מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לך פניי שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי, ותכירו את גבורתי, וכן מידתו של הקב"ה: מביא פורענות על עובדי כוכבים כדי שישמעו ויראו...ואעפ"כ בחמש מכות ראשונות לא נאמר "ויחזק ה' את לב פרעה" אלא "ויחזק לב פרעה" (רש"י)

הקב"ה היקשה את לבו של פרעה ולא את שכלו. לא נמנעה מפרעה האפשרות להתחרט על מעלליו ולחזור בתשובה שלמה. ניתנה לו רק היכולת לקבל את המכות ולא להיכנע לייסורים הבאים עליו נגד רצונו, הוא חש אומץ לב לעמוד ברשעו – כך מבאר הרב מרדכי יפהן זצ"ל בספרו "המוסר והדעת".

הסביר רש"י, שאומות העולם אין להם נחת רוח לשוב בלב שלם, על כן טוב שיתקשה לבם. ומה שהקב"ה מנע ממנו היא האפשרות לעשות תשובה מן השפה ולחוץ. לו היה נותן דעתו לעשות תשובה אמיתית, לא היה הדבר נמנע ממנו. וכן משמע מדברי המדרש שכתב: מה גרם להם (למצרים) שיהיו לוקים כל מכה ומכה? – על שהיו בוטחים בעבודה – זרה שלהם (שמו"ר טו, טז).

הדברים יכולים להתבאר עפ"י העניין המובא בגמרא עם אלעזר בן דורדיא, שהיה כל כך שקוע בעבירה עד שאמרה לו זונה אחת שכבר לא תתקבל תשובתו. כשומעו זאת נשבר לבו בקרבו ונצטער מאוד שלא יוכל לעשות תשובה. געה בבכי עד שיצאה נשמתו. יצאה בת-קול ואמרה: "ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!" (ע"ז יז). הרי שנסתמה ממנו דרך התשובה, ונבצר ממנו לשוב ולהישאר בחיים מרוב שהיה שקוע בעבירה, ובכל זאת אזר כוח לעשות תשובה גדולה במסירות נפש. מתוך צער על איבוד בחירתו, על אף כל מעשיו המכוערים, היה בו עדין ניצוץ של קדושה, אשר בו הכוח להפיק נחת רוח לפני הקב"ה ולשוב בלב שלם. ובשומעו שאיבד שכרו, התחזק בתשובה עד כלות נשמתו.

לא כן עובדי עבודה זרה שכל תשובתם אינה אלא להינצל מן העונש, ביודעם שבנפשם הדבר, אבל בזמן שאין להם שום תועלת מכך מקשים הם את ליבם. על כן נתן הקב"ה לפרעה האמיץ לעמוד בייסורים ולא להיכנע מכוח המכות נגד רצונו, היות ותשובה על ידי כפייה הייתה קלושה מכדי להצילו מן העונש. לפיכך נמנעה ממנו אפשרות התשובה לגמרי, כדי שיתקדש שם שמים על ידו.

במדרש איתא, שהרשעים בגיהנום מתכסים בחושך, משום שהיא דרכם בעולם הזה כמו שכתוב "והיה במחשך מעשיהם" (ישעיה כט). וכפי שנהגו המצרים, שהיו מוכנים לסכן את כל רכושם, הרי במכת ברד הוזהרו "כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו: (שמות ט, יט) ובכל זאת מצינו שרק "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" הניסו את עבדיהם ובקרם אל הבתים. ואפילו עובדי ע"ז שהאמינו שהכל תלוי בכוכבים, היו צריכים לקחת בחשבון, שאם יצדקו דברי משה, יפסידו כל רכושם ולמה להם לסכן עצמם? ומה אכפת להם להכניס רכושם לבתים? אין זאת אלא משום ש"מתכסים בחושך", כל כך שואפים הרשעים לחשכת דרכם שמסרבים להעלות בדעתם, אפילו בתור ספק, שמא יש צדק בדברי משה, שעל ידי כך הייתה חודרת מעט מן האמת אל ליבם. וזה מה שנאמר רשעים בפתח גהינום אינם חוזרים בתשובה.

אך לא כן אצל עם ישראל. גם אם לעתים "מתכסים בחושך" והאמת נסתרת מעיניהם, עדיין הקב"ה משאיר פתח לתשובה ואף מסייע לאדם לראות את האמת בעיניים פקוחות.

מעשה נפלא ומחריד מובא בספר "ניסים קטנים":

שולמית הייתה הבת הקטנה במשפחה דתית בניו-יורק הוריה העניקו לה הכל בכל, בשמחה ובאושר. עבורם היא הייתה המושלמת ביותר, ה"פרח" של המשפחה.

בגיל שבע עשרה, כשאמה כבר לא היית בחיים נכנסה בה רוח שטות נערית שגרמה לה להתמרד.

"אבא, ביום ראשון הבא, אני יוצאת לטיול בהודו עם עוד כמה חברות!"

אביה נדהם: "להודו, לשם מה? מה יש לך לחפש שם?

והיא בשלה: "אבא, זה סגור, חבל על הזמן, אני נוסעת ואצטרך הרבה כסף!"

"לפחות תגידי בעזרת השם..." הוא רטן. באנחה כבדה הוא קם מהשולחן והצטער שאשתו כבר לא בחיים. אולי האם הייתה מבינה מה מסתתר בליבה של בתה הקטנה.

בטרם עלתה למטוס, בשדה התעופה ניסה האב להבינה.

"שולי!" – קרא בקול נשבר – "שולה'לה, תגידי את האמת, מה בחורה דתית מחפשת בהודו?!"

לתדהמתו אמרה לו: "אבא, אינני דתיה! אני נוסעת לחפש את ה'אמת' אל הבודהיזם..."

אביה לא האמין למשמע אוזניו: "את? בודהיזם? השתגת לגמרי או שזו בדיחה?"

שולי בפנים מאובנות השיבה: "לא אבא, אני רצינית, אני מקווה שתסלח לי".

פניו של האב האדימו מכעס. "לסלוח לך? אחרי כל מה שנתתי לך, אחרי החינוך שאמא זיכרונה לברכה העניק לך, זאת ה'תודה' שלך? אהבתי אותך עד הרגע הזה, שולמית. אך אם החלטת לזרוק מאחורייך את כל היקר והחשוב לי בחיים. איני רוצה הכיר בך יותר! לעולם לא אסלח לך!"

אלו היו המילים האחרונות ששולי שמעה מפי אביה.

מאז חלפו שלוש שנים. היא הגיעה להודו, עשתה ככל העולה על רוחה והחשיבה את חייה אז כמאושרים. רק חבל היה לה שכך נפרדה מאביה, ועל כך שהוא מתעלם מהטלפונים שלה, ואינו מגיב כלל למכתביה.

יום אחד, עת ירד לקנות מצרכים בשוק, פגשה להפתעתה חברה משכבר הימים, שלמדה איתה בתיכון בניו-יורק, תוך כדי הפגישה הלבבית והשמחה, עת החליפו רשמי חויות ביניהן, הרצינו פני חברתה: "שולי, הצטערתי כששמעתי על אביך..."

"אבי? מה קרה לו?"

חברתה הביטה בה כלא מאמינה: "מה זאת אומרת?! אביך נפטר מהתקף לב חצי שנה לאחר שעזבת... אמרו שלבו נשבר בגלל שנסעת להודו, לא ידעת?!"

מאז ששמעה על אודות פטירתו

ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים (שמות ז-ג)

מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לך פניי שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי, ותכירו את גבורתי, וכן מידתו של הקב"ה: מביא פורענות על עובדי כוכבים כדי שישמעו ויראו...ואעפ"כ בחמש מכות ראשונות לא נאמר "ויחזק ה' את לב פרעה" אלא "ויחזק לב פרעה" (רש"י)

הקב"ה היקשה את לבו של פרעה ולא את שכלו. לא נמנעה מפרעה האפשרות להתחרט על מעלליו ולחזור בתשובה שלמה. ניתנה לו רק היכולת לקבל את המכות ולא להיכנע לייסורים הבאים עליו נגד רצונו, הוא חש אומץ לב לעמוד ברשעו – כך מבאר הרב מרדכי יפהן זצ"ל בספרו "המוסר והדעת".

הסביר רש"י, שאומות העולם אין להם נחת רוח לשוב בלב שלם, על כן טוב שיתקשה לבם. ומה שהקב"ה מנע ממנו היא האפשרות לעשות תשובה מן השפה ולחוץ. לו היה נותן דעתו לעשות תשובה אמיתית, לא היה הדבר נמנע ממנו. וכן משמע מדברי המדרש שכתב: מה גרם להם (למצרים) שיהיו לוקים כל מכה ומכה? – על שהיו בוטחים בעבודה – זרה שלהם (שמו"ר טו, טז).

הדברים יכולים להתבאר עפ"י העניין המובא בגמרא עם אלעזר בן דורדיא, שהיה כל כך שקוע בעבירה עד שאמרה לו זונה אחת שכבר לא תתקבל תשובתו. כשומעו זאת נשבר לבו בקרבו ונצטער מאוד שלא יוכל לעשות תשובה. געה בבכי עד שיצאה נשמתו. יצאה בת-קול ואמרה: "ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!" (ע"ז יז). הרי שנסתמה ממנו דרך התשובה, ונבצר ממנו לשוב ולהישאר בחיים מרוב שהיה שקוע בעבירה, ובכל זאת אזר כוח לעשות תשובה גדולה במסירות נפש. מתוך צער על איבוד בחירתו, על אף כל מעשיו המכוערים, היה בו עדין ניצוץ של קדושה, אשר בו הכוח להפיק נחת רוח לפני הקב"ה ולשוב בלב שלם. ובשומעו שאיבד שכרו, התחזק בתשובה עד כלות נשמתו.

לא כן עובדי עבודה זרה שכל תשובתם אינה אלא להינצל מן העונש, ביודעם שבנפשם הדבר, אבל בזמן שאין להם שום תועלת מכך מקשים הם את ליבם. על כן נתן הקב"ה לפרעה האמיץ לעמוד בייסורים ולא להיכנע מכוח המכות נגד רצונו, היות ותשובה על ידי כפייה הייתה קלושה מכדי להצילו מן העונש. לפיכך נמנעה ממנו אפשרות התשובה לגמרי, כדי שיתקדש שם שמים על ידו.

במדרש איתא, שהרשעים בגיהנום מתכסים בחושך, משום שהיא דרכם בעולם הזה כמו שכתוב "והיה במחשך מעשיהם" (ישעיה כט). וכפי שנהגו המצרים, שהיו מוכנים לסכן את כל רכושם, הרי במכת ברד הוזהרו "כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו: (שמות ט, יט) ובכל זאת מצינו שרק "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" הניסו את עבדיהם ובקרם אל הבתים. ואפילו עובדי ע"ז שהאמינו שהכל תלוי בכוכבים, היו צריכים לקחת בחשבון, שאם יצדקו דברי משה, יפסידו כל רכושם ולמה להם לסכן עצמם? ומה אכפת להם להכניס רכושם לבתים? אין זאת אלא משום ש"מתכסים בחושך", כל כך שואפים הרשעים לחשכת דרכם שמסרבים להעלות בדעתם, אפילו בתור ספק, שמא יש צדק בדברי משה, שעל ידי כך הייתה חודרת מעט מן האמת אל ליבם. וזה מה שנאמר רשעים בפתח גהינום אינם חוזרים בתשובה.

אך לא כן אצל עם ישראל. גם אם לעתים "מתכסים בחושך" והאמת נסתרת מעיניהם, עדיין הקב"ה משאיר פתח לתשובה ואף מסייע לאדם לראות את האמת בעיניים פקוחות.

מעשה נפלא ומחריד מובא בספר "ניסים קטנים":

שולמית הייתה הבת הקטנה במשפחה דתית בניו-יורק הוריה העניקו לה הכל בכל, בשמחה ובאושר. עבורם היא הייתה המושלמת ביותר, ה"פרח" של המשפחה.

בגיל שבע עשרה, כשאמה כבר לא היית בחיים נכנסה בה רוח שטות נערית שגרמה לה להתמרד.

"אבא, ביום ראשון הבא, אני יוצאת לטיול בהודו עם עוד כמה חברות!"

אביה נדהם: "להודו, לשם מה? מה יש לך לחפש שם?

והיא בשלה: "אבא, זה סגור, חבל על הזמן, אני נוסעת ואצטרך הרבה כסף!"

"לפחות תגידי בעזרת השם..." הוא רטן. באנחה כבדה הוא קם מהשולחן והצטער שאשתו כבר לא בחיים. אולי האם הייתה מבינה מה מסתתר בליבה של בתה הקטנה.

בטרם עלתה למטוס, בשדה התעופה ניסה האב להבינה.

"שולי!" – קרא בקול נשבר – "שולה'לה, תגידי את האמת, מה בחורה דתית מחפשת בהודו?!"

לתדהמתו אמרה לו: "אבא, אינני דתיה! אני נוסעת לחפש את ה'אמת' אל הבודהיזם..."

אביה לא האמין למשמע אוזניו: "את? בודהיזם? השתגת לגמרי או שזו בדיחה?"

שולי בפנים מאובנות השיבה: "לא אבא, אני רצינית, אני מקווה שתסלח לי".

פניו של האב האדימו מכעס. "לסלוח לך? אחרי כל מה שנתתי לך, אחרי החינוך שאמא זיכרונה לברכה העניק לך, זאת ה'תודה' שלך? אהבתי אותך עד הרגע הזה, שולמית. אך אם החלטת לזרוק מאחורייך את כל היקר והחשוב לי בחיים. איני רוצה הכיר בך יותר! לעולם לא אסלח לך!"

אלו היו המילים האחרונות ששולי שמעה מפי אביה.

מאז חלפו שלוש שנים. היא הגיעה להודו, עשתה ככל העולה על רוחה והחשיבה את חייה אז כמאושרים. רק חבל היה לה שכך נפרדה מאביה, ועל כך שהוא מתעלם מהטלפונים שלה, ואינו מגיב כלל למכתביה.

יום אחד, עת ירד לקנות מצרכים בשוק, פגשה להפתעתה חברה משכבר הימים, שלמדה איתה בתיכון בניו-יורק, תוך כדי הפגישה הלבבית והשמחה, עת החליפו רשמי חויות ביניהן, הרצינו פני חברתה: "שולי, הצטערתי כששמעתי על אביך..."

"אבי? מה קרה לו?"

חברתה הביטה בה כלא מאמינה: "מה זאת אומרת?! אביך נפטר מהתקף לב חצי שנה לאחר שעזבת... אמרו שלבו נשבר בגלל שנסעת להודו, לא ידעת?!"

מאז ששמעה על אודות פטירתו של אביה, תקף אותה בכי ממושך ומשהו קרה לה בתוכה .

"אני רוצה לנסוע לישראל, להתפלל להשם!" – אמרה לחברתה.

"ובהודו לא תוכלי להתפלל?"

"בהודו?! אני שונאת את הודו, שונאת את האלילים פה! אני לא רוצה לראות את המקום הזה יותר!"

בעיניים מלאות דמעות ובקול צרוד מרוב בכי אמרה: "אני רוצה לנסוע לכותל המערבי, אני חייבת להתפלל שם, במקום הכי קדוש!"

שולי עזבה את הודו. היא מצאה את עצמה במטוס בדרך לישראל, אל המקום המקודש כל כך לעם ישראל. היא הגיעה ישירות לכותל המערבי – שריד בית מקדשנו, שממנו לא זזה השכינה מעולם...אבל, האם מותר לה להתפלל כאן? היא, שעזבה את הדת, היא שגרמה בנסיעתה להודו למות אביה היקר...

בהיסוס ובהתרגשות רבה התקרבה אל הכותל. ליטפה את אבניו הטהורות, ספוגות הדם והדמעות, הניחה את ראשה על אבני הכותל והחלה לבכות...על העבר...על ההווה....ועל העתיד הלוטה בערפל.

מעל לכל בכתה על כך שציערה כ"כ את אביה היקר לה מכל. היוכל פעם לסלוח לה? התוכל היא לסלוח לעצמה?

דמעותיה זלגו ללא הפוגה. אישה שעמדה לצידה והבחינה בכך, הציעה לה לכתוב על פתק את כל מה שמעיק עליה, ולהניח בין אבני הכותל.

ואכן, שולי התיישבה וכך כתבה: "אבא, אני כאן בירושלים עיר הקודש. ליד הכותל המערבי. אם נשמתך רואה אותי מלמעלה, אני מבקשת ממך, אבא'לה יקר: אנא! סלח לי! לא התכוונתי להכאיב לך. אני מבטיחה לחזור בתשובה וללכת בדרך של אמא ושלך. התוכל לסלוח לי פעם אבא? מבתך האוהבת לעד, שולמית".

גל חדש של דמעות שטף את פניה. אך כעת היא הרגישה הרבה ותר טוב. שולי חיפשה מקום בין אבני הכותל להניח את הפתק, אך בכל פעם שניסתה, הפתק נפלל כאומר לה: "סליחה, אין כאן מקום עבור.... היא פחדה שאולי זה סימן משמים שאביה לא מעוניין...היא החליטה להתאמץ יותר, לקחה כסא בסמוך למחיצה, נעמדה עליו וניסתה להכניס את הפתק קצת יותר בצד של הגברים ו...תודה לא-ל, היא הצליחה אך...בכך היא שיחררה והפילה פתק של מישהו אחר שהיה תחוב בדיוק שם. היא החליטה להחזיר את אותו הפתק שנפל למקומו, ובעת שניגשה להרימו היא הבחינה שמשהו על הפתק מבחוץ היה מוכר לה. שמה – שולמית – היה כתוב שם שחור על גבי לבן.

שולי הפכה את הדף. כתב היד היה מוכר לה...ליבה החל להלום בקצב...כולה מרוגשת ונדהמת היא מזהה שזהו כתב ידו של אביה ז"ל...הסקרנות גברה על לבטיה. היא פתחה את הדף הצהוב הדהוי והמרופט ולעיניה הדומעות מהתרגשות נתגלו כל המילים:

"ריבונו של עולם! אנא רחם על שולמית בת רבקה, בתי הצעירה שנסעה להודו לפני חודשיים. תשמור עליה שתהיה יהודיה נאמנה. אם יכולתי, הייתי רוצה לומר לשולי שלי: שולי בתי, אני אוהב אותך! אני סולח לך מכל לבי, בתי הקטנה.

כעסתי מאוד כשעזבת, אמרתי לך שלעולם לא אסלח לך. אך אני נשבע בזה שאני סולח לך מכל לבי. רק אני מתפלל להקב"ה שיחזיר אותך בתשובה שלמה, ושתתחתני בבוא היום עם בחור יהודי ירא שמים, ושתזכו לגדל ילדים טהורים לחיים של תורה ומצוות. מאביך האוהב אותך מאוד מאוד. יעקב בן דינה".

שולי התעלפה מיד לאחר קריאת הפתק שנפל אליה מבין אבני הכותל...והתעוררה לחיים חדשים.

שולמית בת יעקב ורבקה, היא כיום אם לשני ילדים טהורים. הם זכו להיוולד בטהרה, לאמא צדקת, בעלת תשובה צעירה שזכתה להקים בית נאמן בישראל, בית של תורה ומצוות, בדיוק כפי שרצה והתפלל עליה אביה ז"ל. הם חיים כיום באחת משכונותיה של ירושלים עיה"'ק.

אותו פתק שנפל מתוך אבני הכותל המערבי נמצא מאז עמוק עמוק בתוך קירות ליבה, לעד ולנצח. אכן, שולמית זכתה לשוב... "מעולם לא זזה השכינה מהכותל המערבי וזה ההבדל בין יהודי לגוי אצלנו הניצוץ נמצא עמוק פנימה ורק ע"י דיברי תורה או התקרבות והתבוננות בקב"ה ניתן להדליק ואז הוא יבער כאש לוהטת ורק הרשעים מתכסים בחושך נצח" (אור דניאל).

ציוה עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם. (רש"י)

יש להתבונן ולראות עד כמה תורתנו,תורת אמת. למרות שפרעה מכביד את לבו על בני ישראל ועוד מעיז ואומר "מי ה' אשר אשמע בקולו" ומענה את בנ"י בכל מיני עינויים קשים ומרים. למרות כל זאת מצום הקב"ה לנהוג בו כבוד מלכות, כי מלך הוא.

ומכאן,אומר הגרי"ל חיסמן זצ"ל בספרו "אור יהל",אנו למדים עד כמה מדויקת בתכלית הדקדוק מידת העונש לאדם כחוט השערה לא פחות ולא יותר, הנה מענישים את פרעה בעשר מכות,צפרדעים מכרכרים בתוך מעיו,היש לך ביזיון גדול מזה? האם יש כאן כבוד מלכות? וכך בכל המכות ביזיון רודף ביזיון,ורשע זה אינו לומד לקח אדרבה,מתחצף למשה רבינו ואומר לו: "ביום ראותך פני תמות" (שמות י,כח)!!!ומשה עונה לו בפשטות: "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך" (שם י,כט).

ומכאן אנו רואים יסוד גדול,עד כמה חשוב בעיני הקב"ה כבוד האדם. שהשכל צריך להיות במידה ובמשקל מה מותר ומה אסור,ואם משה רבינו שעלה השמימה,והוא זה שצריכים לחלוק לו כבוד,בכל אופן הוא מוותר על כבודו והוא מראה לנו דוגמא נפלאה עד כמה הוא יכול למשול ברוחו ולחלוק כבוד למלכות.

אנו לצערנו חושבים עצמנו כאנשים שצריכים לחלוק להם כבוד. גדולתו של האדם יכולה להיראות גם כלפי חוץ,כבוד הזולת זהו ערך שיש עליו ציווי,זו לא חומרה,או טובה שעל פי רצון האדם הוא צריך לעשות לחברו-יש לנהוג בכל אדם בכבוד הראוי לו.

מעשה נפלא הממחיש כיצד מכבדים אדם,מסופר על הרב שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל,מפוסקי דורנו הענקיים שהיה קשור למוסד רפואי גדול בירושלים,בכל ענייני ההלכה שצריכים.

והנה נודע לו שעומדים למנות למנהל ביה"ח רופא בכיר מארה"ב,עוד נודע לו שאותו רופא אינו שומר תורה ומצוות. הרב אויערבאך זצ"ל ביקש מההנהלה לבטל את המינוי. ואולם ההם לא אבו לשמוע. הרב הגיש התפטרותו מבית החולים,וכתב מכתב לאותו ד"ר שלא יגיע ארצה.

בשהגיע הד"ר ארצה הזמינו הרב לביתו והתייחד עמו זמן רב. כשגמרו,הרב יצא מחובק עמו וליווהו עד לרכב. בני הבית,שידעו עד כמה נלחם הרב נגד אותו רופא לא יכלו להבין מה קרה לרב,הרי הרב חשש מד"ר זה בגל אי קיום מצוות ה' ואיך מכבדו בכבוד מלכים שכזה.

שאלוהו והשיב להם: וכי בגלל התנגדותי למעשיו והשקפתו אני שונאו?! בתור יהודי אני חייב לכבדו ומה שאני נלחם,לא צריך לגרוע בדין של בין אדם לחברו.

כבוד הבריות אינו עניין של נימוס ודרך ארץ אלא הכרה וגילוי מעלת הדבר כשהאדם מכבד את חברו,הוא מגלה בכך קדושת התורה. כשמכבדים את השי"ת מראה האדם בכך כי הוא מגלה אלקותו-אין עוד מלבדו.

כבוד הבריות הוא גילוי כבודו של צלם אלוקים.

כששאלו התלמידים את רבי אליעזר: "רבנו,למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחי העולם הבא!" אמר להם: "הזהרו בכבוד חבריכם" (גמ' ברכות כח).

וזוהי מחלה בדורנו, שכל המרבה לזלזל הרי זה משובח. בני התורה בדורנו נדרשים לקדש מידה נעלה זו של כיבוד חברים.

מעשה נפלא נוסף מסופר על הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל אשר נודע בגאונותו וצדקותו. אומרים עליו שהיה מסוגל לכתוב,ולדבר עם זולתו כאחד.

קבוצות קבוצות של בחורים נהגו להיכנס אליו ולהשתעשע עמו בדברי תורה.

פעם בעת משא ומתן בדברי הגמרא, במסכת יבמות.אמר לתלמידים שיש תוס' אחד במסכת יבמות דף נ. הנוגע בסוגיה שבה התפלפלו.

קם אחד מגאוני התלמידים ואמר: "סליחה כבוד רבינו,התוס' הזה נמצא בדף נא".

"לא", ענה הרב, "זה בדף נ", והמשיך את השיעור.

אך הבחור התעקש, על דבריו ותוך כדי ויכוח,קם לעבר הספריה לפתוח את הגמרא ולהוכיח את צדקתו לעיני כל התלמידים. הרב קם ממקומו ועצר את הבחור: "וכי קל בעיניך לבייש יהודי"? חיוך של נצחון עלה על שפתי התלמיד. מיד בהגיעו לישיבה,פתח לעיני חבריו את הגמרא להוכיח את נצחונו.לתדהמתו הערבה גילה שאכן הרב צדק,זה היה אמנם בדף נ. ולא בדף נא. אז הבין התלמיד שהרב התכוון בעצם למנוע בושה מהתלמיד,משום שלא קל לבייש יהודי מישראל.

בית הלל מלמדים אותנו עד כמה גדול שכרו של אדם שאוהב את חברו על אף שהוא חולק עליו.אומרים חז"ל (עירובין יג) מפני מה זכו בית הלל שתיקבע הלכה כמותן?-מפני שהיו נוחין ועלובין ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.ובזכות אהבה עצמית זו,בזכות כבוד הבריות שהם נהגו, זכו שהלכה נחתמה לדורות כמותם בכל בית ישראל.

כידוע, ארבע מאות שנות הגלות, שנאמרו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים החלו בלידת יצחק. ומאז הלך המצב והחמיר: יצחק אבינו ישב בארץ ישראל, יעקב אבינו עבד בחרן וירד למצרים. לאחר מכן החל השעבוד והוסיף להכביד עד להשלכת הילדים ליאור ושיקועם בחומה. בני ישראל ודאי תמהו וזעקו: מדוע עשה ה’ כן, מדוע מצבנו הולך ורע?

המגיד מדובנא זצ"ל ענה על כך במשל: אדם עמיד ומכובד, מראשי הקהילה, התאלמן, לא עלינו. באו והציעו לו להשתדך באלמנה מבנות העיר. אשת חיל היא, אמרו לו. הנה בעלה נפטר לפני כמה שנים והיא נשארה בחוסר כל, אבל היא לא הניחה לרפיון וליאוש להשתלט עליה, היא לקחה סחורה בהקפה והחלה לסחור. בקיצור: העסק פעל כימים ימימה, עם רווחים קטנים וחובות גדולים. העשיר הציע לה נשואין וחיי אושר ועושר אך כל זאת בתנאי שתיסגור את חובותיה. הגברת החליטה להישאר עצמאית ולא הצליחה לסגור את חובותיה.

ראה העשיר שהאלמנה אינה יכולה לגבור על להיטות המסחר, ואינה ממהרת לחסל את עיסקה, הנישואין נדחים מחודש לחודש, והתאריך אינו נראה באופק, הלך בחשאי אל כל ספקי הסחורה וגילה להם שהאלמנה עומדת להינשא ולחסל את העסק, ומי יודע אם יראו את כספם בחזרה....

מיהרו הספקים לדרוש את המגיע להם, ומיאנו לספק לה סחורה חדשה. בעל כורחה, הלך העסק והתחסל. מובן, שהדבר היה למורת רוחה. היא חקרה ודרשה מי הפיץ את השמועה הזדונית, והוברר לה שהיה זה בעלה לעתיד.....

קצפה האלמנה ורגזה, עלתה לבית העשיר וטענה: "אם כך אתה נוהג בי לפני הנישואין, לאיזו שרירות לב אני צריכה לצפות לאחריהן?"

ענה העשיר ואמר: "אל נא יחר באפך. הלא תביני, שלא נהגתי כן מחמת שרירות לב. ההיפך הוא הנכון! הואיל ואני רוצה לשאתך, וחפץ למהר את הנישואין, פעלתי לחסל את עסקך כדי למהר את אושרך!"

והנמשל: הן נגזר על עם ישראל להיות בגלות ארבע מאות שנה והם נגאלו לאחר מאתיים ועשר שנים, הואיל וקושי השיעבוד השלים את המניין. זאת משום שפעל הקב"ה להקשות עליהם ולהכביד את עול השיעבוד כדי למהר ולהחיש את גאולתם וכך זה בעוונותינו המרובים הקב"ה רוצה לגאול אותנו כמו שהעשיר רצה להתחתן עם האלמנה סוחרת אך תחילה עלינו לסלק את חובותינו לא להיכנס למינוס של עברות ולעשות תשובה כשלא עושים זאת הקב"ה מייסר אותנו כדי שנתעורר ונזרז את החתונה של ביאת הגואל משיח צידקנו אמן. (אור דניאל)

נוהג היה החפץ חיים זיע"א לומר שיחה מוסרית בביתו, בליל שבת בין קבלת שבת לתפילת ערבית, ולשיחה הזו היו באים כעשרים וחמשה מבחורי הישיבה.

והנה, פעם אחת בליל שבת אמר לבחורים, כי יש לו סוד להגיד להם, אבל אין הוא יכול לאומרו סתם כך, אלא יחזרו נא בשעה שלוש לפנות בוקר, ואז יגיד את הסוד.

שמעו התלמידים כי יש לחפץ חיים סוד – ומיד עברה הרינה בקרב כל תלמידי הישיבה, ומהם לבעלי בתים ותהום כל העיר ראדין. היו בחורים שכבר לא שכבו על יצועיהם ונשארו ערים כל הלילה, ואחרים ביקשו שיעירו אותם בשעה המיועדת, ובשעה שלוש בבוקר התמלאו הבית והחצר עד אפס מקום. כולם באו לשמוע את הסוד של החפץ חיים.

ואז התחיל החפץ חיים לומר בלשון קדשו:

אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, והוא תירגם הכל לאידיש, אתה בראת, אתה יצרת וכו’ ואתה עתיד ליטול ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. שומעים אתם, אמר החפץ חיים: אתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא, ולהחזירה בי, ולהחזירה בי!...

וכולם עומדים ושומעים ואינם מבינים מה מתכוון החפץ חיים, עד שהמשיך ואמר:

לא נאמר בתפילה אתה עתיד לטלה ממני ולהחזיר לי נשמה, אלא כתוב ולהחזירה בי, אותה הנשמה הוא יחזיר בי, אותה נשמה, שאם היא טהורה היא תחזור טהורה, אבל אם היא מלוכלכת אז יחזיר נשמה מלוכלכת, ואם היא קרועה – יחזיר נשמה קרועה! אוי ואבוי! ולהחזירה, עם ה"א! אותה הנשמה, כמו שנטלת ממני ככה תחזירה לי. אוי ואבוי, נשמה מטונפת, נשמה קרועה! מחכים אנחנו לתחית המתים, אבל ילבישו לנו אותן הנשמות, אויה לנו, איזה בזיון! כולם יעמדו לתחיית המתים, משה רבינו, אהרון הכהן, האבות הקדושים, כל התנאים והמוראים, כולם יחזרו לתחיה עם נשמות מאירות, ואני אלך עם הנשמה המטונפת שלי, אוי ואבוי לי, "ולהחזירה בי", "ולהחזירה בי", והוא חזר על זה כמה פעמים שאותה הנשמה שנוטלין ממנו מחזירין לו. וכשגמר לומר זאת – נשתתק.

וזה היה הסוד של החפץ חיים! (שאל אביך ויגדך)

ודעו שבזמן גדולתם של ישראל, כיון שהיו חביבים לפני הקב"ה ניתן על ידם מזון ושפע לכל העולם, ובזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתם היה כל השפע יורד לישראל, וממה שנשתייר מישראל נהנו אומות העולם, אבל בעוונותינו עכשיו שאנו שרויים בגלות, הרי היפוך הדברים.

משל למה הדבר דומה, למלך שעושה סעודה לעבדיו. בזמן שעושים רצונו הוא יושב עמהם והעצמות הנשארות בשלחן זורקים לחיות הבית. אבל כשאין עושים רצונו הוא כועס עליהם וזורק כל הסעודה לכלבים.

אף ישראל כך, כל זמן שעושים רצונו של מקום זוכים לישב ע"י השולחן אשר לפני ה’, כיון שכל הסעודה שהם שפע הברכה שיורד מן השמים בזכותם הוא. אבל כשאין עושים רצונו של מקום הולכים וטורחים על מזונם ומה שנשאר מן הגויים מקבלים הם. ואוי לבן המלך שמצפה לשולחן העבד לאכול השיריים הנשארים על השולחן. ועל כך אומר הכתוב: תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (תהילים כג). ביקש דוד המלך מלפני השי"ת שיחזיר את ישראל למעלתם הראשונה, אמר: תערוך לפני שולחן נגד צוררי, ערוך שולחן לפני נגד הצוררים. דשנת בשמן ראשי, שהאוכל המובחר תיתן לפני. כוסי רויה, שכוסו של ידיד המלך יהיה תמיד מלא שלא יצטרך לבקש. שחבה זו היה הקב"ה מחבב את ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים כשהיה השולחן עם לחם הפנים, כיון שעליו שפע מזונות מן השמים לכל העולם, ולכן אסור היה שיהיה ריקן אפילו רגע אחד, כיון שאין הברכה שרויה במקום ריקן. וכן כשאדם מברך ברכת המוציא וכן בשעת ברכת המזון, יש להביא לחם לשולחן כדי שברכות השמים יחולו על לחם מן הברכות האלו.