פרשת פנחס

נתחיל בדבר תורה:
אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפנהם ואשר יוצאים ואשרי יביאם (בלק כז-יז)

"יצא לפניהם" ינהיג את העדה אחריו וירד לעם כדוד המלך שרקד עם עמו.

"ואשר יוציאם" מן השפלות והטומאה.

''ואשר יביאם" ומכניסם אל הרוממות והקדושה.

אמר רבי ישראל מסלנט זצ"ל על מאמר חז"ל במסכת סוטה: "בעקבא דמשיחה פני הדור כפני
הכלב" ויש להבין מה טיבו של משל זה?

טבעו של כלב שהוא רץ תמיד לפני אדוניו ומפעם לפעם הוא מפנה ראשו לאחוריו לראות לאן פני
אדוניו מועדות ללכת שלא יברח לו.< br>
בעיקבא דמשיחה יהיה "פני הדור" אלא שמתימרים להיות מנהיגיו של הדור הפנים (דוברי < br>הדור) "כפני כלב" שהולכים לפני העם אמנם רשמי הם ראשי ממשלות אך בפועל הם שבוים בידי
התקשורת העיתונות ומה שאומרים ברחוב ונתונים לסחטנות של מפלגות שמאיימות על הכסא
שלהם ולכן לעולם הם לא יעשו מה שהם רוצים אלא מה שמכוון אותם הציבור. ולכן בשיטה זו אף
פעם לא יהיה מנהיג אמיתי שינהיג את העם באמת שנאמר "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם
רועה כי המנהיגים של היום דומים לבובה עם חוטים. ישנם שתי סוגים של רועה צאן האחד רואה את
הצאן ומטפל בו בצורה ניפלאה אך לא בגלל שאוהב את הצאן מכיוון שהצאן הוא מקור פרנסתו
וממנו הרועה מתקיים כלומר את טובת עצמו הוא מבקש. זה כמו מנהיג שדואג לעם בדיקדוק לשם
שישאר בכיסא המנהיג לשם כבוד ומעמד. ואילו יש רועה שרועה צאן בחינם בשדות של אחרים לא
לשם פרנסתו אלא אך ורק לשם הצאן והבקר זה מנהיג אמיתי ולכן בחרו את יהושע בן נון שהוכיח
את מנהיגותו שכרת ברית עם הגבעונים בשם הקב''ה ולבסוף גילה שהם משבע האומות שאסור
לכרות איתם ברית ולכן זאת שבועת שקר ושבועת שקר אפשר לבטל, אך יהושע בן נון לא הסכים
שמע יאמרו הגוים שבני ישראל סתם נשבעים בשם של הקב"ה הוא היה מחושבי שמו יתברך העם
יתרגז ואיים על כיסאו בתור מנהיג וזה לא מה שהדאיג את יהושע בן נון הסוף ידוע הקב"ה העמיד
חמה מול לבנה שנאמר שמש בגיבעון דום וירח בעמק אילון אמר הקב"ה ליהושע בן נון אתה חשבת
על שמי באמת עד כדי כך שפעלתה נגד ההלכה כדי ששם ה' יתגדל בעולם אזי אני אדאג ששימך
יזכר לדורות ע"י הנס הזה לצערי כיום אין מנהיגם שיקנאו את קינאת הקב"ה באמת, והרועה האמיתי
של ישראל הוא ה' יתברך כמו שאמר יעקב אבינו "האלוהים הרועה אותי'' (בראשית יח-טו) וכפי
שאמר דוד המלך "ה' רועי לא אחסר: (תהילים כג-א).

צו גרוש כללי, חתום על ידי המנהיג המקומי הוציא ליהודי טהרן. תוך שבוע עליהם לעזוב את המקום
וללכת אל הבלתי נודע, גזרה נוראה זו נחתה על ראשם של היהודים בעת של מעשה זה:< br>
יהודי אחד מתושבי המקום התאסלם איש לא ידע את נימוקיו ומניעיו. מומר זה לא הסתפק במעשהו,
אלא חיפש דרכים לבסס מעמדו בקרב המוסלמים. הוא הרבה ללעוג ליהודים ולמנהיגיהם, ובכל
הזדמנות הפגין את נאמנותו לדת האסלם.< br>
יום אחד השתתף המומר בארוע שבו נכח גם המנהיג האיסלמי. המומר הוצג לפני המנהיג כאיש חכם
שידע לבחור בדרך הנכונה, דרך האיסלם. כדי להעלות את מעמדו בעיני המנהיג, הפטיר המומר
ואמר:

"היהדות היא דת בלתי נסבלת" .

"מה כונתך"" התענין המנהיג האסלמי כשהוא קורן מנחת.

"היהודים אומרים תמיד טוב שבגוים הרוג!, הנשמע כדבר הזה? על ברכי פתגם זה הם מגדלים את
ילדיהם. זוהי הסתה נוראה נגד המוסלמים".

המומר הבחין, כי הצליח במשימתו. פניו של המנהיג אדמו מכעס, נחיריו רטטו והוא בקש מן המומר
לחזור בשנית על דבריו. לאחר שהתרשם מאמיתת האמרה, הוציא צו גרוש ליהודי טהרן.< br>
בתוך שעות ספורות נפוצה הידיעה הנוראה.

מועד הגרוש נקבע לשבוע הבא. יהודי טהרן לא ידעו כיצד לנסות ולשכנע את המנהיג, שיחזור בו, < br>וכיצה להרגיעו כשהמימרא "טוב שבגויים הרוג" גרמה לכך.

ימי צום ותענית נגזרו על בני הקהילה, תפילות ותהילים נשמעו בכל בתי הכנסיות. יהודי טהרן ציפו
לנס.

לטהרן הגיע חכם מולא אג'בבא, איש צדיק וחכם ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר. תושביה טרם
שמעו על הגזרה הנוראה שנגזרה על אחיהם בטהרן.

החכם הגיע לעיר הבירה, כדי לנסות להקל את עול המיסים של תושבי עירו.

כשהגיע חכם אג'בבא לטהרן, פגש קהילה אבלה ועצובה, המכינה עצמה לגלות.

לאחר ברורים נודע לו פשר הגזרה, והוא החליט ללכת למנהיג ולנסות לבטלה.

"אלך ואדבר עם המנהיג המוסלמי" , הציע החכם לראשי היהודים בטהרן. הסכימו לדברי החכם,
וברכוהו שיצליח במשימתו.< br>
פנה החכם מולא אג'בבא לביתו של המנהיג המוסלמי, והודיע לו כי יש בידו הסבר נכון לפתגם
היהודי, הסבר שבודאי יניח את דעתו של המנהיג המנהיג המוסלמי נאות לקבלו בלשכתו, והחכם קד
קידה לעומתו ופתח בדבריו.

"כבודו יודע, כי ביהדות ובאסלם יש דברים רבים דומים. בתורתנו יש ימי צום, ואף לכם יש ימי צום.
לנו יש מקום תפילה – בית הכנסת, וגם לכם יש מסגד ועוד...

המנהיג האזין לדברי החכם בקשב רב, הוא אהב את גישתו החיובית של החכם, המכבדת כאילו את
דתו ומנהגיה.

החכם מולא אג'בבא המשיך. < br>
אך יש דבר אחד מרכזי, שבו אנו שונים מכם, כשבית המקדש היה קיים היתה לנו הרשות לדון אנשים
העוברים על דיני תורתנו לאחת מארבע מיתות בית דין עד כדי כך, שאם אנשי עיר שלמה עברו
עבירה היתה אפשרות להרוג את כל אנשי העיר או לשרוף את כולה. כשאנשי עיר שלמה עבדו
עבודה זרה, האסורה לנו, היהודים היו צריכים לדון את העיר לשרפה, להרוג את כולם. אך עתה,
משחרב בית המקדש שוב, אין לנו הרשות והסמכות לעשות כן, ולכן אנו מתקשים לא אחת לטפל
בחוטאים, אבל אין בכחנו בשום אופן לגזור מות על איש וכמובן לא על עיר שלמה. לעומת זאת
אצלכם הסמכות להרוג עדיין קיימת". לכן ישנה עליה חדה בחוטאים היהודים כי אין להם מימה
להירתע בזמן שהם חוטאים.

המנהיג הנהן בראשו להסכמה וחכם אג'בבא סיים את דבריו, "זו אפוא כונת הפתגם ''טוב שבגויים
הרג'' הטוב שבגויים כלומר היתרון שלכם על העם היהודי הוא ב'הרג' ברשות שיש לכם להרג רשות
שניטלה מאתנו. (613 סיפורים על תרי"ג).

יהושע החרים את העיר יריחו, משום שהיתה בה טומאת עבודה זרה, יותר מכל עיר אחרת בארץ
ישראל. ולכן היה לה דין של עיר הנידחת. יהושע גזר שלא תבנה יריחו עוד כדין עיר הנידחת.

לאחר שכבש יהושע בן נון את יריחו, הרס אותה לגמרי וקלל את מי שיבנה את העיר אי פעם כל בניו
של האיש אשר יעז לבנות את העיר יריחו ימותו.

שר האוצר של המלך אחאב היה אחד מראשי עובדי הבעל עובדי אלילים ושמו חיאל.

יחד עם המלך חטא והחטיא את העם.

מכיון שלא האמין בה' , לא האמין חיאל גם לדברי נביאי ה'. לא שם ליבו לדברים, ובעצת המלך
אחאב ובעידודו, בנה את העיר יריחו. ואכן התקימה בו קללת הנביא. כשיצק את יסודות העיר מת
בנו בכורו. אך הוא לא שם ליבו לכך, ולא ראה בכך סימן לקיום גזרת יהושע, וכשהציב את הדלת
בפתחי הבתים מת הצעיר שבבנים.

קללתו של יהושע על בונה העיר התקימה (613 סיפורים על תרי"ג).

וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו < br>להקריב לי במועדו (פנחס כח, א-ב)

ב פרשיות אלו הודיע הקב"ה למשה איזה קרבנות יביאו בכל יום וביום השבת ובכל ר"ח והקרבנות
של כל מועד כיצד יהיו בשעה שיכנסו לארץ ויבנה בית המקדש.

ולמה נסמכה פרשת הקרבנות למותו של משה, להודיענו שכל זמן שהיה משה קיים לא היו ישראל < br>צריכים לקרבנות, שהיה די בזכותו של משה להגן עליהם במקום הקרבנות , אבל עכשיו שהגיעה
שעתו של משה להסתלק מן העולם, ולא ישאר מי שיגן עליהם, צוה הקב"ה למשה על הקרבנות שיגנו
עליהם.

שהקב"ה ציוה לנו על הקרבנות מאהבתו שאוהב אותנו, ובפרט מצוה זו של קרבן תמיד שיהיה
רפואה לעונותנו. ולכן כל מי שהיה דר בירושלים לא היה בידו עון, שתמיד של שחר היה מכפר על < br>עונות של לילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שעשה אדם במשך היום.

ויש אומרים עוד רמז למה נסמכה פרשה זו לענין מותו של משה, שאמר הקב"ה למשה: למה אתה
מבקש ממני שאמנה מנהיג על הציבור, צוה להם אתה. משל לאשת מלך שעמדה להסתלק מן
העולם. בקשה מן המלך שינהוג עם בניה בטוב ולא יכאיבם בדברים קשים. אמר לה המלך וכי לי את
צריכה לצות על כך. צווי על בניך שישמעו בקולי ובודאי אנהג בהם יפה. אף משה כשעמד להסתלק
מן העולם ביקש מאת הקב''ה יפקוד אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו' שיעמיד עליהם פרנס טוב, אמר < br>לו הקב"ה צו את בני ישראל וגו' ר"ל, וכי לי אתה צריך לבקש על כך, אמור לבנ"י שיחלקו לי כבוד
ואל יעבדו ע"ז וממילא אנהג בהם יפה (מעם לועז)

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימם ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכו (פנחס, כח-ט)

כאן צוה לנו הקב"ה שמלבד קרבן התמיד שמביאים בשבת כמו שמביאים בכל יום, יש להקריב בו גם
קרבן מוסף, שאחרי שמקריבים קרבן תמיד של בוקר, מקריבים עודג שני כבשים עם מנחתו ונסכו,
כפי שמביאים עם קרבן התמיד, וזה נקרא קרבן מוסף.

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחודש פסח לה' (פנחס כח-טז)

אחרי שצונו הכתוב אודות הקרבנות של כל יום ושל שבת ושל ר"ח מודיענו כאן דיני קרבנות
המועדים. ופתח בקרבנות הפסח, שהוא היום טוב הראשון שנצטוו עליו ישראל.

ובחדש הראשון שהוא חודש ניסן בארבעה עשר יום לחודש פסח לה' אז יש להקריב קרבן פסח כפי
ובחמישה עשר יום לחודש הזה וגו', מלבד עלת הבקר וגו'. כל זה מלבד העולה שצריכים להקריב כל
יום. וביום השביעי מקרא קדש וגו', שהותר רק מלאכת אוכל נפש ובאמצע חול המועד.

-
תוקן על ידי - שרית560 - 30/06/2010 23:05:52

להשתתפות או באישי או באשכול .