| נשלח ב-8/12/2010 11:37 |
|
| |
פרשת ויגש
ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך (ויגש מז-ח) הקשה מורנו הראשל"צ, וכי זה יפה לשאול ב"א זקן בן כמה אתה? ותירץ ע"פ מעשה עם בעל השאגת אריה שהיה נוהג להחמיר מאד באיסור חדש ולא היה אוכל בשום מקום וכאשר היה מתארח היה דרכו לשאת עמו גם כלים שלו אולם הרב היה תקיף מאד ובמיוחד באיסור חדש ולכן לא אהבו אותו כ"כ ולא מינוהו כרב עליהם. לימים הזדמן הרב בבית הנודע ביהודה וכמובן היבא עמו את כליו וכן את קמחו, וביקש מהרבנית שתבשל לו אוכל בכליו. הרבנית נפגעה וכי כליי טרפים אמרה זאת לבעלה, אמר לה בעלה לא חשוב כיוון שרב גדול הוא תכבדי את רצונו. באותו זמן ששהה בבית הרב נודע ביהודה, בא מכתב מעיר מייץ לכב' הרב נודע ביהודה וביקשוהו שיבוא להיות רב עליהם, הרב לא רצה וביקש משאגת אריה שהוא ילך, שלח הרב מכתב אני לצערי לא יכול אבל שולח אני לכם ת"ח לא פחות ממני והוא יגיע בעוד ד' חודשים. כאשר הגיע הזמן המיוחל ערכו טקס קבלת פנים לרב שאגת אריה אולם הרב רק הגיע, האנשים החלו לעקם את אפם, משום שהרב היה אז בגיל שבעים אמרו אחד לשני מה שלח לנו הנודע ביהודה, רב שרגלו האחת בקבר? הרב שאגת אריה שמע זאת, כאשר הגיע תורו לשאת את דבריו הקשה קושיה זו היתכן שפרעה שואל את יעקב כמה ימי שני חייך, האם זה דרך ארץ? כיוון שכאשר יעקב הגיע היה צריך להיות עדיין עוד חמש שנים רעב, אבל זכותו של יעקב גרמה שפסק הרעב, ולכן כאשר ראה פרעה את יעקב זקן כ"כ חשש שהוא ימות עוד מעט, ולכן פחד ושאל כמה ימי שני חייך? ואז השיבו יעקב אל תדאג מה שאתה רואה אותי כ"כ זקן אין זה כן אלא מעט ורעים היו ימי שני חיי. אמר הרב שאגת אריה שיודע את את ליבכם שאינכם חפצים ברב כזה זקן מבטיח אני לכם שאני אחיה ואהיה עמכם עוד עשרים שנה. ובאמת כך היה הרב חי עד גיל תשעים. ומסופר ביום אחרון למותו הלך לספריה כדי לקחת איזה ספר, והספרייה נפלה עליו ובשעת גסיסתו שמעו תלמידיו שהיה ממלמל ואומר כל הספרים מחלו לי על אף שהייתי תוקפם בלשון חריפה ובוטה אבל החייט – ז"א כך היה מכנה את הלבוש מרדכי, הוא לא מחל לי ולכן נענשתי במיתה כזו. מכאן לומדים מוסר השכל כמה אדם צריך לנהוג כבוד ברבותיו ובמיוחד בראשונים וגם שאינו מבינם לא יבטלם אלא יתלה זאת במיעוט. וכמו שמסופר על החת"ס שהיה מוסר שיעור בישיבה והביא את דברי הרשב"א אך איזה בחור אמר על דברי הרשב"א דברים אלו עקומים נזף בו הרב ואמר לו: חמור! תלמידיו לא הבינו מדוע כינה את אותו תלמיד דווקא בשם חמור, השיב להם הרב, נאמר אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של פנחס בן יאיר...וא"כ אם תלמיד זה לא מחשיב את הרשב"א כמלאך אלא כב"א רגיל הרי הוא חמור. כמה אדם צריך ליזהר בכבוד ת"חף וכן לא לשמוע בזיון ת"ח ואם שמע חייב למחות, כמו שמובא מעשה (בגמ' בב"מ דף פד ע"ב) על ר"א בנו של רשב"י, כשנפטר ביקש מאשתו שיניחו אותו בעליה, משום שאז הת"ח כעסו עליו וחשש שלא יקברוהו בכבוד, והגמ' אומר שהוא שהיה שם לא פחות משמונה עשרה שנה ולא יותר מעשרים ושתיים שנה ולא הסריח, אבל יום אחד ראתה אשתו שיצא מאזנו תולעת, פחדה מאד וחששה שכעת הוא יסריח, בא לה ר"א בחלום ואמר לה אל תפחדי זה כלום, והתולעת מה שיצא מאזני משום שיום אחד שמעתי בזיון של ת"ח אחד ולא מחיתי. (מאמר אפרים) ומעשה היה בתלמיד חכם אחד שהיה הולך בספינה לעיר אחרת, והיו עמו הרבה סוחרים עשירים והוא היה עני מרוד, שלא היה לו שום דבר על ערך. ומידי פעם היו שואלים אותו הסוחרים שיאמר להם היכן סחורתו ולהיכן הוא הולך לעסוק במסחר, אמר להם: הסחורה שאני מביא עמי היא הטובה שבכל הסחורות. וטרחו וחיפשו הסחורה בכל הספינה ולא מצאו כלום. והתחילו מלגלגים עליו והחזיקו אותו כשוטה על שדיבר דברים כאלו. אחרי הדברים האלו עברה על ידם ספינת שודדים, ותפסו הספינה ונכנסו בה "אנשי מלטה" ולקחו מהם כל נכסיהם ורוקנו את הספינה, עד שלא נשאר בה שום דבר, ואפילו את בגדיהם שעליהם לקחו. וכשבאו ליבשה יצאו לעיר אחת, ולא היה להם לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש, ואיש לא הפנה פניו אליהם, ואיש לא שאל לשלומם. אבל תלמיד חכם זה נכנס לבית המדרש וכיון שפתח פיו נודע מי הוא. וכך חלו לו כל בני אותה העיר כבוד גדול, והלבישוהו מכף רגליו ועד ראשו, וכל אחד היה מזמין אותו לבוא לביתו. וכשהיה הולך ממקום אחד לשני היו מהלכים אחריו כל הגבירים וכל חשובי העיר כדי ללוותו. ואותם הסוחרים כשראו את הכבוד הגדול שחולקים לו הלכו אצלו ופייסו אותו בדברים. אמרו לו: עשה עמנו חסד ודבר עלינו דברים טובים אל חשובי העיר שיעשו עמנו צדקה שאנו מתים מרעב שהרי כל נכסינו אבדו בים. והבטיחם החכם לעשות להם טובה כשיזדמן לידו, עוד יותר מכפי שהם חושבים. ואח"כ הוכיחם בדברים ואמר להם הרי עכשיו אתם רואים שסחורתי משובחת מסחורתכם עליכם לדעת שיש הבדל גדול בין זו לזו. שכל הסחורות שבעולם עלולות להישרף או ליאבד בים או ליגנב, או שעלול לבוא שבר בעסקו, וכדומה מן המאורעות המתרגשים בעולם, שיש הרבה אנשים העולים על משכבם כשהם עשירים וקמים עניים. ואילו התורה סחורה יקרה, ששום נזק אינו שולט בה. כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי (ויגש מד-לד) ר"ל יהודה חשש שמא יאמר לו יוסף לילך יחידי לארץ כנען ולהביא משם כמה כיסים של כסף כדי לפדות את בנימין מעבדות, לכן אמר לו שאין מציאות שהוא יחזור לביתו בלי הנער. אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה רחובות יש במצרים. וברגע קטן קפץ נפתלי וסיבב את כל העיר ושב והודיע שיש י"ב רחובות אמר יהודה לאחיו אני אחריב ג רחובות וכל אחד מכם יחריב רחוב אחד ונחריב את כל העיר ולא נניח בה אבן שלמה. השיבו לו אחיו ואמרו יהודה יהודה, מצרים אינה דומה לשכם, ודע בביטחה שאם אנו מחריבים את מצרים את כל העולם אני מחריבים, ואין הקב"ה חפץ בכל שנעשה פורענות כזו, ועוד שזה דבר בלתי אפשרי לעשות מה שאתה מצוה ושאם בארמון היה מוטל סלע גדול מאד לקחו יהודה בידו הימנית וזרקו לרקיע וחזר וקיבלו בידו השמאלית ואח"כ השיבו על הארץ ופורר בועז אפו ורמז יוסף למנשה הווא עשה כן לאבן הגדולה השיה שהיתה מונחת במקום זה אמר לו יוסף וכי סבור אתה שאין אנו גבורים כמוך. דע שגם בינינו יש בורי כמוכן אמר לו יהודה תן לנו את בנימין ונעלה לאבינו ואם לא נחריב את כל העיר אמר לו לך ואמור לאביך שחיה רעה טרפה את בנימין כמו שאמרתם על יוסף אמר שמעון אין אנו צריכים לטרוח ולסובב בעיר לדעת כמה שווקם יש אל נעלה כולנו להר ונעקור אבנים גדולות ונטלל אותן לתוך האנשים וברגע קטן נהרוג את כולם. וכשראה יוסף שהם הגיעו לקצה ההחלטה הרעה שלח את מנשה שיביא כמה מלוחמי מצרים הלך מנשה והביא חמשים גבורים חמושים היטב ורכובים על גבי סוסים ועשרת אלפיך רגלי וד' מאות לוחמים חזקים מאד שלא היו זקוקים לכלי זין וצוה עליהם שלא ירימו יד על אחד היהודים האלה אלא יבואו במהומה גדולה כדי להפעל עליהם פחדם למראה עיניהם וכך באו וכיתרו את השבטים מכל העברים עד שהיו השבטים באמצע והשבטים היו מתיראים. אבל יהודה לגלג עליהם ואמר ממה אתם מפחדים, הרי כונתנו לשם שמים ובודאי הקב"ה יעזור לנו וברגע זה שלף יהודה חרבו והתחיל לצעוק צעקות רבות ורמות ונוראות בזעם גדול עד שכולם נדהמו והתחילו נשמטים אחד אחד. והרבה מאנשי מצרים נפלו בשמען את צעקותיו של יהודה. אז רמז יוסף למנשה ושם ידו על כתפו של יהודה, ושיכך כיסו. וכשראה יוסף ששכך כעסו של יהודה כי הכיר הדבר על פי צבע פניו של יהודה התחיל לפייסו והבטיח לתת לו את בנימין, בתנאי שיביאו לו את אחיו מאמו אמר סיפרתם לי שירד למצרים ואם כן אולי תחפשוהו ותביאוהו עלי ואקחו לעבד במקום בנימין שאי אפשר לי להחזיק בבנימין מאחר שאתה ערבת לו ואילו השני מאחר שלא ערבת לו לא איכפת לך עליו ותוכל לילך לדרכך כעס שמעון ואמר וכי לא אמרנו לך שאין אנו יודעים אחיו של בנימין היכן הוא אם חי הוא או מת אם כן איך אתה מבקש מאתנו דבר שאינו בידנו. וי'א שהשבטים בראותם כל זה שיערו בנפשם שזהו יוסף אבל לא ידעו בבירור ואילו יהודה ידע כן בבירור וחיכה בסבלנות לראות איך יפול דבר ועוד יש לפרש שכל אדם צריך לומר לעצמו איך אעלה אל אבי (ביום הדין) והנער איננו איתי (אלו הבנים שלנו שצריך לחנך אותם לתורה ומצוות . ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו (ויגש מה-א) ועד אז לא רצה יוסף להתוודע אל אחיו שהיה חושש שמא יהרגוהו כדי שלא יתביישו אבל עכשיו ששמע שהם מתכוונים להרוס עיר אמר יוסף, מוטב שאהרג ובלבד שלא תיחרב עיר שלמה כי עכשיו שהם זועמים כ"כ לא איפטר מהם ע''י זה שאתן להם את בנימין ועוד על פי מה שכתבנו בפרשת מקץ שכל המהומה הזאת לא עשה יוסף כדי לצער את אחיו או להנקם מהם ח"ו אלא לבון אם הם אוהבים אותו כי לפי ההנהגה שלהם עם בנימין למד על עצמו שראה עד כמה משתדל יהודה לטובת בנימין ושם נפשו בכפו כדי להצילו אז ידע שיש להם לב טוב כלפי בני רחל, ולכן החליט להתודע אליהם. ויש אומרים שירד מלאך בדמותו של יוסף והוא שגרם להם את כל הצער הזה. כדי שצער זה יהיה להם כפרה על מכירת יוסף. הוציאו כל איש מעלי ר"ל שהיו שם הרבה מצרים ומאשני פרעה, וכולם ביקשו ממנו לחון את בנימין בשומעם את דברי יהודה שהסביר כי אביו עלול למות מחמת צער וכך נפלו כל אותם האנשים לרגליל יוסף וכל אחד הפציר בו מצד אחר עד שלא היה יכול יוסף לסבול האנשים שהיו שם ולכן דבר אל עבדיו בכעס שיוציאו כל איש זר מעליו כי לא רצה לבייש את אחיו. ולא רצה להודיע להם פתאום שהוא יוסף כי בודאי היו מתים מרוב צער. וכך הזהירו חז"ל שאם אדם היה נעדר מביתו זמן רב, אסור לו להופיע פתאום בביתו, שהוא יכול לסכן בזה נפשות בני ביתו בראותם אותו בליל שיתכוננו לכך. לכן התחיל יוסף בדברים לאמר זה שאמרתם שאחיו של בנימין מת האם זה בטוח או לא. אמרו השבטים כן אדוני הוא מת. אמר להם יוסף כיצד אתם מדברים שקרים והרי מכרתם אותו, אם כן מהיכן אתם יודעים שהוא מת ואני קניתי אותו כעבד ועכשיו אקרא אותו והתחיל לקרוא בקול גדול יוסף בן יעקב בא לכאן! יוסף בן יעקב בא לכאן ודבר עם אחיך! והשבטים התחילו להסתכל לכל ד' הרוחות לראות בואו וכשראה יוסף שדעתם נחה קצת אמר להם לאן אתם מסתכלים שם אני יוסף אחיכם האמיתי העוד אבי חי? ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (ויגש מה-ג) עד שטחו פניהם בקרקע. ומכאן למדו לנו חכמים לקח באומרם: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. והרי יוסף קטן שבשבטים היה, ובכל זאת לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, עאכ"ו כשמלך מלכי המלכים הקב"ה שהאדם עתיד ליתן לו דין וחשבון על כל מעשיו. וכשיקרא לו הקב"ה וישאלו: למה לא קבעת עתים לתורה בכל יום, ולמה לא היית זהיר ללבוש ארבע כנפות כל יום. ולמה היית מדבר בתוך בית הכנסת שהוא מקום קודש שהשכינה שורה בו, וכיצד העזת לישבע בשם ה' ובתורה הקדושה ולדבר לשון הרע,ולגנוב ולעשוק ממון אחרים, או לקחת בגדו במשכון וציערת אותו עד ששילם לך, וכדומה משאר העבירות שהעולם דש בהם, עד שנשכחו מלב, בודאי לא יעצור האדם כוח לעמוד בפני הקב"ה. והשבטים נצטערו כל כך שנפלו ממש מתים, ועשה הקב"ה נס וחיו. (מעם לועז) במשנה באבות (פ"ג, מ"א) "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". לכאורה דין וחשבון אינם בסדר הנכון? שהרי קודם יש לעשות את החשבון ורק לאחר מכן ניתן לחרוץ את הדין? וא"כ התנא היה צריך לומר חשבון ודין? אלא כאשר נשמתו של אדם עולה לאחר אריכות ימים לעוה"ב האמת, ועומד ליתן דין על מעשיו בעוה"ז, עוברים מלאכים ושואלים אותו: רבי יהודי! אולי יש לך זמן עבורנו? אנו זקוקים לשכל ישר שיחוה את דעתו הצודקת בענין מסובך שלפנינו, ואז האדם חושב שבאו לכתובת המדוייקת, ושוטחים לפני אותה הנשמה את סיפורה המורכב, בו זקוקים לשיפוט צדק ללא משוא פנים, ואכן הנשמה עושה כמיטב כושר שיפוטה ופוסקת את דינה, ואז לאחר פסק הדין, מתברר שהוא עצמו שימש כשופט של עצמו, ויוצא שבמו פיו פסק לעצמו את דינו. ולכן אומר התנא דווקא הסדר יהיה "דין וחשבון" קודם פוסק האדם בעולם האמת את דינו ואז נערך החשבון. (מאמר אפרים) ונסיים בדוגמא נוספת: כאשר נשלח נתן הנביא במצוות ה' להוכיח את דוד המלך על חטא בת שבע ולהודיעו מה ענשו, הוא רצה שדוד עצמו יפסוק את דינו לכן הוא מעמיד פנים כקובל לפני המלך על אותו עשיר שלקח את כבשת הרש, דוד המלך לא הבין כי משל הוא ופסק בחרון אף את דינו של האיש שעשה את הרעה, אחרי שנתן הנביא חושף את הנמשל: "אתה האיש!" לא נותר לו לדוד אלא להגיב בתגובה יחידה האפשרית לאדם מוסרי איש אמת: "חטאתי לה'"! ולכן ר"א כשהיה מגיע לפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", היה מתפרץ בבכי ואומר: ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה. אומר החפץ חיים אחי יוסף עומדים תוהים ומשתאים על כל מה שהתרחש עמם עשרים ושתיים שנה איך הגיעו למצב כזה של מכירה, ומדוע יוסף מתנפל עליהם בעלילה שהם מרגלים, ומדוע הניח את שמעון בבור, ומי החזיר להם הכסף בחזרה, ומדוע רוצה הוא את בנימין, ואיך יתכן שבנימין גנב את הגביע, שאלות וספקות שהיו בהם זמן רב ולא היו להם תשובות, עד שיוסף הצדיק בא ואמר שתי מילים "אני יוסף", הכל הוברר להם הבינו שהמכירה היתה בשביל רצונו של הקב"ה שיוסף יכלכל אותנו בזמן הרעב, ולכן הבינו את כל השאלות, כך אומר הח"ח לעתיד לבוא יבוא הקב"ה ויאמר אני ה', ואז יוברר לאדם כל ספקותיו של אדם, ישנם לפעמים לאנשים מסויימים שאלות רבות מדוע קרה לי כך ולמה הקב"ה עשה לנו כך, שאלות וספקות במשך שנים, אולם לעתיד לבוא יבוא הקב"ה ויאמר אני ה' ויובן לאדם כל דבר וכל ספק. ובאמת שרבינו האר"י גילה את סוד הגלגול שעי"ז הרבה קושיות מתיישבים וכמו שאומר רבינו יוסף חיים, על הפסוק בתהילים "כל רעמך בגלגל", מבאר זאת כל תרעומת ותרעומת שיש לך תלהו בגלגל ז"א בתורת הגילגול. וכמו שמובא מעשה העתיקו הרב שער יוסף דף נג שבימי רבינו האר"י, היה בחור אחד שהיה שמו שמעון, שהיה עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן, והגיע לעיר הקודש צפת כדי להתקבל בישיבה, אולם כבר לאחר מבחן קצר הבחינו בו שאינו ברמה של הישיבה, וכך השיבהו ריקם עד שהגיע לישיבתו של רבי אברהם אנג'ל והגאון הסכים לקבלו בתור שמש, הלה הסכים, וכך נהגו לקראתו בפי כל שמעון השמש, וזה היה מנהגו לשמש את ת"ח והיה עונה אמן וקדושה. לימים אשת רבי אברהם אנג'ל חלתה ונטתה למות קראה לבתה שהיה באותו זמן עומדת בפגישות כדי להנשא וצוותה עליה, את לא נישאת לשום בחור ללא שאבוא בחלומך ואתן לך את הסכמתי, נאותה אותה בחורה, וכך נפטרה אמה לבית עולמה. לאחר שנה, אביה הציע לה בחורים רבים היתה יוצאת עימם פעם פעמים ולאחר מכן שוללת זאת, אביה הביא עוד בחורים ואת כולם היתה שוללת, עד שאביה כעס ושאל את בתו מדוע את עושה זאת? והלא כל הבחורים שהצעתי לך, עילויים הם!? השיבה הבת: אבי! באמת רצוני להנשא להם אבל אמא באה בחלום ואומרת אינני מסכימה שתנשאי לשום בחור כי אם לשמעון השמש וזו אין רצוני, אמר אביה, באמת שגם לי אמך באה בחלום ואומרת לי שתנשאי לשמעון השמש. בואי ונלך לרבינו האר"י ונשאלהו לפשר הדבר. הלכו שניהם לבית הרב, ודפקו בדלת, יצא רבינו האר"י לקראתם בקריאת שלום, בטרם שפתח את פיו רבי אברהם אמר רבינו האר"י, מזל טוב, שמעון השמש זה החתן לבתך. כמובן רבי אברהם לא סירב לדברי רבינו האר"י וקבעו זמן נישואין, הדבר היה לפלא בעיני העם, אבל ידעו שזה דבר רבינו האר"י. לאחר זמן בת זו התעברה והתקשתה בלידתה ומתה והביאה בן לעולם, כמובן שרבי אברהם היה בצער גדול ממות בתו, אבל לא עברו שלושים יום וכבר החתן שמעון השמש בא לרבי אברהם ואמר לו הינך חייב לי דירה וכסף ועליך לשלם לי. וכמובן רבי אבהרם התרגש מאד היתכן?! אשתי מתה, ובתי מתה, ועשינו טובה שלקחנו את שמעון השמש לחתן וכעת כך מתנהג עמנו? אמר אלך לרבינו האר"י כדי לשפוך לבי. כאשר הגיע לרבינו האר"י לפני שפתח פיו, רבינו האר"י אמר רצוני לספר לך סיפור, אמר רבי אברהם בבקשה, פתח רבינו האר"י את פיו וסיפר שהיה זוג שנישאו שהיו חיים תחילה בשלום כזוג יונים, אולם לאחר מכן נשאו אחד את השני, האשה כל הזמן רצתה להתגרש אך נענתה בסירוב מצד בעלה, עד שהגיעו מים עד נפש, יעצו לה הרי את כעת מעוברת הרגי את עוברך ותטילי האשמה במות העובר, על בעלך. וכך היה אשה זו עשתה זאת, הלכה לרופא. הרופא נתן חוות דעת שהעובר מת מחבלה ומכות, וע"פ זה הלכה לבי"ד. הרב שראה כך חייב את הבעל לגרשה ואף לתת לה כסף רב. לאחר שנפטרו זוג זה וכן אותו הרב באו לשמים ואז דנו אותם כך: כיון שהאשה, היא הרגה את העובר, ולכן צריכה היא לבוא בגלגול והעובר ימיתה, ודע לך שהזוג הזה לא פחות ולא יותר זה שמעון השמש ובתך ולכן זה היה התיקון שבתך דווקא תנשא לאותו שמעון ולכן עוברה המיתה. ודע לך שאב"ד שדנם דין לא אמת זה אתה רבי אברהם, ולכן כעת אתה באתה בגלגול לשלם לשמעון השמש את מה שהוצאת ממנו בגלגול הקודם כסף רב שלא בצדק. אמר לו רבינו האר"י עכשיו אתה מבין. אמר רבי אברהם משפטי ה' אמת וקבל עליו הדין. וזהו שאומר החפץ חיים, לעת"ל יאמר הקב"ה שתי מילים "אני ה'", ואז יוברר הכל, כעין מה שיוסף אמר "אני יוסף", ואז כל הגלגל לאחור הובאר לשבטים. וכותב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל העולם הזה דומה לנוסע באוטובוס יש נוסעים שיורדים בתחנה ראשונה ויש בתחנה שנייה ויש בתחנה סופית. ושוטה הוא האדם שיאמר למה הנוסע ירד בתחנה ראשונה הרי שילם כמו כולם, אבל יאמרו לו ריקא שכמוך אדם זה הולך לעסקיו וזה המקום שצריך לירד, כך בעוה"ז יש אנשים שמתים ל"ע בגיל צעיר ויש בגיל מבוגר והכל כמובן משום שהצעיר בא בגלגול וכבר תיקן את כל מה שהיה צריך. לדוגמא אדם ניכתב לו לחיות שמונים שנה הגיע לגיל 65 ללא תשובה נפטר וירד גילגול וחי עד גיל 15 בתשובה ונפטר יוצא ששני הגלגולים יחד הגיע למנין שמונים כמו שניכתב לו בהתחלה שנאמר משפטי ה' צדקו יחדיו, הגלגול הראשון והשני. ובאמת שרבינו האר"י אומר שבימינו שבימינו כמעט כולנו באנו בגילגול ואדם שרוצה לתקן את אשר קלקלו ידוע שהדבר הקשה ביותר שיש לו קושי לקיימו את זה הוא בא לתקן. (מאמר אפרים)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2010 11:39 |
|
| |
פרשת ויגש - על עגלות ועגלה ערופה
המפגש הטעון והמרגש של יוסף עם אחיו הסתיים עם התוודעות יוסף אל אחיו. לאחר מכן, הוא שולח את אחיו להודיע זאת לאביו. ויחד אתם הוא שולח עגלות הנושאות מכל טוב ארץ מצרים: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז). סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה והוא שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף (רש"י שם). בעגלות היה חבוי מסר שרק יעקב ידע אותו ועל חייתה רוחו. צריך להבין לעומק את משמעותו של מסר זה שהרי אין כל זהות מהותית בין העגלות ששלח יוסף לבין עגלה ערופה. מהו, אם כן הוא הסימן אשר מסר יוסף ליעקב באנצעות אחיו?, ומדוע כתוצאה מזה "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם"? לשם כך יש להבין תחילה מדוע למד יעקב עם יוסף לפני שפרש ממנו דווקא פרשת עגלה ערופה? בפרשת עגלה ערופה אומרת התורה שכאשר מוצאים חלל באדמה ולא נודע מי הכהו, זקני העיר הקרובה אל החלל רוחצים את ידיהם במים במקום עריפת העגלה, ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז). ושואלים חז"ל במסכת סוטה: וכי יעלה על הדעתשזקני בי"ד שופכי דמים הם? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה (סוטה פ"ט, מ"ו). בפשט הדברים אומרים גדולי העיר: לא התרשלנו בדאגה לרווחתו ושלומו של ההרוג. אך חידוש גדול יותר למדים מכך: האדם אחראי לא רק על הפעולות שנראה באופן ברור הקשר שבין המעשה לתוצאתו ושתוצאותיהן נראות באופן מיידי, אלא אף על פעולות ומעשים שתוצאותיהם יהיו בעוד זמן רב, ולאחר גלגולים של מאורעות ומקרים הנגרמים מתוכן אותם המעשים בזמן או בהקשר מאוחר יותר. זוהי נורמה מוסרית גבוהה מאוד. לענין פרשת עגלה ערופה משמעות הדברים היא שרוצח נקרא לא רק זה שאוחז בנשק ויורה על אנשים, אלא אף מי שע"י מעשיו גרם לאדם שנהרג במרחק של זמן או מקום ממנו. יתר מכך, רוצח נקרא אף זה שע"י הימנעות פאסיבית (''שב ואל תעשה'') מלעשות את הדבר הנכון, גרם לכך שנטלו חייו של אותו אדם מן העולם.נורמה זו אנו למדים מפרשת עגלה ערופה, שזקני העיר אומרים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" - שלא פטרנוהו בלא מזון ובלא לויה. משמע שאם היו פוטרים אותו ללא מזון ולויה, וכתוצאה מכך הוא מת - לא היו יכולים זקני העיר לרחוץ את ידיהם בנקיון כפיים. אך חידוש גדול יותר מצוי בדברים: מזון ולויה אינם דווקא מזון גשמי ולויה גשמית, אלא גם מזון רוחני ולויה רוחנית. כאשר שולחים אדם למשימה מסוימת ויש סכנה רוחנית, חייבים לבדוק שיש לו את הכלים להתמודד מבחינה רוחנית, כי אם ח"ו הוא יסטה מן הדרך לא נוכל לרחוץ את ידינו בניקיון כפיים ולומר שלא ידינו גרמו לנפילה הרוחנית הגדולה. כאשר יעקב אבינו שולח את יוסף לשכם, הוא יודע ששכם הוא מקום המועד לפורענות גם זו הרוחנית: "שם קלקלו השבטים, שם עינו את דינה, ושם נחלקה מלכות בית דוד". יעקב מודע לסכנות אלו ועל כן היה חייב יעקב לצייד יוסף במזון רוחני ולויה רוחנית, בכדי שיהיה מסוגל להתמודד עם כל המזיקים והסכנות שבדרך גם מבחינה רוחנית. לכן לימד יעקב אותו את פרשת "עגלה ערופה", שהיא הסימן למזון הרוחני שקבל יוסף לדרך, סוג של נוגדים רוחניים לוירוסים העלולים לחבל ברוחניותו. אשר על כן, כאשר יוסף שולח לאביו שהוא עודנו חי בארץ מצרים לא מדובר על כך שהוא חי מבחינה גופנית דווקא, אלא שמצרים שהיא מקום של טומאה וע"ז, עלולה היתה לשנות את עמידתו הרוחנית של יוסף ולכן הוא שולח לאביו סימן המעיד על כך שהוא נשאר באותה דרך ובאותה צדקות כפי שהיה בבית אבא. הסימן שמוסר יוסף לאביו, שכאשר פרש ממנו למד פרשת "עגלה ערופה". בראותו סימן זה ידע יעקב כי יוסף עדין "חי" מבחינה רוחנית, והוא חי רוחנית משום שהמזון והלויה אשר נתן לו יעקב בתחילת דרכו, שמרו עליו מפני טומאות מצרים. על כן: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם". כאשר יעקב רואה את הסימן של "העגלה הערופה" הם המזון והלויה הרוחניים שנתן לו בצעירותו, יעקב נרגע, כי ידע כי הצליח בחינוך שנתן ליוסף, ושכתוצאה מזה החזיק מעמד בכל טומאות מצרים, ולכן: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב". זוהי אחריות כבדה המוטלת על כל אחד מאתנו כלפי עצמינו וכלפי זולתנו לדאוג לקבל מזון רוחני ולויה רוחנית אשר תלווה אותנו , את תלמידנו, חניכינו וילדינו לכל משך החיים, באשר יפנו, כדי שיוכלו להתמודד עם כל הניסיונות הניצבים בפניהם וכך תהיה בידם היכולת להישאר איתנים בדרכם וחזקים באמונתם.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2010 11:42 |
|
| |
עוד יוסף חי-איך אפשר להיות מושל בכל ארץ מצרים ולהיות בכל זאת יוסף הצדיק?
מאז נעלם יוסף, לא נקרא יעקב בשם ישראל כי אם בשלושה פסוקים בפרק מג, פסוקים אשר ענינם דוקא קשור ליחסי המשפחה עם יוסף, הצורך להוריד את בנימין למצרים וערבותו של יהודה. זאת אומרת שהמימד הישראלי של יעקב שוב התגלה, על אף העמעום שנגרם ע"י הניתוק לכאורה בין יעקב ויוסף, כשהתעורר המהלך שיוביל לאיחודם מחדש.
דבר זה בולט במיוחד בפרשתנו, בסיפור הודעת הבשורה של "עוֹד יוֹסֵף חַי" ליעקב. הנה מהלך הפסוקים: בני ישראל - אחי יוסף - מגיעים אל אביהם ואומרים לו (או שולחים אליו שליחים לומר לו) ש"עוד יוסף חי". סיפור המפגש כולו פותח במילים: "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". הוא שומע את הסיפור, מתרגש (וַיָּפָג לִבּוֹ) אבל אינו מאמין. הבנים מדברים אליו את כל דברי יוסף אבל גם זה אינו מספיק, עד שהוא רואה את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ואז: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". רוח הקודש שנעלמה ממנו מאז ראה את תחילת מעשה אשת פוטיפר חוזרת ליעקב. לשאלתו החוזרת כמה פעמים של יוסף "העוד אבי חי?" באה לכאן כהד ההצהרה "עוֹד יוֹסֵף חַי" שבפי האחים וההודאה בדבר מפי יעקב עצמו "רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי" וכדי שלא יהיה שום צל של ספק על משמעות המילה "חי", לא בשאלתו של יוסף לגבי אביו ולא לגבי משמעות "עוֹד יוֹסֵף חַי", התורה חוזרת לקרוא ליעקב בשם ישראל: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: (כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל..." ומיד הוא יוצא לדרך ללא עיכוב: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע..." הרי שהמימד המלא של שיעור קומתו של יעקב התעורר לחיים. החשש שגרם לאבל בלתי פוסק מאז חשב יעקב שיוסף יצא לתרבות רעה ("חיה רעה אכלתהו") התבדה ומתגלה שיוסף הצליח להתגבר על הסתירה שבין "עוד יוסף חי", פירוש: עוד יוסף בצדקתו עומד, לבין "וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" - אתמהה! איך אפשר להיות מושל בכל ארץ מצרים ולהיות בכל זאת יוסף הצדיק? זאת היא דוקא סגולתו של יוסף. יוסף מסוגל לזה. ליוסף יש הכח להתגבר על סכנת ההתבוללות והטמיעה בגויים, מפני שהוא יודע להיות כביכול אחד מהם באמת בלי לוותר כי הוא זה על זהותו העצמית: עברי אנוכי. לכן, בעוד שלגבי האחים ומשפחתם יהיה כתוב "הבאים מצרימה", לכיוון מצרים אבל בלי להיות מסוגלים להיות במצרים בפועל מבלי להסתכן, לגבי יוסף כתוב: "ויוסף היה במצרים". רק הוא היה באמת במצרים ועמד בצדקתו.
ובכן מיד כשהגיע ישראל לבאר שבע, מספרת התורה שהקב"ה נגלה אליו כדי להרגיעו שלא יפחד מרדת מצרימה. ובאותו פסוק שוב משתנה שמו מישראל ליעקב, והפעם מפי הקב"ה עצמו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". במראות הלילה, בפרספקטיבה של הגלות, ישראל נקרא יעקב, בעוד שכשחוזר יעקב מגלותו אצל לבן הוא מסוגל להיאבק עם שרו של עשו ולנצחו ולקבל ממנו שיודה לו על הברכות, ולזכות בשם ישראל.
הרי שיש לנו כאן משוואה פשוטה: יעקב, היינו המימד והזהות, השם, השייך לחוצה לארץ, לגלות, כרמז ששלח יוסף לאביו בעגלות: ע' גלות. השבעים נפש (ע') צריכים לצאת לגלות. ישראל, המימד והזהות השייכים לַארץ שהיא ארצו של ישראל - ארץ ישראל. אבל במשך כל השנים שיוסף נעלם מהחזית הישראלית, על אף שאנו יודעים שהוא היה במצרים ושהתורה העידה עליו שהשם איתו וכל אשר הוא עושה השם מצליח בידו, היות ויוסף חסר, ישראל נקרא יעקב, היינו שעל אף היותו בארץ ישראל הוא מרגיש כאילו בגלות, או במילים אחרות יש כאן מימד של גלות פנימית שהיא עמוקה יותר מהגלות הגיאוגרפית
זה היה בדיוק המצב של היהודים בעת עמדה עליהם מלכות יון הרשעה שבקשה להשכיחם את תורת ד' ולהעבירם על חוקי רצונו ית'. שיעבוד המלכויות תמיד מלווה בגלות. בבל, פרס ומדי, ומאוחר יותר רומי הן גלויות אשר בהן נמצאים בני ישראל מחוץ למקומם. תחת שלטון יון, הם נמצאים דוקא בארצם אבל מחוץ לזהותם. או לפחות, זה מה שביקשו היונים להשיג. כל העמידה נגד גזירות השמד של היונים היא דוקא כוחו של יוסף להיות שומר ברית, בעוד שאותו האיש אשר נאבק עם יעקב כל אותו הלילה ביקש דוקא לפגוע "בכף ירכו" היינו ברית המילה, כמו שאמר אברהם לעבדו נאמן ביתו: "שים נא ידך תחת ירכי" ומפרש רש"י שהשביעו על המילה. עולה מכאן שיוסף שהוא שטנו של עשו, הוא גם הערב על יכולתם של בני ישראל להתגבר על גזרות השמד אשר גוזרים הגוים עליהם ואשר משמעותן היא לאבד את בחינת קדושתם המיוחדת הקשורה לבחירתם - אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.
רב עוד יוסף חי פירושו שלמרות הכל וכנגד כל סיכוי, תמיד מתגלה שאותו יוסף שחשבו שהוא מת, שהוא נעלם, שהוא יצא לתרבות רעה, התבולל ומה לא, לסופו של דבר הוא נושא את החיות הלאומית ומחכה להכרת אחיו ולהודאת אביו. הוא הדואג ל"העוד אבי חי" וזוכה ל"עוד יוסף חי" כי למחיה שלח אותו אלקים להחיות עם רב.
שיהיו הדברים עילוי לנשמות כל הרוגי אסון הכרמל ובתוכם לידידי הטוב, הרב אוריאל מלכה ז״ל בוגר קורס רבנים צבאיים התשס״ט
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2010 11:45 |
|
| |
דברי תורה ברי עוז
*-- *********_section_start(name=default) * "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו." (מה,ג)
רש"י: נבהלו מפניו - מפני הבושה.
ברגע שיוסף מבין שהגיע לנקודת ההכרעה הוא חושף את עצמו בפני אחיו, עד לאותו רגע יהודה היה משוכנע שהוא עומד מול שליט מצרי שמנסה להצר את צעדיהם ללא כל סיבה, יהודה נושא דברים במטרה להניא את יוסף מרצונו להשאיר את בנימין אצלו כעבד ואף מכין את עצמו לקראת מלחמה בארץ מצרים אולם ברגע אחד " המסכות" נופלות ומתגלה האמת, לצד השמחה הגדולה שיוסף חי והוא משנה מלך במצרים, הבושה גדולה בקרב האחים, כמו שביום הדין של האדם מתגלה האמת כשם שאמרו חז"ל במדרש רבה (פרשה צג פסקה י): "אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, צערו של האדם ביום הדין הוא כפול : האחד , על כשלו במעשיו , והשני על כך שכל התוכניות שלו לא הועילו.
אחי יוסף הבינו את הטעות שלהם ברגע אחד, הם הבינו שמכירתו של יוסף הייתה טעות גדולה בנוסף הם ניסו לגייס את ההלכה לטובת העניין אבל במכירה הזאת השיגו תוצאה הפוכה, הם חשבו לרגע שיהיה ניתן להתפטר מיוסף אך במהלך הזה הם גרמו לכך שהוא יהיה המלך, בני יעקב זרקו את יוסף לבור ומצאו את עצמם לאחר שנים בתוך ה"בור".
רבים עושים דברים שונים במהלך החיים בניגוד להלכה במטרה להסתיר דברים, בהתחלה רואים הצלחה הזמן עובר ואותו אדם שטעה חושב שהכול בסדר והעבירה שהוא שגה בה היא עניין פשוט, אבל בסופו של יום מתגלה האמת, לוקח לפעמים כמה שנים אבל האמת מתגלה, אחי יוסף חשבו לאחר כל השנים שהם סיימו עם הסיפור של יוסף, אף אחד לא ידע, המצפון לא הציק כל כך הם דאגו להסתיר ראיות, אבל בחיים הכול מתגלה, אולי לוקח קצת זמן אבל הכול מתגלה, אדם יכול לגנוב במשך שנים, לתרץ לעצמו שזה בסדר ומותר לגזול את החבר שלו כי גם ככה יש לו מספיק כסף ואז לאחר זמן האמת יוצאת לאור בפני כולם ובמיוחד בפני החבר שגנבו ממנו, אדם באותו רגע מוכן לקבל יסוריים ורק לא להרגיש את הבושה.
יוסף אומר את הדברים לאחיו לאחר שהוא מבקש מכל הניצבים בחדר לצאת ואף הוא צועק כדי לזרז אותם ביציאתם על מנת לא לבייש את אחיו, יוסף מתגלה בפני אחיו רק לאחר שהוא עבר תהליך ארוך ואמונה שלמה שכל מה שעבר עליו זה מהקב"ה. לאחר שיוסף משוכנע שהכול בסדר אצלו כיוון שהתגבר על משקעי העבר והוא לא פועל מתוך יצר הנקמה , הוא התגלה בפני אחיו והסביר להם שהם לא צריכים להצטער כי כול התהליך שהוא עבר היה במטרה להציל אותם מהרעב שעתיד לבוא. המיוחד ביוסף הצדיק שגם בנושא שלו עם כל הנגיעות האישיות שהיו לו והכעסים, הוא ידע לשפוט את הדברים כאדם הרואה מהצד את הדברים, כך הוא זכה לפעול בצורה נכונה ולעשות משפט צדק ואמת עם אחיו.
תוקן על ידי שרית560 ב- 08/12/2010 11:48:13
תוקן על ידי שרית560 ב- 08/12/2010 11:53:45
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2010 11:51 |
|
| |
טבלת תהילים
פרקים | ספר ראשון | ספר שני | ספר שלישי | ספר רביעי | ספר חמישי | ספר שישי | ספר שביעי | ספר שמיני | | א-י | צבעונית | אליהו1000 | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | ברכה | רבקה פ | | י-כ | צבעונית | אליהו1000 | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | ברכה | שושי מ | | כ-ל | שושו999 | חנון חושב | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | ברכה | רבקה נוי | | ל-מ | שושו999 | חנון חושב | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | itscak54 | עדנה | | מ-נ | o0 | שעשני כרצונו | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | שימעלה37 | shery2 | | נ-ס | שרי5 | שעשני כרצונו | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | shery2 | מימי ה | | ס-ע | שנות2000 | TOXIC2004 | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | shery2 | פרידי | | ע-פ | תוצאמת | TOXIC2004 | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | shery2 | פרידי | | פ-צ | צבעונית | תוצאמת | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | TOXIC2004 | shery2 | | צ-ק | סופר אמא | Ask_Moses | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | אריאל | רחל ו | | ק-קי | תוצאמת | POUPEE | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | תמי 4 | רחל דר | | קי-קיט | mesama | POUPEE | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | shery2 | רחל דר | | קיט | שושו999 | שושו999 | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | shery2 | רחל דר | | קכ-קל | HEBROW | בן שחר | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | שושניתוש | ככר הכסף | | קל-קמ | HEBROW | בן שחר | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | nosn21 | ככר הכסף | | קמ-קנ | HEBROW | בן שחר | שרית560 | sos10 | י.קרויצפלד | תופיM | nosn21 | ככר הכסף | |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2010 11:54 |
|
| |
פרקים פנויים א-קנ. להשתתפות או באישי או באשכול.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2015 11:46 |
|
| |
ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (ויגש מה-ג) אבא כהן ברדלא אומר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף הקטן של שבטים, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו - כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה! (ב"ר פ' צג יא). המגיד מדובנא המשיל כאן את משלו: משל לאדם שהיה חייב לשר העיר כסף רב עבור מיסים של כמה שנים. המושל שלח לו התראה כי אם לא ישלם את החוב למועד פלוני - יעוקל רכושו והוא יגלה מן העיר. מיד קם האיש והחל ללוות מכל קרוביו ומכריו. הוא גם גבה מלקוחותיו כספים המגיעים לו, וכדרך המלווים והפורעים, זה נתן לו כסף, וזה שטרות, חלקם טובים לפרעון וחלקם אינם שווים את הנייר שעליו הם חתומים. יום אחד לפני המועד הנקוב ישב האיש לפני שולחנו, ערך את כל הכסף שגייס, והתחיל לערוך חשבון: הכסף המזומן כך וכך... אמר לו בנו: "אבא, שטר זה כבר יצא מן המחזור!" "ומה בכך?", אמר לו האב, "בין כל השטרות גם שטר כסף זה ייחשב..." "ושטרות אלו כמדומני שהם מזוייפים!" הוסיף הבן. התבונן בהם האב, והצבע אזל מפניו: אכן רימוהו, אבל מיד התעשת ואמר: "הבלים, מי ישים לכך לב." כעת ערך את סיכום שטרות החוב: הוא נטל שטר אחר שטר ורשם לעמו את סכום הכסף הנקוב בו. אמר לו הבן: "אבא, בשטר זה חסרה החתימה!" "לא נורא," ביטל האב את דבריו. "ושטר זה תאריך פדיונו רק בעוד שנה!", אמר לו הבן. "אז מה?" הגיב האב. "אבא," הוסיף הבן לומר, "בשטר זה חסרה הסבה". האב נשא עיניו מטורי המספרים שלפניו ונעץ בבנו מבט מקפיא: "מה לך כי נטפלת לכסף ולשטרות, כלום החלטת למרר את חיי? אני אסתדר ודי! איני חפץ לשמוע עוד מלה!" שתק הבן. קם האב והרהר בלבו: כאילו לא די לו בצרות האחרות, כאילו לא די לו בכך שעדיין חסר לו סכום נכבד והשלמת הפרעון, כאילו לא די בדאגה מנין יקח כספים להפרוע את הלוואות שנטל, עוד החליט בנו לרדת לחייו! נכלם הבן והחליט לא לדבר עוד. למחרת היום פנה האב אל ארמון השר וצרור הכסף בידו. הוא עלה במדרגות השיש ונשאל לרצונו על ידי אנשי המשמר. אחד הזקיפים ליווהו דרך המסדרונות האפלוליים. דלת הלשכה נפתחה ולעיניו נגלה השר שם על כסאו הרם לבוש בגדי השרד. יועציו ישבו לצידו דמומים. השר נתן בו מבט מקפיא ואמר: "ובכן, הבא נראה!" נאמר לו להוציא את השטרות אחד לאחד ולהגישם לשר. המזכיר שלידו רשם את הסכומים והגזבר מן העבר השני קיבל את השטרות מיד השר. "ומה זה?", שאל השר. היה זה השטר שיצא מן המחזור. בחדר השתררה דממה. "המשך!", אמר השר. הוא המשיך להגיש את השטרות ולפתע נשא השר את אחד השטרות אל האור. היה זה השטר המזוייף. "היודע אתה מה עונשו של מי שמחזיק שטר מזוייף?" האיש נדם. בכאב נזכר כיצד ענה אמש לבנו. היכן הוא ביטחונו עתה? היכן תשובותיו? הכיצד אמר "הבלים", "אין זה נורא", זה יעבור"... לא, זה לא עובר, ובאמתחתו עוד מפצים השטרות חסרי החתימה, נעדרי ההסבה, והשטר שתאריכו בשנה הבאה. לא, זה לא יעבור. ובכלל, אין לו את כל הסכום. מדוע בא בכלל, מדוע אין האדמה פוצה את פיה לבלוע... "ובכן", אמר השר, מושיט את ידו ולקבל את השטר הבא. הביא הביט בשטר הבא בתור, ולחרדתו הבחין בעוד שטר מזוייף והתעלף... עד כאן המשל. והדבר נורא: הנה גם השבטים האחים הקדושים, בוודאי היו להם טעמים כבדי משקל שהצדיקו לעשות מה שעשו ליוסף. יתירה מכך: השכינה השתתפה והסכימה עמם. הן סוף סוף מדובר בקדושי עליון! ובכל אופן, כשעמדו פתאום לפני יוסף והוא אמר להם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" - נאלמו פתאום וכל התירוצים פרחו ואינם. "ולא יכלו לענות אותו דבר". ואך אנחנו עצמנו נראה? האם אנו יודעים כיצד נראות המצוות שלנו, שלא לדבר על העבירות ואיך נראית התפילות, הברכות, כיצד נראה לימוד התורה, ואיך מנוצל יום השבת... אבל כולנו מצטדקים בלבנו: זה יעבור, לא ידקדקו כל כך, זה לא נורא... ואם מישהו מנסה להעיר את תשומת לבנו לטובתנו, הוא נחשב למוכיח בשער, לחוזה שחורות, לפאנאטי קיצוני, מציק ומפריע. אבל כשנתייצב שם, במרום, לבדנו לפני בורא עולם ומעשינו יפורטו אחד לאחד, יוקרן הכל באמת לגמרי עם כל הפנימיות של כל מעשה ומעשה, מכשול ועבירה, בסתר ובגלוי, באונס וברצון, מה נאמר אז? אוי! אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! (ספר "שערי ארמון" לוקט מאור דניאל) ובבראשית רבה (צ"ג, י) אמרו אמר ר' אבא ברדלא: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם האומות לא יכל לעמוד בפני תוכחת אתונו, יוסף קטן של שבטים לא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד עאכ"ו.
תוקן על ידי שרית560 ב- 06/01/2017 01:01:31
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2017 00:56 |
|
| |
גר ותושב וישב יעקב בארץ מגורי אביו". המושגים גר ותושב במובן המוסרי הם גמישים ומתחלפים. "אשרי יושבי ביתך". אשרי אדם שמרגיש את עצמו לתושב קבוע בבית הכנסת ובית המדרש. יכול אדם לעשות כל צרכיו ברוב היום ברחוב ובשוק ולשעה שעתיים לשהות בבית הכנסת לתפלה וללימוד תורה, ובכל זאת להרגיש שבכל היום הוא כגר ובבית הכנסת כתושב. משל לאדם הנוסע למרחקי לצורך פרנסתו ורוב השנה הוא נמצא בדרך ורק לזמן קצר הוא בא הביתה. ובכל זאת בדרך הוא מרגיש עצמו כגר ובבית כתושב. ולא כמות הזמן קובעת ההתישבות, אלא ההכרה וההרגשה. ויש להיפך. ברחוב ובשוק האדם מרגיש את עצמו כתושב ואזרח. וכשהוא בא לשעה קלה בבית הכנסת הוא שם באורח נכר. העולם הזה והעולם הבא משולים לפרוזדור וטרקלין. "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (אבות ד' טז). ובכן: כאן הגירות ושם ההתאזרחות והקביעות. אבל לא כולם מרגישים כן. הוא שכתוב: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ בנושא נס הרים תרא וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה יח, ג). יש שהם "יושבי תבל". מרגישים את עצמם כתושבים וקבועים, ויש שהם "שוכני ארץ" מרגישים שהם שכנים וגרים. ובספרים כתוב שהפסוק מאשים את יעקב על שביקש לישב בשלוה במקום שאביו הרגיש עצמו כגר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". יצחק הכיר שבעולם הזה אינו אלא גר - ויעקב רצה לישב כתושב (כלי יקר). ומעשה אבות סימן לבנים. כשיעקב רוצה להיות תושב במקום שאביו היה גר, קופץ עליו רוגזו של יוסף (עיין רש"י) שאחיו מוכרים אותו והוא נעשה לפותר חלומות של אחרים. יוסף התחיל בחלומות גדולים ושאיפות גדולות של עצמו: השמש והירח והכוכבים משתחוים לו. וסיים בחלומות של שר המשקים, ולבסוף "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישבחהו". וכך היה בזמן הגלות, ובדורות האחרונים בעיקר. הבנים חלמו חלומות של אחרים ורצו לתקן העולם באידיאלים זרים, וזה בא בשביל שהתחלנו להרגיש עצמו כתושבים במקום שאבותינו היה להם רק ארץ מגורים, והסוף, כמובן, "ולא זכר שר המשקים - וישכחהו". וכך היה גם בגלות בבל. הגולים הראשונים הרגישו עצמם כגרים. "על נהרות בבל שם ישבנ וגם בכינו... איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר". ולבסוף נתיישבו הבנים כל כך עד שהתחילו להתבולל ונשאו נשים נכריות ואף לא רצו לעלות לארץ, רק הכח הגדול של עזרא וזרבבל וסיעתם הצילם, כמפורש בכתובים. ובימי החשמונאים נתגלה צר אחד של המטבע: ויגר יעקב בארץ מושב אביו. בארץ ישראל, ששם אנו תושבים, שלטו היונים והמתיוונים ולא נתנו לשמור התורה ולקיים המצוות: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ואלה שרצו לשמור התורה היו כגרים ונכרים ומעטים בארץ. זרים היו לתושבים, והתושבים היו לגרים, וכשגברו החשמונאים ונצחום, נתנו כח כפול לישראל: לבלי להיות גר במקום שצריך להיות תושב, ובלי להיות "וישב בארץ מגורי אביו". וזה הלקח לדורות: בגולה צריכים להרגיש כגרים: ובארץ ישראל כתושבים וקבועים. והוא נאמר לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". הרי זה כפל לא מובן: וכי יכול להיות גר בארץ שלהם? אם "גר יהיה זרעך" מובן שזה יהיה בארץ לא להם, שאם ירגישו כתושבים בגלות, לא יוכלו להיגאל. ולהיפך בארץ שלהם, בארץ ישראל - ירגישו כתושבים, ואף על זה נאמר: "אשרי יושבי ביתך" אשרי מי שמרגיש עצמו כתושב בביתך בארץ ישראל בכלל, ובבתי כנסיות ובתי מדרשת בפרט. (מתוך לתורה ולמועדים)
תוקן על ידי שרית560 ב- 06/01/2017 01:06:25
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2020 00:39 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת ויגש תשפ"א מסופר על שני אחים שחיו יחד במשך הרבה שנים בחוות שכנות, כל החיים עיבדו יחד את השדות וידעו לעזור אחד לשני בעת הצורך. יום אחד הסתכסכו בגלל ויכוח טיפשי שהתחיל עם אי הבנה קטנה עד שהמצב הפך לבלתי נסבל, הם החליפו מילים פוגעות ומרות ואחרי זה שבועות של שקט. בוקר אחד מישהו דפק על דלת ביתו של האח הבכור. כשפתח עמד גבר עם ארגז ובו כלים של נגר. "אני צריך עבודה" אמר הזר. "אולי אתה זקוק לכמה תיקונים בחווה ואוכל לעזור לך?" כן אמר בעל החווה, "יש לי עבודה עבורך. תסתכל מעבר לנחל, אתה רואה את החווה הלבנה? שם גר אחי הצעיר, עד לא מזמן היה בינינו שטח ירוק מדהים אבל הוא החליט להטות את אפיק הנחל על מנת שיחצה בינינו ממש כגבול, בטוח עשה את המעשה הזה כדי להרגיז אותי, אבל הוא לא מכיר אותי, אני אחזיר לו… אני רוצה שתבנה לי גדר, 2 מטר גובה, לא רוצה לראות אותו יותר בחיים…" הנגר שמע ואמר, "בסדר גמור, נראה לי שאני מבין את המצב…אעשה בדיוק מה שאתה צריך" החוואי עזר לנגר להביא את הקרשים ולאסוף את הכלים ואז נסע העירה לסידורים. בערב, חזר לחווה ובדיוק הנגר סיים את עבודתו. החוואי נעצר במקומו המום לגמרי ולא הצליח להוציא מילה מפיו במקום לא היה שום גדר במקום הגדר היה שם גשר - גשר מקסים ומיוחד שאיחד את שתי גדות הנחל… ממש יצירה אומנותית ואיזה מעקה מיוחד… ואז האח הצעיר עבר את הגשר התקרב, חיבק בהתרגשות את אחיו המבוגר ולחש: "אתה באמת מיוחד … לבנות גשר אחרי כל מה שאמרתי ועשיתי…" בעוד שני האחים מתחבקים אסף הנגר את כליו והתכוון ללכת, "אנא השאר עוד כמה ימים" ביקש החוואי – "יש לי עוד כמה דברים לתקן בחווה …" "הייתי מאד רוצה להישאר אדוני אבל יש לי עוד הרבה גשרים לבנות…" ענה הנגר החכם. בפרשת השבוע אנחנו קוראים את המשך הסיפור של יוסף ועומדים נדהמים מול היכולת לגמול לאחיו טובה תחת רעה, מאיפה באמת היה ליוסף את הכוח לזה? הלא אחיו באמת עשו לו רע ואיך יוסף מסוגל לעבור על זה ולהמשיך הלאה? אלא שיוסף הסתכל על הפנימיות וידע שהיא זו שקובעת ובפנימיות יש נשמה שרוצה רק לעשות טוב ולכן גם אם "אתם חשבתם לרעה, השם חשבה לטובה." עם ישראל נקראו על שם יוסף כפי שכתוב בתהילים "נוהג כצאן יוסף" המפרשים מסבירים שהסיבה היא בגלל שיוסף כלכל אותם בהיותם במצרים לכן זכה שייקרו על שמו, הרבי מליובאוויטש מסביר שזה שיוסף נתן להם אוכל זה לא דבר מהותי בעם ישראל ולא סביר שרק בגלל זה יקראו לעם ישראל על שמו, אלא הסיבה הפנימית היא כי יוסף נתן לעם ישראל את הכוח לגמול לחייבים טובות, הוא לימד אותנו שההתמודדות עם הרע היא דווקא בטוב, כשאנחנו נתייחס לפנימיות של הזולת ואפילו נגרום לו טובה תחת רעה, נעורר גם בו את פנימיותו ונגרום גם לו להתנהג מכאן ולהבא בצורה נכונה וטובה יותר, יהי רצון שנצליח להשתמש בכוחות האלו שקיבלנו מיוסף לבנות גשרים מחברים במקום תעלות מפרידות ובזכות זה שנתנהג כך אחד לשני נוכל גם לפנות לקב"ה ולבקש ממנו שלמרות שאולי עשינו רע שיגמול לחייבים טובות ויביא לנו טוב נראה ונגלה בגאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש. שבת שלום הרב נחמיה וילהלם בית חב"ד בנגקוק תאילנד נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2020 14:11 |
|
| |
שבת פרשת ויגש היה פעם רב גדול באירופה שעשה בר מצווה לבן שלו ומכיוון שהיה אדם חשוב ומוכר הגיעו לבר מצווה הרבה רבנים חשובים ושרים נכבדים, למחרת מסיבת בר המצווה ראה האבא את בנו מסתובב בגאווה, מרוצה מעצמו ומספר לכל החברים על האנשים המכובדים שבאו לשמוח בשמחתו, קרא לו ואמר לו "בני היקר אתה יודע למה הגיעו כל האנשים החשובים האלו לבר מצווה שלך, לא בזכותך אלא בזכותי", אמר הילד לאבא "אם זה בזכותך, למה לא הגיעו יותר", ענה לו האבא "זה בגללך..." פרשתנו פותחת במילים "ויגש אליו יהודה", לאחר כל המהלכים של יוסף עם אחיו, יהודה ניגש ליוסף ומדבר אליו בתוקף, ובזה הסיפור מגיע לסיומו, יוסף מתגלה לאחיו ומביא את אביו ואחיו לגור במצרים, במבט שטחי נראה שהסיפור הוא באמת סיפור עם "סוף טוב"... אבל אם נסתכל בהמשך הסיפור נראה שמכאן התחילה הגלות של עם ישראל במשך 210 שנים במצרים, למה אם כן חשוב לתורה לספר לנו את כל הפרטים של הסיפור, על איך שיהודה ניגש ליוסף ומה היה הדיבור ביניהם שהוביל לירידת יעקב ובניו למצרים, הרי בסופו של דבר זה מה שמוביל לגלות הנוראה במצרים? התורה מרמזת לנו כאן שכאשר אנו נתקלים במצבים שהם לא ברורים, מצב חשוך בעם ישראל כעם, או מצב לא טוב באופן אישי אצל כל אחד מאתנו, כדאי לנו להתבונן בפרטים של הסיפור, אולי נוכל להבין את כל התהליך. אנחנו קוראים שיהודה ניגש ליוסף, יוסף מלשון הוספה מסמל את הפריחה, ההצלחה והכישורים וכמו שראינו שיוסף הצליח בכל מעשיו. יהודה מלשון תודה מסמל את הענווה והביטול, הידיעה שלא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה, הגשת יהודה ליוסף והחיבור ביניהם מסמלים את הדרך ליציאה מהגלות, אמנם יוסף הוא סמל של הצלחה וכישרון, אך למרות חשיבותן של ההצלחה והכישורים, איתן לבד לא ניתן להגיע לגאולה, דווקא ההכרה והביטול לקב"ה נותן הכישרון, היא זו שיכולה לפתוח פתח ולהביא מצב של גאולה, לכן בעצם גישתו של יהודה ליוסף שבזה הוא מוסיף לכישוריו של יוסף את הענווה הוא מניח את הבסיס והיסודות לגאולה שתבוא בסופו של דבר. זה המסר של הפרשה, כל אדם צריך להיות מודע לכישרונות שקיימים הן בו עצמו והן בזולתו, אבל אסור לנו בשום אופן להגיע לידי גאווה ועלינו לזכור שלא מספיקים כישרונות, צריכים גם להודות לקב"ה על כל מה שנתן לנו, דווקא בצורה כזו נוכל לחלוק את כישורינו ואת הברכות שקיבלנו עם כל מי שיצטרך ונזכה לגאולה פרטית וגאולה כללית לכל עם ישראל. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2023 17:33 |
|
| |
לע"נ אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל גרשון צבי הכהן בן ישראל חיים ז"ל אברהם ישכר הכהן בן גרשון צבי ז"ל דבורה פריידל בת דוד ז"ל יהודה משה בן יוסף ז"ל משה בן חנום ז"ל יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל פרשת ויגש ''ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני...'' שואל כאן רבי אברהם מסוכוצ׳וב: מדוע מתנגד עתה יהודה כל כך להשאיר את בנימין במצרים? הרי הוא עצמו הציע לא מכבר ליוסף: ''הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו'' אלא - אומר הרבי מסוכוצוב - בתחילה סבור היה יהודה, שאותה שעה שבה נמצא הגביע באמתחת בנימין מתחיל שעבוד מצרים, שנגזר בשעתו על בני ישראל, ולכן קיבל עליו באהבה וברצון גזירה זו. אבל כשהודיע השליט המצרי בפסקנות: ''האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם!'' הסיק מכך יהודה שאין כאן התחלת השעבוד של בני ישראל, אלא מזימה שפלה המופנית רק נגד בנימין. משום כך התקומם יהודה בכל כוחו נגד גזירה זו, והשמיע את דבריו התקיפים והמרשימים באזני השליט המצרי, כדי להניא אותו מגזירתו כלפי אחיו הצעיר.
"ויגש אליו יהודה" על הפסוק "ויגש אליו יהודה" (בראשית מד,יח) אומרים חז"ל כי יהודה היה מוכן להילחם ביוסף, כדי להציל את בנימין. יהודה מסר את נפשו בעבור ילד אחד, והדבר מלמדנו שיש למסור את הנפש בעבור חינוך יהודי של ילד אחד, שיתנהג כפי שראוי ליהודי לנהוג.
'ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני...'' אמר לו יהודה ליוסף: בנוהג שבעולם, מי שלוקח עבד ומצא אותו גנב - מחזירו למוכר; וזה שנמצא גנב, אתה מבקןש לקחתו לעבד?! אם לשמשך (לשרתך) אתה מבקשו, אני יודע לשמש יותר ממנו; ואם למלחמה אתה מבקשו, אני יודע להילחם יותר ממנו. אמר לו יוסף: למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני, שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינם מדברים. ואין ראובן גדול ממך; ואין שמעון ולוי גדולים ממך ואינם מדברים?! ואתה - למה תרבה דברים? אמר לו י=הודה: מכל אלו אין אחד מהם חושש בו (=דואג מהחזקת בנימין במצרים) אלא אני, שנאמר: ''אנוכי אערבנו''
"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי" כשהיה מגיע הצדיק ר' מאיר מפרימשלאן לדברי הסיום של יהודה אל יוסף, היה נאנח ואומר: "כי איך אעלה אל אבי" איך יכול אדם מישראל לעלות אל אביו שבשמים לאחר שנות חיים בעולם הזה. כאשר "והנער איננו איתי" אם הדור הצעיר - הילדים לא הולכים איתי בקבלת עול תורה ומצוות. כי בזאת נבחן כל דור מישראל, בהצלחתו למסור כראוי את מורשת האבות לדור הבנים.
''יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן, ואחיו מת'' ''ואחיו מת'' - אדם ודאי (=דובר אמת) כיהודה יאמר דבר, שאינו ברור לו (כדבר אמת)? אלא כך אמר יהודה: אם אני אומר לו: קיים הוא (אחיו חי) - הוא אומר לי: לך והביאהו! כדרך שאמר על בנימין. לפיכך אמר לו: ''ואחיו מת''... "ואחיו מת" כל זמן שהשבטים אמרו עליו "האחד איננו", התאפק יוסף ולא התוודע אל אחיו, אך עתה כשאמר יהודה "ואחיו מת", לא יכל יוסף להתאפק יותר, שכן דיבורו של צדיק עושה רושם וחשש שלא יפגע על ידי זה, ולכן התוודע מיד אל אחיו.
שבת שלום ומבורך7;ᥧ7;ᥧ
 |
|
|
|
|
|