרה לו תתאר לעצמך אילו היה אז גמ"ח היו ממהרים מקודם ללכת לרופא, ואז הילד היה חי, ואם היה ממשיך לגדול מי יודע איזה גאון היה יוצא הילד הזה ע"כ. ואכן העושה גמ"ח בממונו ואפילו בסכום קטן סגולה היא לעושר, מידה כנגד מידה, כשם שהוא עוזר לזולת בממונו כך יהיה לו סיעתא דשמיא וממונו יתברך (לבוש יוסף) מלך אוהב צדקה ומשפט מי האיש החפץ חיים, לא בכוח יגבר על יצור, יתגבר ויסתפק במועט באכילה ושתיה פחות ממה שיש לו, וכן במלבושים ודירות יבחר לו דרך אמצעי כברת ה' אשר נתן לו, ולא ילך אחר המותרות, והמותר יתן לצדקה לעמלי תורה ויקנה לו חיי העולם הבא. וכן מצינו בדוד מלך ישראל, שאמר (דברי הימים-א, כב-יד) והנה בעניי הכינותי. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה, פ"ד, ה"כ), שמה שהיה מצמצם בהנאתו ותענוגי מלכים, היה מפריש לבנין בית המקדש ואסף הון רב. אף אנן נמי תנינן (אבות א, ה) יהיה ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. ופרשו המפרשים שכדי שתוכל לעשות שיהיה ביתך פתוח לרוחה, צריך שתנהיג את בני ביתך להסתפק במועט כעניים, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. מעשה בספר סיפורי חסידים מובא הסיפור על רבי יצחק מקלוש אחיו של רבי מאיר מפרמישלן: ביתו של רבי יצחק היה פתוח תמיד לרווחה לכל עובר ושב. פעם נכנס גוי וביקש פרוסת לחם. בבית נמצאו באותה שעה רק חלות שלימות שאפתה הרבנית לכבוד שבת, היא לא רצתה לחתוך חלה שלימה, כדי לתת ממנה לגוי. כשראתה זאת ר' יצחק הוא אמר לרבנית: חתכי את החלה, דם לא יצא מזה... עשתה האשה רצון בעלה, ופרסה לגוי כדי שובעו. לאחר זמן נסע ר' יצחק להונגריה דרך הרי הקרפטים. לפתע בדרך תפסו אותו גזלנים לקחו את כל אשר לו, והוליכוהו לראש הכנופיה שלהם כדי שיחליט אם להרוג אותו שלא יגלה את מקומם או להניחו בחיים. ראש הגזלנים היה אותו גוי שנתנה לו הרבנית פרוסת חלה. מיד הכיר את ר' יצחק, ואמר לאנשיו היהודי הזה החיה את נפשי, לכן, אל תהרגו אותו ותחזירו לו את כל מה שלקחתם ממנו. השיבו לו השודדים את כל אשר לקחו ממנו ושילחוהו לשלום. כשחזר רבי יצחק לביתו, פנה לאשתו ואמר: הלא אמרתי לך "חתכי את החלה, דם לא יצא מזה!" (סיפורי חסידים) ויאמר יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (ויצא כח-טז) הובא בחז"ל שארבעה דמויות חקוקות תחת כסא הכבוד, והם דמות אריה דמות נשר ודמות כרוב, ויעקב אבינו רגל רביעית במרכבה שדמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ואז בראותו זאת בחלום אמר אכן יש ה' במקום הזה, זארת אומרת אריה כרוב נשר ידעתי, ואולם ואנכי לא ידעתי, זאת אומרת אריה כרוב נשר יעקב לא ידעתי, שלא הכיר יעקב לדעת שגם דמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ורק בחלומו זה התברר לו שגם דמותו חקוקה למעלה (וידבר יוסף). זה רק מעיד על שיא הענוה של יעקב אבינו שרואה את עצמו כאדם פשוט. דעתו של הרב הקדוש ר' שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", לא היתה נוחה מכתב ה"רביות" שהכתירוהו. פעם אחת באו אליו הרבה חסידים על יום טוב, ובראותו אותם התחיל לקצוף עליהם וגער בהם בנזיפה: מה אתם רוצים ממני" התא אמרתי לכם כמה פעמים, כי אינני לא רבי ולא צדיק! אבל החסידים לא זזו ממקומם, וחיכו עד שיתן להם שלום. היה ביניהם תלמיד חכם זקן אחד, והשיב להרב: רבנו! הרי אנחנו עומדים כאן הננו רבים כנגדו, ואנחנו, הרבים, אומרים שרבנו הוא רבי ומנהיג הדור, ויחיד ורבים הלכה ברבים. על פי דין מוכרח איפוא רבנו ציית אלינו, הרבים, ולהורות לנו הדרך אשר נלך בה ברוחניות ובגשמיות השיב להם הרב: אמנם כן, זהו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "אתה ידעת לאיוולתי ואשמותי ממך לא נכחדו. אל יבשו כי קויך אל יכלמו כי מבקשיך (תהילים סט,ו-ז). רוצה לומר: אתה, רבש"ע אמנם יודע את איוולתי ואשמותי, שאינני לא חכם ולא צדיק, אבל בני האדם הלא אינם יודעים זאת, והם אומרים "רבי הושיענו!" ולשיטתם הם צודקים, שכן יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל בבקשה ממך, רבש"ע, "אל יבשו בי קויך אל יכלמו בי מבקשיך" (סיפורי חסידים) רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק", ביקר בכמה ערים גדולות ונחל שם כבוד רב ג''ס כספים לישיבתו, אחד מבניו שליווהו בדרכו, כתב משם מכתב לאמו שנשארה בבית, בין השאר הזכיר שהוא נהנה מאוד מהכבוד הגדול שאבא נוחל כאן, כשחזר ר' מנחם מנדל לביתו מצא את מכתב בנו לאמו, התרעם מאוד, קרא את בנו ונזף בו, פנתה הרבנית אליו בשאלה: מה הרעש? מה פשעו ומה חטאתו? השיב ר' מנחם מנדל דמי נשפך כמים מהכבוד שחלקו לי, והוא כותב שנהנה מזה? הרי לנו ממעשה זה להבין שאותם שזכו למדרגה של ענווה, הם באמת הרגישו כך שהם כאין וכאפס וכשחלקו להם כבוד זה היה מצער אותם ושום הנאה לא היתה להם מזה. (זיכוי הרבים) סיפר רבי יעקב משה חרל"פ על הענוה של רבו המובהק, רבי יהושע צבי מיכל שפירא בעל ?ציץ הקודש". מלבד מידת הענווה והבריחה מן הכבוד, מה מאד היה מתגבר להטמין ולהסתיר מעין רואה, לא רק את הליכותיו והידוריו בקודש, אלא גם מצוות רגילות שאין לעושיהם בעיני הבריות שום יתרון מעלה, גם שם היה מתחכם להסתירם, וכמו להבדיל שהגנב מחבל תחבולות עמוקות לבל תיודע גניבתו ועורמתו, כן היה ר' צבי מיכל מסתיר את דרכיו בכל מכל כל, שלא יעורר "חשד" עליון ושלא ימשוך חלילה את תשומת לב הבריות. וכה היה מפרש בשם גדול אחד את הפסוק: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'". האדם שהגיע לדרגה כלשהי בחיפוש עמקי התורה ומתעלה מעט, עליו לנהוג כאותו איש שמצא מטמון יקר של זהב ומרגליות, הירא פן יוודע הדבר למשטרה, כי היא תטול את המטמון ותחרים אותו לאוצר המדינה. לכן הוא עומד בפחד, מביט ומתבונן לכל עבר ורוח שלא יראו איך הוא זוכה באוצר היקר. כן ברוחניות, על האדם להטמין ולהסתיר כל מעשה טוב שעושה שלא תשורנו עין זר. ובזה יזכה לסיום הפסוק: "אז תבין יראת ה'" קו זה עמד לנגד עיני ר' צבי מיכל, ועל פיו חי את חייו הרוחניים. (מורשת אבות) כי לא אעזבך (ויצא כח-טו) הרב הצדיק ר' מנדל מוויזניצא ז"ל סיפר שחסיד אחד בא פעם לרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיצ'וב ז"ל, וסח לפניו דאגתו, כי מצבו רע מאוד, והוא בעל החוב גדול, והעולם עדיין אינו יודע מזה, כי עד עתה היה איש עשיר, ועתה איבד את כספו בעסקים רעים, ועדיין לא נשמע בין החיים דבר אסונו. אמר לו הרב הקדוש: דעתי שתקנה שטר הגרלה, ואי"ה תושע מזה. אמר לו החסיד: אמנם, איני מפקפק, חלילה, שהבטחת הרבי תתקיים, אך מי יודע מתי, שהרי דרך שטרי ההגרלות שכמה שנים עוברות לפעמים עד שיזכו, ובין כה וכה יתחילו בעלי החובות לנגוש אותי, וגם יש לי בת שהגיעה לפרקה ואני צריך להשיאה. הבטיח לו ר' לוי יצחק, שהשי"ת יזמין לו במהרה מעות, גם קודם שיזכה בהגרלה. החסיד קיים, כמובן, את דברי הצדיק וקנה שטר הגרלה. כאשר נסע לביתו, הגיע בדרך למלון אחד, ונטה לשם ללון. בלילה סר למלון שר גדול אחד שנסע במרכבה לדרכו, ואף הוא נתעכב ללון שם. בלילה חלם השר, כי במלון הזה נמצא עכשיו איש יהודי שיש לו שטר הגרלה שמזלו טוב, ועליו להשתדל להחליף את השטר שיש לו בשטר של היהודי, כי השטר של היהודי ודאי יזכה, ושלו אינו שווה כלום. וייקץ השר והנה חלום, ויישן ויחלום שנית כזאת, אז עמד ממשכבו, וציווה למשרתו שיחקור אם יש כאן איזה יהודי זר, ואם הימצא יימצא יקרא אותו אליו. המשרת הלך ומצא את היהודי, והביאו לפני השר. שאלו השר אם יש לו שטר הגרלה, והשיבו שכן. אמר לו השר: גם אני יש תחת ידי שטר כזה, בוא נא ונחליף בינינו את השטרות, ואני אוסיף לך על שוויו כמה זהובים. סירב היהודי לעשות כן ואמר: הוסיף לו השר עד אלף זהובים ובלבד שיחליף עמו והיהודי עומד בסירובו. אז קם השר בחמתו, וציווה למשרתו שיקח מהיהודי את השטר בחזקה. המשרת עשה כן, תקף את היהודי והוציא ממנו בכוח את השטר, ומסר לשר. אמר השר ליהודי: בכל זאת אינני רוצה לגזול אותך, ולכן הנני נותן לך את אלף הזהובים שהצעתי לפניך, וגם את שטר ההגרלה שלי. קיבל החסיד בעל כרחו את הכסף עם השטר של השר ואמר "גם זו לטובה", ונסע לביתו והשיא את בתו בהרחבה. לא ארכו הימים, והשטר שמסר השר ליהודי בעל כרחו זכה בהגרלה סכום גדול. ונסע החסיד לברדיצ'וב, לקבל פני רבו. אמר לו הצדיק: ראיתי כי מזלך הושפל עד לעפר, והוכרחתי לשלוח את בעל החלומות שידבר על לב השר שיחליף איתך את השטר שלו, כי ראיתי שהשטר שלו יזכה ולא שלך, ואלף הזהובים שהוסיף לך הוא, משום שאמרת כי אתה מוכרח תיכף להשיא את בתך, לכן מתחילה היתה לך ישועה קטנה, ואחרי כן באה הישועה הגדולה. נסע החסיד לביתו, ונעשה עשיר גדול יותר משהיה בתחילה. כשסיים הרב הצדיק מוויזניצא את הסיפור, אמר: לזה כיון הקב"ה באמרו ליעקב אינו "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך", שלכאורה קשה: מאי "עד אשר עשיתי", וכי אחרי שיקיים הבטחתו יעזוב אותו? והלא אי אפשר להתקיים אפילו רגע אחד בלי השגחתו יתברך, אבל הפירוש הוא: אפילו עד שתבוא הישועה הגדולה גם כן לא אעזבם, ותהיה לך בינתיים ישועה קטנה. (אמרי חן) ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו (ויצא כט, ד-ה) ואע"פ שלבן היה בנו של בתואל, מאחר שבתואל היה שפל ונבזה בעיני הבריות, לא רצה לבן שיקראו לו על שמו, אלא בן נחור, שכן בהיותו אחיו של אברהם, הוא חשב זאת ליחוס. ויש מפרשים שלא שאל אותם אם הם מכירים אותו, שבודאי לא נאה לשאול כך הואיל והיה מפורסם בעיר, אלא שאל אותם אם מכירים את אופיו, אם יש בו תכונות נאות כמו לנחור אחי אברהם, או שהוא רמאי גדול כפי שהיה מפורסם בכך. אמרו לו ידענו, ולא אמרו לו אנו יודעים אותו ולא, ומכירים אותו, אלא ידענו פירושו ירדנו לסוף דעתך. והראיה הנה בתו רחל באה היום עם הצאן, וזהו מפני ששום רועה אינו רוצה לרעות צאנו, לפי שכולם כבר נכוון בו, ולכן מוכרחה בתו לרעות הצאן. ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן (ויצא כט-ו) האם אתם חיים בשלום איתו, הואיל והוא רמאי יתכן שאתם אויביו. ענו לו אנו בשלום עמו ואם אתה רוצה להאריך בדיבורים ולשאול שאלות רבות, הנה רחל עומדת לבוא עם הצאן וממנה תדע הרבה, שכל הנשים דברניות הן. ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו (ויצא כט-ח) כשראה את כולם רובצים במקום אחד היה סבור שרוצים לאסוף המקנה כדי לחזור לביתם, אמר להם אם שכירי יום אתם עדיין לא נשלם היום ששכיר יום שהשכיר עצמו לבעל הבית כדי ללמד או לכתוב או שאר המלאכות, אע"פ שיש לו רשות שלא להתחיל במלאכה עד שתצא השמש, אבל הוא מחויב לעבוד עד צאת הכוכבים. ולא ירמה לבטל ממלאכתו אלא יעבוד באמונה כל היום עד הזמן הנ"ל. וביום ששי יכול לילך קודם קצת בכדי שיוכל למלא קיתון של מים ולצלות דג קטן וידליק נר לכבוד שבת, אבל שאר הימים אין לו רשות לילך לביתו עד אותו זמן. וזהו דין תורה. ואפילו אם הצאן שלכם לא זמן האסף המקנה. לכן אני מייעץ לכם לכו והשקו הצאן והמשיכו לרעות. "עוד היום גדול"...חשש מפני גזל של בעל הבית שהיום עוד גדול ועדין לא שקיעה חיזרו לעבודה. ויהיה כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר ויושק את צאן לבן אחי אמו (ויצא כט-י) והוריד האבן ביד אחת כאדם המעביר פקק מפי צלוחית אע"פ שהיה עייף מן הדרך שהלך שלש פעמים ביום אחד, כפי שכתבנו, וזה מראה שהיה גבור ואמיץ כה. והמים עלו למעלה מעצמם והשקו את הצאן של לבן אחי אמו. ובראותו את הפלא הזה הבין שהקב"ה זימן לו את זיווגו במקום הזה. וזה שאומר הכתוב שלבן היה אחי אמו אע"פ שזה מובן מעצמו, אלא להודיענו שלא עשה כן מתוך אהבה לרחל, אלא בשביל רבקה אמו, וכל עשרים השנה היו הולכים המים ונובעי למעלה בזכותו של יעקב. (מעם לועז) <*>- נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2017 00:32 |
|
| |
שרית560נשלח ב-17/11/2010 00:38 מצבת קבורת רחל רחל לכאורה היא דמות טרגית לאורך כל חייה וגם במותה ובכל זאת היא עתידה של האומה חייה ומותה הטרגיים של רחל. לאחר שסוף סוף זכתה להיכנס לארץ, וסוף סוף נתמלאה משאלתה והיא זוכה לבן השני שהיא כה ייחלה לו, דווקא אז היא מתה. מותה זה מסמל את חייה הטרגיים של רחל שלא ראתה נחת בחייה מאז ילדותה. נתייתמה מאמה בילדותה כמו שמדייקים מהכתוב: "ותרץ ותגד לאביה", ואומר רבי יוחנן (מדרש הגדול): "לעולם אין אשה רגילה אלא לבית אמה וכאן כתוב ותרץ לאביה? אלא שמתה אמה". אבל גם ביתמותה אין היא מלקקת דבש, אלא כבר כילדה היא יוצאת לרעות עם צאן אביה בעוד אחותה הבכירה יושבת בית ומקבלת הכל מן המוכן. שעה אחת של נחת היתה לה בפגישתה הראשונה עם יעקב, היא זוכה למלוא החיבה והאהבה, אולי היתה זו התקופה היחידה בחייה שבה זכתה לקורת רוח. אבל כבר מרגע שיעקב מציע לרחל נישואין מתחילות הבעיות, אמר לה: התינשאי לי, אמרה לו: הן, אבל אבי רמאי ולא תוכל לו, אמר לה: אחיו אני ברמאות. אמרה לו: אחות מבוגרת ממני יש לי שמא יכניסה אבי לך, מסר לה יעקב סימנים כדי שלא ירמה אותו אביה לבן. אלא שרחל סיכלה את עצתו, כשהכניס לבן את לאה חששה רחל שאחותה תתבייש, עמדה ומסרה לה בחשאי את סימניה. וזהו שכתוב: "ויהי בבוקר והנה היא לאה" - וכי עד עכשיו לא היתה לאה? אלא בגלל אותם סימנים שמסר לרחל והיא מסרה אותם ללאה לא היה יודע עד שעה זו. זו היתה תכונתה של רחל שהקדימה טובת אחרים לטובתה, עד כדי נכונותה לוותר אפילו על בחיר לבה שכה אהבה ובלבד שלא לבייש את אחותה. ועל המעשה הזה שילמה אח"כ רחל מחיר כבד בחיי הנישואין שלה, בפער שבינה לאחותה. בעוד היא עקרה, יולדת אחותה ליעקב ארבעה בנים מוצלחים, פער המביא את רחל לקנאה והתפרצות באמירה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". דבריה הקשים של רחל לא עמדו לאהבתו של יעקב לרחל והוא מגיב ואומר אליה בחרון אף: "התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". תגובתו זוכה לביקורת מבורא עולם: "אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות?!". וככל שלאה מוסיפה ללדת כך שומעת רחל בסביבתה שהכל מרננין אחריה ומחרפין אותה ואומרים: אילו היתה רחל כשרה היה יולדת, ועל כן כשלבסוף נולד יוסף אומרת רחל: "אסף ה' את חרפתי", שכל החרפה הזו באה לה רק מפני טוב לבה. דאגה נוספת של רחל לטובת האחר אנו מוצאים גם בגניבת התרפים של אביה, שעשתה זאת כדי להכרית עבודה זרה מבית אביה (רש"י), ולפי רבינו חננאל: "לגרום לאביה לחזור בו שיאמר אלהים הגנוב אין בו ממש". גם כאן הכוונה הטובה של רחל היתה בעוכריה, והיא שגרמה ליעקב לומר ללבן: "עם אשר תמצא אתאלהיך לא יחיה", ופרש"י: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך". אך לא רק בחייה אלא גם במותה לא זוכה רחל לכבוד הראוי לה, אין היא נקברת בקבורת האמהות, ואפילו לא בבית לחם, אלא בדרך אפרתה. על כך שאלו במדרש: "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרתה, אלא צפה ברוח הקודש שעתידין הגלויות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתבקש רחמים עליהם". ורש"י (בראשית מח ז) מוסיף שהדבר נעשה על פי ציווי הקב"ה עצמו, שכך אמר יעקב לבנו יוסף: "אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאה רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: 'קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה', והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב'". גם כאן, אפילו בקבורתה, רחל מוותרת למען האחרים. ומפני התכונה הזו היתה "רחל עיקרו של בית" (ב"ר עא ב). לאה שנתנה לאומה את הכהונה והמלכות היא נתנה לאומה את ההווה, את ההווה החומרי (מלכות), ואת ההווה הרוחני (הכהונה), ואילו רחל דואגת לעתידה של האומה, כמו שאומר לה הקב"ה: "יש שכר לפעולתך נאם ה'... ויש תקוה לאחריתך". נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/11/2018 01:26 |
|
| |
להצלחת הרב חיים צבי בן שרה פרשת וישלח נאמר בפרשה: "ויקם בלילה ההוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק". רבותינו במדרש שאלו על מה שנאמר "ואת אחד עשר ילדיו", והרי עוד בת היתה לו ליעקב, דינה שמה, והיכן היא דינה?, והשיבו רבותינו, נתנה בתיבה (מן ארגז עץ גדול מאד) ונעל בפניה, שלא יתן בה עשיו הרשע את עיניו, ולכן נענש יעקב אבינו, שלא נתן אפשרות שדינה תנשא לעשיו, ועל ידי זה אפשר שהיתה מחזירתו למוטב, ולבסוף נפלה ביד שכם בן חמור. והדברים מפליאים, עשיו, גדל בבית אבות העולם, על ברכי אביו קודש הקדשים יצחק אבינו עליו השלום, וסבו, אברהם אבינו שהושיבו על ברכיו וטיפל בו וחינך אותו, ובודאי גם אמו הצדקת רבקה חינכה אותו כראוי, ובכל זאת לא הועילו כל הדברים הללו, ועשיו יצא רשע מאין כמוהו, ואם כן, איזו תרעומת יש בכלל על יעקב, מנין לו לחשוב בכלל על אפשרות שכזו שדינה שהיתה אז נערה צעירה, דוקא היא תוכל להחזיר את אחיו בתשובה. אבל רבותינו במדרש אמרו על הפסוק "למס מרעהו חסד", זה יעקב, שמנע חסד מאחיו עשיו, שלא נתן לו לישא את דינה, שהיא היתה יכולה אולי להחזירו בתשובה, ואף שהוריו הצדיקים לא הצליחו לחנכו לדרך טובה, דינה היתה יכולה להחזירו בתשובה, כמו שאמרו במדרש, מעשה בחסיד וחסידה, שהיו נשואים זה לזו, ולאחר הרבה שנים שלא זכו לבנים התגרשו זה מזו, הלך החסיד ונשא מרשעת אחת, ועשתה אותו רשע, הלכה צדקת ונישאה לרשע אחד, ועשתה אותו צדיק, ללמדך שהכל מן האשה. אם עשיו היה נושא את דינה, ודאי היה אוהבה מאד, והיא היתה יכולה לדבר על לבו ולהשפיע עליו לחזור למוטב יותר מכל החינוך שבעולם, היא היתה מעוררת לתחיה את כל החינוך שספג, והיתה "המכה בפטיש", לעשותו צדיק גמור. כתוב במשלי "חכמות נשים בנתה ביתה, ואולת בידה תהרסנו", ומסביר רש"י, אשה חכמה, היא בונה את ביתה ומקיימת אותו, ואשה שהיא טפשה, בידיה תהרוס את אותו הבית, ראש המשפחה יורד לתהום ועמו כל ביתו וזרעו אחריו. וראיה לדבר, מאשתו של און בן פלט, שהיא הצילה את און ממחלוקת דתן ואבירם, ובזה ניצל מאבדון, ואילו אשתו של קורח, היא היתה זו שדחפתו לעשות מחלוקת עם משה רבינו, היא הכניסה לו בראש שמשה שונא אותו, וכך ירדו קורח ועדתו לתוך פי הארץ. ולעומת זאת, דבורה הנביאה, שהיה בעלה עם הארץ, הלכה ועשתה פתילות למקדש למנורה, ושלחה אותן ביד בעלה, שיהיה מקורב לתלמידי חכמים, ועל ידי כך נעשה אדם כשר. ומי גרם לו כל זאת, אשתו הצדקת, שנהגה עמו בחכמה, והביאתו לחיי עולם. כל זה ראו חז"ל בעיני שכלם, ולכן הבינו כי יש תרעומת ותביעה על יעקב אבינו שמנע את האפשרות האלהית שעשיו ישא את דינה. וכל זאת בזכות ובחובה שיש לכל אשה בביתה, לבנות או להרוס, לשבט ולחסד, כי הכל תלוי באשה. על כן נשים צדקניות צריכות לדעת מה כחן, כי רב הוא, ובידן דרך כלל להשפיע על בעליהן ללמוד וללמד לשמור ולעשות, והני נשי במאי זכיין, במה זכותן, בכך שהן עושות שבעליהן ובניהם ובנותיהם ותנהלו בדרך ישרה, ויזכו לרב טוב בזה ובבא. שבת שלום. נשלח מהאנדרואיד שלי
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2020 18:35 |
|
| |
פרשת וישלח "עם לבן גרתי" עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי תמה ר' יצחק זליג מורגנשטן, האדמו"ר מסוקולוב: יעקב, בחיר האבות, כלום נאה לו להתפאר בזאת ששמר תורה בבית לבן ? מי ישמור אם הוא לא ישמור ? אלא "עם לבן", פירוש: ביחד עם מעשה לבן, בתוך העובדין (מעשה) של חול "גרתי" שמרתי תרי"ג מצוות, התורה כולה. זכיתי והכנסתי את הקדושה גם בעבודתי הפשוטה והרגילה. "עם לבן גרתי" ותריג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים (רש"י) יעקב אבינו נאנח ואמר: אמנם תרי"ג מצוות שמרתי, אולם מצטער אני כי לא למדתי מלבן לקיים את המצוות בשלמות כזו של התלהבות ומסירות, כפי שהוא היה עושה את מעשיו הרעים.. "וירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם" על מה היה יעקב ירא מאד ? מדוע "ויצר לו" ? אלא פרשו גדולי החסידות : על כי "ויחץ את העם", משום שהשתררה חציצה והתפלגות בקרב עמו, ולא מאונס. ידע יעקב כי כל עוד מלוכדים כולם יחדו, אין יד עשו יכולה לשלוט בהם, ואילו משנחלקו למחנות, יש מקום לחשוש מפניו. "קטונתי" ר' יוסף מדלאטיטש קרא בסדר "התרת נדרים" בערב ראש השנה "ואין אני תוהה חס ושלום על קיום המעשים הטובים שעשיתי". הפסיק לרגע, ואמר : בטח "טעות דפוס" נשתרבבה לכאן, כי מה מעשים טובים עשיתי ? הסתכל ועיין בסידור נוסף ושוב אותו הנוסח. מיד געה בבכי מר ואמר וכי אלו מעשים טובים עשיתי ?? "מן הבא בידו מנחה לעשו" אמר השרף הקדוש ר' מנדל מקוצק : אדם שעושה מצווה כפי שמזדמן לידו, בלי ישוב הדעת ובלא כוונה, בחפזון ובפזיזות – הרי זו "מנחה לעשו" חיזוק לסטרא אחרא. "ויוותר יעקב לבדו" שכח פכים קטנים וחזר עליהם שחזר יעקב על הפכים הקטנים מפני שכל דבר שנתנו לאדם מן השמים יש בו בחביון נפשו איזו שייכות אליהם, ולכן יש להיזהר לא לקלקל ולא לאבד את הדבר. ומכאן מוסיף הרי"מ, מקל וחומר, למעלות ותכונות טובות שאדם מחונן בהם מן השמים, שיהא זהיר לא לקלקל ולא לאבד מהם.. "וירא יעקב מאוד ויצר לו" יעקב נתקף בפחד מפני אחיו, אך מיד התחרט על כך וצר היה לו, הכיצד נתיירא הוא מפני משהו חוץ מה' יתברך ... "קטנתי מכל החסדים" ע"י החסדים שעשיתי זכיתי למידת הענוה. קטנתי – מכל החסדים, ע"י שאדם עושה חסדים לזולתו הוא נעשה קטן בעיני עצמו וזוכה למידת הענווה. "כי ירא אנכי אותו" מתיירא אני – אמר יעקב – על שום "אנכי אותו", ששמתי את עצמי "אותו" ואמרתי לאבי "אנכי עשו בכורך" וחוששני שמא יחשב לי הדבר לחטא. "וישלח יעקב" וישלח – וי שלח, כלומר יעקב שלח ממנו את ה"וי", גירש ממנו את העצבות. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
|