פרשת ראה

רק בעולם שיש בו חופש ובחירה אפשר לומר לאדם: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את
הברכה אשר תשמעו את מצוות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום, והקללה אם לא תשמעו אל
מצוות ה' אלקיכם". < br>האמירה הזו מלמדת אותנו שלא זו בלבד שיש לאדם בחירה חופשית ובידו לבחור בטוב או ברע,
אלא שהוא נושא באחריות על מעשיו ועתיד ליתן את הדין עליהם. וכך מובא במדרש (דב"ר, ראה
פ"ג): "אמר ר' אלעזר: משאמר הקב"ה הדבר הזה ("ראה אנכי נותן לפניכם") בסיני, באותה שעה -
מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי
הטובה".

ועוד הוסיפו שם במדרש: "דבר אחר, אמר ר' חגי: ולא עוד שנתתי לכם שתי דרכים אלא שנכנסתי
לפנים משורת הדין ואמרתי לכם: 'ובחרת בחיים'".

הבחירה החופשית היא הבסיס לכל התורה כולה, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה
ה"א): "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, ואם רצה להטות עצמו
לדרך רעה הרשות בידו... ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע".

אלא שהבחירה הזו אינה מוחלטת ויש לה גבולות כמו שכתב הראי"ה (עולת ראיה ח"א עמ'
פה) "גבול יש לחופש הרצון של האדם, וגם באותן הופעות שלנו הן נראות כחופשיות מצד הרצון
הבחירי של האדם, יש בהם בעומק הויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין". על כך
שיש גבולות לבחירה החופשית אנו למדים גם מברכתו של רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו לפני פטירתו
(ברכות כח ב) שאיחל להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו:
עד כאן?! אמר להם: ולואי, תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם".
מדבריו אנו למדים שבחירתו של האדם מושפעת פעמים רבות מפני מה שיאמרו הבריות או מן
החשש שייתפס וייענש, ואז בחירתו אינה חופשית. אבל מדבריו אנו למדים גם דבר הפוך: שבחירתו
החופשית של האדם היא כה רחבה עד שהיא קיימת אפילו כנגד הקב"ה. על נועזות הבחירה של
האדם כתב הרב חרל"פ בספרו "מי מרום" (על שמונה פרקים, פתיחה ב) ששאל את רבו הראי"ה
קוק על דברי חז"ל: "יודע את ריבונו ומכוין למרוד בו" (תו"כ בחקתיפ"ב) איך אפשר לתאר תרתי
דסתרי כזה (שני דברים הסותרים זה את זה) להכיר ולמרוד?! והשיב לו הראי"ה: "כי כן הוא הדבר,
כח נועז כזה גם כן נוצר בקרב האדם, להכיר ולדעת ואע"פ כן למרוד".
המגבלות העומדות בפני האדם למימוש בחירתו חלקן אובייקטיביות שאינן תלויות באדם, כמו חוסר
יכולת או העדר אמצעים. אך מגבלות רבות בבחירה החופשית נובעות מחולשותיו של האדם, והאדם
החכם יוכל להתגבר עליהן אם ידע לנצל את הגורמים הפועלים לרעתו ולגייס אותם לטובתו, כמו
למשל הסביבה החברתית של האדם, שהיא אחד המשפיעים הגדולים, לטוב או לרע, על בחירתו של
האדם, כמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ו): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו
אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו". וכל מה שעל אדם המכיר בעובדת חיים זו לעשות הוא
לבחור את הסביבה הנכונה ובכך להיטיב את בחירתו, הא כיצד?
על כך כתב הרמב"ם: "לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד - כדי שילמד
ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך - כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר:
הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע".

במעשה זה לכאורה האדם בעל כרחו, מתוך לחץ או מוסכמות חברה, יעשה את המעשים הטובים או
יחשוב את המחשבות הנכונות, וגם אם למראית עין התנהגותו היא שלא במסגרת הבחירה
החופשית שלו, לא כן הדבר, אדרבא, מפני שהמצב שהאדם נמצא בו הוא פרי החלטה של בחירתו
החופשית, ובבחירתו החופשית הביא את עצמו למצב שעכשיו אמנם הוא פועל בלחץ חברתי, אבל
כיוון שהוא הגורם לכך כל התוצאות הנובעות מזה נזקפות לזכותו. וכעין זאת מצינו בכיוון ההפוך
אצל פרעה, שגרר את עצמו בבחירתו למצב שהביא להכבדת לבו, ואז כבר לא היה לו שליטה על
מעשיו, אעפ"כ לבסוף נענש על מעשים אלו שנבעו מהכבדת לבו, מפני שהוא בבחירתו הביא את
עצמו למצב זה.

תוקן על ידי - שרית560 - 03/08/2010 23:41:04

פרשת רְאֵה
" כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. (טו,ח) "
בפרשת ראה מובאת מצוות צדקה סימן תעט, אנו מצווים לקיים את מצוות צדקה בשמחה רבה
ובטוב לבב , עלינו לתת תמיד למי שחסר לו גם אם מדובר באדם עשיר שנמצא כרגע בעיר ללא
מכרים וזקוק להלוואה אל לנו למנוע את עצמנו מלסייע לו, "פתח תפתח" דרשו חז"ל אפילו כמה
פעמים , ועוד נאמר "והחזקת בו גר תושב וחי אחיך עימך" .
הנושא של צדקה הוא נושא חשוב מאוד שעלינו לעשות השתדלות רבה בנושא, אדם שרוצה להעביר
סכום לצדקה הוא חייב לעשות מאמץ ולבדוק למי באמת חסר , עליו לשאול את גבאי הצדקה בעיר
ולוודא שמדובר באדם ירא שמיים ולשאול אותו על משפחה שבאמת זקוקה לצדקה. רבים מחפשים
דרך להנציח את פועלם בכך שהם תורמים למוסדות שונים במטרה שיהיה שלט שבו רשום גדולת
התרומה שלהם, עלינו להפנים שתרומה צריכה להיות בצנעה וצריך לוודא באמת מי זקוק לתרומה
שלנו גם אם מדובר בסכום קטן, ישנם רבים שנמצאים במצב כלכלי קשה וזקוקים לתרומה. אנו
רואים אנשים שונים שמקבצים תרומות בכל מיני מקומות , בצומת של כביש סואן, יש כאלו שבאמצע
תפילת שמונה עשרה נכנסים ועוברים בין המתפללים ומבקשים צדקה. עלינו לזכור שמי שבאמת אין
לו וזקוק לכסף, הוא אדם שלא נשמע ממנו בקשה לצדקה, לרוב אדם שבאמת אין לו כסף מתבייש
לבקש, לכן גם אותו יהודי שכזה שמקבל צדקה , צריך לתת לו אותה תוך כדי פיוסו בדברים. לרוב
רב הקהילה מודע למצבם של בני קהילתו ויודע מהשיחות האישיות שלו עם האנשים שפונים אליו מי
זקוק לצדקה, והרב מעביר את הכסף למי שבאמת זקוק בצורה נכונה וכך אותו יהודי אינו מתבייש.
לא כל אדם בעל יכולת לתרום כסף, ישנם רבים שבמצב כלכלי לא קל , אבל גם על העני המתפרנס
מן הצדקה , יש ציווי לתת צדקה, גם מהקצת שיש לך לתת כי בסופו של דבר הכל מהקב"ה, וגם
תרומה בדרך אחרת של מסירת מוצרים לאנשים ואו כלים נחשבת לצדקה, רבים מאיתנו סובלים
מחוסר מקום בבית ולא רק בגלל כמות בני המשפחה בבית, לרבים יש ציוד רב, אבל אם נבדוק
לעומק ישנם דברים רבים שאינם בשימוש או מוצרים כפולים, יש כאלו שזכו לקבל מספר רב של כלי
בית לרגל חתונתם , אז שני ערכות של צלחות מספיקות לכל בית אך ישנם כאלו שיש להם מתנות
שקיבלו ויש להם כמה ערכות של צלחות וכלים, אם תשבר צלחת אחת אף אחד לא יחליף את כל
סט הצלחות בגלל זה. עלינו לבדוק בבית מה יש לנו כפול ובמה אנו לא משתמשים איתו, כי מה
שאנו לא משתמשים איתו יותר משנה זה כנראה דבר מיותר . המתנות הכפולות אפשר לתת לאדם
שאין לו או חסר לו או לבדוק האם יש זוג שמתחתן ולתת לו את המוצרים וכך להקל עליו ברכישת
מוצרים נוספים לבית, כי בד"כ שזוג צעיר מקים בית הדבר מלווה ברכישה רבה של מוצרים ואם אנו
מביאים את המוצר לזוג הצעיר , מלבד השמחה שאנו משמחים יהודי אנו מקיימים מצוות צדקה וגם
לא עסוקים באגירת רכוש, כי אם באמת נבדוק בכל בית יש כמה דברים לתת, ולכן עוד מובא
בפרשה הנושא של תרומות ומעשרות, להראות לנו שכמה שאדם נותן משמים נותנים לו כפול, ואף
אחד לא הופך לעני כתוצאה ממתן צדקה , "ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט
תפדה ושביה בצדקה"(ישעיהו לב, יז) , ולכן עלינו להרבות בצדקה בכל דרך אפשרית כי "גדולה
צדקה שמקרבת את הגאולה''.
שבת שלום! לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל ,עליזה בת רוזה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן
קלרה ז"ל ,לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו, שושנה בת
עדינה וכל אשר לה . לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים
[email protected] תוקן על ידי - שרית560 - 03/08/2010 23:48:11

בנים אתם לה' אלהיכם וכו' (ראה יד-א)

וסמיך ליה זאת הבהמה אשר תאכלו וכו'. ולכאורה מה הקשר בין שני ענינים אלו, ואפשר להסביר על פי מה שאמרו חז"ל משל למה הדבר דומה, לרופא שנכנס לבקר שני חולים שהיו לכאורה באותו מצב של חולי, לאחד אמר שיאכל וישתה ככל אשר יחפוץ וככל העולה על רוחו, ולחולה שני ציוה אותו לאכול מאכלים מסוימים ולהימנע משאר מיני מאכל ומשתה, לבל ינזק יותר חלילה ושאלו לאותו רופא הרי שני חולים אלו באותו מצב, ומדוע לזה ציוית כך ולזה צוית כך, והשיב להם על הראשון לא ניכרי סימני חיים בו ולכן למה לו לענות ולייסר את עצמו, שיעשה ככל העולה על רוחו, אבל לחולה שני שניכרים בו סימנים גדולים של חיות ועתיד לחזור לאיתנו לכן צויתי אותו על כך, ובציווי זה כאשר ישמר בו אז יחזור לחיים, ולכן כאשר התורה אומרת בנים אתם לה' אלהיכם, מכיון שאתם קרויים בניו של מלך עליכם להיזהר ולהישמר במאכלות אסורות לבלתי תנזקו, כי עם ישראל יש לו אחרית ותקוה טובה לעתיד לבוא, מה שאין כן אומות העולם שאחריתם לשאול תחתית ולאבדון מוחלט מעל פני האדמה, לכן יעשו ככל העולה על רוחם ואינם צריכים להיזהר במאכלות אסורות, בבחינת בן מלך ובן כפר, שבן מלך אם יאכל דבר שאינו מתוקן מיד ינזק, ואילו בן כפר אפילו כל ימיו בכל מיני אשפתות לא יוזק מאומה (וידבר יוסף).

ד"ר נתן בירנבוים סיפר, שאחד הגורמים שהביאוהו לשוב לערכים ולמקורות היה בהיותו בעל מחשבה ובחיפושיו עבד עבודות זרות רבות. פעם אחת בחזרתו מארה"ב, בעומדו לבד על סיפון האוניה, הרים עיניו לשמים הבהירים ובאופק האין סופי וברקיע הבהיר והגדול שהקיפו מכל צד, לפתע תקפה אותו הרגשה נוראה וחש עצמו אומלל ומתגמד מול האין סוף ואז חדרו בתוכו הרהורי תשובה.

ומעניין, אף אדם לא יאמר שאם חתול יקפוץ על פסנתר יוכל להוציא סימפוניה של מלחין דגול, ודווקא העולם נוצר במקרה? והרי אי אפשר לייצר תא אחד ממליארדי התאים המצויים בגופו של אדם!

אלא אי הידיעה נובעת מאי הרצון לדעת. עם ישראל ראה ניסים גלויים, עשר מכות, קריעת ים סוף ובכל זאת מחפש לו עגל לעובדו?! אלא שחז"ל גילו לנו רז זה. הגמרא (סנהדרין סג) אומרת: יודעין היו ישראל בע"ז שאין בו ממש, ולא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, כך הם עם ישראל עוצמים את עיניהם מלחקור את האמת ומתרצים את חטאהם כדי שימשיכו לחיות בחטא רחמנא ליצלן.

רבי אייזיק חריף זצ"ל היה אומר: מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים? דורות ראשונים פרקו כסף וזהב לעשות להם אלוהים. דורות אחרונים פורקים אלוקים לעשות להם כסף וזהב.

דוד המלך אומר: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיע הרקיע" (תהילים יט), אם כן איך זה שאין רואים ושומעים? אלא אינם רוצים לראות ואינם רוצים לשמוע. האדם יודע את האמת אך תאוותו ורצונותיו דוחפים אותו לחומריות ולעבירות.

מעשה ביהודיה שנכנסה לחדר לידה וכשרבו מכאוביה וציריה, שמעוה צועקת ל...אליל בודהא שיעזור לה.

המיילדות התכוננו להחיש לה עזרה. עיכבם מנהל המחלקה והודיע כי טרם הגיע זמנה ללדת. וכך נמשך זמן רב כאביה מצד אחד וזעקותיה לאלילים מצד שני. לפתע שמעוה צועקת: "ריבונו של עולם! אלוקי ישראל! אנא הושיעה נא!"

אז הורה מנהל המחלקה ליילדה. כשנשאל מדוע דווקא עכשיו הגיע זמנה המדוייק, ענה שכשכואב באמת זה הזמן שזועקים ומתפללים רק לקב"ה....

הרב יוסף כהנמן זצ"ל אומר, שהיהודי גם הרחוק ביותר, גחלת עמומה בלבו פנימה שברוח קלה ניתן להלהיבה וללבותה ואורו מאיר ומחמם את סביבתו, ושהות של רגע אחד אפילו במקום קדוש או כששומע דבר מוסר ומתלהב, רוח חדשה פועמת בקירבו (אור דניאל).

לכן הקב"ה אאמת ותורתו אמת, אם ניקח חותמת שרשום בה אמת אנחנו ניראה את האותיות הפוכות, אך נוכל להבחין לקרוא בברור את החותמת רק אחרי שמכים אותה על השולחן ובעזרת השם יזכו להגיע לאמת לפני המכה ולא אחרי המכה.

תוקן על ידי שרית560 ב- 18/08/2017 03:10:33

להשתתפות או באשכול או באישי.

לשכנו תדרשו ובאת שמה (ראה יב-ה)

פתח בלשון רבים: "תדרשו" וסיים בלשון יחיד "ובאת"? ברם, חכמינו אמרו: "ציון היא ודרש אין לה - מכלל דבעי דרישה". (ראש השנה ל’). מה טיבה של "דרישה" זו? - שצריך אדם לחקור ולדרוש אחרי הסיבות שגרמו לחורבן ולתקנן, כדי לאפשר את הבנין מחדש.

והנה, הסיבה לחורבן הבית האחרון הלא היתה שנאת החנם ששרדה בין בני ישראל, והתיקון לכך הוא: אהבה ואחדות. זהו איפוא שמרמז כאן הכתוב: "לשכנו תדרשו" - דרוש תדרשו לברר, למה המשכן איננו, כי אז יתברר לכם שהסיבה לכך היא, משום שהייתם "רבים" - מפולגים לפלגים רבים מחמת שנאת חינם, לכן תתקנו זאת ותהיו כולכם כאיש אחד, כך שיהיה "ובאת שמה" בלשון יחיד. בכוח האחדות ייהפך מלשון רבים ללשון יחיד... (אדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל, לוקט ממעינה של תורה)

מעשה באוניה של נוסעים שהפליגה בים, לפתע כסיל אחד התחיל לדפוק בפטיש ולקדוח חור בבטן האוניה שבמקרה ממוקם בחדרו,והאנשים שהיו באוניה, כששמעו זאת, פנו אליו בצעקות שיפסיק מיד את הדפיקות, ויאמר להם: מה אתם רוצים ממני, הרי אני שילמתי עבור החדר שלי, וזכותי לעשות מה שאני רוצה בחדרי, השיבו לו, אבל ברגע שאתה תעשה חור בחדרך, לא רק החדר שלך יתמלא במים, אלא כל האניה, ועל ידי כך כולנו נטבע, זהו המשל, והנמשל הוא: שכל ישראל ערבים זה לזה, וברגע שאדם עושה עברה, זה לא רק מזיק לו, אלא מזיק לכל העולם וכל העולם סובל בגלל זה.

וסיפר הרב זכאי שליט"א שפעם הוא הלך עם קרוב משפחה בשבת למגן דוד אדום, כיון שקרובו לא חש בטוב, והנה הרופא לפני שהתחיל לבדוק את החולה שאל לשמו ולפרטיו, והוא סירב בכל תוקף למסור לו את שמו, כדי לא להכשיל את הרופא בעוון של כתיבה ביום השבת, אז אמר לו הרופא, אם אתה לא מוסר לי את שמך, איני יכול לקבל אותך, השיב לו הקרוב אני אלך אבל תדע לך שאם יקרה לי משהו הכל על אחריותך.

כששמע זאת הרופא "פחד", והסכים לקבל את החולה, בלי שירשום את שמו, ובצאת השבת כשהגיע הקרוב כדי לחתום אמר לו הרופא: תגיד לי מה איכפת לך שאני רושם, מילא אתה לא יכול לחתום כי אתה דתי, אבל אני לא. השיב לו: תדע לך שכל ישראל ערבים זה לזה, וברגע שאתה כותב בשבת, גם לי זה לא טוב, הרופא כששמע את זה, התפעל מאוד והתחזק על ידי כך.

וכמו שיש לאדם איזה כאב באצבע הקטנה, האם רק האצבע כואבת הרי כל הגוף כואב, והאדם לא יכול לתפקד אפילו שהכאב הוא רק באבר הכי קטן, כמו כן עם ישראל זה כמו גוף אחד, כשיהודי עושה עבירה אז הוא מזיק לכל עם ישראל, ולהיפך כשעושה מצוה אז הוא מגן גם על עם ישראל, וכשהקדוש ברוך הוא כועס בגלל העברות שאנו עושים אז אינו מבדיל בין צדיק לרשע, וכמו שכתוב "מפני הרעה נאסף הצדיק", כלומר שהצדיק נענש גם בגלל הרשע, מפני שכל ישראל ערבים זה לזה. וברגע שישראל נכנסים לחובות (עברות) אצלו יתברך אוטומטית תובעים תשלום יסורין מן הערבים (הצדיקים או ניקרא להם ירא שמים) שהם שומרי תורה מיצוות שיכולים לפרוע את החוב, והם הערבים הכי טובים.

אחרי שביארנו את עניין אהבת ישראל הנחוצה כדי שיבנה בית המקדש השלישי חייב כל יהודי לצפות ולתבוע את הגאולה שתהיה לנו במהרה בימינו אמן, כן צריך להאמין באמונה שלמה, וזה מעיקרי הדת, והיא אחת מן השאלות ששואלין ליום הדין, ציפת לישועה (שבת לא א סנהדרין ה, א). ומסימני המאמין ומצפה לישועה הוא שעל כל דבר שמדבר למרחוק אמור יאמר, הקדוש ברוך הוא יצמיח קרן ישועה מקודם, וכן שלא יבנה בתים רבים חזקים ועליות מרוחים בציורים ופטורי צצים בארץ נכריה, כי מי שהוא נכון ליבו בטוח יושב ומצפה מידי יום ביומו כי קרוב יום ה’ שיקבץ נדחיו ונקומה ונעלה אל הר ה’ מקום מקדשנו, ולא יקבע דירתו דירה נאה בארץ הטמאה, ומה גם כי ימינו כצל עובר בעולם הזה. ומאחר כי חיי אדם בעולם הזה הבל המה ובין ימי הטובה ובין כי יבואו ימי הרעה הכל אחד, כי האדם לא ידע מה הוא טוב ואין טוב לאדם בעמלו רק כשעושה נחת רוח ליוצרו, על כן אין מן הראוי להתאוות אל הגאולה בשביל לנוח ולראות טוב, רק לעבוד את ה’, ובשביל כבוד שכינת עוזנו וכבוד אבינו שבשמים, כי גדול צער השמים עד מקום שאין יד שכלנו מגעת זה כל פרי מעשינו ותפלתנו, וזה כל האדם.

רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה’ אלוהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור ואכלנו כצבי וכאיל (ראה יב-טו)

האדמו"ר מקולויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, זצ"ל סיפר את שעבר עליו בשואה, בהיותו במחנה אושביץ.

היה זה בערב שבת, עת הורידו את כל היהודים מהרכבת, ודחקו בהם להיכנס לתוך המחנה.

בהכנסם למחנה נדחקו כולם פנימה, ואת האנשים שנמצאו כשירים לעבודה אספו למקום מיוחד ושם חילקו להם ארוחת בוקר בשרית, האנשים המורעבים והמיוסרים עטו על האוכל, אך האדומ"ר מקלויזנבורג סרב לקבל את מנתו, בהפטירו שבשום אופן הוא אינו רוצה לאכול טרפות וכך הוא צם במשך כל היום, ובערב נשכב תשוש ורעב לישון.

בבקרה של השבת נשמעה צעקה לכיוון האסירים, המכריה לבוא לאכול.

האדומ"ר ישב מכונס בתוך עצמו. וכשהתרוקן הצריף ולא נשאר בו אף אחד, הוא התפרץ בבכי, ונחלי דמעות זרמו מעיניו. למרות שהרבי לא נהג לבכות, הוא עשה זאת, כשהוא מתפלל לקדוש ברוך הוא על כל מה שקורה.

בצהרי יום השבת בכיו של הרבי התגבר והוא אמר: "רבונו של עולם, נשארתי לבדי, חסר כל, את הכל לקחת ממני, נשארתי ערירי ויחף, ועוד אלך ואוכל טרפות? איני רוצה לאכול טרפות, איני אוכל!

והנה בעודו יושב ומדבר עם עצמו נכנס אל הצריף יהודי מבוהל. הלה ניגש ישר אל הרבי ושאלו: "האם הוא הרבי מקלויזנבורג?"

הרבי נבהל לשמע השאלה, כי את הרבנים והאדמו"רים היו הגרמנים מובילים ראשונה אל הכבשן, אך תוך כדי דיבור בא אליו יהודי נוסף ואמר לו, שהוא חייב לגשת מיד אל הדלת, כיוון שמישהו ממתין לו.

לא נותרה לרבי בררה, והוא קם ממקום מושבו, למרות חששותיו, וכאשר הגיע אל הפתח, ראה אדם מבוגר, יהודי שפנה אליו בשאלה, "האם הרבי מקשאנוב היה דודך?"

האדמו"ר עמד תוהה ומשתומם, מהיכן ידע איש זה כי הרבי שרוי במחנה אושביץ, ומהיכן ידע כי אכן רבי דוד מקשאנוב היה דודו?

אך יחד עם התמיהה השיב מיד ואמר ליהודי, כי אכן, הרבי מקשאנוב היה דודו. איש זה מיהר להושיט לאדמו"ר ככר לחם וצלוחית מלאה ריבה, ואמר לו, כי הוא הביא לו את האוכל, כדי שישביע נפשו, וכהרף עין נעלם האיש המסתורי והסתלק, והוא שוב לא ראה אותו.

כשסיפר האדמו"ר סיפור זה, אמר, כי אז הוא חש שיש אלוקים בארץ השומר עליו, מפני שלא רצה לאכול טרפות. מיד לאחר מעשה זה קיבל עליו מחדש שלא יאכל טרפה בשום אופן.

וכך ישב לו האדמו’’ר מקלויזנבורג ואכל את סעודת השבת הכשרה, שזימן לו הקדוש ברוך הוא (613 סיפורים על תרי"ג).

בנים אתם לה’ אלהיכם לא תתגודדו (ראה יד-א)

"לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת (יבמות יד. ספרי ופסיקתא זוטרתי ראה יד, א).

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפעם בא אליו אדם ושאלו: מה טעם לכל הנוסחאות והמנהגים השונים שבתפילה, ומה צורך יש בהם? חסידים מתפללים כך ואילו מתנגדים מתפללים אחרת, ואף החסידים עצמם מנהגים שונים להם - אלה בהתלהבות, בנגינה ובריקודים - ואלה בשקט, בשלוה ובניחותא וכיוצא בזה. כלום לא מוטב היה אילו התפללו כל ישראל בנוסח אחד?

השיב לו ה"חפץ חיים": באמת יכולת לבוא ולשאול שאלה זו עצמה מאת הקיסר הרוסי: לשם מה לך אדוני הקיסר, צבאות וחילות רבים ומשונים כל כך? חיל רגלים וחיל פרשים, יורים בתותחים ויורדי ים, שומרי גבולות וכו’ וכו’, כלום לא היית מטיב לעשות אילו איחדת כולם בחיל אחד, מזוינים באותם כלי זיין ושר צבא אחד ממונה עליהם, הרי בכך פוטר היית עצמך מדאגות רבות ושונות?

ברם כל בר דעת מבין שלכל סוג וסוג של חילות הצבא, מטרה מיוחדת ותכלית נפרדת לו לעצמו, ותפקידו המיוחד אך לו בלבד. כי הלא המטרה העיקרית והכוללת של הצבא כולו היא לנצח את האוייב, ולתכלית זו מחפשים דרכים ואמצעיים שונים. בדקו ומצאו כי מה שיש בכוחו של חייל מחיל הרגלים לעשות - אין בידיו של פרש לעשות, ואילו מה שיש בכוחו של זה אין בכוחו של זה. חיל הרגלים יכול להלחם בקרב פנים אל פנים עם האוייב, ברם חיל הפרשים תנועתו קלה יותר והוא יכול להמלט יותר מהר או לדלוק מהר אחרי השונא. מעלה יתירה יש לתותחים שכן הם יכולים לפגוע באוייב גם ממרחקים, מה שאין כל שאר החיילים יכולים לעשות כן. ואפילו התוקעים בחצוצרות שאין כוחם יפה לעשות מלחמה, תועלתם מרובה, שכן בניגונים שהם משמיעים הם מפיחים רוח של גבורה בקרב החיילים.

והרי כל פעולתינו אינה אלא מלחמה מתמדת עם הסטרא אחרא, הוא השטן הוא המסית, הוא המדיח, ואנו מבקשים ומחפשים תחבולות שונות כיצד לנצחו ולהתגבר עליו. לשם כך ולתכלית זו מצויים לנו בחילותינו סוגי צבא שונים: רגלים פרשים ויורים בתותחים. כל סוג וסוג חשיבותו גדולה ותועלתו מיוחדת - כי כל אחד ואחד נלחם באוייב על פי דרכו ובכלי הזיין המיוחדים לו, וכל אחד ואחד מסייע לנצחון על פי דרכו, ועושה דבר שאין בכוח חבריו לעשותו. כת זו מנצחת בכח התורה וכת זו מנצחת בכח התפלה, ואילו כת שלישית מנצחת בכח ניגוניה וכיוצא בזה. העיקר אינו אלא שידעו כל הכיתות וכל סוגי הצבא שהמטרה היחידה היא המלחמה ביצר הרע והנצחון עליו. (לבוש יוסף)

בנים אתם לה’ אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (ראה יד-א)

הקשר בין תחילת הפסוק "בנים אתם לה’ אלהיכם" לסוף הפסוק הוא כך רק אחר שתדעו שאתם בנים לה’ אלהיכם והוא אוהב אתכם כאב לבן אז אל תתגודדו, לא תתאבלו על המת, כי כל מה שעושה הוא לטובה ואף אם לא תבינו. כמו שהבנים הקטנים לא יבינו מעשה אביהם אלא סומכים עליו כן תעשו גם אתם לסמוך על אביכם שבשמים שהכל לטובה (אבן עזרא).

בנים אתם לה’ אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (ראה יד-א)

ואם תשאלו למה נסמך ענין זה לפרשת עיר הנדחת. עליכם לדעת שהמנהג הזה להתגודד ולעשות קרחה בין העינים היה ממנהגי העבודה זרה וכומריה. כמו שנאמר ויתגודדו כמשפטם (מלכים יח), ולן אחרי שהזהיר לנו הכתוב קודם לכן על הע"ז באזהרות הרבה, צוה לנו שלא להתגודד.

ודעו שהלאו הזה נאמר גם בלשון אחרת, שנאמר בפרשת קדושים ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, וגדידה ושריטה דבר אחד הוא, שכשם שהעכו"ם היו שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלים בעצמם לע"ז כפי שעהבאנו לעיל מן הכתוב ויתגודדו כמשפטם. ומה ההבדל בין שורט על מת לשורט על עז שהשורט למת עובר בין אם שרט ביד ובין אם שרט בכלי, ואילו לע"ז דוקא אם שרט בכלי חייב מלקות ובידו פטור.

וזה דוקא במתגודד על המת או על ע"ז אלב המתגודד על שום פורענות שאירעה לו אע"פ שכדבר מכוער ואסור אין נכלל האיסור בלאו הזה.

ואם תשאלו והלא מצינו ברבי עקיבא שהיה מכה עצמו עד שבשרו שתת דם כשמת רבי אליעזר רבו. תשובה לדבר, ר"ע היה מצטער על התורה שאבד, שלא יהיה לו עוד ממי לשאול ספקותיו ובענין זה שאינו קשור בדבר מהבלי העוה"ז מותר.

ואמרו חז"ל לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם, כשם שעשה קרח שעשה אגודות אגודות ועשה קרחה בישראל שנבלעו כמה מאות בני אדם. והכונה שלא תשימו קרחה בין עיניהם היינו בין ראשיכם ודייניכם שהם עיני העדה.

ונסמך פסוק זה בנים אתם לה’ אלהיכם לפסוק הקודם שנאמר בו כי תשמע בקול ה’ אלהיך לשמור את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה’ אלהיך כדי ללמדנו שבזמן שנעשה רצונו של מקום, אז אנו נחשבים בנים, אבל כשאין אנו עושים רצונו של מקום אנו קרוים עבדים .