פרשת צו -שבת הגדול

1]בפרשתנו אנו מוצאים ציוויים על קרבנות שונים: "וידבר ד' אל משה לאמר. צו את אהרון ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה וכו' וזאת תורת המנחה וכו' זאת תורת החטאת וכו' וזאת תורת האשם וכו' וזאת תורת זבח השלמים וכו'", וכן: "זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לד' ביום הִמָּשַׁח אותו וכו'". ולבסוף: "וזאת התורה לעולה, למנחה, ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. אשר ציוה ד' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לד' במדבר סיני". כלומר: הקב"ה מצוה אותנו להקריב סוגים שונים של קרבנות, כאשר ישנה הדרכה מפורטת ומדוייקת כיצד להקריב כל קרבן, אולם מה עניינם של קרבנות אלו?

האדם נברא בצלם אלוקים, "כי בצלם אלוקים עשה את האדם", כלומר: שוכנת באדם נשמה אלוקית. הנשמה היא חלק אלוק ממעל, והיא תמיד צמאה ומשתוקקת לשוב אל מקורה ולשרשה. על כן תמיד קיים באדם צמאון פנימי להתקרב לקב"ה. וכלשון הפסוק[2]: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָּׂרִי". אבל זה כאשר "לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי"[3]. כלומר: צמאון זה צריך לבוא לידי ביטוי, ולצאת מן הכח אל הפועל. צריך להתקרב לקב"ה בפועל. לשם כך צריך האדם לדעת מהי הדרך ומה בדיוק צריך לעשות כדי להתקרב לקב"ה. כוונה טובה בלבד לא מספיקה.

פרקים פנויים א-קנ.
להשתתפות או באשכול זה או באישי.

צו את האהרון (ויקרא צו ו-ב)

הנה בפרשה זו נדונים בפרטות יתר הקרבנות הכתובים בפרשת ויקרא. רש"י מבאר בשם תורת כהנים אין צו אלא לשון זירוז ומיד, עיין שם. צריכין להבין מה נשתנה כאן שהתורה מצווה על הזריזות הלא כל מצוות עשה צריכין לעשותן בזריזות ולמה רק כאן התורה הזהירה במיוחד על הזריזות? נראה לומר בהקדים מ"ש המפרשים הטעם שמקטירין החלב והדם מהקרבנות מלבד קרבן עולה שנקטר כולו, כי חטאי האדם באים משתי סיבות, או מהדם שבו או מהחלב שבו. כלומר, הדם שבאדם מגביר בו את המרץ, ואילו החלב שבאדם להיפך מכביד על הדם את המרץ שבו. וידוע כי במצוות התורה ישנם שני סוגים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות עשה, לעשות את המצוות כגון מילה, סוכה, מצה, תפילין וכו' ולזה צריך זריזות הנובע מהדם, ואילו מצוות לא תעשה, מחייבין את האדם להימנע מלעשות עבירות כגון, חילול שבת שהתורה מכריזה לא תעשה מלאכה ועוד ועוד. והנה תפקיד החלב שבאדם שלא ליתן לו לעשות עבירות כגון לא לרצוח, לא לגנוב וכו'. ואילו האדם המבין יודע שיש לו שתי מידות הטבועים בו זריזות ועצלות, והוא יודע כיצד להשתמש בהם. במידת הזריזות משתמש לעשיית מצוות ובמידת העצלות משתמש שלא לעשות עבירות.

זה תפקיד האדם הישר היודע כיצד להתנהג בחיים. ומי כחכם היודע פשר דבר, מתי להשתמש בזריזות ומתי בעצלות כלומר, מתי להשתמש בתפקיד הדם שבו הנותן לאדם את מידת הזריזות, ומתי להשתמש בחלב שבו הנותן את מידת העצלות.

אמנם החוטא משתמש בהם להיפך, במקום שצריך זריזות כגון, עשיית המצוות לא עושה אותם ומשתמש במידת העצלות, ואילו לעשיית עבירות הוא זריז כלומר, משתמש במידת הזריזות ולכן יוצא שאדם זה חטא בזריזות וחטא בעצלות, שלא ידע כיצד להשתמש בהם, ולכן חוטא זה שחטא בשניהם עליו להביא קרבן להוציא ממנו את הדם ולזורק אותו על גבי המזבח, לתקן את מידת הזריזות שחטא בהם ולהוציא את החלב הרומז למידת העצלות שלא ידע כיצד להשתמש בהם, וזה היה ראוי לעשות בגופו שחטא, אמנם ה' חס עליו וציוה שיביא קרבן כיוון שהיה בשוגג, ויוציא ממנו את הדם שהיה ראוי להביא מעצמו ויכפר לו.

יוצא שעיקר הקרבנות באו לכפר ולתקן את מידת הזריזות שלא דע להשתמש בה כהוגן והשתמש בה לרעה, כי רק על לא תעשה חייב להביא קרבן, כי זה מעיד על חטאו שקם והזדרז לעשות עוונות, אמנם מצות עשה שלא עשה אין צורך בקרבן כי זה לא מעיד כל כך על זדונו הרע שהרי ישב ולא עשה מצווה ואין בו כל כך אשמה אם שגג. יוצא מזה שכל הקרבנות באים על שחטא במידת הזריזות ולכן התורה כתבה בלשון "צו" להראות שכל קרבן בא על הזריזות שנכשל בה והשתמש בה לרעה, ולכן על אהרון להזדרז ולתקן את מידת הזריזות שנכשל בה העם. (קול יהודה)

וידבר ה' אל משה וכו' צו את אהרון ואת בניו וכו' (צו ו, א-ב)

ואמרו חז"ל אין צו אלא לשון זירוז, שמכיון שמדובר כאן על קרבן עולה שהיא נשרפת כליל על גבי המזבח ואין כאן שום הנאה לכהנים כמו שיש בשאר הקרבנות שמקבלים את מנת חלקם, על כן בא כאן הזרוז באופן מיוחד, בכדי שיהיה גדול המצווה ועושה ממי שאין מצווה ועושה, כי שמא יתרשלו הכהנים בעבודתם זו שאין להם בזה שום הנאה,ולכן היה צריך זירוז מיוחד בעבודה זו.

הזריזות היא מעלה גדולה לתורה ולמצוות וגם לענין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים, ובדרכי הזריזות מגיעים הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה: זריזין מקדימים למצוות (פסחים ד ע"א). והנה תראה באברהם אבינו בענין עקדה, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש וגו'" (בראשית כב,ג) ואף על פי שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידו, עשה רצון הבורא יתעלה בזריזות והשכים בבוקר. ומי שעושה מעשיו בזריזות, בזה יש הוכחה גדולה שהוא אוהב את בוראו, כעבד האוהב את אדוניו ומזרז עצמו לעשות מלאכתו ורצונו. כי הזריזות תלויה בלב האדם: כשהאדם מפנה ליבו מכל המחשבות האחרות שיש בו ותופס מחשבה אחת,אז הוא מזדרז בלי ספק. כמו כן עשה אברהם,שהסיר מליבו אהבת בנו ואחז רצון בוראו,ונתבטלה אהבת בנו מפני אהבת רצון יוצרו יתברך, ועל כן נזדרז להשכים, כי היתה נפשו ודעתו קשורה בחשק גדול באהבת הבורא יתברך: על כן נשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם לזכור לזרעו מעשה העקדה.

ואתה צריך לדעת, כי מידת הזריזות היא תחילה לכל המידות, כי אין האדם יכול להיות תדיר על הספר, כי צריך לאכול ולשתות ולישון ולעשות צרכיו, לכן צריך זריזות ומהירות לחזור לספרו ללמוד. ואל יחשוב אדם בלבו: עוד היום גדול והשנה גדולה-כי על זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: אל תאמר לכשאפנה אשנה,שמא לא תפנה ולא תשנה (אבות פ"ב מ"ה) גם אל יאמר האדם: עת ערב הוא כבר,אם אלך ללמוד, ואפילו דבור אחד,מכל דברים שבעולם (ירושלמי פאה,פ"א ה"א). ועל זה נאמר: "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה" (משלי כח,ט),וכן כתוב: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב כסף" (תהלים קיט,עב) וכן כתוב: "כי טוב יום בחצריך" (שם פד,יא), אמר הקדוש ברוך הוא: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (מכות י ע"א).

ויהיה זריז לבקש ידיעת התורה וידיעת הבורא יתברך,דכתיב: "ונדעה נרדפה לדעת את ה' (הושע ו,ג),וכן אמרו חכמים: הוי גולה למקום תורה (אבות פ"ד מי"ג). ויהיה זריז לבקש צדקה, דכתיב: "צדק צדק תרדוף" (דברים טז,כ),וכתיב "שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' (ישעיה נא,א)וצריך זריזות לכתוב ספרים אשר הוא צריך ללמוד מהם, או כשיראה או כשישמע דבר חידוש, יהיה זריז לכתבו, ולא ימתין עד שישכח מליבו.

אמר רבי יהודה בן תימא: הוי עז כנמר וקל כנשר,רץ כצבי וגיבור כארי,לעשות רצון אבינו שבשמים (אבות פ"ה מ"כ). ראה, איך הזהירו חכמים לעשות עצמו קל וגיבור לעשות המצוות! וכן אמר דוד: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קיט,ס). וכן דרשו רבותינו,זכרונם לברכה: "ושמרתם את המצות" (שמות יב,יז) – אל תקרי "מצות", אלא "מצוות", אם תבוא מיצוה לידך אל תחמיצנה, אלא עשה אותה מיד (מכילתא). וצריך מאוד קלות וזריזות וגבורה,להחלם נגד הרשעים,להיות אביר לב כמשה רבנו,עליו השלום,שאמר: "שימו איש חרבו על ירכו" (שמות לב,כז) וכפינחס שנאמר בו: "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו" (במדבר כה, ז). לכן הזהר בעצמך להיות זריז מאוד להיפרד מחבורת רשעים,שלא להיות בעצתם ושבהסכמתם. ועל הכל צריך זריזות לעשות תשובה,יחיש ולא יאחר בדרכי תשובה,ולא יהא שעה אחת רשע לפני המקום יתברך. ראה, איך משרתי המלכים זריזים הם בשליחותם ובעבודתם כל שכן שיש להזדרז לעשות עבודת מלך מלכי המלכים, הקב"ה. וכל מה שנאמר זריזים מקדימים למיצווה ואין הכוונה לפזיזות ובהלה יתרה לקיים המיצוות – אלא בתבונה ובישום הדעת כי המהירות היא מהשטן ואספר לכם מעשה שקרה בגלל בהלה ופזיזות.

רבי חנינא בן חכינאי ורבי שמעון בר יוחאי ישבו ולמדו תורה אצל רבם,רבי עקיבא בעיר בני ברק. הם למדו שם שלוש עשרה שנה. רבי שמעון בר יוחאי היה שולח מפעם לפעם שליחים לביתו כדי שיתענינו בשלום משפחתו ויעדכנוהו. אך לעומתו רבי חנינא לא יצר קשר עם משפחתו.

לימים,שלחה אשתו של רבי חנינא שליח לבעלה לאמור לו: "בתך בגרה, בוא הביתה ותשיאנה,.

שמר רבי חנינא את דבר שליחות אשתו בלבו ולא סיפר על כך מאומה לרבי עקיבא. הוא לא רצה לחזור כדי שלא יבטל תלמוד תורה.

אולם רבי עקיבא צפה ברוח קדשו את הדבר ואמר לתלמידיו: " מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאנה".

הבין רבי חנינא שרבו התכון אליו ולכן נטל רשות מרבי עקיבא והלך לביתו.

במשך שלוש עשרה השנים בהם שהה רבי חנינא בעיר בני ברק השתנו שבילי עירו,נבנו בתים,ולא ידע רבי חנינא היכן למצוא את ביתו.

הלך וישב בפתח העיר ליד הבא מקום אשר באות לשם הנשים והנערות למלא מים בכדיהן.

חשב רבי חנינא שאשתו או בתו תבואנה לשם וכך ימצא דרך להגיע לביתו. רבי חנינא לא רצה לשאול אחד מבני עירו כדי שלא יתפרס דבר בואו. תוך כדי ישיבתו ליד הבאר הגיעה לשם קבוצת נשים וכדיהן על כתפיהן. והנה שומע הוא שמדברות ביניהן:

"בת רבי חנינא, מלאי כדך ועלי" הנשים נתנו כבוד לבתו בנתנן לה לשאוב מים ראשונה.

מה עשה רבי חנינא? עקב אחרי בתו, ראה להיכן פנתה וניגש גם הוא לביתו ונכנס.

אשתו של רבי חנינא היתה מנפה באותה שעה קמח, היא נשאה עיניה לראות מי הוא הבא ובראותה את בעלה,פרחה נשמתה.

פנה רבי חנינא לבורא עולם ואמר: "עניה זו – זה שכרה,לאחר שהמתינה לי שלוש עשרה שנה?!"

מיד חזרה נשמתה לגופה.

מכאן למדו חכמינו זכרונם לברכה שלא יכנס אדם לביתו בפתאומיות,מחמת סכנה.

וידוע שבשולי מעילו של הכהן הגדול היו פעמונים ורימונים כדי שישמע קולו של הכהן בהיכנסו,שלא יכנס בפתאומיות, כמו שנאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" ( 613 סיפורי על תרי"ג).

צו את אהרון (ויקרא ו-ב)

לשון זרוז, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. (רש"י).

רבי ישראל מסלנט הזדמן פעם לפונדק שבאחד הכפרים. ראה בעל הפונדק כי לפניו אדם בעל הדרת פנים, ופנה אליו בשאלה: "שמא שוחט הוא מר? יש לי בהמה המיועדת לשחיטה, וקשה לי להוליכה אל השוחט שבעירה הסמוכה".

"לא", השיב רבי ישראל. "אינני שוחט".

ישב רבי ישראל בפונדק וכעבור זמן מה פנה אל הפונדקאי בבקשה: "המוכן אתה להלוות לי רובל אחד?"

כיצד אעז להלוות לך ואינני מכיר אותך?" השיב הפונדקאי בתמיהה. "מי ערב לי שתפרע את החוב?"

"השומעות אזניך את שדובר פיך?" שאל רבי ישראל בתשובה. "בממון אינך סומך עלי אפילו ברובל אחד, ואילו בשחיטה, שהתורה כה מחמירה בה,סמכת עלי עוד בטרם ברכתיך לשלום"...(מעשיהם של צדיקים)

פשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים (צו ו-ד)

תנא דבי רבי ישמעאל (שבת קיד) לימדך התורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהן העבד קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. והכונה היא, לענין שנוי בגדי שבת. שכשם שהכהן לא היה לובש בשעות העבודה אותם בגדים שבהם היה מוציא את הדשן אלא לבש בגדים אחרים יותר נאים ויותר נקיים, כך גם בשבת יש לבוש בגדים נאים ונקיים יותר מימי חול (מהרש"א)

ודרשו רבותינו בתלמוד (שבת קיג) על הפסוק "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך" וגו', "שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול", כי על ידי הבגדים הנאים האדם מכבד את השבת ובזה הוא מכבד את השם יתברך כי הוא ציוונו לכבד השבת, וכמו שאם אדם הולך לחתונה מחליף את בגדיו לנאים ומכובדים יותר לכבוד החתן והכלה, כן צריכים אנו להחליף בגדים נאים ומכובדים לכבוד שבת מלכתא. (לבוש יוסף)

מסופר ברבי יהונתן אייבשיץ שהיה קטן היה נוהג לטעום את המאכלים בערב שבת והנה פתח את אחד הסירים וטעם איזה עוף גדול ומשובח.

הגיע זמן סעודת שבת ואמו של הרב יהונתן מזגה את האוכל למשפחה התבוננה בסיר של העופות ונדהמה, מנהג היה שאת העוף הגדול ביותר מקבל האבא והעוף נעלם. שאלה על אודות העוף ואף אחד לא עונה. היא כבר מיד הבינה מי שיכול לעשות את הקונצים האלו זה רק יהונתן הקטן. כעסה אמו ואמרה נו זה יפה ככה לעשות לאבא, לאכול את העוף הגדול.

אמר יהונתן אני קיימתי מצוות טעימה בערב שבת, מה עשיתי?

אמר לה אביו, עזבי אותו, סה"כ הוא מקיים את המצווה טועמיה חיים זכו. ענתה אמו טועמיה נאמר ולא לאכול כזה עוף גדול. ענה לה יהונתן הקטן אך גם נאמר ואוהביה גדולה בחרו.

וכל המשפחה פרצה בצחוק שנזכר לדורות
.

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (צו ו-ו)

הנס דורש התבוננות

כידוע המזבח לא היה זקוק כלל וכלל לאש של הדיוט. האש שירדה מן השמים הייתה מסוגלת לאכול קרבן שלם כהרף עין, אלפי קורבנות ביום. מדוע, אם כן, הזהירה התורה כאן בציווי מיוחד שהאש של הדיוט לא תכבה אפילו לרגע?

בספר "החינוך" מבואר העניין (מצווה קלב) "ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי ניסים גדולים אשר יעשה הקב''ה לבני האדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש, או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה (שמות יד, כא). ומזה העניין ציוונו להבעיר אש במזבח, אעפ"י ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס, לפי הדומה שהאש היורדת מן השמים לא הייתה נראית בירידתה חוץ מיום השמיני של מלואים..."

כלומר, גם נס גלוי ממש, כדוגמת קריעת ים סוף, וירידת אש מן השמים, אינו מתרחש בלי שיהיה בו משהו מן ההסתר. הסתר זה חשוב לפני הקב"ה עד שלצורך כך ניתנה לנו מצווה מיוחדת, "אש תמיד תוקד על המזבח"! מה עניין ההסתר הזה? כשעושה הקב"ה נס גלוי, שיש בו משום שינוי סדר הבריאה, מטרתו להראות את יד ה', להביא את האדם לידי התבוננות בכדי שיבין שאין המאורעות מתרחשים ללא יד מכוונת. אך גם כאשר הקב"ה עושה נס שלא כדרך הטבע הוא נותן מקום לאדם להיכשל ולא להבחין בנס.

"החינוך" מזכיר בדבריו את הגדול שבניסים מאז ומעולם, נס קריעת ים סוף. גם נס זה התחולל באופן שאפשר היה לטעות ולחשוב שרוח הקדים העזה שנשבה כל הלילה, היא זאת שגרמה ל"ויבקעו המים". על כגון דא נאמר "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י). כלומר, הצדיק המתבונן ומחפש לראות את יד ה', הוא הולך בדרך הישרה וזוכה להבחין בניסים. אבל הרשעים אשר אינם פוקחים את עיניהם, הם נכשלים ומפרשים כל תופעה בדרך טבעית ולא יבחינו בנס המתחולל נגד עיניהם.

גם כאשר הקב"ה עושה נס עדיין נותן הקב"ה פתח לאדם לחשוב שגם בנס זה יש אפשרות לראות אותו כהתרחשות טבעית, ונשאלת השאלה מדוע הקב"ה נותן את האפשרות לאדם לטעות ולמעט בנס?

הגר"י לוינשטיין זצ"ל בספרו "אור יחזקאל – אמונה" מבאר, שתכלית עשיית הנס היא עבורנו, כדי שנתבונן ונלמד מזה גדלותו יתברך. עם זאת, כדי שלא לשלול מהאדם את הבחירה, עושה הקב"ה את הנס באופן שעדיין אפשר להכחישו, כלומר, על האדם מוטל להגיע מעצמו להכרת האמונה, ואילו הניסים המתחוללים סביבו היו גלויים לחלוטין הרי האמונה הייתה כה ברורה עד שאין זה נחשב שהגיע אליה מעצמו.

מכאן נבין, שגם כשהקב"ה מחזק את אמונתו בו ע"י ניסים גלויים, אין הוא רוצה שניסים אלה יחייבו אותנו בעל כורחנו להאמין בו ולירא מלפניו. תכלית בריאת האדם היא, שיכיר את בוראות מתוך מאמץ שכלי ונפשי, שישקיע מחשבה ועמל ויגלה את הבורא בכוחות עצמו. גם כשנותן לנו הקב"ה מכשיר, שיעזור לנו לגלות ולראות את האמת, בצורה של ניסים גלויים, מכל מקום מוטל עלינו להשתמש במכשיר זה. אם חלילה לא ננצל את ההזדמנות הנפלאה הזאת, יחלוף הנס ללא השפעה עלינו וירד לטמיון.

ולא בענין זה בלבד אלא לכך נוצר האדם מתחילת בריאתו, כדי לגלות את ההסתר, להוריד את האבק מעל פני אמת. העובר במעי אמו לומד את כל התורה כולה. הוא צופה ומביט מסוף העולם עד סופו, כל סודות הבריאה גלויים לפניו. ובסוף, ברגע שיוצא לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, כדי שישכח את כל מה שיודע, לשם מה? שיגלה את התורה, את הבורא, בכוחות עצמו!

אם בניסים הגלויים כקריעת ים סוף נאמרו הדברים, אם גם הם עטופים בעטיפה דקה של "טבע", שיש להוריד אותה כדי להפיק מהם תועלת, על אחת כמה וכמה בניסים אחרים, שבהם המעורבות הטבעית היא גדולה יותר.

אנחנו מוקפים בניסים מכל עבר אומר הרמב"ן ומכל מקום, אין אנו מסוגלים להתעלות על ידם. מבחינה זו אין כל הבדל בין טבע לנס מי שחפץ לראות את יד ה' יוכל בנקל לגלות אותה גם בטבע, ומי שמעדיף להתעלם ממנה, לא ישפיע עליו כל נס שבעולם, ולכן אין הכופרים בתורה מבחינים ביד ה', שהנהיגה את הטבע בצורה מופלאה וניסית. ללא הכנה מתאימה וללא התבוננות מעמיקה, אין לצפות מניסים השפעה חיובית של חיזוק האמונה והלוואי שלא תהא שלילית...

לצערנו, החוט המפריד בין נס ל"טבע" מבחינת אדם הוא דק מאוד וצריכה התבוננות מצד האדם כי לראות צעד אחד קדימה ולהבחין שגם הטבע הוא בעצם נס, רק עוד קצת התבוננות.

כתוב בספר "אור יחזקאל", שהכרת האדם בניסים הנסתרים ובהשגחת הבורא היא עיקר יסודות האמונה ובה תלויה כל הצלחת האדם, צריך האדם לדעת שטבע פירושו מלשון מטבע, דהיינו שהקב"ה הטביע בטבע את הנהגתו בעולמו. הקב"ה רצונו שהכל יתנהג עפ"י הטבע ומהלך קבוע, כוח הראייה והשמיעה, כוח העיכול וכוח הדוחה, כל הטבע זו מציאות של נס, וההבדל ביניהם שהנס גלוי והכל מבינים שאין בו מהלך טבעי. ואילו בטבע יש הנהגה ניסית שנסתרת היא מעינינו ואנו לא מבינים אותה כיאות וסבורים שהיא טבע בעולם.

הטבע והנס שניהם באים מכוח אחד – מבורא עולם והנהגתו.

לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי קודש קדשים היא כחטאת וכאשם ( צו ו-י)

בפרשיות ויקרא צו אנו קוראים על המנחות, ומוצאים אנו שיש הקפדה שלא יהיו חמץ, כי שנאמר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא, ויקרא ב,יא) ונאמר: "לא תאפה חמץ חלקם וגו'" (ויקרא צו ו, י). החמץ שאור מסמל את יצר הרע, ובעיקר את הגאווה נפיחות. וזאת אסור להקטיר במנחות.

מכיון שבשנה מעוברת פרשת צו היא בסביבות פורים וכחודש לפני חג הפסח, על כן נדבר מענינים הקשורים לזמן זה.

מובא בגמרא (תענית כט ע"א) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. ואומר רש"י (ד"ה משנכנס אדר) ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח, ע''כ. וצריך להבין את המאמר הזה, מדוע חז"ל מקשרים בין מיעוט השמחה בחודש אב בגלל תשעה באב שהוא יום החורבן, לריבוי השמחה בחודש אדר בגלל פורים? ואם חז"ל משווים זאת על ידי שאומרים: "כשם", זאת אומרת שישנו איזשהו מכנה משותף או סיבה דומה, שאותה סיבה הגורמת למיעוט השמחה בחודש אב, היא הגורמת לריבוי השמחה בחודש אדר. וכמו כן צריך להבין את דברי רש"י, מה הקשר של שמחת חג הפסח לימי השמחה של חודש אדר?

סיבת מיעוט השמחה בחודש אב היא חורבן הבית, שנגרם על ידי חטא המרגלים, כפי שאומרת הגמרא (תענית כט ע"א) לאחר שחזרו המרגלים מארץ ישראל והוציאו דיבת הארץ רעה, אומר הכתוב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, שלח יד, א) אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה של דורות, ע''כ.

ובספר הזוהר פרשת שלח נאמר: "וישלח אותם משה" (במדבר, שלח יג יז) כולם היו צדיקים וראשי ישראל, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה, שאמרו: אם יכנסו ישראל לארץ ישראל יעבירו אותנו מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים, שהרי אנו זכינו להיות ראשים רק במדבר, אבל בארץ לא נזכה, ע"כ.

לפי דברי הזוהר, כשלון המרגלים היה הגאווה והכבוד, שמא יוחלפו בארץ ישראל. בגלל הגאווה והכבוד החמץ, היו מוכנים להוציא דיבת הארץ רעה ובלבד שיישאר עם ישראל במדבר ששם יהיה להם את הכבוד. רדיפת כבוד זו גרמה לפירוד בעם ישראל עצמו ובין עם ישראל לארצו. כמו כן זה גרם לחורבן בית המקדש, כשניטל הכבוד מעם ישראל בארצו, וגרם לגלות עם ישראל מארץ ישראל.

רדיפת הכבוד שגורמת לפירוד ואשר גרמה לחורבן הבית בחודש אב, אותה סיבה בצורה הפוכה של אחדות ואהבה ושריפת הגאווה, היא הגורמת לשמחה משנכנס אדר. ומה עושים אז? מגיעים ימי פורים ופסח, בפורים היה אחדות בקבלת התורה מחדש על ידי "קיימו וקבלו" היה אחדות על צום שלשה ימים. ונאמר במגילה: "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם" (אסתר ט, כג) "וקבל" לשון יחיד, לומר שהיתה אחדות כמו במתן תורה שנאמר בלשון יחיד: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות, יתרון יט, ב) כאיש אחד בלב אחד (רש"י). ליכך זוכים בימי הפורים למצוות של אהבה ואחדות וביטול הגאווה מצווה של מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו.

אותו ענין ישנו גם בפסח, שאז שורפים את החמץ אשר מסמל את הגאווה התנשאות, ומגיעים לאחדות וזוכים למצוות של קמחא דפסחא וכל דכפין ייתי ויכול וכו' (אור חדש).

זה קרבן אהרון ובניו וגו' (צו ו-יג)

בקדשים אין מלאכה בזויה

דבר פלא הוא ששמו של אהרון הכהן לא נזכר בפרשת ויקרא אפילו פעם אחת, מה שמצויין הוא רק "בני אהרון". ואילו כאן בפרשת תרומת הדשן התורה מציינת "צו את אהרון ואת בניו".

בעל "חובת הלבבות" מסביר מדוע ציוותה התורה לכהנים להתעסק בתרומת והוצאת הדשן "וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד, כדי שישפיל ויסיר הגבהות מלבו".

עבודה זו היא עבודת השמשים הפשוטים, וביצוע עבודה כזו בפרהסיא לפני קהל ועדה מהווה השפלה שאין כמוה לכהן רם מעלה, וזה רצונו של הקב"ה להראות שבעבודת ה' אי התנשאות גם אם נבחר האדם לתפקיד של מורם מעם.

ה"חת"ם סופר" מבאר, שעבודה זו שונה היא משאר עבודות שבמקדש. בשאר העבודות נוהג הכלל שבכל המצוות מצווה שאפשר לקיימה ע"י אחרים אינה דוחה תלמוד תורה. אהרון הכהן שתורתו הייתה חביבה עליו מזו של בניו, העדיף שעבודת הקורבנות תיעשה ע"י בניו. אך במצוות תרומת הדשן, מטרתה היא לחנך את האדם לשפלות וענווה, הריהי עבודה שאותה מבצעים השמשים הפשוטים, ובה בחר אהרון להתעסק. עבודה זו נחשבת כמצווה שבגופו כהנחת תפילין וקריאת שמע, שאי אפשר לקיימן ע"י אחרים.

ומכאן באה ההדגשה שבפסוק "צו את אהרון ואת בניו" בעבודה זו חייב אהרון להשתתף לא פחות מאשר בניו.

חשיבות יתירה נודעת לה לעשייה של ה"עבודות הפשוטות".

הגמרא (פסחים נז) מלמדת אותנו עד כמה חשוב להקפיד בעניינים אלו:

מעשה היה כהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי, וכשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש היה כורך את ידיו בבתי ידיים כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקורבנות כיון שהיה מפונק. גזרו מן השמים שיקוצצו ידיו בעוון זה, שנקרא שהוא מזלזל בקדשי השי"ת שנמאס לו לנגוע בהם.

פעם אחת היו יושבים המלך והמלכה ומתווכחים ביניהם והם היו ממלכות בית חשמונאי. המלך אמר "בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה". והמלכה אמרה ההיפך.

אמרו "נזמין את יששכר איש כפר ברקאי, שהוא כהן גדול והוא בקי בוודאי בטעם, שהרי הוא מקריב כל יום קורבנות בביהמ"ק".

הביאו את יששכר איש כפר ברקאי ושאלו אותו שאלה זו. אמר להם בתנועת יד כרומז "איזו שאלה היא זו?! הלא בוודאי הטלה חביב עליו יותר, שכן התורה ציוותה להקריב שני כבשים לתמידין שבכל יום ולא ציוותה להקריב גדיים".

כעס המלך בגלל אותה תנועת יד שעשה, שנקרא שזילזל בשאלת המלך אמר לו "לא זו בלבד שהפרכת את דבריי אלא אף הראית בתנועת יד של זילזול כמו שאתה מזלזל בשאלה!"

גזר לקצץ ידו הימנית.

נתן יששכר שוחד שיקצצו לו במקום זה את ידו השמאלית. קיצצו לו את ידו השמאלית.

מששמע המלך כך כעס וציווה לקצוץ לו גם את ידו הימנית.

אמר רבי יוסף "יששכר איש ברקאי קיבל מן השמים עונשו הראוי לו, מאחר שזילזל בקדשי השי"ת והתגעל מלנגוע בבשר הקורבנות ושם כפפות בשעת העבודה. לכן קוצצו ידיו מידה כנגד מידה!".

וכן מצינו בשבנא הסופר שהיה כהן גדול, ומפני שהיה מזלזל בקדשים סיבבו מן השמים שייהרג בידי סנחריב.

לא אחת אנו נתקלים בתופעה דומה יש לויים שהם עשירים ובהיותם בביהכ"נ אינם זזים ממקומם כדי לרחוץ ידיהם של הכהנים העניים לפני שהם נושאים את כפיהם, לפי שהם רואים בזה פחיתות כבוד, עליהם לידע בבירור שהם עתידים להיענש קשה על כך, מאחר שזוהי עבודה הנוגעת לכבוד שמים. וכל המקפיד על כבודו בדבר שנוגע לכבוד שמים, כבודו מתמעט וכבוד שמים במקומו מונח. עבודות "בזויות" אלו הן מרגליות יקרות שעל ידה ניתן להסיר גבהות הלב. חבל שנאבד אותן בגלל "כבוד מדומה". (אור דניאל).

לע"נ