פרשת שמות

ראש גויי (החפץ בעיקר בקיום הגויה - הגוף החיצוני), מעדיף מצב של שינה בעולם, לאו דוקא מתוך רוע לב, אלא מתוך רצון שהעולם החיצוני יתקיים כסדרו, באופן הראוי וללא שיבושים. דוגמה לכך היא התפתחות המדעים, שמתחוללת דוקא כאשר העולם 'ישן', והכל מתנהל באופן טבעי, ועל מי מנוחות. שהרי נס אחד - החושף את הכחות הפנימיים, כאמור - יכול לערער את כל חכמת המדע לתקופה ארוכה (כך, בשביל לחזור למיצרי הטבע של מצרים, נדרש מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף" ואת כחותיו העל טבעיים, וכיוצא בכך, בשביל ששר המשקים יוכל לחזור לתפקוד סדיר אצל פרעה, עליו לשכוח את יוסף, וכאשר הוא בא להזכיר את יוסף, עליו להזכיר עמו גם את חטאיו, את חריגותיו מהסדר הקבוע, ודוק). אכן, כל עוד לא הגיע מצב של שלמות, באמת העולם החיצוני מתקיים טוב יותר ללא התערבות הכחות הפנימיים. רק לעתיד לבא, יוכל להתקיים מצב של מודעות טבעית גם מתוך ערנות (מעין שילוב של שינה וערנות), כמבואר באריכות במאמר "מודעות טבעית" בספר מודעות טבעית.

ב

(א, יט) כי חיות הנה, כל המושג התחדשות, שייך למדרגת החיה שבנפש. ההתחדשות בפני עצמה היא "דבקות הבורא" (הוסבר בארוכה בספר מבחר שיעורי התבוננות ח"ו בחלק "דבקות הבורא, ידיעת התורה" ע"ש), ואילו התחדשות בכל שאר המדרגות שלמטה ממדרגת החיה, תלויה מהארה והשפעה הבאה מהחיה אל אותה מדרגה, נשמה - התחדשות בידיעת התורה. רוח - התחדשות במידות מתוקנות, נפש - התחדשות במעשים. וכאשר אין התחדשות, זאת אומרת שהחיה אינה מאירה בנר"ן. בלשון הקבלה, אבא מקנן באצילות - אבא הוא החיה, והחיה צריכה לקנן, כלומר, לחדור פנימה, ולהתגלות בתוך כל פרצופי האצילות. עיקר הסימן של אדם מתוקן הוא שפרצופי אבא מאיר בתוך שאר הפרצופים. ובלשוננו, התיקון, ההתחדשות, היא כאשר החיה מאירה בשאר המדרגות שלמטה ממנה. כאשר אין אור החיה מאיר לכל שאר מדרגות האצילות - אין תיקון של עולם האצילות.

"כלם בחכמה עשית" - בכל המדרגות שלמטה ממנו, צריך לגלות את אור החכמה, שהיא החיות וההתחדשות ה"חכמה תחיה בעליה". הדבר שאינו מתחדש הוא מת ולא חי - וכדי שכל דבר יהיה חי, צריך להאיר בו מאור החיה - חיה מלשון חי וחיים.

מהו ההבדל בין חי לחיה, חי לשון זכר וחיה לשון נקבה - ואחד הפרושים אומר שחיה פרושו "חיים להחיות" כלומר, שזה מחיה, המילדת נקראת חיה בגלל שהיא נותנת חיים. וזאת הנקודה היסודית כאן - שחיה היא מקור החיים.

ג

(א, כב) ויצו פרעה לכל עמו לאמר, כל הבן הילוד היארה תשליכוהו, המושג אמונה, קשור עם נשיאת הפכים. "ויהי אומן את הדסה". אומן הוא מטפל, אבל מטפל שנושא - "כאשר ישא האומן את היונק" - ומרים את כל המשא של האדם. כך צריך לומר, גם על האומנות, שאומָן, צריך להיות, אחד שנושא וסוחב את כל ה'פעקלאך', את הבעיות והצרות, של מישהו אחר ולחנך אותו. הכל משרש אמונה. אמונה היא לשאת דבר, שהוא בלתי נסבל מצד עצמו, להיות סובל. עם ישראל נקראו 'נשואים' "הנשואים מני בטן".

גם לשאת אשה, זה מאותה הלשון של נשיאת הפכים, כאשר הקב"ה נושא את שניהם. האמת היא נשיאת הפכים בכח, והיא יותר אצל האיש. בעוד שהשלום, היא נשיאת ההפכים בפועל, והיא יותר מצד האשה. לכן האיש הוא זה שצריך לשאת את האשה, שכן היא מורכבת מהפכים.

שלום בית, זה לעשות שלום בתוך האשה, בתוך ההפכים שבפועל. גם האשה נושאת, היא נושאת את העובר, העובר הוא המשיח, כמו שביאת המשיח, מתוארת בתור חבלי לידה, והאשה נושאת אותו. שוב, כיון שהאשה היא גם ההתגלות של האיש, לכן היא כוללת ונושאת את ההפכים של איש - אשה, לכן הוא צריך לשאת את אותן ההפכים שמתגלים בה. למשל, אצל נשים יש שלש אפשרויות לברכה (והרבי נמנע מלפסוק בכך), יש שמברכות "שעשאני כרצונו", יש שלא מברכות כלל, ויש שמברכות "שלא עשני אשה", כמו שכתוב בסדור אדמו"ר הזקן... המציאות שלה, לא פשוטה לה בכלל, או שהיא צריכה לשתוק - שתיקה כהודאה, או שהיא צריכה להרגיש 'בדיעבד' - "שעשאני כרצונו", או לברך "שלא עשני אשה" כפי סדר הברכות, את הבעיה הזו צריך לשאת האיש.

למשיח יש בעיה יותר גדולה, הוא צריך לשאת גם את עם ישראל, וגם את הגוים, את "שלא עשני גוי" או שלא עשני עבד". על משה רבינו - גואל ישראל ממצרים - כתוב במדרש, שהאצטגנינים לא ידעו, אם הוא יהיה יהודי או גוי, זה יותר מסובך מלשאת אשה.

ד

(ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, פנימיות המשיח - נשמת משה רבינו (עליו נאמר "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון") מאירה בתוך חיצוניות המשיח - גופו של דוד המלך. המשיח, אם כן, מגלם את הייחוד השלם, בין ביטול (שם מ"ה בחינת משה) לבין שפלות (שם ב"ן, בחינת דוד).

המשיח עולה על פני משה רבינו בכך שגופו (- הכלי, המציאות) הוא דוד המלך, מידת השפלות. בעוד שגופו של משה רבינו, לא נתקן לחלוטין, מאחר שנולד לז' חודשים. כלומר שנשמתו האירה ביותר, מעבר להגבלות הגוף, והוא היה במדרגה של טוב עילאי, כמ"ש "ותרא אותו כי טוב הוא".

מה פירוש "טוב", הכוונה - מאד מאד למעלה. הנשמה, האור של משה, היה גדול מאד (לעומת הכלי, הגוף שלא היה מתוקן לגמרי) עד כדי כך, שכשנולד משה, כל הבית נתמלא אורה - "ותרא אותו כי טוב הוא", וכן מובא בקבלה ש"אין בטוב למעלה מעונג", בבחינת "אז תתענג על ה' ". כלומר שמהרגע הראשון של משה עלי אדמות, הוא בבחינת צדיק עליון ביותר, כמ"ש "אמרו צדיק כי טוב".

ולכן, כל עבודתו בעולם, הייתה להניח את עצמו, ולרדת לתוך הגשמיות של העולם הזה, על מנת להוריד לעם ישראל את המן ולגאול אותו, אך בכל זאת גופו לא נשלם בתכלית.

זה אחד ההסברים לשאלה, מדוע נאלץ משה - בן להורים צדיקי הדור, עמרם ויוכבד, לגדול בבית פרעה - מקור כח הקליפה של הגויים, התשובה היא שמלכתחילה הייתה כוונה עליונה, להכריח את משה רבינו, שהיה רוחני מאד, להניח את עצמותו, ולרדת לתוך הגשמיות של העולם הזה, על מנת לגאול את עם ישראל, להוריד להם את המן וכו', ודבר הימצאותו בבית פרעה, הייתה תחילתה של כוונה זו.

ה

(ב, ב) ותרא אתו כי טוב הוא, משה - סוד משנה שקול הדעת (שתי בחינות בלימוד התורה, בקיאות בגרסא, וחריפות אמת בסברא, כנודע בחז"ל). משנה - פרושה, בקיאות בכל מה שכתוב. שקול הדעת - חריפות אמיתית, שיפוט אמיתי - כאשר לא כתוב שחור ע"ג לבן, מה בדיוק לעשות במקרה כזה. הוא צריך לשפוט בעצמו, תוך כדי הזדהות שלמה עם התורה - הוא התורה, והתורה זה הוא.

וכאמור, מש"ה ראשי תבות משנה, שקול הדעת. משה רבינו, הכולל כל התורה, "תורה צוה לנו משה" - כולל בעצמו את שני הממדים בלימוד התורה, משנה, שקול הדעת - ר"ת משה. אליהו, הלב - חייב להתקשר עם משה, ולקבל ממשה, על מנת להיות "ישר".

משנה שקול הדעת עולה י פעמים ענוה, בסוד "והאיש משה ענו מאד וגו'". עשר פעמים ענוה זו שלמות החדרת הענוה, בכל עשרת כוחות הנפש, אותה תכונה חודרת ומתבטאת, בכל אחד מכוחות הנפש - וזאת שלמות הענוה. יש לו ענוה בחכמה, ענוה בבינה, ענוה בדעת, ענוה בחסד וכו' - כולו ענוה. וככל שהוא כולו ענוה - כך הוא מתמלא שמחה.

כל ספר, וכל דבר בכלל תלוי בפתיחה, "הכל הולך אחר הפתיחה". כל ענינו של חלק המשנה הנקרא "פרקי אבות" הוא תיקון המידות, כדי להגיע למידות ישרות. לכן אנו קוראים את פרקי אבות בתקופת ספירת העומר, הקשורה עם תיקון המידות, "דרך ארץ קדמה לתורה" - כהכנה לקבלת התורה בחג השבועות.

מסכת "פרקי אבות" פותחת, "הכל הולך אחר הפתיחה", ואומרת "משה קבל תורה מסיני" - ומיד נשאלת השאלה, אם כל ענינה של מסכת "פרקי אבות" הוא תיקון המידות - מדוע היא מתחילה עם תורה, זאת ועוד, פרקי אבות הם "מילי דחסידותא" ומדוע המילה הראשונה היא משה.

תיקון המדות זו בחינת אליהו הנביא, הקנאי והרגשן, ואליהו צריך להיות קשור קודם כל, עם משה רבינו. לכן מסכת "פרקי אבות" העוסקת בתיקון המידות - היא המסכת היחידה המתחילה עם השם "משה" - משה רבינו, משה נותן התורה, שנקראת "תורת משה". ושוב, משה רבינו זה שכל ולא לב, ומדוע מסכת "פרקי אבות" שזה הכל לב - מתחילה דוקא מ"משה", שהוא שכל ולא לב.

ואכן, זה בדיוק מה שאנו לומדים כאן - שהלב חייב להתחיל ממשה, ר"ת משנה שקול הדעת - כאשר העיקר זה "שקול הדעת". הוא ענין משיכת הלב הטוב למעשה הטוב, כאשר מקבל מן השכל הישר - שקול הדעת של תורתנו הקדושה, ואזי "ולישרי לב שמחה".

ואם כן, זו התחלת תיקון הלב, "משה קבל תורה מסיני" - וצריך ללמוד ממנו, איך מקבלים את התורה. וכאמור, בלשון חז"ל במדרש, סיני זו מדת הענוה, "גאות אדם תשפילנו" זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם, מתגאים לומר שאנו גבוהים, ועלינו הקב"ה נותן את התורה, "ושפל רוח יתמך כבוד" זה סיני שהשפיל את עצמו לומר, שאני נמוך, ועל ידי כך, תמך הקב"ה כבודו עליו, ונתנה עליו התורה, וזכה לכל הכבוד הזה" הרמז הוא סיני (עם הכולל) = 131 = ענוה.

ואם כן "משה קבל תורה מסיני" - משה קבל את התורה ממידת הענוה, והענוה הזאת חדרה את כל עשרת כוחות נפשו - עשר פעמים ענוה עולה 1310 = משנה, שקול הדעת - ר"ת משה.

אליהו הוא הנשמה, שממשיכה את משה רבינו לתוך הלב, אליהו הוא השליח, להביא את ה"משנה שקול הדעת" ר"ת משה. ובעיקר את שקול הדעת, לתוך הלב של כל אחד ואחד. אליהו, "פינחס זה אליהו" - מתקשר עם משה רבינו, מתקשר עם משנה שקול הדעת = 10 (פעמים) ענוה - מידת הענוה, וממשיך את זה לתוך הלב.

את אליהו הנביא מזכירים תמיד לטובה - "אליהו זכור לטוב". כאמור, הביטוי "טוב" שייך בעיקר ללב - "רבי אלעזר אומר לב טוב, אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. ואם כן, "אליהו זכור לטוב" - הוא המסמל, יותר מכל אחד אחר, את ה"טוב", משה רבינו נולד "טוב", "ותלד בן ותרא אתו כי טוב הוא". אפשר לומר שמשה רבינו הוא "הכי טוב", ואכן ע"פ המסורה הקדומה אות ט בפסוק זה, היא אות ט רבתי. ובכל אופן, עיקר הצדיק שכתוב עליו טוב, זה אליהו "זכור לטוב". לטוב - קיצור של "לב טוב".

ו

(ב, י) ותקרא שמו משה, האריז"ל עקב אחר גלגוליהם של אבי טיפוס נשמתיים, מאדם הראשון עד לדורו שלו, והסביר שבנוסף למטרת תיקון הפגמים של חיים קודמים, כל גלגול בתורו, בא כדי לגלות ולתקן ממד חדש ושונה של אותה נשמה. על פי תורת האריז"ל, שלוש האותיות, המרכיבות את שמו של משה רבינו, הן ראשי תיבות משה שת הבל, שהם שלושת הגלגולים הראשונים של שורש זה, מן העתיד לעבר.

בכחו של האריז"ל, היה לגלות לתלמידיו, את גלגוליהם הקודמים, כך שיוכלו, בתקופת חייהם הנוכחית, לתקן את הפגמים, של תקופות חיים קודמות, ולהתקדם אל דרגות חדשות וגבוהות יותר של מודעות.

אבל שיטתו של הבעל שם טוב היא, שאין צורך לגלות מידע כזה לכל אדם. לפעמים, ידיעת תולדות החיים הקודמים, עלולה להזיק לתיקון חיינו הנוכחיים, ידיעה זו עלולה לבלבל את מוחנו, ולא לאפשר לנו להיפתח, להשגת הטוב, בדרך פשוטה וטהורה. ידיעה מסוג זה יכולה, אפוא, לצמצם את מודעותנו במקום להרחיבה.

גם כאן נכון לומר "קלקלתו היא תקנתו". בעוד שבדורות שעברו, ידיעת חיי נשמתו הקודמים של אדם, היתה אולי נחוצה לאדם, כדי לקדם בו שינוי, הרי שבדורנו, העובדה שאנו נולדים, מבלי לדעת על חייה הקודמים של נשמתנו, היא למעשה, ברכה. בגלל טבעם של החיים המודרניים, אי ידיעת חיי הנשמה בעבר, משחררת אותנו, ומפתחת בתוכנו הרגשה של בחירה חופשית גדולה יותר.

מכל מקום, חשוב להבין, שביהדות, גלגול נשמות, אינו בשום פנים אכזרי או פאטאליסטי, כפי שהוא מופיע בשיטות ובפילוסופיות של המזרח. במזרח יש אנשים, שנמנעים מלרחם על הזולת, ומניחים לבני אדם למות ברחובות, ממחלות או מרעב, בתירוץ, שסבלם של אותם אנשים, בא עליהם בצדק, בגלל חטאים שעשו, בתקופת חיים קודמת. בניגוד לזה, היהדות מדריכה אותנו, לדאוג תמיד לשנות לטובה, את המציאות העכשווית, של העולם הזה. עבור יהודי, העולם הזה, בו אנו חיים, הוא עולם אמיתי ולא דמיוני (כפי שטוענים חכמי המזרח). יש לו משמעות ותכלית. ובאמת, כל העולמות לא נבראו אלא בשביל העולם הזה, על מנת שאנו, במעשנו הטובים, נעשה את העולם התחתון הזה, דירה לו יתברך. כל גלגול הוא הזדמנות נוספת, שבה הנשמה נהנית, מהזנה חדשה של אנרגיה אלוקית, הניתנת לאדם, על מנת שיצליח בשליחותו הקדושה בעולם הזה. בסופו של דבר כולנו נצליח, אך לסיוע הנוכחי שאנו מסייעים לזולת להצליח, יש חלק מהותי בהצלחתנו אנו.

ז

(ב, יב) ויך את המצרי, (וכתב רש"י בפסוק יד וז"ל שהרגו בשם המפורש עכ"ל). קבלה מעשית, עושה שימוש בידע הקבלי, כדי להשפיע על האדם והטבע, באופן ישיר. הדבר כרוך לפעמים, בהזמנת כוחות רוחניים, ובצווי עליהם לפעול בתוך המציאות, וזאת באמצעות טכניקות של אמירת שמות קדושים של ה', או כתיבת שמות כאלה (או שמות מלאכים), על ידי קמיעות שהוכנו לכך במיוחד.

מאחר שיש לקבלה המעשית כח, לטוב ולרע, השימוש בה חייב להיות, אך ורק ע"י אנשים קדושים ואחראיים ביותר, ואסור שהשימוש בה, יהיה לשום מטרה אחרת, חוץ מאשר טובת הבריאה, וזירוז מימוש הרצון העליון בבריאה.

האריז"ל, שתורתו מהווה את הגרעין של תורת הקבלה כיום, הפציר בתלמידיו, להימנע משימוש בקבלה מעשית (מלבד כתיבת קמיעות), כי ראה בכך, דבר שאסור לעשות בזמננו, בו כולנו טמאי מתים, בהעדר אפרה המטהר של הפרה האדומה. כאשר בית המקדש עמד על מכונו, היתה אפשרות לאדם להיטהר מטומאת מת, על ידי אפר הפרה האדומה (וכך גם במשך הזמן, בו נותר אפר זה בידינו, אף לאחר החורבן).

כיום טרם ביאת המשיח (שיעשה את הפרה האדומה העשירית, ויבנה את בית המקדש), אין לנו לא בית מקדש, ולא פרה אדומה, ואיננו יכולים לטהר את עצמנו, כפי שהכרחי בבואנו לעסוק בקבלה מעשית. העיסוק בקבלה מעשית במצב של טומאה, ושלא בדרגת הקדושה הנדרשת, עלול להזיק עד מאד, לכל הנוגעים בדבר. האיסור שאסר האריז"ל, דחה למעשה, את השימוש בקבלה מעשית, עד לאותו זמן העתיד לבוא, בו יבנה בית המקדש, והתנאי המוקדם של טהרה מטומאת מת, יהיה שוב בהישג יד.

(אכן, הוכח, שחששותיו של האריז"ל היו מבוססים היטב, כיון שבמהלך מאות השנים שלאחר כן, היינו עדים להיווצרותן של תנועות פסבדו - קבליות, שהונעו על ידי אופוטוניזם בוטה, או רוחניות אובדת דרך. באמצעות טכניקות מעשיות פסבדו - קבליות סיכנו תנועות אלו, את אמונתם ובריאותם של חסידיהן, ובנוסף לכך, גם גרמו נזק, לשמו הטוב של העיסוק הקבלי הלגטימי].

הבעל שם טוב, בהתבססו על העקרון שקבעו חכמים, כי "קלקלתו [היא] תקנתו", ראה שמצבנו כיום, בו איננו ראויים לעסוק בקבלה מעשית - אשר בעבר, נשאה חן בעיני ה', כאשר עסקו בה יראים ושלמים - הוא אות משמים, שכיום אנו מסוגלים, להגיע לדרגת עבודת ה', גבוהה עוד יותר. הבעל שם טוב לימד, שבכח הנשמה היהודית, המתוארת כ"חלק אלוה ממעל ממש", להשפיע על המציאות, ולשנות באופן ניסי, את מהלך הטבע, באמצעות אמונה פשוטה, עבודת ה' ומעשים טובים.

הבעל שם טוב לימד, אפוא, שאין יותר צורך בקבלה מעשית. העולם בכללותו, המתקדם לקראת העידן המשיחי, הגיע למצב מודעות פוטנציאלי גבוה יותר, בכך שקושרים אנו את עצמנו אל הצדיקים האמיתיים של הדור - אלו הנשמות הכלליות, שהמודעות שלהן טהורה וקדושה, ואשר נשמותינו הקשורות אליהן, הן כמו ניצוצות חלקיים שלהן - יש בכחנו לגשת אל המשאבים האינסופיים של אנרגיה הטמונים בנשמותינו, ולחולל נסים.

לעתיד לבוא, בביאת המשיח ובניין בית המקדש, כל דבר נסי יהפוך לטבעי, ותורת הסוד תהיה נחלת הכלל. או אז, נהיה טהורים בגוף ובנפש, ושם הוי' יהיה חלק בלתי נפרד ממצב המודעות הטבעי היום יומי שלנו.

ח

(ב, טו) ויברח משה מפני פרעה, יש נשמות גבוהות, כמו משה רבינו ויעקב אבינו, שאין להם בטחון מצד עצמם, הם בביטול. יש נשמות של חכמה, שבטלות בטבע, שברגע שהן מרגישות את עצמן, יש להם פחד, והן רוצות לברוח. 'יראה עילאה', שהיא בטול, מתבטאת בפחד ובריחה. זה מורה על גדולתן. יש הרבה אנשים שיש להם פחדים, שאין להם בטחון ויציבות, וזה מצביע על כך, שיש להם שרש נשמה גבוה, זה מצביע על כך, שאם היו כלים לבטול שלהם, הם היו בדרגה מאד גבוהה, אבל עכשיו שאין להם אותם, הם לא כאן ולא שם. הם לא עומדים על הקרקע, ויש להם הרבה אור רוחני, שגורם להם משבר חזק, כמו בעולם התהו. על משה רבינו כתוב שהיה מן התהו. ולכן משה רבינו ויעקב אבינו ברחו, מפרעה ומעשו.

ט

(ג, ה) של נעליך מעל רגליך, במסכת חגיגה (יד.) מסופר על ה"ארבעה (ש)נכנסו לפרדס". אנו קוראים שבן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע (יצא מדעתו), אלישע בן אבויה, המכונה "אחר", קיצץ בנטיעות (התנתק מאמונתו), ורק רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום".

החסידות מלמדת, שבעוד ששלושת התנאים הראשונים הנ"ל, לא התחייבו "לשוב" קודם שפתחו ב"רצוא" של תשוקתם להדבק באלקות, הרי שרבי עקיבא החליט בנפשו, קודם כל, לשוב, כך שבהגיעו אל פסגת ה"רצוא", הוא חזר משם, ושב באופן טבעי. תוך כדי חווית ה"רצוא", לא היתה מחויבתו המוקדמת לשוב מודעות אצלו - כדי לא להחליש את עצמת ה"רצוא" ללא - תנאי אל ה' יתברך - אך הצורך הבלתי נודע הקיים אצל האדם המתוקן (כרבי עקיבא) תמיד, לבטל את תשוקתו הרוחנית ל"רוץ", כדי שיוכל לקיים את מה שה' רוצה ממנו באמת, מסייע לו לכוון את ה"רצוא" כראוי, וכן מביא לידי הפניה לאחור של הריצה, לאחר שהגיע אל השיא. מבין הארבעה שנכנסו לטייל בפרדס הרוחני, רק רבי עקיבא חש נכונה, את חשיבות המשך החיים במישור החמרי, ואת המחויבות הגמורה של יהודי לתפקיד המוטל עליו - לעשות את עולמנו התחתון (שאין תחתון למטה ממנו) דירה לו יתברך.

"נכנס בשלום ויצא בשלום" מרמז ל"שלום בית" (ב בחינות של "שלום" - "שלום" בכניסתו אל ה"בית", ו"שלום" ביציאתו מן ה"בית". על מנת להכנס לבית העליון, על האדם - המתבונן בסודות ההויה - לצאת מן הבית התחתון, בסוד "התפשטות הגשמיות" - "של נעליך מעל רגליך". והנה ידוע שסגולת המזוזה על פתח הבית היא - "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם", וד"ל).

י

(ג, ה) של נעליך מעל רגליך, לנעל נודעת משמעות רבה, במדרש ובתורת הקבלה. על חנוך נאמר שהיה תופר מנעלים ומייחד לקוב"ה ושכינתיה בכל תפירה ותפירה. נעל בכלל ענינה זיווג, בה דורך האדם על הארץ ומתחבר אליה. במובן רחב ועמוק יותר, היא המאפשרת את החיבור הנכון, בין הרוחניות והגשמיות.

על המלכות של עולם האצילות, ש"רגליה יורדות מות" להוות ולהחיות את העולמות התחתונים, נאמר "מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב", כי אין המלכות, מציגה את רגליה בתוך התחתונים, אלא כשהן נעולות בנעליים (המסך שבין עולם האצילות לעולמות התחתונים קרוי נעל). שתי תועליות היא מפיקה מהן - הן מגנות עליה, מפני הנזקים שבגשמיות הגסה, ובה בעת מאפשרות לה לפעול את פעולתה בהצלחה.

הנעל היא אחיזת הקרקע, התפיסה במציאות. היא נועלת את האדם, ומחברת אותו למקומו.

השינה היא עליית הנשמה למעלה. הבגד שאותו מסירים כמעט כולם בעת השינה הוא הנעליים. לאור מה שנתבאר למעלה במהות הנעל - מובן שהסיבה היא, שרוצים לעלות למעלה, ולשם כך יש לנתק את מה שנועל ומחבר אותנו למטה. מי שישן בנעליים, מעורר בדרך כלל, רושם של גסות ובהמיות, ולפי אותה הבנה, אפשר לומר עליו, שהוא מוותר מראש, ובוחר להישאר למטה, גם בזמן בו מזומנת לו עליה.

הבעל שם טוב בנוראות קדושתו, מחבר שמים וארץ, כאשר גם בשנתו הוא מרגיש את הנעשה בנעליו. בתוך עליית הנשמה, אין הוא מאבד את הקשר עם המציאות, וכשהוא מרגיש שסכנת ניתוק מאיימת על הקשר הזה - הוא פועל מיד למניעתו.

מקובלנו מפי הצדיקים, שבתורתו של הבעל שם טוב, מאירה ראשית תורת משיח, "חידוש תורה" העתיד להתגלות לעתיד לבוא. דרך מושג הנעל, אפשר להבין יותר את מהות החידוש הזה, שהרי כשמשה רבינו מביט בגילוי שכינה, הוא מצטווה "של נעליך מעל רגליך", של מלשון שלילה, הרחקה של הגשמיות.

משה רבינו הנהיג את העם ככהן העובד עבודה בבית המקדש, בתוך מקום הקודש עצמו, ולכן היה יחף. מורנו הבעל שם טוב, הביא את הקודש לכל מקום, גם אל תוך הגשמיות, וממילא לא הוצרך להרחיק לגמרי את נעליו.

יא

(ג, ח) אל ארץ זבת חלב ודבש, המדה של ארך אפים קשורה לארץ ישראל (לקוטי מוהר"ן א, קנה). ארץ הקודש נקראת "ארץ זבת חלב ודבש". הדימוי "זבת", היינו "זורמת", מסמל חיי נשואין שלווים ומושלמים הזורמים בנחת. ארך אפים עולה בגימטריא חלב ודבש (=352). למדנו מזה שניתן לרכוש את מידת הסבלנות

ותרא אתו כי טוב תצפנהו שלשה ירחים (שמות  ב-ב).

ותיראנה המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים (שמות א-יז)