פרשת ויחי

חרדת פרעה

ויפל יוסף על פני אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה ויבך הרבה ככה ויקרא אבי! אבי! ויקרעו אחיו ונשיהם ובניהם את שמלותיהם וישימו שקים במתניהם  ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה וימררו בבכי ויודע דבר מות יעקב לכל אנשי מצרים וימהרו ויבאו ליעקב לספוד לו ולבכותו. ויהי אחרי כן ויצו יוסף את עבדיו הרופאים לחנוט את יעקב אביו בכל מיני בשמים ויעשו הרופאים ככל אשר יצום יוסף אדוניהם. ויעברו שבעים יום אחרי מות יעקב ויאמר יוסף בלבו עתה באה העת אשר אשאל מאת פרעה לתתי להלך ארצה כנען לקבור שם את אבי אפס כי אנכי לא אלך אליו הארמונה לדבר עמו פן תשמענה אזני ביום המר הבזה בקול שרים ושרות אשר בארמון המלך...על כן אין טוב לי בלתי אם אגיד את שאלתי אל האמנת אשר בבית פרעה ואמרה למלכה והגידה בשמי למלך וישלח יוסף ויקרא לאמנת ויאמר לה הואילי נא ואמרת למלכה ותגיד לפרעה לאמר תנה את יוסף לקבור את אביו בארץ כנען כאשר השביעהו לפני מותו וישמע פרעה וישלח אל יוסף לאמר לו לא אוכל תת אותך ללכת ארצה כנען לקבור את אביך וישלח יוסף אל פרעה ויאמר לו אתה השבעתני לבלתי גלות את סודך ואבי השביעני לקברו בארץ כנען...והיה אם לא תתנני להקים את השבועה אשר השביעני אבי כי קטן הדבר בעיניך ונקיתי אז גם מן השבועה אשר השבעתני אתה ביום ההוא.. ויהי כשמוע פרעה את הדברים האלה ויחרד חרדה גדולה עד מאד וישלח אל יוסף לאמר לו אל תהיה שבועה קלה בעיניך עלה וקבור את אביך, כאשר השביעך!....

שלשים וששת כתרים

ויצו יוסף ויעשו לאביו מטת זהב ויפארוה באבני שהם ובדלת ויקח יוסף מכסה נחמד מעשה ארג משובץ אבני שהם וברקת ויכס בו את  יעקב אביו וישם כתרו בראשו ואת שרביטו שרביט הזהב נתן בידו וישכיבו את יעקב על המטה וישאו בני יעקב את המטה כאשר צום ויעברו לפניה גדודי מצרים לפנות את הדרך ויתר אנשי מצרים  חגורי חרב ומלבשים  שריונים הולכים אחרי המטה ואחריהם עם רב מאד מקוננים ובוכים את יעקב. וחמישים איש מעבדי יוסף הולכים לפני המיטה ומפזרים בכל הדרך מור ואהלות וכל מיני בשמים ובני יעקב נושאי המטה הולכים על הבשם בכל הדרך. ויהי בבואם עד גורן האטר אשר בעבר הירדן ויספדו ליעקב במקום ההוא מספד גדול מאד וישמעו כל מלכי כנען כי מת יעקב ויצוו את עבדיהם לאמר שימו שמיכות שחורות על סוסינו ועל חמורינו וחבשו אותם ובאנו כולנו אל יעקב בן יצחק בן אברהם העברי לספוד לו ולבכותו ויעשו העבדים כאשר צוו וירכבו המלכים ועבדיהם ויבאו עד לפני גורן האטר וירדו מעל סוסיהם ומעל חמוריהם ויתירו את אזורי מתניהם ויוציאו את כלי מלחמתם אשר מתחת למדיהם וישימו אותם על האדמה כי אמרו איכה נגש אל יעקב איש השלום והרחמים וכלי מלחמה תועבת נפשו עלינו?? ויהי כגשתם אל המטה ויראו והנה עטרת זהב גדולה נתונה בראש יעקב וימהרו ויסירו את כתריהם מעל ראשיהם וישימו אותם מסביב למטת יעקב ויהי מספר כל הכתרים המעטרים את המטה שלשים וששה. ואחר זקפו המלכים את קומתם ויביטו אל יעקב ביראת הכבוד ויאמרו איש אל רעהו אבל כבד זה למצרים וירא ה' את החסד אשר עשו מלכי כנען ליעקב ויחשב את הדבר הזה להם צדקה.

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם (ויחי מח ח-ט)

המדרשים שואלים וכי לא היה מכירן, והלא בכל יום יושבין ועוסקין בתורה לפניו ועכשיו הוא אומר "מי אלה"? והרי קודם לכן אומר יעקב אבינו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (שם ה) ועכשיו שואל "מי אלה"? ומפרש רשי (ומקורו במדרשים כאן) ביקש לברכם ונסתלקה השכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, "ויאמר מי אלה" מהיכן יצאו אלו שאינן ראויים לברכה? עונה לו יוסף "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה" הראה לו שטר אירוסין ושטח כתובה ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש ע"כ.

לכאורה צריך להבין מה תשובתו של יוסף לטענתו של יעקב אביו שאין אפרים ומנשה ראויים לברכה בגלל שבעתיד יעבדו עבודה זרה. כיצד מה שמראה יוסף ליעקב אבינו שטר אירוסין ושטר כתובה, מספק את טענת יעקב ועל ידי כך נחה עליו רוח הקודש?

והנה, תרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם את הכתוב "בני הם שר נתן לי אלהים בזה" (בראשית ויחי מח ט) "בני הינון דיהב לי מימרא דה כדין כתבא דעליה נסיביתי אסנת ברת דינה ברתך" ע"כ. שיוסף לקח את אסנת בת דינה בת  יעקב.

אסנת היתה בת דינה בת שכם בן חמור, וכשנולדה בת זו גירשה יעקב מביתו ותלה לה קמיע בצווארה שכתוב בו שהיא אסנת בת דינה בת יעקב, והושיבה במדבר בתוך סנה, וליכך קראוה "אסנת" ובא מלאך גבריאל והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע ויוסף ראה את הכתב הזה  ונשאהף ואת הכתב הצניעו. וזהו שאמר לאביו "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה" הראה לו את הקמיע ההוא, ע"כ.

אך גם לפי האמור לעיל צריך להבין, איך דבר זה סילק את הטענה שלעתיד לבוא יחטאו זרעם של אפרים ומנשה שבגלל כך הם לא היו לכתחילה ראויים לברכה?

אלא, כשיעקב עמד לברך את אפרים ומנשה הוא ראה את העתיד (ראה כלי יקר כאן) שמבניהם יצאו מסיתים ומדיחים לעבודה זרה, לכן חשב שאין הם ראויים לברכה מכיון שמסתכלים גם  על העתיד בא יוסף ומבקש רחמים מאת יעקב אביו ואומר לו שלא יסתכל על העתיד אלא על ההוה כיום הם כשרים ונעשו בכשרות על ידי שטר אירוסין ושטר כתובה ואין בהם פסול, ומכון שהיום הם צדיקים ראויים הם לברכה מיד נחה רוח הקודש על יעקב וברכם. ולא עוד. אלא שיוסף מראה ליעקב את אותו קמיע שאשתו היא אסנת בת דינה בת יעקב. על ידי מעשה זה מראה יוסף ליעקב שגם הוא דן את אסנת על פי ההווה ולא על פי העתיד שבזמן שנולדה גירשה מביתו (פרקי דרבי אליעזר פרק לח) שלא יאמרו כל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב ע"כ. ולא דן את אסנת על פי העתיד שעתידה לשמור על צניעותה ולהינשא כדת וכדין ליוסף. אם כן מדוע לגבי אפרים ומנשה אתה דן אותם על פי העתיד ולא על פי ההווה? מיד נחה עליו רוח הקודש וברכם.

ויכוח מעין זה מצינו בין הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת לגבי ישמעאל. לאחר שגורש מבית אברהם אבינו עם אמו הגר, נאמר בכתבו "וישמע אלהים את קול הנער ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית וירא כא יז) ואמרו בגמרא (ראש השנה טז עב) אמר רבי יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר "כי שמע את קול הנער באשר הוא שם", ע"כ. וכן אמרו בבראשית רבה (נג, יד) אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו פניו ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם עכשיו מה הוא? אמרו לו צדיק אמר להם הנני דן את האדם אלא בשעתו (אור חדש)

ויברך את יוסף ויאמר וכו' המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (ויחי מח-טז)

ויש לדקדק הרי לא מצינו שיעקב ברך את יוסף, אלא את בניו בלבד, וכיצד אומר הכתוב ויברך את יוסף, להודיענו שהברכה הכי חשובה ורצויה לאדם היא שבניו ילכו בדרך התורה  וביראת שמים אמיתית, ולכן נאמר ויברך את  יוסף שהברכה של הבנים היא הברכה של אביהם שנאמר בריא מזכה אבא. (וידבר יוסף).

המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ  (ויחי מח-טז)

כתוב במדרש: "וידגו כדגים הללו שגדלים במים,וכל טיפה שיורדת מקבלין אותה בצימאון, כמי שלא טעם טעם מים מימיו" וכן ישראל גדלין בתורה,ושותים בצמאון כל דבר תורה, והיא ברכת יעקב אבינו שנאהב,נבקש ונרדף אחר חכמת התורה,ואמר אחד החכמים: "כל זמן שאדם מבקש את החכמה הוא משכיל,וכל שחושב את עצמו למשכיל אינו אלא סכל".

שלמה המלך בקש מהשם יתברך: "ונתת לעבדך לב שומע" משאלה כיצד הלב יכול לשמוע? אלא הכונה כל מה שקשור לדברי תורה יכנס מהאוזן האחת וישר ללב מבלי סינונים שחלק יצא מהאוזן השניה והתענה ארבעים יום כדי לזכות לחכמה. ומטעם זה ספר משלי מתחיל באות מ' רבתי,ואכן זכה לחכמה,לכסף ולזהב,ושאר תענוגים,וכן בגמרא בבא מציעא (פה). מסופר על רב יוסף שהתענה ארבעים יום,כדי לזכות לתורה.

והתורה מספר לנו שבח אחד ומיוחד על יהושע בן נון: "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" חבל לו על כל רגע שהוא רחוק ממשה רבו,ולכן הוא עולה עמו להר סיני,עד למקום המותר,וממתין שם בלא לחם ובלא מים,כדי לשמוע ממשה רבנו עוד איזה דבר תורה מתוק,ללמוד עוד הנהגה יפה,וזהו השבח הגדול ביותר,שהיה כדי לתאר את מי שירש את משה רבנו, עליו השלום.

בדרך זו חנכונו רבותינו ואבותינו,והנחילו לנו דרך חיים לבקש את התורה באהבה ובחשק,עד שנחלה עצמינו עליה.

מספרים על הגאון הצדיק מחבר ספר "בני יששכר" זכותו יגן עלינו אמן, שהיה בקי בעל פה בכל התפילות והפיוטים של הימים הנוראים,וכשנשאל מהיכן היה לו את הזמן ללמוד זאת בעל פה, השיבם,שכאשר היה צעיר היה לומד ללא הפסקה ובקושי ישן בלילות רק הוגה בתורה ומקיים את הפסוק והגיתה בו יומם ולילה למהדרין ,והוריו מנעו ממנו בתוקף ללמוד בלילה, וכבו את האורות,אך תפסוהו קורא לאור הלבנה,לא היתה להם בררה, ונעלוהו לישון במחסן ללא ספרים,אולם היה שם מחזור אחד לימים הנוראים,ומרב חשקו ורצונו בתורה, העדיף לפחות לנצל את הזמן "וללמוד" את תפלות הימים הנוראים, וכך חזר וחזר עד שהיו שגורים על לשונו בעל פה,כך היתה אהבתם עזה לתורה, ורגע לא זזו מאורה, הלכו במסירות נפש מישיבה לישיבה לחפש איזה ספר,היו שולחים מכתבים אחד לשני בבקשה שיעתיקו איזה דף גמרא וישלחו להם,והפריע להם אם לא ראו את הדברים ברורים,וגם מי שכתב איזה נושא וחקר ודרש אותו,ושמע שיש עוד מאן דהוא שכתב או דן בזה,היו רצים ומחפשים בצמאון,שמא יתוסף להם עוד איזה דבר חכמה ותבונה.

דברים אלו וכיוצא בהם,מלמדים אותנו, שאדם שעמל בתורה, וצמא לשתות עוד טיפת מים,לעולם לא יפסיד,אלא ירויח רווח עצום,גם בעולם הזה וגם לעולם הבא. ואדם זה נעשה מנותק מסביבתו,ואינו מתפעל משום דבר שיראה,ופעמים רבות שוכח הוא לאכול או לשתות ולשון וכו',והדברים מפורשים ביתר שאת במשנה תורה להרמב"ם,(פרק כ"ב מהלכות אסורי ביאה) שאין מחשבת העריות ויצר הרע שולטים אלא בלב הפנוי מהחכמה.

וכן בגמרא (ברכות סא). מסופר שפגש פפוס בן יהודה את רבי עקיבא יושב ומקהיל קהלות ברבים ושאלו: "מדוע אינך מפחד ממלכות הרשעה?" ענהו רבי עקיבא במשל: משל לשועל שאמר לדגים, בואו ותעלו ליבשה,ונחיה יחד כמו שחיו אבותיכם עם אבותי. ענוהו הדגים: אם עליך אומרים חכם שבחיות,לא חכם אתה,אלא טיפש שבחיות,שכן אם במקום חיותינו אנו מתיראים ביבשה,שאין לנו חיים,על אחת כמה וכמה,ובזה השיבו רבי עקיבא,ומה במקום חיותינו,שהיא התורה אנו מתיראים,אם נעזבה או נפסיק מלמודינו על אחת כמה וכמה שלא יהיו לנו חיים.

וידוע שהגאון רבי זלמן מוולאז'ין זכר צדיק לברכה היה מתמיד עצום בתורה,לילה כיום יאיר כחשכה כאורה,אך בשעת למודו לא היה מרגיש כלום,משום שהיה דבוק באהבה חזקה,ובחכמתה,ומשום כך לא עניין אותו שום דבר מהבלי עולם הזה,ומעשה אבות סימן לבנים,איך עלינו לאהוב את התורה,וכיצד עלינו להגות בה ולתלות עצמינו עליה, והיה זה שכרינו.

יהי רצון שנזכה ללמוד וללמד, לשמור, לעשות ולקיים את כל דברי התורה, לעשות נחת רוח ליוצרינו, ולעשות רצון בוראינו, אמן כן יהיה רצון (כותונת פסים)

התורה שבכתב מתחילה באות "ב"-בראשית – ואילו התורה שבעל פה מתחילה באות "מ" – מאימתי קורין את שמע

רמז לכך מצוי בפסוק "ודברת בם" שדרשו עליו חז"ל "ולא בדברים אחרים" (יומא יט), כלומר-ודברת רק בדברים מן התורה שבכתב ומן התורה שבעל פה, המתחילות שתיהן באותיות "בם", ולא בענינים אחרים שהם דברים בטלים. ועוד שנאמר להגות בו יומם ולילה .

מידת אצילות ציינה את כל הליכותיו של הגאב"ד מטשובין.כאשר ילד היה נכנס לביתו,מיד היה הרב קם ודואג שיהיה לילד כסא לשבת. באותו חיבה שקיבל את טובי הלמדנים שבאו להתפלפל עמו בחדושי תורה,היה מקבל פני ילד הבא אליו וחומשו בידו,ומבקשו ממנו שיבחן אותו.

פעם בצהרי שבת קודש נשמעו דפיקות ממושכות על דלת ביתו. הרב שישן אותה שעה,התעורר וניגש לפתוח את הדלת. להפתעתו ראה לפניו ילד שבא אליו בבקשה שהרב יבחן אותו בשיעורו השבועי בפרשת השבוע שלמד ב"חדר". כדרכו קיבל הרב את הילד בפנים מאירות,בחן אותו,ולאחר שעמד במבחן כיבדו במיני מטעמים.

בעמדו לצאת פנה אליו הרב בלשון רכה,והדריך אותו: שמע נא חביבי, כשתצטרך פעם להכנס לבית זר באמצע היום,אל תדפוק הרבה על הדלת,כי שמא ישנים בבית מנוחת צהרים. הילד שהבין את הרמז,החל להצטדק ואמר: "יסלח לי הרב,לא עלה בדעתי שגם הרב מטשובין ישן באמצע היום..."נהנה הרב מתשובתו החריפה של הילד,ואותו גאון קשיש, חלוש ומיוסר בגופו, בענוונותו היה חוזר ומספר את המעשה,וחש מעין תביעה על עצמו.(לשכנו תדרשו).

אמר ר' יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה אפילו בשעת המיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". אף בשעת המיתה תהא עוסק בתורה.

ר' יוחנן היה אומר: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת (פרקי אבות ב').

"כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל,ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך – בעוה"ז, וטוב לך-לעולם הבא".

אמר רעיה חסידא קדישא- איזהו חסיד? זה המתחסד עם קונו,שקם בחצות לילה לעסוק בתורה בשעה שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן ונעשה חבר עמו. למה נקרא חסיד? על שום שהתורה נקראת תורת חסד,ודוד המלך עליו-השלום אמר לפני ה' – "כי חסיד אני" שהיה קם בחצות לילה לעסוק בתורה.

תהילת הכל, צריך שידע האדם שהתורה היא חיותנו וכשם שדגים חיים במים וכשנפרדים מן המים הם מתים,כך האדם כשנתפרד ח"ו מן התורה אפילו לרגע אחד, דומה כמת, לכן מברכים על התורה – "וחיי עולם נטע בתוכנו" (ספר דקדוקי-התורה)

_________________