פרשת בא

הברון ר' שמעון וולף רוטשילד – אחד מבני המשפחה שנודעה בעשרה – התפרסם בזכות מסירותו כל הקשור במצוות היהדות.

מספרים, כי בעת שרצה לקיים מצות כתיבת ספר תורה, לא סמך על סופר הסת"ם שבאשכנז (גרמניה) ארצו, שכן הללו לא היו בקיאים בכל חדרי התורה. מה עשה אפוא? הביא מרוסיה סופר סת"ם שנודע כירא שמים וכלמדן גדול, והאיש ישב בביתו של הברון תקופה ממושכת וכתב את ספר התורה בקדושה ובטהרה.

סוף סוף נשלמה מלאכת הקודש. ספר התורה היה מוכן, והסופר נכנס אצל  הברון כדי לקבל את השכר המגיע לו.

"האם כבקבלת סכום כל שהוא על החשבון?" שאלו הברון רוטשילד.

"כן", השיב הסופר. הוא שלף פנקס מכיסו והחל קורא בקול: "בחודש אפריל קבלתי כך וכך...בחודש מאי קבלתי כך וכך...בחודש"...

אך כאן קטע אותו קולו של הברון: "עד כדי כך"? הרעים הברון רוטשילד בקולו. "האם סופר סת"ם ירא שמים מונה על פי חדשי הגויים ולא על פי חדשי ישראל או פרשיות השבוע? הגם סופר סת"ם, העוסק כל הימים בכתיבת ספרי תורה, עובר על הנאמר 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך'"?

ובדברו נטל הברון רוטשילד את ארנקו ושלם לסופר את שכרו. "ובלכתך קח עמך את כל יריעות ספר התורה שכתבת"! ציוה עליו  (מעשיהם של צדיקים).

עלינו להתחזק באהבת הקב"ה ולעשות נחת רוח לבורא עולם שבראנו לכבודו והבדלנו מן הגויים ונתן לנו תורת אמת.

ראיתי לנכון לצטט כמה מימרות מספר מעשה אבות שמסמלות את אהבת הקב"ה לעם ישראל ומחזקות אותנו בתור עם סגולה.

בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם מסית את חברו מדרכי חיים לדרכי מיתה. והקב"ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי נועם.

ישראל קרויים בנים לה' שנאמר "בני בכורי ישראל". וה' קרוב לישראל שנאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" ואדם או אומה שתרצה שלוח יד בבני או בקרובי המלך – כיצד ימלט?

אמר ר' יוחנן למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה וכתישה כך ישראל חוזרים לאביהם שבשמים ע"י צרה ומצוקה. וכן כשם שעלי עץ הזית אינם נושרים לא בקיץ ולא בחורף כך ישראל אינם בטלים לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. ומה השמן אינו מתערב בשאר משקין כך ישראל אינם מתערבים באומות העולם.

עם ישראל משול לאש ואומות העולם למים. כאשר יש ביניהם מחיצה כמו תחתית של סיר הרי שהאש גוברת ומאדה את המים לגמרי, אך אם אין מחיצה ויש ח"ו התבוללות הרי שהמים מכבים את האש ח"ו.

אמר דוד המלך ע"ה – "ניפלה נא ביד ה' כי רבי רחמיו וביד אדם אל אפולה" שאין לאדם רחמנות כמו רחמנותו של ה' יתברך.

"עמו אנוכי בצרעה". שכמו שאבא שמכה את בנו משתתף בצער הבן כך גם השכינה סובלת בצער והיסורים של עם ישראל.

מסופר על ר' תנחום, שפנה אליו פעם המלך ואמר לו בואו ונהיה כולנו עם אחד בלא שום הבדל. ענה ר' תנחום בבקשה אנו מוכנים אך כיון שאנו כבר מהולים אין אנו יכולים להיות שוב ערלים, אך אתם יכולים למול עצמכם ונהיה לעם אחד בלא הבדל. ירד המלך לסוף כוונתו של ר' תנחום ואמר לו – נצחתני, אך המנצח את המלך חייב מיתה. פקד וזרקו את ר' תנחום לגוב אריות. הסתובבו האריות סביב ר' תנחום ולא נגעו בו לרעה. וכל המלך והשרים עומדים ומשתאים לנוכח המחזה. באותו מעמד נכח יהודי מומר שחרה לו מאד על קידוש ה' שנעשה, פנה למלך ואמר שלדעתו כנראה האריות שבעים ולכן לא נגעו בר' תנחום. נענה המלך שאכן אפשרות סבירה היא וכדי לבדוק אם זה נכון ציוה לעלות את ר' תנחום ולהשליך במקומו את המומר, ועוד בטרם הספיק המומר להגיע לקרקעית הבור כבר טרפו וחתכו האריות את גופו לגזרים. זהו שנאמר "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו". יה"ר שכן יכרתו כל אויבנו ושונאנו.

אמר ר' חנינא: בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם.  מידת בשר ודם המלך יושב בפנים ושריו ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. אבל מידת הקב"ה אינו כן. עבדיו יושבין בפנים והוא משמרן מבחוץ. שנאמר: "ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך", דהיינו המזוזה הנמצאת בכניסתו מצד ימין.

שה תמים...מן הכבשי ומן העזים תקחו (בא יב-ה)

הגמרא (שבת עז) אומרת, שדרכן של העיזים השחורות והזריזות ללכת בראש העדר לפני הכבשים הצחורות המתנהלות לאיטן. ומדוע? "כברייתו של עולם", כמו שהחושך נברא לפני האור.

פירש הרב החיד"א זצ"ל בספרו "כסא דוד", שהעיזים השחורות והולכות בראש מסמלות את היצר הרע המתלווה לאדם משעת לידתו, והכבשים הלבנות, המשתרכות מאחור, מסמלות את היצר הטוב, המגיע רק בהיכנס האדם למצוות.

ואמר הרב יוסף חיים זצ"ל, בעל ה"בן איש חי", שלפיכך נצטווינו לקחת לקרבן הפסח מן הכבשים ומן העיזים, כי יש לו לאדם ללמוד הן מן היצר הטוב, המדריכו בדרך טובה, והן מן היצר הרע. כיצד? על כך המשיל משל בדרך המליצה:

פעם פגש היצר הטוב ביצר הרע. אמר לו היצר הרע: "עד מתי נילחם זה בזה, ועד מתי תתנגד לכל מעשי? והלוא כבר קרא לי שלמה המלך 'זקן', ולך קרא 'ילד' ועל הילד לשמוע לקול המבוגר!"

אמר לו היצר הטוב: "אדרבה, לך קרא שלמה המלך 'כסיל' ולי קרא 'חכם', ואין החכם נשמע לכסיל!"

אמר לו: ,אף על פי כן, בבקשה ממך, השלם איתי לשעה אחת".

אמר לו: "מה תרצה לעשות באותה שעה?"

אמר לו: "ברצוני להזמין אחד מאנשיך לבית מרזח".

אמר לו היצר הטוב: "את מי תרצה להזמין?"

אמר לו: "חסיד פלוני".

אמר לו: "ומי מונע בעדך? לך והזמן אותו!"

אמר לו היצר הרע: "חסיד גדול הוא ולא ישמע בקולי, אלא אם כן תצטרף להזמנה".

אמר לו היצר הטוב: "כן אעשה, אתן לו רשות ללכת לאותו מושב לצים".

החודש הזה לכם ראש חדשים (בא  יב-ב)

הברון ר' שמעון וולף רוטשילד – אחד מבני המשפחה שנודעה בעשרה – התפרסם בזכות מסירותו כל הקשור במצוות היהדות.

מספרים, כי בעת שרצה לקיים מצות כתיבת ספר תורה, לא סמך על סופר הסת"ם שבאשכנז (גרמניה) ארצו, שכן הללו לא היו בקיאים בכל חדרי התורה. מה עשה אפוא? הביא מרוסיה סופר סת"ם שנודע כירא שמים וכלמדן גדול, והאיש ישב בביתו של הברון תקופה ממושכת וכתב את ספר התורה בקדושה ובטהרה.

סוף סוף נשלמה מלאכת הקודש. ספר התורה היה מוכן, והסופר נכנס אצל  הברון כדי לקבל את השכר המגיע לו.

"האם כבקבלת סכום כל שהוא על החשבון?" שאלו הברון רוטשילד.

"כן", השיב הסופר. הוא שלף פנקס מכיסו והחל קורא בקול: "בחודש אפריל קבלתי כך וכך...בחודש מאי קבלתי כך וכך...בחודש"...

אך כאן קטע אותו קולו של הברון: "עד כדי כך"? הרעים הברון רוטשילד בקולו. "האם סופר סת"ם ירא שמים מונה על פי חדשי הגויים ולא על פי חדשי ישראל או פרשיות השבוע? הגם סופר סת"ם, העוסק כל הימים בכתיבת ספרי תורה, עובר על הנאמר 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך'"?

ובדברו נטל הברון רוטשילד את ארנקו ושלם לסופר את שכרו. "ובלכתך קח עמך את כל יריעות ספר התורה שכתבת"! ציוה עליו  (מעשיהם של צדיקים).

עלינו להתחזק באהבת הקב"ה ולעשות נחת רוח לבורא עולם שבראנו לכבודו והבדלנו מן הגויים ונתן לנו תורת אמת.

ראיתי לנכון לצטט כמה מימרות מספר מעשה אבות שמסמלות את אהבת הקב"ה לעם ישראל ומחזקות אותנו בתור עם סגולה.

בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם מסית את חברו מדרכי חיים לדרכי מיתה. והקב"ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי נועם.

ישראל קרויים בנים לה' שנאמר "בני בכורי ישראל". וה' קרוב לישראל שנאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" ואדם או אומה שתרצה שלוח יד בבני או בקרובי המלך – כיצד ימלט?

אמר ר' יוחנן למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה וכתישה כך ישראל חוזרים לאביהם שבשמים ע"י צרה ומצוקה. וכן כשם שעלי עץ הזית אינם נושרים לא בקיץ ולא בחורף כך ישראל אינם בטלים לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. ומה השמן אינו מתערב בשאר משקין כך ישראל אינם מתערבים באומות העולם.

עם ישראל משול לאש ואומות העולם למים. כאשר יש ביניהם מחיצה כמו תחתית של סיר הרי שהאש גוברת ומאדה את המים לגמרי, אך אם אין מחיצה ויש ח"ו התבוללות הרי שהמים מכבים את האש ח"ו.

אמר דוד המלך ע"ה – "ניפלה נא ביד ה' כי רבי רחמיו וביד אדם אל אפולה" שאין לאדם רחמנות כמו רחמנותו של ה' יתברך.

"עמו אנוכי בצרעה". שכמו שאבא שמכה את בנו משתתף בצער הבן כך גם השכינה סובלת בצער והיסורים של עם ישראל.

מסופר על ר' תנחום, שפנה אליו פעם המלך ואמר לו בואו ונהיה כולנו עם אחד בלא שום הבדל. ענה ר' תנחום בבקשה אנו מוכנים אך כיון שאנו כבר מהולים אין אנו יכולים להיות שוב ערלים, אך אתם יכולים למול עצמכם ונהיה לעם אחד בלא הבדל. ירד המלך לסוף כוונתו של ר' תנחום ואמר לו – נצחתני, אך המנצח את המלך חייב מיתה. פקד וזרקו את ר' תנחום לגוב אריות. הסתובבו האריות סביב ר' תנחום ולא נגעו בו לרעה. וכל המלך והשרים עומדים ומשתאים לנוכח המחזה. באותו מעמד נכח יהודי מומר שחרה לו מאד על קידוש ה' שנעשה, פנה למלך ואמר שלדעתו כנראה האריות שבעים ולכן לא נגעו בר' תנחום. נענה המלך שאכן אפשרות סבירה היא וכדי לבדוק אם זה נכון ציוה לעלות את ר' תנחום ולהשליך במקומו את המומר, ועוד בטרם הספיק המומר להגיע לקרקעית הבור כבר טרפו וחתכו האריות את גופו לגזרים. זהו שנאמר "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו". יה"ר שכן יכרתו כל אויבנו ושונאנו.

אמר ר' חנינא: בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם.  מידת בשר ודם המלך יושב בפנים ושריו ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. אבל מידת הקב"ה אינו כן. עבדיו יושבין בפנים והוא משמרן מבחוץ. שנאמר: "ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך", דהיינו המזוזה הנמצאת בכניסתו מצד ימין.

שה תמים...מן הכבשי ומן העזים תקחו (בא יב-ה)

הגמרא (שבת עז) אומרת, שדרכן של העיזים השחורות והזריזות ללכת בראש העדר לפני הכבשים הצחורות המתנהלות לאיטן. ומדוע? "כברייתו של עולם", כמו שהחושך נברא לפני האור.

פירש הרב החיד"א זצ"ל בספרו "כסא דוד", שהעיזים השחורות והולכות בראש מסמלות את היצר הרע המתלווה לאדם משעת לידתו, והכבשים הלבנות, המשתרכות מאחור, מסמלות את היצר הטוב, המגיע רק בהיכנס האדם למצוות.

ואמר הרב יוסף חיים זצ"ל, בעל ה"בן איש חי", שלפיכך נצטווינו לקחת לקרבן הפסח מן הכבשים ומן העיזים, כי יש לו לאדם ללמוד הן מן היצר הטוב, המדריכו בדרך טובה, והן מן היצר הרע. כיצד? על כך המשיל משל בדרך המליצה:

פעם פגש היצר הטוב ביצר הרע. אמר לו היצר הרע: "עד מתי נילחם זה בזה, ועד מתי תתנגד לכל מעשי? והלוא כבר קרא לי שלמה המלך 'זקן', ולך קרא 'ילד' ועל הילד לשמוע לקול המבוגר!"

אמר לו היצר הטוב: "אדרבה, לך קרא שלמה המלך 'כסיל' ולי קרא 'חכם', ואין החכם נשמע לכסיל!"

אמר לו: ,אף על פי כן, בבקשה ממך, השלם איתי לשעה אחת".

אמר לו: "מה תרצה לעשות באותה שעה?"

אמר לו: "ברצוני להזמין אחד מאנשיך לבית מרזח".

אמר לו היצר הטוב: "את מי תרצה להזמין?"

אמר לו: "חסיד פלוני".

אמר לו: "ומי מונע בעדך? לך והזמן אותו!"

אמר לו היצר הרע: "חסיד גדול הוא ולא ישמע בקולי, אלא אם כן תצטרף להזמנה".

אמר לו היצר הטוב: "כן אעשה, אתן לו רשות ללכת לאותו מושב לצים".

החודש הזה לכם ראש חדשים (בא  יב-ב)

הברון ר' שמעון וולף רוטשילד – אחד מבני המשפחה שנודעה בעשרה – התפרסם בזכות מסירותו כל הקשור במצוות היהדות.

מספרים, כי בעת שרצה לקיים מצות כתיבת ספר תורה, לא סמך על סופר הסת"ם שבאשכנז (גרמניה) ארצו, שכן הללו לא היו בקיאים בכל חדרי התורה. מה עשה אפוא? הביא מרוסיה סופר סת"ם שנודע כירא שמים וכלמדן גדול, והאיש ישב בביתו של הברון תקופה ממושכת וכתב את ספר התורה בקדושה ובטהרה.

סוף סוף נשלמה מלאכת הקודש. ספר התורה היה מוכן, והסופר נכנס אצל  הברון כדי לקבל את השכר המגיע לו.

"האם כבקבלת סכום כל שהוא על החשבון?" שאלו הברון רוטשילד.

"כן", השיב הסופר. הוא שלף פנקס מכיסו והחל קורא בקול: "בחודש אפריל קבלתי כך וכך...בחודש מאי קבלתי כך וכך...בחודש"...

אך כאן קטע אותו קולו של הברון: "עד כדי כך"? הרעים הברון רוטשילד בקולו. "האם סופר סת"ם ירא שמים מונה על פי חדשי הגויים ולא על פי חדשי ישראל או פרשיות השבוע? הגם סופר סת"ם, העוסק כל הימים בכתיבת ספרי תורה, עובר על הנאמר 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך'"?

ובדברו נטל הברון רוטשילד את ארנקו ושלם לסופר את שכרו. "ובלכתך קח עמך את כל יריעות ספר התורה שכתבת"! ציוה עליו  (מעשיהם של צדיקים).

עלינו להתחזק באהבת הקב"ה ולעשות נחת רוח לבורא עולם שבראנו לכבודו והבדלנו מן הגויים ונתן לנו תורת אמת.

ראיתי לנכון לצטט כמה מימרות מספר מעשה אבות שמסמלות את אהבת הקב"ה לעם ישראל ומחזקות אותנו בתור עם סגולה.

בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם מסית את חברו מדרכי חיים לדרכי מיתה. והקב"ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי נועם.

ישראל קרויים בנים לה' שנאמר "בני בכורי ישראל". וה' קרוב לישראל שנאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" ואדם או אומה שתרצה שלוח יד בבני או בקרובי המלך – כיצד ימלט?

אמר ר' יוחנן למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה וכתישה כך ישראל חוזרים לאביהם שבשמים ע"י צרה ומצוקה. וכן כשם שעלי עץ הזית אינם נושרים לא בקיץ ולא בחורף כך ישראל אינם בטלים לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. ומה השמן אינו מתערב בשאר משקין כך ישראל אינם מתערבים באומות העולם.

עם ישראל משול לאש ואומות העולם למים. כאשר יש ביניהם מחיצה כמו תחתית של סיר הרי שהאש גוברת ומאדה את המים לגמרי, אך אם אין מחיצה ויש ח"ו התבוללות הרי שהמים מכבים את האש ח"ו.

אמר דוד המלך ע"ה – "ניפלה נא ביד ה' כי רבי רחמיו וביד אדם אל אפולה" שאין לאדם רחמנות כמו רחמנותו של ה' יתברך.

"עמו אנוכי בצרעה". שכמו שאבא שמכה את בנו משתתף בצער הבן כך גם השכינה סובלת בצער והיסורים של עם ישראל.

מסופר על ר' תנחום, שפנה אליו פעם המלך ואמר לו בואו ונהיה כולנו עם אחד בלא שום הבדל. ענה ר' תנחום בבקשה אנו מוכנים אך כיון שאנו כבר מהולים אין אנו יכולים להיות שוב ערלים, אך אתם יכולים למול עצמכם ונהיה לעם אחד בלא הבדל. ירד המלך לסוף כוונתו של ר' תנחום ואמר לו – נצחתני, אך המנצח את המלך חייב מיתה. פקד וזרקו את ר' תנחום לגוב אריות. הסתובבו האריות סביב ר' תנחום ולא נגעו בו לרעה. וכל המלך והשרים עומדים ומשתאים לנוכח המחזה. באותו מעמד נכח יהודי מומר שחרה לו מאד על קידוש ה' שנעשה, פנה למלך ואמר שלדעתו כנראה האריות שבעים ולכן לא נגעו בר' תנחום. נענה המלך שאכן אפשרות סבירה היא וכדי לבדוק אם זה נכון ציוה לעלות את ר' תנחום ולהשליך במקומו את המומר, ועוד בטרם הספיק המומר להגיע לקרקעית הבור כבר טרפו וחתכו האריות את גופו לגזרים. זהו שנאמר "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו". יה"ר שכן יכרתו כל אויבנו ושונאנו.

אמר ר' חנינא: בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם.  מידת בשר ודם המלך יושב בפנים ושריו ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. אבל מידת הקב"ה אינו כן. עבדיו יושבין בפנים והוא משמרן מבחוץ. שנאמר: "ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך", דהיינו המזוזה הנמצאת בכניסתו מצד ימין.

שה תמים...מן הכבשי ומן העזים תקחו (בא יב-ה)

הגמרא (שבת עז) אומרת, שדרכן של העיזים השחורות והזריזות ללכת בראש העדר לפני הכבשים הצחורות המתנהלות לאיטן. ומדוע? "כברייתו של עולם", כמו שהחושך נברא לפני האור.

פירש הרב החיד"א זצ"ל בספרו "כסא דוד", שהעיזים השחורות והולכות בראש מסמלות את היצר הרע המתלווה לאדם משעת לידתו, והכבשים הלבנות, המשתרכות מאחור, מסמלות את היצר הטוב, המגיע רק בהיכנס האדם למצוות.

ואמר הרב יוסף חיים זצ"ל, בעל ה"בן איש חי", שלפיכך נצטווינו לקחת לקרבן הפסח מן הכבשים ומן העיזים, כי יש לו לאדם ללמוד הן מן היצר הטוב, המדריכו בדרך טובה, והן מן היצר הרע. כיצד? על כך המשיל משל בדרך המליצה:

פעם פגש היצר הטוב ביצר הרע. אמר לו היצר הרע: "עד מתי נילחם זה בזה, ועד מתי תתנגד לכל מעשי? והלוא כבר קרא לי שלמה המלך 'זקן', ולך קרא 'ילד' ועל הילד לשמוע לקול המבוגר!"

אמר לו היצר הטוב: "אדרבה, לך קרא שלמה המלך 'כסיל' ולי קרא 'חכם', ואין החכם נשמע לכסיל!"

אמר לו: ,אף על פי כן, בבקשה ממך, השלם איתי לשעה אחת".

אמר לו: "מה תרצה לעשות באותה שעה?"

אמר לו: "ברצוני להזמין אחד מאנשיך לבית מרזח".

אמר לו היצר הטוב: "את מי תרצה להזמין?"

אמר לו: "חסיד פלוני".

אמר לו: "ומי מונע בעדך? לך והזמן אותו!"

אמר לו היצר הרע: "חסיד גדול הוא ולא ישמע בקולי, אלא אם כן תצטרף להזמנה".

אמר לו היצר הטוב: "כן אעשה, אתן לו רשות ללכת לאותו מושב לצים".

בא היצר הרע לאותו חסיד ודיבר על ליבו ללכת לשם אך החסיד לא אבה לשמוע. עד שבא היצר הטוב ואמר לו: "תלך, ומה בכך, אולי יצא ממהלך זה דבר טוב. רק תשמור יראת ה' בקרבך ולא תחטא".

הלך אותו חסיד לבית המרזח, הקשיב מעט לדברי הליצנות שהעלו שם, הלך לחדר הצדדי ששיחקו בו קלפים, התבונן כשעתיים בכל אורחות בית המרזח ושב לביתו, והיצר הרע הולך אחריו לראות כיצד השפיע עליו כל מה שראה.

וירא, והנה החסיד נכנס אל ביתו ונופל על מיטתו בקול בכיה וצעקה מרה.

נזעקה אליו רעייתו ואמרה: מה לך, אישי?"

אמר לה: "כלי זהב היה לי, והלילה מסרתי אותו לבדיקה, ואמרו לי שהזהב מעורב בסיגים וערכו אינו רב!"

אמרה לו: "מה זה תדבר? וכי מניין לך כלי זהב? וכי מתוך שיכרות תדבר?"

אמר לה: "איני שיכור, ויודע אני את אשר אדבר. לבי הוא כלי הזהב שלי, אשר בו אני עובד את בוראי כל ימיי, והלילה העמדתיו למבחן. כל ימי סבור הייתי, שלבי זך וטהור, זהב מזוקק, ואני עובד את הבורא בחשק ובשמחה. אך הלילה הזה ראיתי עד כמה רחוק אני משלמות העבודה. כאשר התבוננתי בקבוצת אנשים הישובים למשחק קלפים, רתוקים ומתוחים לאין שיעור, התביישתי בעצמי כיצד אני איני רתוק כך לגמרא הקדושה. כאשר ראיתי באיזו התלהבות שמחים וצוחקים שם, ואני לא הגעתי לשמחה זו בעסק התורה והמצוות או אז נוכחתי לדעת כמה רחוק אני משלימות עבודת ה', והלב שחשבתי שהוא זהב טהור ומזוקק, התגלה לי כמעורב בסיגים ובפסולת!"

כשמוע היצר הרע דיבורים אלה מת ליבו בקרבו, והוא יצא מן הבית בקומה שחוחה ובראש מורד, כי לא עלתה מחשבתו בידו, ויהי להיפך.

למחרת בא היצר הרע לבית הכנסת לעשות את מלאכתו עם האנשים הנתונים ברשותו, להחטיאם בשיחה בטלה בתוך התפילה, בתפילה בלא כוונה, ובריב של כיבודים קטנוניים, וראה שהנה החסיד מתפלל בכוונה עילאית, בחשק ובהתלהבות כפל כפליים ממנהגו בכל יום. ויספוק היצר כפיים ויאמר: "אכן נתקיים בי מאמר חז"ל 'הגמל הלך לבקש לו קרניים, וגזזו לו את האוזניים'...

לעיתים אנו רואים אנשי עסקים העסוקים  במלאכתם והנה הקפה מונח לפניהם והם אינם נוגעים בו מהלהט של העבודה, ואף שהמשקה מתקרר הם אינם שמים ליבם לכך. ואנו, שיושבים ועוסקים בתורה הנה הקפה מונח לפנינו ואנו מיד לוגמים ממנו ולא "שוכחים" לשתות ממנו.

וכך צריכה להיות בחינתו של האדם את עצמו עד כמה הוא דבוק בהשי"ת. כאשר האדם מקיים מצווה והוא "חי" אותה, מתלהב ממנה, קיום המצוות אצלו היה נראה אחרת כפי שכתב "אור החיים" הקדוש, שאם היו בני האדם מרגישין במתיקות ועריבות התורה היו "משתגעים" ומתלהטים אחריה. צריך להרגיש מתיקות זו, בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה'" ומי שירגיש במתיקות ממילא יתלהב ויתלהט באהבת תורה.

אדם שלומד תורה חייב להרגיש אחרת לאחר הלימוד, אם לימוד התורה לא השפיע עליו משהו היה חסר בעריבותה.

רואים אנו, שיש לו לאדם ללמוד אף מן היצר הרע ומפעלוליו לדעת לנצלם לעבודת ה' כראוי. ועל כך נאמר: "מן הכבשים" אלו כוחות היצר הטוב, "ומן העיזים" אלו כוחות היצר הרע,"תקחו" לימודים ולקחים בעבודת הבורא יתברך. (אור דניאל)

בימיו של המגיד הגדול ממזריטש ז"ל גר בעל הבית אחד שהיה גם עשיר וגם למדן, והיה עוסק כל ימיו בתורה ועבודה, ואשתו היתה עוסקת בחנות שהיתה להם. רק לשתי שעות ביום הבעל היה נכנס לחנות, ושאר היום יושב בבית המדרש. והיה האיש מתנגד לחסידות, ולא ראה את פני המגיד.

פעם אחת הלך באשמורת הבוקר של ערב שבת קודש לבית המדרש, ומצא שם אברכים אחדים, שלא מבני העיר, שיושבים ולומדים. שאלם האיש: "מאין אתם, ומה מעשיכם?" השיבו לו שבאו אל הרבי. נמלך האיש בדעתו: "הנה אנשים ממרחק באים אל המגיד, ואני דר כאן ועדיין לא ראיתיו אף פעם אחת! את זמן הלימוד בתורה אמנם אין כדאי לבטל בשביל כך, אבל אבטל פעם אחת את הליכתי לחנות, ואלך להקביל פניו".

כשבא אל המגיד נתרגש מאוד מזיו השכינה והדרת הקדושה שחפפה על פניו, והתחיל מי אז לבטל גם את שיעוריו בתורה בשביל להסתופף בצלו של המגיד, ונתקשר אליו בכל המסירות כאחד החסידים המובהקים.

וגלגל ההצלחה נהפך עליו מאז ועסקיו ירדו מטה מטה עד שנתדלדל. לא יכול עוד האיש להתאפק, ופנה אל רבו, המגיד הגדול, בשאלה: "למה זה מאז נתקרבתי אל הקודש ירדתי ממצבי?"

השיבו המגיד:

הרי למדן אתה, ובוודאי ידוע לך מאמר חז"ל (בבא בתרא כה, ב): "הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין, וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום", אשאלך איפוא, מה יעשה האיש שרצונו להיות גם חכם וגם עשיר? הלא רב המרחק בין צפון לדרום?

שתק האיש, ולא ענה דבר.

אמר לו המגיד שוב:

אם האדם משים עצמו כאין ואפס הוא נעשה רוחני, ורוחני אינו תופס מקום, ויוכל איפוא להיות גם פה וגם שם.

ירדו הדברים לחדרי ליבו של האיש, ומאז והלאה נעשה שפל אברך ועניו, וההצלחה חזרה אליו כמקודם. (סיפורי צדיקים)

מעשה איך שדורות הראשונים היו מותרים על כל עושר וכבוד וכל תענוגי העולם הזה והיו מקבלים על עצמם צער, יסורים, עני, דוקא שיזכו לבן צדיק וכך היה המעשה. אחר גרוש אספניא התישבו היהודים בערי טורקיה, התפזרו מעט הנה ומעט הנה והתערבו עם הטורקים בכפרים שלהם וחיו חיים טובים. בכפר אחד היה ישמעאלי עשיר מאוד והיה בעל צאן ובקר ופרדסים ושדות אבל החיים שלו נמאסו עליו כי תמיד היה ריב בינו ובין אשתו ומשפחתו. פעם עלה בדעתו לברוח מכולם, שם היה יהודי בשם חיים קראקו, לא היה עשיר כל כך, אבל היה צדיק אמת שגם הגויים היו אוהבים אותו ומכבדים אותו. פעם נכנס הישמעאלי העשיר הזה אצלו ואמר לו סוד ביני ובינך אני צריך לברוח משפחתי בלתי ידיעתם, לכן תשמע לעצתי אני אמכור לך כל מה שיש לי במחיר נמוך כזה למשל כל דבר ששווה לירה אמכור לך בעשרה גרוש, מפני שאתה צדיק העושר הזה מגיע לך, עשו חשבון ביניהם במחירים נוחים כאלה שהיהודי היה צריך לתת לו שמונה מאות לירות טורקיות. הלך והתיעץ עם אשתו אמרה טוב הדבר שיסע העירה אצל הקרובים וילוה סכום שחסר לו וכך עשה. בחזרו טרם שיצא מהחומות החוצה, ראה בהלה גדולה וצעקות, ניגש אצלם לראות והנה אשה בוכה שהפחה לקח את שלשת ילדיה עבור חובות של בעלה שכבר מת, האיש הזה הוציא כל הכסף ופדה את שלשת הילדים בינתיים נהיה לילה, נכנס לבית כנסת אחד להתפלל מנחה וערבית. ובאותו הרגע נעשה רעש גדול בשמים על האיש הזה איך נתן כל כספו לפדות את הילדים היה צריך לקנות קודם כל מה שהיה בידו, ובמשך יומים שלוש, היה מוכר ופודה את הילדים, והיה נשאר גם העושר גם פדיון הילדים בידו. בא השטן וקיטרג עליו באומרו שלא כיון בדבר מצוה אלא עשה משום רחמנות לילדים, ואמר להקדוש ברוך הוא תן לי רשות אני ארד ואנסה אותו אם זה לשם שמים אם לאו? בא אליהו הנביא זכרונו לברכה ואמר הניסיון הזה שייך לי אני אנסה אותו וכן עשה, נכנס לבית הכנסת בדמות עשיר ישב על ידו שאל ממנו מאין בא, ולאן הולך, בין דיבור לדיבור עד שסחב מפיו שפדה את הילדים, אמר לו היית צריך לקנות את כל הסחורה שהבטחת לגוי עד מחר, אחרי כן לקיים מצוה זו. עכשיו שנשארת בלי פרוטה איך תתראה עם אשתך ומה תאמר לה? התחיל לבלבל מוחו עד שאמר לו אתן לך כל הסכום שנתת ונשתתף במצוה זו, אמר לו לך מכאן מה שנעשה נעשה, אמר לו תקח כפליים מהכסף ותן לי חצי מהמצוה, אמר לו בבקשה עזוב אותי, העשיר ונתן לו שלוש פעמים מהסכום שימכור לו רבע מהמצוה ולא רצה. כיוון שראה אליהו הנביא ז"ל שזה עומד על דעתו גילה את עצמו ואמר לו אי אליהו, וכיון שעמדת בניסיון אני מבטיח לך שני דברים, או לשנה הבאה תחבוק בן  ויקרא שמו אליהו ויהיה תלמיד חכם צדיק בדורו, או תהיה עשיר כזה ששרים גדולים בכל המדינות יצטרכו לכספך. אמר לו אני אלך להתייעץ עם אשתי, ומחר אתן לך תשובה, וכך היה אמרה לו אשתו לא ראיתי בתכריכים שיש כיסים שקוברים את המת עם כסף בכיסים, כולם נקברים בלי כיסים, טוב לנו בן צדיק בעולם הזה ובעולם הבא מכל אושר וכבוד של עולם הזה, ובבוקר כשקם ללכת לבית הכנסת להתפלל והנה פגש את אליהו הנביא ז"ל אמר לו, אשתי מרוצה בילד צדיק יותר מעושר, אמר לו זה וזה יתקיים בידך. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שהניסיון של האשה היה יותר גדול ממנו.(אהבת חיים)

ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש...(בא יב-ט)

מצות לא תעשה שלא לאכול הפסח נא ומבושל שלא להותיר מבשר הפסח

לגביר אדיר אחד היה בת יחידה, כלילת מעלות אשר ביקש להשיאה לעלם כליל השלמות, חכם ונבון, ירא שמים ובעל מידות טובות, מתמיד ובעל נימוסין. את כל ההצעות שהוצעו לו פסל, בכל מעמד מצא פגם. חקר ודרש לא נח ולא שקט, עד שמצא את שחיפש.

בכפר אחד בביתו של עני ואביון גדל עלם כליל מעלות, ברוך כשרונות ובעל מידות - כל אשר שאלה נפשו! פנה הגביר אל אביו של הבחור ואמר לו:  "תן לי את בנך לי ונחוג מיד את כלולותיו!"  השתאה העני ואמר: "מה המהירות, ומה החפזון, קצוב נא זמן ואכין את צרכי החתונה כיאות!".
צחק העשיר ואמר: "ואם אקבע מועד לעוד שנה כלום תוכל להכין את צרכי החתונה, כלום תוכל לחסוך בה דינר זהב אחד לפחות? הנה, אקרא למשרתי, אקרא לחיטים, לאופים ולמבשלים, לנגנים ולשאר העוסקים במלאכה ובתוך כמה שעות יהיה הכל מוכן.  העשיר אמר כך מחשש שמא יקדימנו אחר ויקח את בן העני המבוקש לחתן. לכן ביקש למהר  כדי לזכות בחתן המושלם.
ואכן, כך עשה: חיש מהרה הובאו הבדים, ונתפרו הבגדים, הבהילו את האופים והללו טרחו, לשו, ואפו, ובעל השמחה העשיר עומד עליהם לזרזם, אך מכיון שהוצרכו לעשות הכל במהירות, לא הספיק הבצק לתפוח והחלות יצאו נוקשות ורדודות.
בתוך כך הוכנו שאר צרכי החתונה והחתן החליף את בגדיו הבלויים בבגדים חדשים והדורים שהוכנו לכבודו, והנה בעת שהחליף החתן את הבגדים הבחין כי העשיר אבי הכלה לוקח את בגדיו הבלויים ואורז אותם בקפידה. החתן החכם הבין את פשר מעשי העשיר, ולכן מיהר לקחת אחת מחלות החתונה, חלה נוקשה ורדודה והכניס אותה אל בין בגדיו הקרועים שהיו כבר ארוזים.
החתונה נחוגה ברוב פאר והדר, העשיר הביא את החתן אל ביתו ונתן לו כל מחסורו.  לימים, הקל החתן בכבוד חותנו. ביקש העשיר לרמוז לו מאין בא, ומי הרימו מאשפתות.  מה עשה, ציוה להביא צרור בגדים המונחים בפינת הארון, העשיר החל לפתוח את הצרור לעיני חתנו, והוציא מתוכו בגדים בלויים וקרועים שלבש החתן בערב חתונת. והנה לפתע נשרה חלה יבשה נוקשה ורדודה.
"מה זאת?" תמה העשיר.
"אני הנחתיה שם", ענה החתן.  "בערב החתונה הבנתי מדוע ציווית לארוז את הבגדים, שכן בקשת לרמוז לי מי אני, ואני הכנסתי את החלה כדי לרמוז לך מי מיהר כל כך, מי דחק לערוך את הנישואין בחפזון, עד שלא היה לו פנאי לחכות ולהמתין שיתפחו החלות כראוי, כי בקש לזכות באוצר - בחתן המושלם..."

סיפור זה אינו אלא משל, והנמשל הוא: אכילת קורבן פסח מורה על מעלתנו וכבודנו כבני מלכים. מסיבים אנו דרך חרות, אוכלים אותו צלי ולא נא ואסור להשאיר ממנו לבוקר כדרך העניים. לא שוברים בו עצם, ואוכלים אותו על השובע - הכל כדרך בני מלכים. וכדי שלא תזוח דעתנו ולא ירום לבבנו, הורה הקדוש ברוך הוא לאכול עם הקרבן מרור, זכר לעוני במצרים ולשעבוד המר. כמוהו, כצרור בגדי הדלות של אותו חתן שעלה לגדולה. אבל, לבל תפול רוחנו בקרבנו, הורה לאכול עמו את המצה, המרמזת, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. מזכירה היא כאותה חלה שנצררה עם הבגדים שהקדוש ברוך הוא מיהר לקחת אותנו לו לעם, כמו שאמרו חז"ל:  "ואכלתם אותו בחפזון - זה חפזון של שכינה לקים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו"!

תוקן על ידי שרית560 ב- 03/02/2017 02:02:54