ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וינפש (ויקהל לה-ב)

א נאמר ששת ימים תעשה מלאכה וכו', אלא נאמר תיעשה כלומר, מי ששומר שבת כהלכתה יש לו ברכה בימות החול המלאכה והמפרנסה תיעשה מעצמה ותיזדמן ממנו יתברך. שנאמר לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה. יש כאלה שחושבים שהשבת ניתנה בעיקר לשינה ולמנוחה "שבת וינפש" שכן שבת ר"ת שינה בשבת תענוג, ומנצלים את השבת למנוחה ולבטלה. אך טעות היא בידם! אכן שינה בשבת תענוג, אך צריך להבין משמעותה של השינה בשבת ולמה היא ניתנה.

משל למה הדבר דומה? ראובן הוא פקיד בחברה מסויימת ונזדמן למסעדה יוקרתית.  להפתעתו הוא רואה את שמעון חברו הטוב העובד באותו חברה יושב גם הוא במסעדה בחברת אנשים נוספים, ובסיומה של הסעודה חותם הוא על שובר של העסק, ואינו משלם, ולא זו בלבד, אף מזמין הוא על חשבון העסק את כל אותם אנשים שישבו ואכלו עמו.  סבר ראובן לתומו שכך הוא הנוהל בחברה, שאכילה במסעדה היא על חשבון העסק ואין צורך לשלם.
לאחר מספר ימים שוב סעד באותה מסעדה כיד המלך, ובתום הארוחה ביקש לחתום על שובר של העסק ולשלוח את החשבון להנהלה.  "ממתי מגיע לך אירוח במסעדה יוקרתית על חשבון העסק?" שאל אותו מנהל החברה כשקיבל את החשבון.
"מה השאלה? הלא לשמעון אתם משלמים".
"נכון", ענה מנהל המפעל - "שמעון הוא איש מכירות ותפקידו הוא להיפגש במסעדות יוקרתיות עם לקוחותינו. לשמעון אנחנו לא "מרשים". אותו אנחנו מחייבים כיון שמן הארוחה שלו מרוויח העסק ולכן אנחנו נשלמים את ההוצאות. אך אתה, מה לך ולארוחות אלו? למפעל לא תצמח כל טובה מכך אלא רק נזק!"
כך הוא לגבי השבת. בני התורה אשר תורתם אומנותם ועוסקים יום ולילה בתורה, להם מתאימה המנוחה גם כדי לצבור כוחות מחודשים לכל השבוע, וגם כדי לענג בכך את עצמם בשבת. אין ספק גם בליל שבת הם נשארו ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה. אך אדם שכל השבוע אין לו כל עסק עם לימוד התורה והוא נתון רק לפרנסתו עבורו השינה היא נזק. עליו מוטלת החובה לעסוק בתורה כדי לקדש את עצמו בשבת, ובכדי לייקר את השבת יותר משאר ימות השבוע.
כך צריכה להיות ראייתו של האדם את השבת. השבת לא ניתנה לנו כ"עונש" של אי-עשיית מלאכה, אלא היא ניתנה לנו כדי לעסוק בתורה ולחזק את האמונה ולהטעין את הנשמה כל שבוע מחדש שלא נשכח את היעוד שלנו בעולם הזה ולא כאותם כסילים ששבת בשבילם זה יום של הוללות מעורב, כדור רגל, ומסיבות של שטן אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה.

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'

כל העושה בו מלאכה יומת (ויקהל לה-ב)

לכאורה, היה צריך הכתוב לומר "ששת ימים תעשה (ת' בפתח) מלאכה", שהרי האדם הוא העושה את המלאכה ואין המלאכה נעשית מאליה?
אולם כבר לימדונו חז"ל, שמזונותיו של האדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה, והאדם בהשתדלותו החיונית יוכל להשיג רק מה שנקצב לו בלבד. ואם יחשוב האדם שההצלחות וההישגים תלויים במידת השתדלותו, ויוכל אף לקחת משל חברו, הרי שטועה הוא בכך טעות גדולה. בגלל טעות זו ישנם רבים שעושים השתדלות רבתי מעל למותר, במחשבה שביכולתם עי"כ להשיג יותר ויותר, ועושים זאת על חשבון התפילות, או חלילה עושים השתדלות לא על פי דרך התורה ונכשלים בגזל וכדומה. ואף שלפעמים נראית כביכול השתדלות זו בשבת ויו"ט מועילה עד שעובדים וחושבים שיוסיפו עושר, הרי שכבר הרבה עשו כך וחדלו ע"י שהבינו שאין בכך כל תוספת שכר אלא להיפך, נזק והוצאות בלתי צפויות ניחתו עליהם.
זוהי כוונת הכתוב "ששת ימים תעשה (ת' בצירי) מלאכה" - המלאכה נעשית מאליה, ואנו רק עושים השתדלות של יהודי מאמין, אין השתדלות זו עושה אלא מבצעת מלאכות שייעשו גם בלעדינו, ובדרגה שבה אנו נמצאים יש לה צורך להשתדלות זו עדיין. וממילא יכול האדם לנוח בשבת ולא להיות מוטרד כלל ועיקר, כי בוטח הוא שכל מה שצריך להיעשות יעשה, על כן מצווים אנו לשמור את השבת ולשבות בה ממלאכה. שכן בכך מוכיחים אנו שגם בשביתתנו יוכל העולם להמשיך ולהתקיים.  אולם מי שלא זכה לכך אין לו מנוחה בשבת, ומנסה הוא לעשות השתדלות אף בשבת. על פי זה אפשר להבין את דברי המשנה האומרת: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", פירוש הדבר:  כשהאדם נותן נדבה או גמ"ח הוא בסה"כ צינור המשמש להעברה, אבל אין הוא נותן משלו כלום, כי "לה' הארץ ומלואה" והכל שלו, כך הדבר לגבי אלו שמענגים את השבת אין הם מענגים משל עצמם אלא משל הבורא ועל כן נאמר: "שבת שבתון לה'". יתירה מכך, השבת לא רק שאינה גורמת הפסד חלילה, אלא "היא מקור הברכה", ושומרי השבת רואים ברכה מרובה בכל מעשי ידיהם.
ואל יחשוב האדם שייגרם לו איזה שהוא נזק אם ישבות ממלאכה בשבת. יש אדם הרואה את חברו עובד בשבת ולכאורה "שכרו הרבה מאוד", אולם זה רק למראית עין! כיון שכל מה שנקצב לאדם לקבל יקבל. ולא יועיל לו כלל אם יעבוד בשבת אף לכאורה אם יראה ממון רב מכך. יש להקב"ה דרכים להחסיר ממון זה בדרכים שונות ומגוונות - מס הכנסה, רפואה ושאר הוצאות מיותרות... האדם צריך להאמין שאכן כך הם פני הדברים!

בספר "הכל לאדון הכל" מספר בתו של הרב יעקב-יוסף הרמן זצ"ל, מחלוצי עולם התורה בארה"ב, על דבקותו של אביה בקיום המצוות ובשמירת השבת:  אבא ואמא יצאו למסעם לארץ ישראל בקיץ תרצ"ט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי. בהתאם נעשו סידורים עבודם לשהות מספר ימים בבית הרב אלפא ורעייתו בחיפה.  בהיותם בלב ים, קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון, מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע ביום רביעי כמתוכנן, עגנה האוניה בנמל ביום ששי, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן פרצה מלחמת העולם השניה עם פלישת גרמניה לפולין. מגבירי-קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האוניה. כל המטענים פורקו על הרציף והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית.
מהומה שלטה בכל.  אבא ואמא היו מודאגים ביותר: איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל, כדי להגיע לביתו של הרב אלפא בעוד מועד לפני כניסת השבת?  אבא חיפש את המזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו ואמא לקחה רק את תיק היד. הם פילסו דרכם ברציף וביקשו לראות את הקצין האחראי. קצין אנגלי גבה-קומה האזין להסברו של אבא:  "מעולם לא חיללתי שבת. להגיע לארץ-הקודש ולחלל את השבת כאן - לא בא בחשבון!"  - דמעות שטפו את לחייו של אבא.
הקצין ענה בקיצור נמרץ: "רבי, פרצה מלחמה. עליך לקחת זאת בחשבון!"
"רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת. ניקח את מטעננו עם צאת השבת!" - ביקש אבא.
"זה בלתי אפשרי. אנו מפנים את האוניה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האוניה, חייב גם הרציף להיות פנוי!"
"לא אכפת לי מחפצינו. רק החתם את דרכוננו כדי שנוכל לעזוב!"
הקצין הסתכל באבא במבט מוזר: "כמה מזוודות יש לך?"
"ששה עשה ארגזים בתא המטען, ותשע מזוודות בתאנו."
"האם אתה מבין שברגע שאתה עוזב ישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? על מחר בערב לא ישאר זכר לחפציך! הערבים ישדדו הכל!" - אמר הקצין בהדגשה.
"אין לי ברירה, השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת!"
קולו של אבא עלה נואשות. הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר: "החתם את דרכוניהם והרשה להם לקחת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו, ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם".
הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם. אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה, ואמא, מחזיקה בתיקה, השיגו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן כדי להדליק נרות שבת.
במשך כל השבת הייתה רוחו של אבא מרוממת. שוב ושוב אמר לאמא: "ה' עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי-פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצוות "ובכל מאודך" ולקדש את שמו!"  לאמא היה קשה להשתתף בהתרוממות הרוח הזו במלואה. היא היתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על ליבה ועל מוחה. אובדן כל רכושה. בנוסף על כך, היה גלולה קשה לבליעה. אך היא לא התלוננה.
במוצאי שבת, עם תום שבעים ושתיים דקות לאחר השקיעה, ולאחר שאבא הבדיל, אמר לו הרב אלפא: "הבה נלך לנמל. יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך."
אבא ואמא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו אך בכל זאת הצטרפו אליו. משקרבו לאיזור המואר, נשמע קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם?" אבא קרא: "מישהו מנוסעי האוניה שעגנה אתמול בשעות אחר-הצהריים המאוחרות."
אמר האנגלי קרב אליהם: "מה שמך?"
"יעקב י. הרמן." - השיב הרב.
"אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן! הובטח לי שברגע שתשקע השמש תבוא. איחרת בכמה שעות. מפקדי הקצין איים עלי לכרות את ראשי אם יחסר משהו מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר. וחתום על ניירות אלה. בבקשה, סלק הכל מכאן במהירות האפשרית. אני תשוש לגמרי..."

מכאן המסקנה ברורה, שהשומר שבת לא יינזק במאומה ולעומתם אותם אנשים המשתכרים בשבת וחושבים לעצמם "הנה הוספנו ממון", על כך עונה ה"חפץ חיים":

משל למה הדבר דומה? לאותו שוטה שדימה ברוב טיפשותו כי אם יוסיף עוד ברז למיחם יוכל להוציא ממנו יותר מים, ולא העלה על דעתו כלל שעל ידי זה לא זו בלבד שאין הברז הנוסף מוסיף מים למיחם אלא אף המים הנמצאים בו יכלו במהרה. כך אותו יהודי הראוי לקבל שפע מהקב"ה אם ישתכר בשבת אותה מנה הקצובה לו תישפך בדיבור אחד וגם בשבע צינורות. (אור דניאל)

אל חדרו של הרב הקדוש רבי שלום מבלז זצ"ל נכנס כפרי אחד ושטח לפניו תחינתו שיתפלל למענו.

"מה מעשיך?" שאל אותו הרבי.
"עובד אדמה הנני", השיב הכפרי.
"האם שובת הנך מכל מלאכה ביום השבת?" המשיך הרבי לשאול.
התחיל הכפרי לגמגם: "יסלח לי הרבי, כי בשדה אי אפשר לשבות לגמרי מכל העבודה במשך יום שלם." כששמע הצדיק, כי מודה הנהו, שעושה הוא את שבתו חול, התחיל להוכיח אותו ולדבר על לבו דברי מוסר, שישפר את דרכיו וינוח ביום השבת, גם נתן לו עצות כיצד יבצע זאת הלכה למעשה, שלא ינזקו יבוליו בשדה.  סוף סוף, לאחר שעה ארוכה של דברי שכנוע, נאות הכפרי להבטיח כי ישמע בקול הרבי, אך בקשה אחת לו, אמר, שיואיל הצדיק לחכות עד אחרי עונת הקציר והאיסוף

הקב"ה אמר למשה מתנה יקרה יש לי בבית גנזיי, שואלים ועונים חז"ל, מה זה בית גנזי?
זה כמו קופסא של תכשיטים שיש לאשה בתוך ביתה שם היא שמה את התכשיטים הרכוש הכי יקר וחשוב שיש לה. אומר הקב"ה למשה רבנו שמתנה יקרה יש לי בבית גנזי והיא השבת. תארו לכם מכל העולם המופלא שבו יש ים גדול ונופים אדירים ותענוגות מסוימות וזה רק כדור הארץ ומה נאמר אם נביט למעלה ונראה אין ספור כוכבים שהמרחק בין כוכב לכוכב זה בספרות של שנות אור שכל שנת אור זה ביליון ומיליארדים של ק"מ. ואין בידינו את היכולת להגיע אליהם. ומכל היצירה המדהימה הזאת אומר הקב"ה שהמתנה הכי יקרה זאת השבת. רק שאנו לא יודעים להעריך אותה ואת השפע שהשבת מורידה מעולמות עליונים, אך שנגיע לחיי עולם הבא ניווכח עד כמה ששמירת השבת הועילה לנו לקבל שכר עולם הבא. יפה שעה של קורת רוח בעולם הבא (שקורת רוח פירושה ריח שמחוץ לגן עדן) מכל תענוגות העולם הזה. מי שיודע להעריך את השבת ועוסק בתורה ביום הקדוש הזה לאט לאט הוא מבין שהיא מעין עולם הבא. והוא יכול איך שהוא לתפוס בקצה הדמיון מה זה עולם הבא אך לא לגמרי שנאמר "עין לא ראתה אלקים זולתך למחכה לו", כי אף אחד מעולם הזה אינו יכול להשיג את שכר העולם הבא, כי שעת של קורת רוח (שזה רק ריח גן עדן, מבחוץ נקרא קורח רוח) יפה ומענגת יותר מכל תענוגות העולם הזה גם אם נרכז את כל הרגעים המאושרים של כל הנבראים מבראשית לשעה אחת עדין הפסוק בא ואומר שרק שעה של קורת רוח שווה את כל זה. מספרים על צדיק אחד שדפק על דלת בביתו עני וביקש צדקה.  חיפש הצדיק כסף בבית ולא מצא הלך לבית גנזיה של אשתו וחיטט בתכשיטים וראה טבעת קטנה. ונתן לעני את הטבעת במקום הצדקה. העני שמח מאוד והלך לדרכו לפרוט את הטבעת בכסף על מנת להרוויח ארוחה או איזה בגד. במקביל חזרה אשתו של הצדיק ופתחה את בית גנזיה לראות מה קורה ולתדהמתה הטבעת נעלמה, והחלה לצעוק גנבו! גנבו! שאל אותה בעלה מה את צועקת, ענתה לו, היתה פה טבעת ונעלמה. ענה לה בעלה אל תדאגי, לא גנבו פשוט היה פה עני ולא היה לי מה לתת לו ונאמר "אל תשיב דש נכלם" אז נתתי לו את הטבעת הקטנה. אמרה לו אשתו מה עשית, אתה יודע כמה הטבעת הזאת עולה 42 זהובים זה זהב טהור. שמע זאת הצדיק ונבהל לבש את מעילו והחל לרוץ לכוון העני.  והעני הסתובב וראה אותו רודף אחריו התחיל לברוח כל עוד נפשו בו ונערך ביניהם מרוץ ארוך ובסוף הצדיק תופס אותו, מתנשף ואומר לו הצדיק: "תשמע!" התחיל העני לרעוד ולבכות ואמר: "מה אתה רוצה אתה נתת לי את הטבעת אני לא גנבתי אותה". הצדיק מתנשף ואמר "אבל לא ידעתי". ואומר העני בלחץ "אבל אתה נתת לי את הטבעת. לא גנבתי אותה". ענה לו הצדיק, רק רציתי לעדכן אותך, הטבעת שווה 42 זהובים. אל תמכור אותה בזול, כי ממנה אתה יכול להתעשר, רציתי שתדע שזאת מתנה יקרה, ע"כ המשל.
הנמשל הקב"ה אומר למשה רבינו "משה מתנה יקרה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וברצוני להביא אותה לבני ישראל. תודיע שלא ימכרו אותה בזול לא בשביל כדורגל ולא בשביל קלפים, ולא שש בש. שבת נתתי וכל השומר שבת כהלכתה מוחלים לו על 70 שנה של עוונות אפילו חטאים של עבודה זרה מוחלים לו, זאת ערכה של שבת "חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית" מי שמחלל שבת ככופר בקב"ה ותורתו. ישנם יהודים שאומרים אני מקיים מצוות אבל בלי סיגריה בשבת אני לא יכול ישנם יהודים שהולכים לבית כנסת ומבקש בעלית התורה בלבו שקבוצתו תנצח בדרבי בשבת רחמנא ליצלן. אבל הוא לא מבין למה השבת קימת וגורם לחילול ה' כשמחלל השבת בפרהסיה. השבת ניתנה בעשרה הדיברות ושבת זה עדות לבריאת העולם שאם ה' שבת ביום שביעי גם אני צריך לשבות. אם אינני שובת כי אני נהג מונית שמרויח 300%בשבת אז אני כופר בבריאה ואינני מאמין בה. הקב"ה לא עבד עבודה פיסית, כשברא את העולם שנאמר בעשרה מאמרות ברא הקב"ה את העולם. "ויאמר ה' ויהי אור" ועוד "ויאמר ה' יקוו המים אל מקום אחד ותראה יבשה", "ויאמר ה' תדשא הארץ". ויאמר... וכולי. "ה' אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד" כך נברא העולם בעשרה אמירות. ביום שבת הקב"ה שבת מאמירות אז כל שכן מעבודה עלינו לשבות. אף אחד לא ביקש מאיתנו שלא נדבר כמו שה' שבת אלא לשבות מעבודה מל"ט מלאכות שנעשו במשכן. קדושת השבת יותר קדושה מבית המקדש. כשבנו את המשכן, אמר הקב"ה למשה רבינו לא לבנות את המשכן בשבת כי קדושת השבת גדולה יותר. יש כאלה אנשים שהולכים לבקש ברכות מרבנים ואינם שומרים שבת. הרי זה מצחיק על מה תשרה הברכה. אומר הקב"ה למשה רבנו "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" היא המקור לשפע "ויברך אלהים את יום השביעי", הקב"ה בכבודו ובעצמו מברך את שומר השבת כמו שנתן ברכה במן ששה ימים היה עושה נסים כשעם ישראל הולך ארבעים שנה במדבר, בהמוניהם, ויום יום יורד מן במקום הפקר במדבר.  ביום ששי הקב"ה מוריד כפלים גם ליום שבת וגם ליום ששי, כי שבת וינפש. לכן אנו מברכים על לחם משנה הצדיקים היו מקבלים את המן בפתח הבית והרשעים מחוץ למחנה כדי שיתבישו במעשיהם ויעשו תשובה שתוכם יהיה כברם. אף גם למקדשי שביעי הקב"ה ימטיר פרנסה כפי שהובאו, האדם לוקח הבטחה אלוקית "ברית ביני ובייכם" שהיא השבת, כשהברית לא היתה בין הקב"ה לגוים שנאמר "לא נתתו לעובדי אחדות ולא הנחלתו לעובדי אלילים גם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לעמך ישראל נתתו באהבה" ועוד נאמר גוי ששומר שבת חייב מיתה. אז איך שלא ננצל מתנה גדולה שנתן לנו בורא עולם, העיקר מחפשים עצות ורפואות מכל מיני אנשים. הרבה אנשים שהיו עובדים בשבת נראה שהרויחו כפלים אך לא היתה להם ברכה בזה. כל זה יכול להעיד כל חוזר בתשובה שעבד בשבת כי יותר ממה שאנו שומרים את השבת השבת שומרת עלינו. ואנשים זוכים לראות בחוש. יש רק לקיים נעשה ונשמע. 

בע"ה נעשה ונצליח והקב"ה ברחמיו עלינו ירויח שפע ממקור הברכות שנקראת "השבת".  שמצילה אותנו מן הגוים שאין להם שכר עולם הבא ורק לישראל יש שכר שנאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך". השבת מבדילה אותנו מהגוים לכן במוצ"ש אומרים בהבדלה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים" ומי שאינו שומר שבת אינו עושה הבדלה וכשיגיע לעולם האמת הוא יבין שחי כמו גוי, ואין הבדל בינו ובין גוי בגלל חילול השבת שאמורה להבדיל בין ישראל לעמים.