פרשת תרומה

המשכן, גילו לנו הפרשנים, נוצר לפי הדגם של היקום. בו משתקפת הבריאה כולה (קיימת גם התאמה בין פסוקי מעשי בראשית, לבין פסוקי בניית המשכן). אבני היסוד של היקום פשוטות הן במקורן ומשותפות לכל נוצר. המגוון האדיר והשופע של תופעות הטבע כולל אותנו, בני אנוש – שרשו במינון ובהרכב משתנה של אותם יסודות בראשית הפשוטים. כך, שכל המופיע לנגד עינינו, מן הגלקסיות האדירות, המשוטטות במרחבים האדירים של החלל, ועד לחרק, עד לגרגיר החול (ולאדם) – כפוף למספר חוקים פיסיקאליים בסיסיים.

עולם הרוח אינו שונה. מערכת חוקי המוסר שלו פשוטה אף היא. היא מתגלמת, במקביל לחוקי הטבע, בכל היש הנברא בעולם, כולל כמובן באדם.

על כן, המשכן הוא השתקפות של תבל ומלואה, על רזיה העמוקים. גם באדם, הוסיפו לנו פרשנים אלה, משתקפת בבואת הבריאה. אלו שלושה שהם אחד. כך, בבוא האדם לנסות להבין את עצמו, לעמוד על רז ערכיותו – עליו לחדור אל תעלומת המשכן. עליו לחשוף, מבעד למעטה הגשמי של פרטי המבנה, ושל כלי הקודש שהוצבו בו, את המהויות הרוחניות הגלומות בהם. כך יגלה האדם גם את עצמו.

כשם שבכל תופעות הטבע קיימים רבדים-רבדים, כך הוא במשכן ובאדם. כשם שחשיפת כל רובד מגלה שהינו מכסה, אשר הסתיר רובד עמוק ממנו, כך הם הרבדים בנפשו של אדם. עמוקים הם עד אין חקר. בעבר, עמדנו על איזון הכוחות הרוחניים שבנפש האדם, הטמון בסוד המנורה, הפעם, נעמיק אל רובד פנימי יותר.

אך קודם כל פסוקי הפרשה:

"ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" (שמות כה, לא-לב עיין שם בהמשך

ועתה לדימוי האלגורי:

"ועשית מנורה" – היא האדם שהוא כמנורה. מוכן לקבל ולהאיר, בעזרת ה', על ידי תורה ומעשים טובים. ועל כן, היא י"ח טפחים (גובהה), כמידת אדם בינוני. יאמר שעם היותו חומר עכור, יעשה עצמו יקר וחשוב כזהב, ושהיה טהור מכל סיג חלאה לכלוך עוון אשר חטא. והתנאי האחד להיעשות האדם מנורה טהורה, הוא לקבל ייסורין, להתיר ולמרק כל חלאה, וזה – "מקשה תיעשה המנורה"? על ידי הכאות כמקיש בקורנס – שהוא משל אל הייסורין – תיעשה המנורה. ובכלל הדבר, שתהיה כולה מעשה זהב אחד ולא כחתיכות הרבה, שלא יהיה כל אבר מחתיכה אחת, ויחברם, רק בלי פירוד מתחילתם, משל לאחדות כל אבריו, שלא יטמא אחד מהם וייפרד איכותו מיתר אבריו, "כי אם לכולם אחדות".

והנה שלושה דברים שצריך האדם להכניע תאוות יצרו בהם. הלא המה א. התשמיש (היצר המיני), ב. הדיבור – כי המרבה דברים מרבה חטא, ג. אכילה ושתיה. על האחד אמר "ירכה" הוא התשמיש – כי על כן נקראו בנים יוצא ירך אביהם – ואמר, שגם הוא יהיה מרוסן ונכנע, בל ירבה תאוותו. ועל הדיבור אמר "וקנה" – הוא הקנה שהדיבור יוצא ממנו. גם הוא יהיה זהב טהור, שלא ידבר רק דברים טהורים ומעטים, כזהב טהור. ויהיה נכנע מלהשיב כרמז "מקשה" – נעלב ואינו עולב. ועל השלישי אומר "וגביעיה" – שהוא גביעי יינה, "וכפתוריה" הוא מאכל ומלבוש... וגם "פרחיה". הם יתר ההוצאות שיפריח ויתפשט בהם – כולם "ממנה יהיו" – שלא ייהנה מן הזולת, רק יסתפק בשלו. כי בעושה כן, לא ירום לבבו להתגאות" (אלשיך).

העברי התבונן במנורת הזהב, וזו לימדה אותו את משמעות החיים הבריאים והנאצלים. היא בישרה לו, שסוד האושר האנושי טמון ביכולת האדם לכוף את כל ביטויי רוחו וגופו למטרה גדולה ועליונה. מטרה לא אנוכית, שתעניק לנפש אחדות, ותסיר ממנה את כבלי הפיצול האומלל, הנובע מן הכוחות והיצרים המשתוללים בה.

אכן, אמת גדולה. הנה דוגמא. כל בעיותיה הרוחניות של חברתנו נובעות בגלל היעלמותה של אמת זו. דור בוני המדינה, למשל, מתרפק בגעגועים ובכאב על החזון שפיעם בלבו, ואשר נמוג כליל בשנת הארבעים לחייה.

היה זה חזון שהפך את חייו לאיכותיים ושלמים יותר, אם כי זה חזון חלקי החייב להיעלם במשך הזמן. דור זה אינו מבין את הנוער ("מה קרה לו?"), הוא שוכח שהיתה לו מטרה - הקמת המדינה. היא מלאה את לבו. לה שִעבד את כל כוחות הגוף והנפש, ואותה נשא בדומיה, בסיפוק, אף בשמחה, בסבל ובמאמץ. היה בשביל מה. הנה הוא שותף למעשה היסטורי כביר.

מבחינה חומרית לא היה בידי דור זה אפילו החצי מן המצוי בידי הצעיר בימינו, ועם זאת, היה מאושר. בעוד צעירינו כיום "מחפשים את עצמם" בתסכול גובר, שוקעים בניהיליזם ובנהנתנות, המותירים אחריהם שובל של עצב. וכל רוח מצויה, מפזרת אותם מארצנו אל כל מדינות העולם.

מדוע? כי אין בלבו חזון, או מטרה רוחנית למענה כדאי לחיות ולהקריב. כך שהחיים נטולי משמעות, והוא נסחף כמעט בעל כורחו במערבולת היצרים כולם.

העברי ידע שהמשכן אינו אתר פולחן, כי אם מקדש ההיזכרות. הוא בא בשעריו, כדי לחדש ולהיזכר באמיתות לאורן יחיה, כדי להשיב את האחדות לנפשו המתפצלת מאליה בשווקי החיים, וכדי להציב שוב את המטרה של עבודת ה' (שהיא עילויו של אדם) בראש מעייניו. למען תאיר מנורת חייו, ותעניק לו מאורה המחיה.

חשיפת האמת
התפקיד שלנו הוא לחשוף את האמת, לגלות את המציאות ש"הוי-ה הוא האלוקים" ואלוקים כאמור בגימטרייה הטבע. מה שמניע את כל התופעות הטבעיות זה אותו כח אחד, אלא שהטבע כולו מתכחש למציאות הבורא והדרך היחידה להתגבר על זה היא לקשר את הטבע לתורה. "באורייתא הסתכל וברא עלמא", הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. העולם הוא חותם התורה והתורה היא חותם של הקב"ה. רק ע"י החיבור לתורה העולם מתמלא בתוכן האמיתי שלו.
עפ"י המדרש הנ"ל, האמת אמנם נעדרת אבל היא נמצאת על הארץ, היא הושלכה ארצה. אומר הבעל שם טוב זיע"א, אם האמת נמצאת על הארץ אין בעיה לאחוז בה, היא נגישה לכולם. אלא שהקושי הוא שכדי להרים אותה צריך להתכופף, צריך ענוה. חסר ענוה ולכן אין אמת.

אמת מקור החיים
מסביר הרב שליט"א, קשה לבני האדם לעמוד מול האמת הצרופה בעולם הזה. בהר סיני היה גילוי שלם של המציאות האמיתית, של נקודת האמת וכבר שם, אחרי שמיעת שתי הדיברות הראשונות, ביקש העם כולו ממשה, שהשם ידבר אל משה ומשה ידבר אל העם. העם לא עמד במציאות הזאת. למרות שראו שאפילו מלאך המוות התבטל אל מול פני האמת, 'בילע המוות לנצח', הם הבינו להפך, אמרו למשה, "דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים, פֶּן-נָמוּת" (שמות כ' ט"ו). המילה 'אמת' מורכבת מהאות א' והאותיות 'מת'. דוקא בחיבור של ה-א' של "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ' ב'), ה-א' של האלוקות הגלויה, עם המילה מת, מתקבלת האמת, דוקא זה החיבור אל החיים האמיתיים, אל חי החיים. בהר סיני העם טעה וביקש ריחוק מהאמת המוחלטת. לרגע אחד היה חיבור וככל שהתרחקו מ-"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", כך התרחקו מהאמת.
הרבה פעמים כשאנחנו שומעים אמת צרופה, קשה לנו לקבלה ואנו מוצאים כל מיני עילות ותירוצים כיצד לדחות אותה. אם אנו חפצים בחיבור עם האור האלוקי עלינו ללמוד שרק בהתמודדות חסרת פשרות עם האמת ניתן להגיע לחיבור כזה בחיינו.

גילוי האמת במשכן
אם, במצב שבו אנו חיים כיום, האמת היתה גלויה זה היה יוצר בעיה. האדם כל הזמן היה צריך לעמוד מול האמת, לא לזוז - או שלא היתה לו ברירה אלא לקבל את האמת כמות שהיא או שהיה הופך לשקרן גמור. אומר הרב שליט"א, הרי כשהאמת לא גלויה ואדם חוטא, הוא לא בדיוק שקרן, הוא לא יודע בדיוק את האמת. אפשר עוד לדון אותו לכף זכות, יש מקום לרחמים. אחרת זה כביכול מידת הדין. יש אמת גלויה וחייבים להתנהג על פיה. בני אדם לא היו עומדים בזה. לכן האמת לא גלויה.
אבל מדי פעם הקב"ה נותן כוחות בבריאה לגלות את האמת, להתחבר לאמת שבבריאה, לבריאה האמיתית, לאמת הגלויה. זה קורה בקטן בחיים של כל אחד מאתנו על מנת שנזכה להתקדם ולגדול, וזה קרה במשכן.
למרות אותה הבחירה של עם ישראל, כבר במעמד הר סיני, להתרחק מהאמת, לדור ההוא וגם לנו יש תמיד את משה רבנו. משה הוא איש האמת. הוא היחידי שנשאר דבוק במידת האמת תמיד. לכן, אומר הרב שליט"א, משה הוא זה שהקים את המשכן מפני שבמשכן צריכה להיות בריאת האמת. על מנת שכל הכוחות שבבריאה יפעלו לפי האמת שבבריאה, לפי התכלית של "אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" ולא לפי השקר הגלוי והאמת הנסתרת. לכן צריך להיות במשכן "עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים". עצי שיטים זה רמז על הדברים במציאות שמשטים באדם, מראים לו שטות ולא אמת. עצים שעומדים על הארץ מרמז על התיקון של "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה". צריך להעמיד את האמת המבוזה ולעשות ממנה עצי שיטים עומדים כדי שהאמת תשלוט ולא ההנהגה המשטה. במשכן נצטוו בני ישראל לקחת את כל החלקים שבבריאה, כל החומרים, החי, הצומח והדומם, ולחברם בצורה אמיתית אל הקב"ה. כמו שאמרנו, חיבור כל המציאות אל התורה שהיתה בתוך ארון העדות בתוך המשכן, גילה את האמת בארץ.

תרומה
הפרשה נקראת תרומה. כתוב, "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה". יש כאן קצת בעיה, היה צריך לומר 'ויתנו לי תרומה'. לקיחה זו לקיחה ותרומה זו נתינה. אנו לומדים כאן שיעור על לקיחה ונתינה. רש"י אומר, "לי לשמי". מרמז שהנתינה האמיתית צריכה

צדקה
ידוע שאם אדם נותן צדקה, צריך שיכוון בשם השם. כך שהכסף שנותן הוא כנגד ה-י' משם הוי-ה, היד הנותנת כנגד ה' ראשונה, הזרוע המושטת לעני כנגד ה-ו' ויד העני כנגד ה-ה' השניה. בכך נשלם שם השם. עוד אמרו לנו חז"ל שלא מספיק לתת צדקה ככה סתם, אלא צריך שישמח את העני ויעשה כן בלב שלם. כי הצדקה מתחלקת לשניים, גוף המעות שנותן ונדיבות הלב. יכול אדם לתת הרבה כסף ואז אמנם חלק הגשמיות גדול, אבל הוא לא נותן בכל לבו ונפשו, אלא אולי מפני שצריך או שלא נעים לו, או הוא רוצה שיכבדו אותו וכו'. אבל אז החלק הרוחני של הצדקה קטן מאוד. לעומת זאת, יכול אדם לתת מעט צדקה, אבל החלק הרוחני גדול, שנתן לשם שמיים ובשמחה גדולה, וגם שימח את העני שנתן לו. נדיבות אמיתית היא כאשר פיו ולבו שוים. כך היה בתרומה למשכן.

הקושי בנתינה
כשאדם כבר נותן, אז עצם הנתינה כבר מרגילה אותו לתת. יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין רבי יהודה חסיד. המחלוקת היא על אדם שיש לו הרבה כסף, מעשרות, כסף לצדקה, האם ייתן למקום אחד, שיעזור למשל לאדם לחתן את הילדים שלו, או שייתן למאה עניים. ר' יהודה חסיד אומר שייתן לעניין אחד חשוב ולא יחלק לחלקים קטנים. הרמב"ם אומר שכן יחלק, מפני שכל פעם שהוא צריך להכניס את היד לכיס ולתת זה שבירת היצר, וזה מרגיל את עצמו לנתינה.
כתוב על נתינת צדקה, "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים" (ברכות י"ז א'). העיקר זה כוונת הלב. הכל תלוי בכוונה. צריך להבין, אחד נותן לאדריכל שיבנה לו בית. בעצם הוא לא נותן, הוא נותן לעצמו, לבנות לו מגורים, בסה"כ הוא לוקח. הכל לקיחה.
בעיה נוספת, כביכול, היא ששכר מצות צדקה הוא עצום, שהרי כתוב "וּצְדָקָה, תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י' ב'), וכמובן יש גם שכר לעולם הבא. יוצא מכך שאפילו נדבה שהאדם נותן לעני, אינה נקראת נתינה אלא לקיחה. מפני שהאדם נותן לעני כסף שיש לו סוף ומוגבלות, אבל שכר המצוה שמקבל הם אינסופיים. הדבר דומה לאדם המביא שי למלך, שאם יש לו זכות והמתנה מתקבלת הרי שמחתו רבה ביותר, כאילו העניק לו המלך מתנה ממון רב. כך שזה שנתן מכיסו, אפילו ממון רב, בעצם נשאר בגדר לוקח. לכן כתוב, "וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה", אם הקב"ה נתרצה לקבל הנדבה מהעם למלאכת המשכן, נקרא שהם היו הלוקחים. אלא שכאשר כיוונו ליבם לשמיים, נהפכה הלקיחה לנתינה.
עצם הנתינה מושך את האדם למקום של השפעה. עצם הנתינה זה לשם שמיים, אבל לקיחה קשה לכוון לשם שמיים. צריך ללמוד גם איך לקחת לשם שמיים. כל עבודת המשכן היתה לשמה. עיקרה של תורה, 'ואהבת לרעך כמוך', כל העניין זה שאדם יהיה רק משפיע. בתורה יש מצוות שהן נתינה ויש מצוות שהן לקיחה - צריך שהכל יהיה לשמה. כשנבין שכל החומר הזה שיש בעולם הוא לא שלנו ונלמד איך 'לתת' אותו לקב"ה, איך להשתמש בו בצורה נכונה, בקדושה, אז גם תתגלה האמת.

העיסוק הנרחב במשכן     
למעשה חמש הפרשיות האחרונות של ספר שמות, 'תרומה', 'תצוה', 'כי תשא', 'ויקהל' ו'פקודי', עוסקות כמעט אך ורק בפרטי הפרטים של בנין המשכן וכל מה שקשור בו. יותר מזה, חלק מהפרטים חוזרים ונשנים לאורך הפרשיות. ידוע שכל תיבה וכל אות שיש בתורה מרמזות על עולם ומלואו וניתן ללמוד מהן דברים רבים על סודות הבריאה ועבודת האדם. גם ידוע, שאם חסרה אות אחת בספר תורה הריהו פסול ואי אפשר לקרוא בו. יחד עם זאת, ריבוי הדברים בנושא המשכן, נראה כמו מיותר. אנו יודעים שהתורה חסכונית במילים וכאן התורה מרחיבה, מכפילה ומשלשת. מה כל זה מרמז לנו על חשיבות המשכן מעבר להיותו מקום הקודש בו הונחו לוחות הברית ובו נעשתה עבודת הקודש? הרי ברור שהתורה היא נצחית והמצוות גם קיימות כולן לנצח נצחים. אם כן כיצד מצות המשכן קשורה לחיינו, הרי הקמת המשכן שייכת לאותו הדור שהיה במדבר וזכה להיות שותף בהקמתו, ואולי גם לדור שהקים את בית המקדש, אבל איך כל זה שייך לעבודה הרוחנית שלנו כאן ועכשיו? הכל קשור ורמוז בעצם הציווי, "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם". לא כתוב 'ועשו לי מקדש, ושכנתי בו', אלא, 'ושכנתי בתוכם'.

החיבור בזמן
אנו בתחילת חודש אדר. אדר זה צרוף האותיות א'-דר. האלקות שעושה לה מדור בעולם הזה. זה בדיוק קשור לבניית המשכן, שתכלית הבריאה, כפי שאמרנו בפרשה הקודמת, היתה שהקב"ה נתאווה לעשות לו דירה בתחתונים. מתי זה קורה? בבניית המשכן. מתי אנחנו קוראים על זה ומקבלים את הכח לעשות את זה? בחודש אדר. צריך רק להתבונן ולהבין איך עושים את זה.

האדם כמקדש
כתוב במדרש, "שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן" (תנחומא). זאת אומרת, שהאדם הוא המשכן. האדם מחויב לקדש את עצמו, לקדש את ביתו, לקדש כל תחום בחייו, ואז השכינה יכולה לשרות שם. נאמר "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם", כדי שנדע, שעיקר המשכן הם לא הקרשים ושאר הכלים שבהם עשו את המשכן, אלא העיקר הוא טהרת הלב בפנים, בתוכם. שנזכה להיות כלים ראויים להשראת השכינה. כל הפאר של המשכן נועד כדי להביא את

מסירות נפש
אומר ה'נתיבות שלום', "והדרך לבנות כל יהודי את בית המקדש שלו, היא... "וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"... שימסור את הדבר ההוא שתשוקת ליבו מיוחדת אליו תרומה להשם" (נתיבות שלום, תרומה). שעל מנת שנזכה להיות כלי מזוכך להשראת השכינה, להיות משכן לאור של הבורא, עלינו להגיע למדרגת מסירות נפש. הנפש שלנו מורכבת מרצונות רבים, שרובם ככולם הם רצונות אגואיסטים במסגרת ה'רצון לקבל'. בעבודה אנו צריכים למקד את כל הרצונות שלנו ולהפך אותם לרצון להשפיע, למסור את אשר בנפשנו, את הדבר היקר ביותר שבלבנו, תרומה להשם. כותב בנו של בעל הסולם בספר 'שמעתי' (עמ' קצ"ח), בשם אביו, "ענין היגיעות שהאדם מתייגע הוא רק הכנה לבוא למסירות נפש. לכן צריך האדם להתרגל בענין מסירות נפש תמיד. שלא יכולים לבא לשום מדרגה בלי מסירות נפש, שרק זהו כלי המכשיר לזכות לכל המדרגות". בדרך זו יכול כל אחד להפוך את עצמו לבית מקדש קטן, מקום בו האור האלוקי יכול לשכון.

משכן מלשון משיכה
אומר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, תורה ע'), שמשכן זה מלשון משיכה. אמרנו שהאמת יכולה להתגלות רק ע"י ענוה. כך גם האור יכול להתגלות במשכן של כל אחד מאתנו ע"י תיקון המידות וגילוי המידה הטובה מכולם - ענוה. רבי נחמן מסביר שם שהצדיק הוא בבחינת עפר. כמו שאמר אברהם אבינו, "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית י"ח כ"ז). עפר זהו היסוד הכבד מתוך ארבעת היסודות. כשהצדיק במדרגה של עפר, כח הכבידה שלו מושך את האור אליו והוא הופך למשכן קדוש. בזכות הענוה, בזכות זה שאנו משפילים את עצמנו, אנו בונים משכן ראוי לכל האור שהבורא רוצה לתת לנו. רק, כמו שאמר הבעל שם טוב, צריך ללמוד להתכופף קצת.

האדם בבחינת קשר
עצה אחרונה לסיום. מסביר הבעל שם טוב את הקשר שלנו לפסוק, "וְעָשִׂיתָ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים". הוא אומר, שקרש הוא אדם. קרש הוא אותיות קשר, שמרמז על האדם שהוא המקשר כל העולמות ומייחדם זה בזה. האדם צריך לקשר את עצמו ומחשבתו תמיד בבוראו וע"י זה יתקשרו ביחד שמיים וארץ, הקב"ה ושכינתו וכל העולמות כולם. אבל אם מחשבתו של האדם הולכת אחרי הבלי העולם הזה, אזי הקשר נהפך לשקר וכל חייו של האדם מקושרים בשקר.
זה הרמז "וְעָשִׂיתָ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן", היינו "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" ממש, שהמשכן צריך להיות עשוי בקרשים, ז"א בקשרים הנ"ל. גם כשאדם עוסק בחולין, בחיי היומיום, ואפילו בדברים שהם מצד היצר הרע, יראה לקשר עצמו בשורשם, ובזה הוא מעלה אותם ונתעלה הכל ונעשה מרע לטוב.
שנזכה שכל השקר בעולמנו ייהפך לקשר אמיתי ומחודש עם בורא עולם ויהיה עוד קרש לבניית המשכן במהרה בימינו.

_________________