פרשת חיי שרה

נתחיל בדבר תורה:< br>ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים חיי שרה (בראשית כג-א)

צער של אמא
< br>ויהי כראות השטן את אברהם הולך לשוב לביתו וימהר וישתנה ויהי דמיונו כאיש זקן ויבוא לבית
שרה ויאמר לה אהה, שרה האם האומללה! האמנם לא שמעת ולא הוגד לך הדבר אשר נעשה ביצחק
בנך? כי לקח אותו אברהם ויביאהו אל אחד ההרים ויבן מזבח וישחט עליו את יצחק. ויצעק הנער אל
אביו ויתחנן אליו לאמר רחם נא אותי! ולא שם אברהם לב לדברי תחנוניו וישחטהו. ויהי כשמוע שרה
את הדברים האלה ותחרד חרדה גדולה ותבהל ותחשכנה עיניה ותצעק צעקה גדולה ומרה ותיפול
על פניה ארצה ותזרוק עפר על ראשה. ותתן את קולה בבכי ותקרא בני יצחק, בני בני! מי יתן מותי
אני תחתיך היום! אהה, בני מחמד! אנכי רביתיך וטפחתיך ותיקר נפשך בעיני מנפשי ואהב אותך בכל
ליבי ובכל נפשי ותהי כל שמחתי ונחמתי.... ועתה טוב מותי מחיי! ותתן שרה את ראשה כחיק אחת
השפחות אשר מהרו לנחמה, ותדום כאבן. ותקם אחרי כן ותלך לבוא חברונה.

ותשאל את כל הולכים על הדרך לבנה ולא ענו אותה האנשים דבר כי לא ידעו מה נעשה ליצחק.
ותבוא עם שפחותיה ועבדיה לקראית ארבע ותשב שם, כי חלשה מאד ולא היה עוד בה כח ללכת
משם והלאה . ותאמר שרה אל עבדיה עשו נא עמדי חסד והלכתם לבקש את אברהם ואת יצחק וילכו
העבדים ויבקשו בכל המקומות ולא מצאום ויתעצבו אל ליבם מאד וילכו לשוב אל קרית ארבע. וירא
השטן את ענות נפש שרה וישמע את קול בכיתה וירגז תחתיו וימהר וישתנה ויהי דמיונו כיצחק. ויהי
בראותה פתאום את פני יצחק בנה יחידה ותגדל שמחתה עד מאד ותצא נפשה מרוב שמחה וגיל
ותמת.<אבל גדולbr>
ואברהם הלך לשוב אל באר שבע ויהי כקרבו אל ביתו וירא והנה סגורות דלתות אהל שרה ויתמה
מאד. ויבט כה וכה וירא כי אין העננים המזהירים המקיפים את האהל ויחרד חרדה גדולה עד מאוד.
ויגש אל האהל וישקף בעד החלון וירא והנה כבה נר התמיד!! וידע ליבו ויבן כי אסון קרה את שרה
וירץ אל שכניו וישאל אותם לשרה ויענו אותו האנשים לאמר הוגד הוגד להאם הרחמניה לשרה כי
נשחט יצחק בנה ותלך לבקשו ותבוא חברונה. וימהר אברהם ויבוא חברונה היא קרית ארבע וימצא
את שרה מתה ויבך אותה הרבה בכה ויקונן את הקינה הזאת על שרה לאמור "יתומות ואלמות" אל
שרה בכינה המאכילתכן לחם לרעבכן, המשקה אתכן מים לצמאכן, המלבישה את מערומיכן! איך
נאלמה הלשון המדברת תנחומים, ותעצמנה העינים המפיקות חמלה ותחלשנה הידים המוחות דמעה
מעל כל פנים!...

וישמע כל העם את המספד על שרה ויתנו את קולם בבכי ויבכו עד אשר לא היה בם כח לבכות.
בעצם היום ההוא נודע דבר מות שרה ליצחק וימהר הוא ושם לבוא קרית ארבע. ויפול יצחק על פני
אמו ויבך עלילה ויושק לה. וישא את קולו ויקרא לאמר: אויה לי אמי הרחמניה, כי עזבתני פתאום!
אמור אמרתי עוד אראה את פניך אשר האירו לי כשמש בצהרים, עוד אשמע את דבריך הטובים
המשמחים לב, המשיבים נפש! ועתה הה! חשך שמשי וישבר ליבו! איכה אנחם ונחתי אבדה ממני
איכה אשמח ושמחתי ערבה...? ויבך יצחק עד אשר לא היה בו כח לבכות וישב לארץ ויורד ראשו
וידום כאבן.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים חיי שרה (חיי שרה כג-א)

ומודיעה לנו התורה ששני חיי שרה היו קכ"ז שנה. ונפטרה בחברון. וזה שחוזר הכתוב ואמר: שני חיי
שרה ונראים הדברים יתרים ובא להודיענו שלא נחשבו שבאמת היתה צריכה לחיות יותר מזה, אבל
היא מתה קודם זמנה מחמת הצער שנצטערה כששמעה שאברהם עקד את יצחק מפי השטן. לא כן
הדבר כי באמת היו קצובים לה כך וכך שנים, והקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים שיהיו שלמות
שלא יחסר יום. ובין כך היתה נפטרת אבל הסיבה למותה היה הצער הזה.< br>
וכן מצינו בדוד המלך שבקש מהשי"ת שיודיעו לו מדת חייו וכמה שנים יש לו עוד לחיות. אמר לו
הקב"ה גזרה היא מלפני ששום בשר ודם לא ידע מה מדת ימיו. אבל זאת הודיעו לו שביום השבת
ימות. אמר דוד: יותר טוב לי למות ביום ראשון כי אז יוכלו לחלוק לי כבוד ולהספידני, ואילו ביום
השבת אי אפשר יהיה לנגוע בי ולא להספידני. אמר לו הקב"ה דבר זה אי אפשר, שכן כבר יגיע זמנו
של שלמה למלוך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה הינו כשיעור השערה, אמר דוד: אם
כן אמות יום קודם לכן, היינו בערב שבת. אמר לו הקב"ה: גם זה אי אפשר: כי טוב יום בחצריך נאלץ
בחרתי וגו' (תהילים פד) היינו טוב יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף קרבנות שמכין שלמה בנך
כדי להקריב בשעה שיבנה את בית המקדש. והואיל וכן, אע"פ שדוד המלך היה עוסק תמיד בתורה,
בין ביום ובין בלילה, אבל ביום השבת היה עוסק כל היום בתורה בלי לבטל רגע. וכשבא מלאך
המוות לה היה לו רשות להתקרב אליו כי לא פסק פיו מלגרוס. ומאחר שכבר הגיע זמנו למות, יצא
מלאך המות אל הגן שהיה אחורי ביתו, והניע את העצים בכוח. יצא דוד המלך לראות מה אירע,
וכשעלה בסולם נשמט שלב אחד, ובגלל זה הפסיק דוד מן התורה וברגע זה נפטר. < br>
ויהיו חיי שרה וכו', ולכאורה היה צריך לומר פרשת מות שרה ולא חיי שרה כי הרי שרה נפטרה,
ואפשר לומר שצדיקים במיתתן קרויים חיים ולא עוד אלא שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, < br>וכן ראוי לומר כאן חיי שרה, על דרך שדרשו חז"ל במסכת תענית שיעקב אבינו לא מת. שגדולים
צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. שאין להם חיבוט הקבר כי אין להם אפילו רשימו של עברות. רשמו
זה רושם שנשאר מעברה שכבר כופרה בתשובה כמו פלטה עם מסמרים (עברות) אם נוציא את
המסמרים ישארו חורים, החורים זה הרשימו שמהם אי אפשר להתעלם למרות שאדם עשה תשובה
הרושם אינו נמחק ויש לכפרו בחיבוט הקבר.< br>
ויהיו חיי שרה וכו' איתא במדרש על פסוק זה מלמד שאדם הראשון היה אומר פסוק זה לבשון ארמי,
ולכאורה יש להבין כוונת המדרש בדברים הללו, אולם נראה להסביר על פי מה שהובא ברש"י בשם
חז"ל, למה נאמר שנה בכל אחד ואחד לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת כעשרים
לחטא מה בת עשרים לא חטאה שאינה בת עונשין שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מגיל עשים גם
בת מאה לא חטאה.< br>
מעשה ברבי הצדיק ר' יצחק מניסכיז ז"ל היה נשוי לנכדתו של הרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיטשב
ז"ל ואכל על שולחנו של חותנו זקנו ארבע שנים מזונות. קודם הנישואין כשהצדיק מברדיטשב
התחייב להסמיך את הזוג על שולחנו ארבע שנים, ביקשו ממנו שיסמיכם זמן ארוך יותר, אבל הוא,
הצדיק, טען, שבשום אופן אינו יכול להבטיח מזונות לזוג יותר מארבע שנים. והיה אז הדבר לפלא
בעיני כל. אך לבסוף התברר הדבר ככלות ארבע שנים ביום האחרון, נפטר הצדיק מברדיטש. (סיפור
חסידים)

החסיד ר' יעקב יצחק מבריזין ז"ל בא פעם ל"סבא קדישא" מרדושיץ ז"ל(כך היה נקרא הרב הקדוש
ר' ישכר דוב מרדושיץ) ושפך לפני ערו ומרי שיחו: זרעו אינו מתקיים בחיים, בניו מתים בילדותם. < br>ציווה עליו סבא קדישא, שכשתגיע אשתו לפרקה, קרוב לשעת לידתה, יבוא אליו. החסיד עשה < br>כדברי הצדיק, וכשהגיעה אשתו לחודש השביעי להריונה נזדרז ונסע לרדושיץ הצדיק שאל אותו לשם
אביו, וכשהשיב לו ששמו היה "ירמיה", ציווהו לקרוא את שם בנו אשר יוולד לו "חיים ירמיה" קודם
נסיעתו מרדושיץ נכנס החסיד להצדיק לברכת הפרידה. בירך אותו הצדיק שהבן שיוולד יהיה של < br>קיימא, וסים את דבריו בתיבות אלו "ובני דן חושים". לא הרהיב האיש עוז לשאול את הצדיק לפשר
הדברים, ונסע לביתו, ואשתו ילדה בן, וקרא את שמו "חיים ירמיה" בפקודת הצדיק.

ותשוקה עזה נתעוררה בלב החסיד להבין את כוונת הצדיק בפסוק "ובני דן חושים" שאמר לו. סיפר
את הדבר לפני כל תלמידי החכמים והחסידים שבעירו וכל אחד מהם אמר פירוש אחר על זה אבל
לא נכנסו פתרוניהם באזניו. נמלך וכתב את הדבר לגיסו שהיה רב בפשיסחא וגם הוא וחבריו לא
יכלו להשיג כוונת הצדיק. כך עברה שנה שלמה. לשנה השניה חזר והציע שוב את הדבר לפני
החכמים והחסידים בעירו, ונזרקה מפי החבורה פירוש שכולם הסכימו והחליטו עליו שהוא הוא
הפירוש הנכון הצדיק נתכוון לרמז, שאף על פי שלדן היה רק בן אחד חושים מכל מקום כתוב עלו
בלשון רבים "ובני...". מפני שמהבן האחד הזה יצאו בנים הרבה, ושבטו של דן היה מרובה באוכלוסין,
כדאיתא בגמרא (בבא בתרא, קמג ע"ב): "ובני דן חושים שהיו מרובין כחושים של קנה", ורמז לו
הצדיק בזה, שעוד בנים לא יוליד, והבן הזה יהיה אצלו יחיד, אלא שצאצאי הבן הזה יהיו מרובים.

וכך היה. חיים ירמיה זה היה בן יחיד להוריו, אלא,שהמשפחה נתרבתה הוא, חיים ירמיה, הוליד
בנים ובנות רבים. (סיפורי חסידים)
< b r>וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני שמעוני ופגעו לי בעפרן בן צחר ויתן לי
את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחזת קבר (חיי שרה
כג, ח-ט)
משראה אברהם שאותם בני חת אינם רוצים לקבל כסף עבור הקבר והוא היה שונא מתנות לכן העז
לומר להם דבר כזה שימכרו לו השדה בכמה כסף שהם רוצים.< br>
ואדם אחד היה ביניהם שהיה נקרא עפרון בן צוחר שהיתה לו מערת המכפלה מפני שהיו שתי קומות.
ויש אומרים מערה בתוך מערה, והיה זה מקום מושלם ומובטח בשביל קבורה. והיה אברהם יודע
שבתוכה נקברו אדם וחוה, וכל מי שהוא קבור שם שכרו כפול.

ויש עוד טעם, כי יש לו לאדם להתרחק מלהיקבר בין אנשים רשעים ובהיות בני חת אלו רשעים, לא
רצה אברהם ששרה תיקבר ביניהם. והורו רבותינו שאין לקבור צדיק אצל חסיד, ולא כ"ש אצל שאר
בני אדם, כי מעלת החסיד גדולה ואין לקבור על ידו אלא דומה לו, אבל אם הוא בעל תשובה אפשר
לקוברו אצל הצדיק. ואם ראובן ושמעון היו שונאים בחייהם אין לקוברם זה סמוך לזה, משום שיש
להם צער יש להשתדל ולדור אצל בני אדם טובים, ק"ו בקבורה שאין לקבור צדיק אצל רשע, כי
האדמה שהצדיק נקבר בתוכה היא טהורה ומשולה לתיק של ספר תורה, ואין הרשע ראוי להיקבר
שם ומצינו כי בזמן שישראל היו עסוקים במלחמה עם אדם, כשמת אדם אחד מתוך החפזון קברוהו
ע"י קברו של אלישע איש האלקים, וכשנגע עצם בעצם קם אותו אדם וחי והלך ברגליו, כי לא רצה
הקב"ה שעצמות של מאן דהוא יגעו בעצמות הצדיק, לכן לא קיבלתו האדמה לכן השתדל אברהם
לרכוש מקום נפרד כדי לקבור שם את אמנו שרה. (מעם לועז)

תוקן על ידי - שרית560 - 27/10/2010 08:34:34

בס"ד
פרשת חַיֵּי שָׂרָה
< br>"וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל. "
רש"י - בירך את אברהם בכל - בכל עולה בגימט' בן ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אישה.
< br>אברהם לקראת סוף ימיו זכה להתברך בכל הרמות הרוחניות והגשמיות, כאשר יצא מהעולם הזה < br>הוא היה שבע מכל תאוות העולם הזה ולא חסר לו כלום, בנוסף זכה להתחתן שוב עם קטורה שהיא
ע"פ המפרשים הגר וזוכה לחיי נישואים של 35 שנה יותר מכל זמן ממוצע של חיי נישואים, מהגר
נולדים לו ילדים נוספים וגם הם זוכים לקבל מתנות מאברהם. לגבי הפסוק הנ"ל יש סוברים < br>שלאברהם אבינו היתה בת ששמה היה בכל, הרמב"ן מביא בשם הגמרא מסכת ב"ב ,טז שאומרת
וה' ברך את אברהם בכל, רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר בת היתה לו, אחרים
אומרים בת היתה לו ובכל שמה. דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם, וזו לו לברכה כי לא
היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו עלולה לעבוד שם עבודה זרה כמותם, כי האישה ברשות בעלה, ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ, ואף יעבוד
עבודה זרה. רבי יהודה דרש כי בת היתה לו, דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (שם קמא.), והיא
הברכה בכל, כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים לא חסר דבר. באו אחרים והזכירו שם הבת:
ובאמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד,
וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה, שיאמר הכתוב כי ברך אתו
השם בבת אחת ששמה כך. אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד
מסודות התורה, ואמרו כי "בכל" תרמוז על ענין גדול והוא שיש להקב"ה מדה תקרא "כל", מפני
שהיא יסוד הכל, ובה נאמר (ישעיה מד כד) אנכי ה' עושה כל, והוא שנאמר (קהלת ה ח) ויתרון ארץ
בכל הוא, יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא, והיא
המדה השמינית מי"ג מדות, ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל, והיא
בית דינו של הקב"ה הנרמז במלת וה' בכל מקום (ב"ר נא ב), והיא שנקראת כלה בספר שיר
השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים
בעבור שהיא כנוסת הכל.
ע"פ דעת המפרשים המילה בכל מדברת על אחת מהמידות של הקב"ה ויהודי הזוכה להידבק < br>במידות האלו הם נחשבות לו כבת, ולזה זכה אברהם להתברך בכל, הדבקות בדרכי הבורא היא
השאיפה של כל יהודי היראה לדבר השם ורק שאנו דבקים במידות שלו אנו זוכים שברכתנו
מתקיימת בכל מעשה ידינו.< br>
הבאת ילדים לבית כנסת: < br>חינוך לתפילה בפרט ולמצוות בכלל, הינם מהחשובים והיסודיים שבחיינו. במשנה (מסכת אבות,
פרק ב', משנה ח') נאמר: "רבי יהושע: אשרי יולדתו" ובפירוש התפארת ישראל נאמר: "ואני מצאתי
בירושלמי שאימו הוליכה עריסתו לבית הכנסת". הרי שייחסו חשיבות רבה לעובדת הבאתו לבית
הכנסת משחר טל ילדותו כגורם מכריע בעיצוב אישיותו כגדול בישראל. הרמ"א פסק :"ויש שכתבו
שמביאים התינוקות לנשק התורה כדי לחנכם ולזרזם במצוות וכן נוהגים".
ישנה מעלה גדולה בכל מה שקשור להרגלת ילד קטן לכל דבר שבקדושה, כל ילד מגיל חינוך צריך
להביא לבית הכנסת, ישנם נשים רבות שמביאות את התינוק בעגלה בשבת לתפילה שיספוג
קדושה.
אבל עלינו לזכור דבר חשוב, שבית כנסת הוא אינו גן משחקים , את הילד צריך להביא לבית הכנסת
מגיל 6 ובהדרגה לזמנים קצרים ולהרגיל אותו להתפלל, ישנם רבים וגם אני ביניהם שמביאים ילד
לבית הכנסת שהוא מתחת גיל חינוך, לא סתם אנו מצווים להביא את הילד לבית הכנסת מגיל חינוך,
לילד קטן אין מספיק סבלנות לשבת לאורך זמן ללא מעשה, הכי הרבה זמן שהוא יכול לשבת זה < br>חצי שעה ובמקרה הזה מדובר בילד רגוע במיוחד, ילד אחר אחרי עשר דקות מאבד סבלנות, לכן לא מביאים ילד בגיל כזה לבית הכנסת כי אי אפשר להתפלל, ההורה צריך להשגיח עליו והכי גרוע < br>הרעש שהילד יכול לעשות גורם להפרעת התפילה לשאר המתפללים , מכאן שאין להביא ילד לבית
הכנסת מתחת לגיל חינוך, וישנם נשים רבות שמבקשות מהבעל לקחת את הילד לבית הכנסת
במטרה "להקל" עליהם ושיהיה להם קצת שקט בבית, הדבר הזה גרוע מאוד כי אותו ילד גורם לרעש
בתפילה לאחר שהוא משתעמם בבית הכנסת, על הבעל לעזור לאשתו הוא יכול לקחת את הילד
לגינה הציבורית במהלך היום או לפני התפילה, אך לא לבית הכנסת , כי ברגע שילד רץ ומשתולל
בבית הכנסת הוא לא יודע להעריך את החשיבות והקדושה של המקום וחושב שזה מקום מפגש עם
ילדים מהגן. כל הורה צריך להביא את בנו לבית הכנסת מגיל 6 בהתחלה לתפילת ערבית של שבת
ולאחר זמן לשחרית וכ"ו , להרגיל את הילד למקום לשבת לידו לתת לו תחושה טובה, אל להורה
לבוא לבית הכנסת ולהשאיר את הילד בחוץ. כאשר ילד יושב ליד אביו והאב מתייחס בסבלנות לילד < br>ומלמד אותו את התפילה הדבר מחזק את הקשר בן האב לבן וגם גורם לילד תחושה טובה לגבי
השהות בבית הכנסת וזה מה שמזכה את הילד להמשיך בשמירת תורה ומצוות, אם אב מביא את
הילד והילד נשאר בחוץ עדיף שהילד לא יבוא בכלל, ולכן כדי שנזכה להמשכיות ב"ה עלינו להרגיל
את ילדינו לתפילה בבית הכנסת באהבה מגיל חינוך.


שבת שלום!


לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל ,עליזה בת רוזה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל ,רחל
סבן בת חיים ז"ל , לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו,
שושנה בת עדינה וכל אשר לה, פרי בטן לנטע בת חווה.
לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים < br>[email protected]


תוקן על ידי - שרית560 - 27/10/2010 21:40:47

שבת שלום שרית