| נשלח ב-15/3/2011 21:12 |
|
| |
פרשת צו
צו את האהרון (ויקרא צו ו-ב) הנה בפרשה זו נדונים בפרטות יתר הקרבנות הכתובים בפרשת ויקרא. רש"י מבאר בשם תורת כהנים אין צו אלא לשון זירוז ומיד, עיין שם. צריכין להבין מה נשתנה כאן שהתורה מצווה על הזריזות הלא כל מצוות עשה צריכין לעשותן בזריזות ולמה רק כאן התורה הזהירה במיוחד על הזריזות? נראה לומר בהקדים מ"ש המפרשים הטעם שמקטירין החלב והדם מהקרבנות מלבד קרבן עולה שנקטר כולו, כי חטאי האדם באים משתי סיבות, או מהדם שבו או מהחלב שבו. כלומר, הדם שבאדם מגביר בו את המרץ, ואילו החלב שבאדם להיפך מכביד על הדם את המרץ שבו. וידוע כי במצוות התורה ישנם שני סוגים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות עשה, לעשות את המצוות כגון מילה, סוכה, מצה, תפילין וכו' ולזה צריך זריזות הנובע מהדם, ואילו מצוות לא תעשה, מחייבין את האדם להימנע מלעשות עבירות כגון, חילול שבת שהתורה מכריזה לא תעשה מלאכה ועוד ועוד. והנה תפקיד החלב שבאדם שלא ליתן לו לעשות עבירות כגון לא לרצוח, לא לגנוב וכו'. ואילו האדם המבין יודע שיש לו שתי מידות הטבועים בו זריזות ועצלות, והוא יודע כיצד להשתמש בהם. במידת הזריזות משתמש לעשיית מצוות ובמידת העצלות משתמש שלא לעשות עבירות. זה תפקיד האדם הישר היודע כיצד להתנהג בחיים. ומי כחכם היודע פשר דבר, מתי להשתמש בזריזות ומתי בעצלות כלומר, מתי להשתמש בתפקיד הדם שבו הנותן לאדם את מידת הזריזות, ומתי להשתמש בחלב שבו הנותן את מידת העצלות. אמנם החוטא משתמש בהם להיפך, במקום שצריך זריזות כגון, עשיית המצוות לא עושה אותם ומשתמש במידת העצלות, ואילו לעשיית עבירות הוא זריז כלומר, משתמש במידת הזריזות ולכן יוצא שאדם זה חטא בזריזות וחטא בעצלות, שלא ידע כיצד להשתמש בהם, ולכן חוטא זה שחטא בשניהם עליו להביא קרבן להוציא ממנו את הדם ולזורק אותו על גבי המזבח, לתקן את מידת הזריזות שחטא בהם ולהוציא את החלב הרומז למידת העצלות שלא ידע כיצד להשתמש בהם, וזה היה ראוי לעשות בגופו שחטא, אמנם ה' חס עליו וציוה שיביא קרבן כיוון שהיה בשוגג, ויוציא ממנו את הדם שהיה ראוי להביא מעצמו ויכפר לו. יוצא שעיקר הקרבנות באו לכפר ולתקן את מידת הזריזות שלא דע להשתמש בה כהוגן והשתמש בה לרעה, כי רק על לא תעשה חייב להביא קרבן, כי זה מעיד על חטאו שקם והזדרז לעשות עוונות, אמנם מצות עשה שלא עשה אין צורך בקרבן כי זה לא מעיד כל כך על זדונו הרע שהרי ישב ולא עשה מצווה ואין בו כל כך אשמה אם שגג. יוצא מזה שכל הקרבנות באים על שחטא במידת הזריזות ולכן התורה כתבה בלשון "צו" להראות שכל קרבן בא על הזריזות שנכשל בה והשתמש בה לרעה, ולכן על אהרון להזדרז ולתקן את מידת הזריזות שנכשל בה העם. (קול יהודה) וידבר ה' אל משה וכו' צו את אהרון ואת בניו וכו' (צו ו, א-ב) ואמרו חז"ל אין צו אלא לשון זירוז, שמכיון שמדובר כאן על קרבן עולה שהיא נשרפת כליל על גבי המזבח ואין כאן שום הנאה לכהנים כמו שיש בשאר הקרבנות שמקבלים את מנת חלקם, על כן בא כאן הזרוז באופן מיוחד, בכדי שיהיה גדול המצווה ועושה ממי שאין מצווה ועושה, כי שמא יתרשלו הכהנים בעבודתם זו שאין להם בזה שום הנאה,ולכן היה צריך זירוז מיוחד בעבודה זו. הזריזות היא מעלה גדולה לתורה ולמצוות וגם לענין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים, ובדרכי הזריזות מגיעים הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה: זריזין מקדימים למצוות (פסחים ד ע"א). והנה תראה באברהם אבינו בענין עקדה, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש וגו'" (בראשית כב,ג) ואף על פי שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידו, עשה רצון הבורא יתעלה בזריזות והשכים בבוקר. ומי שעושה מעשיו בזריזות, בזה יש הוכחה גדולה שהוא אוהב את בוראו, כעבד האוהב את אדוניו ומזרז עצמו לעשות מלאכתו ורצונו. כי הזריזות תלויה בלב האדם: כשהאדם מפנה ליבו מכל המחשבות האחרות שיש בו ותופס מחשבה אחת,אז הוא מזדרז בלי ספק. כמו כן עשה אברהם,שהסיר מליבו אהבת בנו ואחז רצון בוראו,ונתבטלה אהבת בנו מפני אהבת רצון יוצרו יתברך, ועל כן נזדרז להשכים, כי היתה נפשו ודעתו קשורה בחשק גדול באהבת הבורא יתברך: על כן נשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם לזכור לזרעו מעשה העקדה. ואתה צריך לדעת, כי מידת הזריזות היא תחילה לכל המידות, כי אין האדם יכול להיות תדיר על הספר, כי צריך לאכול ולשתות ולישון ולעשות צרכיו, לכן צריך זריזות ומהירות לחזור לספרו ללמוד. ואל יחשוב אדם בלבו: עוד היום גדול והשנה גדולה-כי על זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: אל תאמר לכשאפנה אשנה,שמא לא תפנה ולא תשנה (אבות פ"ב מ"ה) גם אל יאמר האדם: עת ערב הוא כבר,אם אלך ללמוד, ואפילו דבור אחד,מכל דברים שבעולם (ירושלמי פאה,פ"א ה"א). ועל זה נאמר: "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה" (משלי כח,ט),וכן כתוב: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב כסף" (תהלים קיט,עב) וכן כתוב: "כי טוב יום בחצריך" (שם פד,יא), אמר הקדוש ברוך הוא: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (מכות י ע"א). ויהיה זריז לבקש ידיעת התורה וידיעת הבורא יתברך,דכתיב: "ונדעה נרדפה לדעת את ה' (הושע ו,ג),וכן אמרו חכמים: הוי גולה למקום תורה (אבות פ"ד מי"ג). ויהיה זריז לבקש צדקה, דכתיב: "צדק צדק תרדוף" (דברים טז,כ),וכתיב "שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' (ישעיה נא,א)וצריך זריזות לכתוב ספרים אשר הוא צריך ללמוד מהם, או כשיראה או כשישמע דבר חידוש, יהיה זריז לכתבו, ולא ימתין עד שישכח מליבו. אמר רבי יהודה בן תימא: הוי עז כנמר וקל כנשר,רץ כצבי וגיבור כארי,לעשות רצון אבינו שבשמים (אבות פ"ה מ"כ). ראה, איך הזהירו חכמים לעשות עצמו קל וגיבור לעשות המצוות! וכן אמר דוד: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קיט,ס). וכן דרשו רבותינו,זכרונם לברכה: "ושמרתם את המצות" (שמות יב,יז) – אל תקרי "מצות", אלא "מצוות", אם תבוא מיצוה לידך אל תחמיצנה, אלא עשה אותה מיד (מכילתא). וצריך מאוד קלות וזריזות וגבורה,להחלם נגד הרשעים,להיות אביר לב כמשה רבנו,עליו השלום,שאמר: "שימו איש חרבו על ירכו" (שמות לב,כז) וכפינחס שנאמר בו: "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו" (במדבר כה, ז). לכן הזהר בעצמך להיות זריז מאוד להיפרד מחבורת רשעים,שלא להיות בעצתם ושבהסכמתם. ועל הכל צריך זריזות לעשות תשובה,יחיש ולא יאחר בדרכי תשובה,ולא יהא שעה אחת רשע לפני המקום יתברך. ראה, איך משרתי המלכים זריזים הם בשליחותם ובעבודתם כל שכן שיש להזדרז לעשות עבודת מלך מלכי המלכים, הקב"ה. וכל מה שנאמר זריזים מקדימים למיצווה ואין הכוונה לפזיזות ובהלה יתרה לקיים המיצוות – אלא בתבונה ובישום הדעת כי המהירות היא מהשטן ואספר לכם מעשה שקרה בגלל בהלה ופזיזות. רבי חנינא בן חכינאי ורבי שמעון בר יוחאי ישבו ולמדו תורה אצל רבם,רבי עקיבא בעיר בני ברק. הם למדו שם שלוש עשרה שנה. רבי שמעון בר יוחאי היה שולח מפעם לפעם שליחים לביתו כדי שיתענינו בשלום משפחתו ויעדכנוהו. אך לעומתו רבי חנינא לא יצר קשר עם משפחתו. לימים,שלחה אשתו של רבי חנינא שליח לבעלה לאמור לו: "בתך בגרה, בוא הביתה ותשיאנה,. שמר רבי חנינא את דבר שליחות אשתו בלבו ולא סיפר על כך מאומה לרבי עקיבא. הוא לא רצה לחזור כדי שלא יבטל תלמוד תורה. אולם רבי עקיבא צפה ברוח קדשו את הדבר ואמר לתלמידיו: " מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאנה". הבין רבי חנינא שרבו התכון אליו ולכן נטל רשות מרבי עקיבא והלך לביתו. במשך שלוש עשרה השנים בהם שהה רבי חנינא בעיר בני ברק השתנו שבילי עירו,נבנו בתים,ולא ידע רבי חנינא היכן למצוא את ביתו. הלך וישב בפתח העיר ליד הבא מקום אשר באות לשם הנשים והנערות למלא מים בכדיהן. חשב רבי חנינא שאשתו או בתו תבואנה לשם וכך ימצא דרך להגיע לביתו. רבי חנינא לא רצה לשאול אחד מבני עירו כדי שלא יתפרס דבר בואו. תוך כדי ישיבתו ליד הבאר הגיעה לשם קבוצת נשים וכדיהן על כתפיהן. והנה שומע הוא שמדברות ביניהן: "בת רבי חנינא, מלאי כדך ועלי" הנשים נתנו כבוד לבתו בנתנן לה לשאוב מים ראשונה. מה עשה רבי חנינא? עקב אחרי בתו, ראה להיכן פנתה וניגש גם הוא לביתו ונכנס. אשתו של רבי חנינא היתה מנפה באותה שעה קמח, היא נשאה עיניה לראות מי הוא הבא ובראותה את בעלה,פרחה נשמתה. פנה רבי חנינא לבורא עולם ואמר: "עניה זו – זה שכרה,לאחר שהמתינה לי שלוש עשרה שנה?!" מיד חזרה נשמתה לגופה. מכאן למדו חכמינו זכרונם לברכה שלא יכנס אדם לביתו בפתאומיות,מחמת סכנה. וידוע שבשולי מעילו של הכהן הגדול היו פעמונים ורימונים כדי שישמע קולו של הכהן בהיכנסו,שלא יכנס בפתאומיות, כמו שנאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" ( 613 סיפורי על תרי"ג). צו את אהרון (ויקרא ו-ב) לשון זרוז, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. (רש"י). רבי ישראל מסלנט הזדמן פעם לפונדק שבאחד הכפרים. ראה בעל הפונדק כי לפניו אדם בעל הדרת פנים, ופנה אליו בשאלה: "שמא שוחט הוא מר? יש לי בהמה המיועדת לשחיטה, וקשה לי להוליכה אל השוחט שבעירה הסמוכה". "לא", השיב רבי ישראל. "אינני שוחט". ישב רבי ישראל בפונדק וכעבור זמן מה פנה אל הפונדקאי בבקשה: "המוכן אתה להלוות לי רובל אחד?" כיצד אעז להלוות לך ואינני מכיר אותך?" השיב הפונדקאי בתמיהה. "מי ערב לי שתפרע את החוב?" "השומעות אזניך את שדובר פיך?" שאל רבי ישראל בתשובה. "בממון אינך סומך עלי אפילו ברובל אחד, ואילו בשחיטה, שהתורה כה מחמירה בה,סמכת עלי עוד בטרם ברכתיך לשלום"...(מעשיהם של צדיקים) צו את אהרון... (צו ו- ב) מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות (רש"י). מידת הזריזות היא בניין אב להרבה מידות נכונות ומפתח ראשי לבניין אישיותו של האדם השלם כך כתב בעל "אורחות צדיקים" (שער הזריזות) כי מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות והיא מתקנת את כולן. הזריזות היא מרשם להצלחה, בניגוד לעלות המכלה כל חלקה טובה. ומוסיף בעל "אורחות צדיקים" הזריזות היא מידה גדולה לתורה ולמצוות וגם לעניין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. ואכן יש הרבה לעמול על קניין מידה נעלה זו, והיא, כאמור, אם המידות הטובות. "כהנים זריזים הם" אמרו חז"ל (שבת כ.). הכהנים הם שכבת העילית של עם ישראל שתמיד נכונים ומזומנים לקראת בוראם לקיום המצוות המוטלות עליהם. ה"מסילת ישרים" כותב, כי רצון האדם מלא את מצוות בוראות מתנגש ברצונות אחרים שלו כמו הרצון למנוחה, רצון לצבור ממון וכו'. חובת הזריזות למצווה נדרשת בפי חז"ל מן הפסוק "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז). רבי יאשיה אומר אל תקראי "את המצות" אלא "את המצוות". כדך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, כלומר, אם באה לידך עשה אותה מיד. חז"ל בדרשתם זו הדגישו את ההבדל בעשיית המצווה כמצוות אנשים מלומדה לבין מצווה הנעשית רק בכדי לצאת ידי חובה. כה עמוק ההבדל שבין אלו כהבדל בין מצה לחמץ. בהשתהות קלה שהיא כהרף עין עלול להיות הבדל גורלי! בחיינו אנו מבחינים בשני סוגי בני אדם אלו הזריזים להשלים כל דבר הקשור לחומריות, הם לא יוותרו על אף פרט. אם, לדוגמא, אדם קנה מכונית וחסר אביזר כלשהו ברכב, מיד הוא ירוץ ויתרוצץ עד אשר ישיג את החלק המבוקש. אך האם כך ירוץ ויזדרז לכל דבר שבקדושה? אך לעומת זאת יש אדם שהתעורר מאוחר והנה הוא עומד להחסיר חלק מן התפילה, לעיתים ימשיך בשלווה ולא יראה כל זריזות על מנת לחטוף כמה שאפשר. מידת הזריזות יכולה לתת לאדם מנוף בעבודת ה'. ר' אריה לוין זצ"ל הבין מעלתה של מידה זו ואף ידע ליישמה כהלכה. בספר "צדיק יסוד עולם" מסופר כי באחת השבתות ביקר ר' אריה בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים" כדי להתפלל עם אסירי ציון ולקרוא לפניהם בתורה. בתום התפילה ניגשו אליו כל האסירים כדי לברכו בברכת "שבת שלום", והוא, כדרכו, השיבם בלחיצת יד חזקה, בחיוך מלבב ובמאור פנים. כרגיל, היה ר' אריה שואלם אם יש "פנים חדשות" בקרבם, דהיינו, האם הובאו לכלא אסירים חדשים. לשאלתו, השיבוהו בחיוב ואמרו לו כי בפינת החדר הסמוך ישנו אדם רזה וצנום היושב תוהה ובוהה וממרמר בבכי כל הזמן. בר ר' אריה לבקרו, שאל לשלומו ולסיבת בכייתו. השיבו האסיר: "הכיצד לא אבכה? הלכתי לתומי ברחוב ולפתע תפסוני שוטרים בריטיים והשליכוני לכלא ואנכי חף מפשע, ולי הורים זקנים ותשושים שאינם יודעים כלל שנאסרתי ולבטח דואגים הם היכן נעלם בנם". ר' אריה ניסה לעודדו וביקשו שיחדל מלבכות, אף שאלו למקום מגורי הוריו. השיב האסיר כי הם מתגוררים במאה שערים שליד העיר רחובות וכי אי שמות לרחובות. יכול הוא לתאר לר' אריה את סמטאות שכונתו, שכונת "שעריים", ונקב בשמות הוריו. לחיץ ר' אריה את ידו והשיבו "הסר דאגה מלי בך וה' יהיה בעזרך!" משנפרד ר' אריה מהאסירים, ניגשו האסירים לתימני בודד זה ושאלוהו "מה שוחח עימך ר' אריה ומה אמר לך?" השיבם האסיר דברים כהוויתם. חבריו למאסר נדו בראשם והיו שאמרו לו כי ברכה לבטלה בירכו הרב, שהרי עד צאת השבת ישכח ר' אריה את שם הוריו ואת מענם. קל לשער מה גדלה השתוממותם של האסירים בראותם למחרת היום זוג תימנים קשישים המשרכים דרכם בחצר הכלא בבואם לבקר את בנם. התברר כי מיד עם צאת השבת עשה ר' אריה את דרכו לרחובות וטרח טרחה מרובה כדי למצוא את הורי האסיר ולגלות את אוזנם כי ביקר את בנם ואל להם לחשוב כי נעלמו עקבותיו. ואכן כך, הבינו רבותינו זריזות מה היא. הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק ו) בביאור מידת הזריזות כותב "ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ומתגבר ויזדרז שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו ודאי הוא שלא יצליח". והא מה שאמר התנא (אבות ד) "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2011 21:14 |
|
| |
התנדבות וחובה בעבודת ה´
התורה לא רק ממליצה לנו להתנדב אלא מזרזרת אותנו למעשה ההתנדבות, ויש לזה סיבה
בספר שמות אנו מוצאים כמה פעמים את ההתנדבות, כך במעמד הר סיני שישראל מקדימים נעשה לנשמע, וכך בהקמת המשכן ככתוב: "מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". ואילו בספר ויקרא לא זו בלבד שאין מסתפקים בעשיית מצוות בחובה אלא מוסיפים שם את ה"צו", שהוא זירוז מיד ולדורות. את ההבדל ניתן להבין בדברי דוד המלך האומר: "מי יעלה בהר ה" ומי יקום במקום קדשו".
האמירה הזו מציינת שני שלבים בדרך חייו של האדם: השלב הראשון הוא העלייה אל ההר, שהוא שלב של סלילת דרך חדשה, בדרך לכיבוש ההר. המעשים שבשלב הזה הם מעשים חדשים שהאדם לא נתנסה בהם קודם לכן, מעשים שיש בהם ראשוניות והם מושכים את האדם. מה שאין כן השלב השני, לאחר שהתמקם האדם במקום הקודש, שהחיים הפכו לשגרתיים שאין בהם חידוש, כשהכל כבר מאורגן וכל דבר בא על מקומו, בשלב הזה של החיים אין אמנם הקשיים של הראשוניות, אבל למעשה יש בהם קושי אחר גדול יותר, והוא הקושי של ההתנהלות בשגרת החיים האפורים. ולכן הקדים דוד: "מי יעלה בהר ה"", מפני שלא כל אחד זוכה להיות חלוץ המפלס את הדרך אל ההר, אבל יש כאן מעשה חד פעמי, כי לאחר שהאדם העפיל לפסגת ההר נסתיימה המשימה. ואז באה המשימה הקשה יותר: "ומי יקום במקום קדשו", מי מסוגל להתמיד בחיים השגרתיים של הקדושה
בקבלת התורה שבמעמד הר סיני, שהיתה אירוע חד פעמי, התנדבו ישראל ואמרו: "נעשה ונשמע" אבל לגבי הקיום השוטף של התורה לא הסתפקו בהסכמת העם אלא היה צורך לכפות עליהם את ההר כגיגית. דבר דומה אנו מוצאים גם במלאכת הקמת המשכן, שגם בו בתחילה פעלה האומה מכוח ההתנדבות ככתוב: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו". מה שאין כן לגבי הפעילות השוטפת של העבודה לאחר הקמת המשכן, כאן לא סמכה התורה על התנדבות הלב, אלא הטילה אותה עלינו בחובה ובמצוה. דבר זה אנו רואים במצות "מחצית השקל", המיועדת להחזקה השוטפת של המקדש, שעליה נאמר: "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה" (רמב"ם, הל" שקלים, פ"א ה"א) והחובה הזו כוללת את כולם: "הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים" (שם ה"ז). וכך גם לגבי העבודה השוטפת לאחר הקמת המשכן שאין מסתפקים בהתנדבות אלא נאמר בה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר", שהציווי הזה מכוון לשלושה דברים בפרשתנו: א. תורת העולה ב. תרומת הדשן ג. אש התמיד.
למה דווקא שלושה אלו? כי בכל אחד מהשלושה קיימת סיבה העלולה לרפות את הכהנים בעבודתם. קרבן העולה, כיוון שהוא כולו כליל לה" ואין הכהן מקבל בהקרבתו תגמול כפי שיש לו בקרבנות אחרים. יש חשש שהכהנים יעדיפו לעסוק בקרבנות האחרים, ולכן צריכים לחייב ולזרז את הכהנים לעסוק בקרבן העולה. כמו כן "תרומת הדשן", שהיא סילוק הפסולת המצטברת על גבי המזבח, גם כאן מי מוכן "לעבוד בזבל", ויש חשש שהכהנים ישתמטו מעבודת סילוק הדשן על כן צריך לזרזם גם כאן. הוא הדין גם במצות "אש התמיד", שהיא עבודה החוזרת על עצמה בקביעות מדי יום ביומו, גם כאן יש חשש שפעולה תמידית ושגרתית אין עליה קופצים, ועל כן גם היא צריכה זירוז, מפני שאין האדם מתעורר אליה מעצמו. בסיכום ניתן לומר: מעמד הר סיני והקמת המשכן, שהיו מעשה ראשוני וחד פעמי, הם בבחינת "מי יעלה בהר ה"", שהאדם מתעורר לעשותם אפילו בהתנדבות. ואילו העבודות הקבועות שבמשכן, שהן תמידיות ושגרתיות הן בבחינת "מי יקום במקום קדשו", שבהן אי אפשר לסמוך על ההתנדבות אלא יש לחייבן בצו ולזרז את העושים מיד ולדורות
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2011 21:18 |
|
| |
פרשת צו זכור - להבין את דברי הקרבנות
פתחנו את ספר "ויקרא" בתורת הקרבנות. נושא זה שהוא מרכזי בתורה, תרתי משמע, גם במיקומו, לא קל להבנה, ובמיוחד בימינו. רבותינו הקדמונים עסקו רבות בביאור העניין. לא נוכל שלא לגעת בלב הענין, וכדי לצאת ידי חובה, ניגע בגישות היסודיות [1], ונסתייע מדבריו המחכימים של בוגרינו היקר ר' יואב פלדמן (בוגר שבט "נריה"), שחותם בשבוע זה שנתיים של דברי תורה קבועים מדי שבוע, ואשרינו שזכינו לקרוא מדבריו, ונתקיים בנו דברי רבי חנינא: "ומתלמידי יותר מכולם"-
א. תורת הקרבנות:
הרמב"ן בהקדמתו לספר עומד על אופיו של הספר ואלו דבריו:
"הספר הזה הוא תורת כהנים והלוים יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן כי כאשר היה ספר אחד בענין הגלות והגאולה ממנו והשלימו בענין אהל מועד וכבוד השם אשר מלא את המשכן, צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן, שיהו הקרבנות כפרה להן ולא יגרמו העונות לסלק השכינה ..."- ספר ויקרא הוא המשכו של ספר שמות. ספר שמות הוא ספר הגלות והגאולה ושיאו הוא בהקמת המשכן והשראת השכינה בו. ספר ויקרא עוסק בתורת הכהנים והקרבנות, כדי לשמר את הקדושה והשכינה ולהימנע מן הטומאה ובכך גורמים לשכינה שתשכון בישראל באופן קבוע.ספר ויקרא מעלה את תפקידו הכפול של המשכן,מצד אחד מטרתו של המשכן הוא מקום ההתגלות עם משה רבינו כפי שראינו בפרשת תרומה:"וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"המשכן גם משמש בתפקיד נוסף והוא מקום העבודה דהיינו עבודת הקרבנות הנעשית על ידי אהרן ובניו. תפקיד העבודה של אהרן ובניו משלים את התפקיד הראשון של המשכן -ההתגלות והדיבור למשה. פן ההתגלות הוא מלמעלה למטה הקב"ה מוסר את דברו אל העם דרך משה רבינו, ספר ויקרא מציג את הצד השני בו העם מתקרב אל האלוהים על ידי מעשה הקרבנות.
הרמב"ם במורה נבוכים מסביר את טעם הקרבנות ואלו דבריו, (כפי שמביאם הרמב"ן):
"ואמר הרב במורה הנבוכים (ג , מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך"
הרמב"ם רואה בהקרבת קרבנות אמצעי חינוכי ותיקון נפשי של מידות פגומות. כיון שבתרבות האלילית העריצו את הבהמות ואף ראו בהם כאלים ממש כדי להוציא ממחשבה זרה זו הקב"ה ציווה עלינו להקריב את הבהמות לקב"ה ובכך לבטא את אמונתנו בקב"ה וכפירתנו באלילות. גישה זו אופיינית לרמב"ם הרואה את מטרת כלל המצוות כדי להוציא מאיתנו מחשבת ע"ז (חלק שלישי במורה נבוכים).
הרמב"ן בפרשתנו דוחה את דברי הרמב"ם ומקשה עליו מספר קושיות, וביניהן:
1.על הקרבנות נאמר "אשה ריח ניחוח לה'" אם כך, יש להם תפקיד חיובי חשוב ולא רק להוציא ממחשבת ע"ז?
2.תורת הקרבנות קדומה לענייני הע"ז: נח בצאתו מן התיבה הקריב קרבן, ולמרות ש "אין בעולם כשדי או מצרי", וקדם לו הבל "ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל"?
מפאת קושיות אלו הרמב"ן מציע גישה אחרת בהבנת ענייני הקרבנות ואלו דבריו: "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה"
מטרת הקרבן לפי גישת הרמב"ן היא התקרבות האדם אל הקב"ה. תהליך הבאת הקרבן מקביל למעשי בני אדם- סמיכת הידיים על הקרבן כנגד מעשה האדם,הוידוי כנגד הדיבור שרפת אברי הקרבן כנגד המחשבה והתאווה. כל המעשים הללו באים להחדיר באדם את ההכרה שהוא היה אמור לעלות על המזבח לכפר על נפשו והקרבן הוא רק תמורה לכך. באופן זה האדם מתקרב לקב"ה ומתקן את דרכיו.
פרופ. נחמה ליבוביץ' מעירה, כי הרמב"ן פותח את הסברו במילים: "ויותר ראוי לשמוע הטעם..." ונראה בבירור שאין זו דעתו, אלא טובה תשובה זו בעיניו מדברי הרמב"ם, ואילו את הטעם האמיתי אפשר להסביר רק על פי תורת הנסתר [2].
וביחס לשיטת הרמב"ם: ראשית חשוב לציין, שהוא עצמו, בסוף הלכות מעילה (פ"ח ה"ח) כותב:
וכל הקרבנות כולן, מכלל החוקים הן. לפיכך אמרו חכמים שאף על עבודת הקרבנות, העולם עומד-שבעשיית החוקים והמשפטים, זוכין הישרים לחיי העולם הבא; והקדימה תורה ציווייה על החוקים, שנאמר "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה). - ולכל אלו החושבים כי טעם העבודה זרה אינו שייך בימינו (וגם על כך ניתן להתווכח), הרי שיש לדעת שחוקים הן גזירות הבורא,איננו מבינים כלל את טעמן וממילא אין לשנותם.
האברבנאל, ברצותו להגן על דעת הרמב"ם,טוען כי מקור דבריו במדרש בויקרא רבה (כב,ח) : רבי פנחס בשם ר' לוי אומר: משל לבן מלך שלבו היה גס עליו, והוא למוד לאכול נבלות וטרפות. אמר המלך: "יאכלם על שולחני תדיר, ומעצמו הוא נוזר". כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה, והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים באיסור... ופורעניות באות עליהם, אמר הקב"ה: יהיו מקריבים קרבנותיהם לפני באוהל מועד, והם נפרשים מעבודה זרה..." ר' דוד הופמן, (בהקדמתו לפירושו לספר ויקרא) מעיר שיש לתמוה על גרסה זו, ולפיה המדרש משווה את עבודת הקרבנות בבית המקדש לאכילת נבילות וטריפות על שולחן המלך. וגם אין הגיון בדברי המשל- שהרי אם המלך רוצה להרחיקו מאכילת נבילות וטריפות , הן לא יתן לו לאוכלם על שולחן המלך? הוא מביא שגירסה זו שגויה, ומצא גירסא שונה ונכונה יותר במדרש (וגם ב"ילקוט שמעוני, תקע"ט), וכך נאמר בה:
"משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למוד לאכול נבילות וטריפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני, ומעצמו הוא גדור... - כדי להרחיק את בנו מאכילת הנבילות, הוא מזמינו לאכול משולחן המלך, ולא שיהא שם אוכל את מאכליו.
נסיים סקירה זו, בהערה של ה"משך חכמה" המנסה לחבר בין השיטות החלוקות:
הקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות: המורה אמר כי הוא להרחיק לב האדם מעבודה זרה. והרמב"ן (ויקרא א, ט) וסייעתו אמרו כי הוא לקרב כל הכוחות העולמות. והוא ענין עלעקטרי רוחני, אשר בפעולות הכהן עשה גבוהות בעולמות שונים כידוע. ואולי יש להכריע, כי קרבנות במה הם רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עם ישראל, לכן צוה כי יקטירו לשם שמים. לא כן קרבנות בית המקדש - המה ודאי לקרב העולמות ולחבר דודים...[3]
המשך חכמה טוען שיש לחלק בין מקומות עבודת ה': בשעת היתר הבמות, הקרבנות נועדו למנוע מן האדם את מחשבת הע"ז כדברי הרמב"ם, דהיינו צורך של מניעה בלבד . אך בבית המקדש וודאי שהקרבנות הם לכתחילה ונועדו לקרב את האדם אל הקב"ה.
א
ב. מה בין "ויקרא" ל"צו"?
חלקה הראשון של הפרשה עוסק במעשה הקרבנות, וישנו כאן מעין "שידור חוזר" לפרשת "ויקרא", בשינויים, לתורת הקרבנות. השאלה הברורה היא: לשם מה הכפילות, ומדוע לחזור פעם נוספת על תורת הקרבנות? וכמובן, מה טעם בשינויים? ננסה לעמוד על חלק מההבדלים שבין פרשיות "ויקרא" ו"צו", ולבחון את המשמעות של הבדלים אלו:
ההבדל הבולט ביותר בין הפרשות הוא סדר הקרבנות. בפרשת ויקרא, מתארת התורה את הקרבנות לפני הסדר הבא: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. לעומת זאת, בפרשת צו סדר הקרבנות הוא: עולה, מנחה חטאת, אשם ושלמים.
הבדל נוסף הקיים בין שתי הפרשיות מתייחס לפרטי דיני הבאתם. בדרך כלל, אין דינים המובאים בשתי הפרשיות, וכל פרט מדיני הקרבנות מופיע באחת הפרשיות בלבד. חלוקה זו מעלה בפנינו שאלה כפולה: ראשית - מדוע הדינים חולקו כפי שחולקו; ושנית - מדוע חלק מהדינים הוזכרו בשתי הפרשיות. כדוגמא לדברינו ניטול את שחיטת הקרבן: שחיטת החטאת מוזכרת בשתי הפרשיות, שחיטת העולה מוזכרת בפרשת ויקרא בלבד, ואילו שחיטת האשם מופיעה רק בפרשת צו.
כדי לעמוד על ההבדל היסודי בין פרשיות ויקרא וצו, ההבדל שכל שאר ההבדלים נובעים ממנו, ניזכר בפתיחת שתי הפרשיות. פרשת ויקרא פותחת בדיבור אל בני ישראל:
"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם - אדם כי יקריב מכם קרבן לה'...". (ויקרא א', א-ב)
פרשת צו, לעומת זאת, פותחת בדברים אל אהרן ובניו:
"וידבר ה' אל משה לאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר - זאת תורת העֹלה...".(ויקרא ו', א-ב)
הבדל זה מהווה קו מנחה ליחס שבין שתי הפרשיות. בפרשת ויקרא, הקרבנות מתוארים מנקודת מבטו של האדם המביא אותם. בפרשת צו, לעומת זאת, מתוארים הקרבנות מזווית הראייה של המקדש ושל הכוהנים.
כמובן, אין אנו טוענים שהכוהנים אינם מוזכרים בפרשת ויקרא או שהמקריב אינו מוזכר בפרשת צו. הקרבן מהווה צומת, שבו נפגשים האדם המביא את הקרבן, הכוהן המקריב אותו ובית המקדש. לכן, ניתן להתבונן עליו משתי נקודות מבט, המשלימות זו את זו. ראשית - הקרבן הוא מתנת האדם לקב"ה, ולכן משקף את האדם. מאידך - הקרבן מוקרב בביתו של ה', ולכן צריך לסור למשמעת כללי הבאת הקרבנות של המקדש. בהשוואה למתנה הניתנת למלך - ברור שהמתנה משקפת גם את הנותן וגם את המקבל. חקלאי יביא כמתנה את פירות אדמתו ורועה צאן יביא את בכורות צאנו ואת חלביהן; אולם שניהם כאחד ייאלצו לעמוד בקריטריונים של המתנות המוגשות לפני שולחנו של המלך.
פרשת ויקרא מתארת את הקרבן מנקודת המבט של המקריב. השאלה המרכזית היא: כיצד יכול האדם להבטיח שקרבנו יתקבל ע"י ה' ? לשם כך, עליו לשחוט את הקרבן, לזרוק את דמו ולהקריב אותו. מסיבה צדדית, האדם אינו יכול לזרוק את דם הקרבן, ולכן הכוהנים מבצעים זאת עבורו. פרשת צו, לעומת זאת, מתארת את הקרבן מנקודת המבט של המקדש. כאן, השאלה המרכזית היא: כיצד יש לנהוג בקרבנות המובאים למקדש ללא קשר לזהות המביא אותם?
כעת, יכולים אנו להבין מדוע שינתה התורה את סדר הקרבנות בשתי הפרשיות. בפרשת ויקרא - כאשר הקרבנות מוצגים מנקודת מבטו של המביא - מחלקת התורה בין קרבנות הנדבה לבין קרבנות החובה: העולה, המנחה והשלמים הם קרבנות הנדבה, ואילו החטאת והאשם הם קרבנות החובה (הסידור הפנימי בכל קבוצה נעשה על פי חשיבות הקרבן). בפרשת צו, הקרבנות מוצגים מנקודת מבטו של המקדש, ולכן מסודרים לפי סדר קדושה יורד: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים (שהם קדשים קלים).
ספר ויקרא הלא כשמו כן הוא- " תורת כוהנים", אך דווקא תורת הקרבנות פותחת באדם המקריב מישראל. בכך התורה רוצה ללמד אותנו כי עם ישראל הוא העיקר והכהנים עם כל חשיבותם נועדו לשמש את העם. ישנן דתות שהכהנים והמשמשים בקודש הופכים לעיקר, ולדעתם , החיבור האלוקי נוצר רק עם השכבה המכובדת הזו. היהדות רואה את כל העם כעיקר. בהמשך הספר נקרא: "...דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו..."- הקדושה היא נחלת הכלל, וזו משימת הכהנים: להיות שליחים נאמנים ולחבר ולקרב את העם כולו לאביו שבשמים.
(הדברים לקוחים משעורו של הרב שפיגלמן מ"הר עציון" וכדאי לעיין בדבריו בהרחבה).
להשלמת הדברים נצרף מדבריו של הרב גרוסמן , שאף הוא עוסק בהשוואת הפרשיות , אך מדגיש ענין נוסף, ובסופו של דבר מסקנתו דומה:
ההבדל הבולט ביותר בין שתי הרשימות קשור במיקום השלמים, אשר הופיעו בסמוך לעולה ולנדבה ברשימת "ויקרא", ועברו לסוף הרשימה (לאחר קורבנות החובה - חטאת ואשם)- ב"צו".
מעבר להבדל ברור זה, ברשימה המופיעה בצו ישנו חידוש של קורבן מנחת חובה לכהן "ביום המשח אתו". חידוש זה מופיע בתוך מסגרת של צו מיוחד בפני עצמו למשה ("וידבר ה' אל משה לאמר"), דבר שנותן את התחושה כי יש כאן חריגה מהרשימה העקרונית.
עלינו לברר, מדוע השלמים מופיעים בסיום הרשימה, ומדוע החריגה אודות מנחת כהן מופיע דווקא ברשימה זו, ולא כחלק מרשימת המנחות המורחבת המופיע בפרשת ויקרא.
בשביל להבין את סדר הרשימה בצו (וממילא את מיקום השלמים) יש לראות את הפן המיוחד העיקרי שמדגיש הכתוב לכל אורך הרשימה והיא אכילת הקורבן.
הרשימה פותחת בקורבן עולה, שם אין אכילה של בשר ודם, וכל הקורבן עולה כליל על המזבח. לאחר העולה עובר הכתוב למנחה, שם מודגש: והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, מצות תאכל במקום קדש, בחצר אהל מועד יאכלוה. לא תאפה חמץ, חלקם נתתי אתה מאשי... כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדרתיכם" (ו', ח-יא)...אכילה זו הוזכרה כבדרך אגב ובקיצור בפרשת ויקרא (ב', ג), וכאן דין זה מורחב (כיצד יש לאכול, היכן יש לאכול וכו').
לאחר המנחה עובר הכתוב לדין החטאת, וגם כאן, כבר בפתח הציווי מופיע עניין האכילה, וענין זה אף מסיים יחידה זו, כך שלפנינו מסגרת לקורבן החטאת, שעניינו - האכילה:
בתחילה:"הכהן המחטא אתה יאכלנה, במקום קדש תאכל, בחצר אהל מועד" (ו', יט)
ובסיום:"כל זכר בכהנים יאכל אתה קדש קדשים הוא. וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, באש תשרף" (ו', כב-כג).
הדגשה דומה קיימת מיד בהמשך גם באשם:
"כל זכר בכהנים יאכלנו, במקום קדש יאכל קדש קדשים הוא. כחטאת כאשם, תורה אחת להם. הכהן אשר יכפר בו, לו יהיה" (ז', ו-ז). כאן, הכתוב עצמו רומז לנו מדוע האשם מופיע בסמיכות לחטאת, שהרי דין אחד להם, ודין משותף זה הינו אכילת הכהנים לצד אכילת המזבח.
לאחר כל אלו עובר הכתוב לשלמים. כאן ישנו דין מחודש בהקשר אכילת הקורבן, שהרי בצד אכילת המזבח ואכילת הכהן, מצטרפים גם הבעלים ואוכלים גם הם:
"והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה. ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל (על ידי הבעלים), לא יניח ממנו עד בקר" (ז', יד-טו).
אם אמנם הדגש החדש המופיע בצו הוא עניין האכילה, הרי שברור מדוע שלמים מופיע בסוף הרשימה. תחילה מופיע קורבן העולה כליל על גבי המזבח (עולה), לאחר מכן הקורבנות בהם לכהנים ניתן חלק (מנחה, חטאת ואשם) ולבסוף מופיע אותו קורבן חריג שאף הבעלים אוכלים ממנו (שלמים).
מדוע הרשימה בפרשת צו מדגישה את עניין האכילה, ואילו הרשימה בפרשת ויקרא כמעט ומתעלמת מעניין זה?
דבר זה קשור ככל הנראה, למטרת שתי הרשימות, או מדויק יותר לומר, להפניה שלהן. וכפי שהסברנו לעיל: הרשימה בפרשת ויקרא פותחת ב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". רשימה זו נאמרת לבני ישראל, וממילא היא נאמרת מנקודת מבטם. לעומת זאת, רשימת הקורבנות בצו פותחת ב: "צו את אהרן ואת בניו". כלומר, רשימה זו נאמרת לכהנים ומתוך נקודת מבטם. לאורך כל דיני הקורבנות בשתי הפרשות בולט בן השיח השונה, העומד מול משה בדבריו: ב"ויקרא" בן השיח הכללי הוא האדם מישראל המבקש להביא קורבן, ואילו ב"צו"- שומע הצו הוא הכהן, וכשכעובר הכתוב לדון במעשי מביא הקורבן (מישראל) הוא מציין זאת במפורש, שהרי נושא המשפט משתנה.
לאור זאת ברור מדוע יש הבדל בסיבה השונה המכוננת את שתי הרשימות. בפרשה שלנו, בה האדם הישראלי ניצב במוקד, ההבדל הברור הוא בין קורבן נדבה לקורבן חובה. מבחינת עולמו של מביא הקורבן, אלו שתי חוויות שונות לחלוטין, וכל ההגעה שלו לבית ה' משתנה לאור הסיבה שבעטיה הוא מביא קורבן. אולם, הבדל זה כמעט ואינו רלוונטי לכהן העובד בבית המקדש!
מלאכת הקרבת הקורבן אינה מושפעת באופן ישיר מסיבת הבאתו. בין אם מדובר בעולת נדבה שמביא אדם זה או אחר, ובין אם מדובר בעולת חובה, הכהן צריך להפשיט את הבהמה, לחתוך אותה לנתחיה, להעלות את האימורים על גבי המזבח וכו'. מבחינתו של הכהן העובד, דבר משמעותי יותר הוא אכילת הקורבן. כלומר, הבדל גדול יש מבחינתו של הכהן (הן מעשי והן חוויתי) אם מדובר בעולה, בה אין לו חלק באכילתה ובין קורבנות בהם הוא שותף למזבח ואוכל גם הוא, ובין שלמים העושים שלום בעולם, וכל המשתתפים סועדים מבשר הקורבן.
בגלל שרשימת "צו" מתמקדת בכהנים, אנו מבינים גם מדוע לפתע "נזכר" הכתוב ומוסיף לרשימת המנחות את המנחה המיוחדת לכהן המתקדש. מנחה זו אינה יכולה להופיע בתחילת הספר, בפרשת ויקרא, שם המוקד הוא ישראל, אך מתאים שתופיע מנחת כהן זו ברשימה שב"צו" הנאמרת לכהנים, ומתמקדת בהם.
כהצהרת כוונות ברורה, פותח הספר - המתמקד בכהנים - דווקא בנקודת מבטו של האדם המבקש להקריב קורבן. הכהנים הם אמנם "שלוחי דרחמנא" (שליחי ה' מול העם), אך הם גם "שלוחי דידן" (שלוחי ישראל מול ה').
כך פותח הספר וכך הוא גם מסיים. החצי השני של הספר מדגיש כי קדושה שורה בישראל מעבר למקום המקדש. גם קדושת הזמן (פרשת המועדות) וגם קדושת המקום (בעיקר פרשות 'בהר-בחוקותי', הדנות בהלכות שמיטה ויובל) חורגות מעבר לתחומי המקדש, ופונים אל כל יהודי באשר הוא.
מסגרת הספר, העוסק בכהנים, היא זיקתו של האדם הישראלי הפשוט לעולם הקדושה, וגם אם הכהנים ניצבים במרכזו של הספר, הרי שכל תכליתם היא לקרב בין ה' ובין עמו ישראל.
ונברך, שאכן נזכה לראות כהנים בעבודתם, ועבודת הפסח בחודש הבאה , לא תהיה עיקרה בנקיונות, אלא בעליה לרגל ובהתקרבות להקב"ה דרך עבודת הקרבנות. ובינתיים, נאלץ להסתפק בתחליף- בתפילה שגם בכוחה לקרב.
ב. הקדשת הכהנים והמזבח:
בפרשיות המשכן עסקנו בתפקידו הכפול של המשכן- מצד אחד כמקום השראת השכינה ודבור עם משה, ומצד שני, כמקום התקרבות האדם לבורא בהבאת הקרבנות, וזאת על ידי אהרון ובניו הכהנים.
אך למרות השוני בין התפקידים, הם מתחברים יחדיו לקישור בין עם ישראל לאביהם שבשמים, וממשיכים את מעמד הר סיני כפי שהסברנו בשבוע שעבר. למרות שעיקרו של הספר עוסק במעשה האדם, שהרי לנו נכתבו הדברים, הרי שהספר פותח דווקא במילים "ויקרא אל משה"- המעשה הוא של אהרון ובניו , אך בכך זוכה למשה כנציג העם להתגלות ולכניסה פנימה.
ראינו גם כי בשל התפקיד הכפול של המשכן, ישנן שני ציווים על קידוש והכנת המבנה לתפקיד- האחת בפרשת "תצווה" שם הכהנים והמזבח במרכז. לאחר קידוש הכהנים לתפקידם מסיימת התורה: (פרק כט):
לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם:
(לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:
(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ:
ובהמשך הפרק:
(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:
(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:
(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
מבין כל הכלים, רק המזבח מוזכר ככלי המתקדש, אך המגמה היא השראת השכינה, ולא רק למשה אלא לבני ישראל.
אך ישנה הקדשה נוספת שנזכרה בסוף הספר, והיא הקדשת המשכן, בפרק מ:
(ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:
(י) וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים:
(יא) וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ:
(יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:
(יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:
(יד) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת:
(טו) וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
אמנם גם כאן מוזכרת משיחת הכהנים ומשיחת המזבח, אך יחד עם כל הכלים (ואפילו לאחריהם).
והנה בפרשתנו פרשת "צו" הגענו לביצוע עצמו-בפרק ח:
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:
ורש"י מעיר: קח את אהרן - פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה:
ואם כן אנו עוסקים באותה הקדשה שנצטוו עליה בספר שמות. וגם כאן מוזכרת משיחת הכלים- והפעם דגש על המזבח, עליו מזים שבע פעמים, דבר שלא הוזכר בפרשת "פקודי".
(י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
(יא) וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם:
(יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:
ואמנם נחלקו רש"י והרמב"ן מתי ארע הדבר, ולדעת הרמב"ן רק לאחר ראש חודש, אך גם הוא סובר שזהו הציווי שנצטווה ב"תצווה" וכדבריו:
...ואחר כן אמר לו קח את אהרן ואת בניו אתו, לזרז אותו בשעת מעשה במה שאמר לו מתחלה (שמות כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו', והוסיף לו בכאן, ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, שיעשה במעמד כלם, שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו:
[1] כדאי מאד לעיין בספרה של פרופ. נחמה לייבוביץ' לספר "ויקרא" המקדישה שני פרקים לנושא זה. 2] כך גם נוהג בענין חטאו של משה (במדבר כ,א). גם שם מתקיף את דעתו של הרמב"ם, וממשיך: "והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל". גם שם לבסוף קובע: "והאמת, כי העניין סוד גדול מסתרי התורה...,.
[3] ומוסיף עוד בדבריו: ומצאתי אחרי זה בדברי רלב"ג בתועליותיו (במלכים) על קרא ד"רק בבמות הוא מזבח ומקטיר" (מלכים - א, ג, ג) - שאף שהיו מותרות אין בהם כונה עצמית, יעויין שם. ומקור לזה הא דתנן ריש פרק פרת חטאת (זבחים קיג, א): אין ריח ניחוח בבמה קטנה. הרי דקדשי במה אינם לריח ניחוח.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2011 21:19 |
|
| |
פרשת צו - הרמב"ם והקרבנות: מבט נוסף וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר:
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה..."
ויקרא ו', א-ב
בפגישתנו הראשונה עם מושג הקרבת בעלי החיים בספר ויקרא[1] צללנו לעומק גישותיהם של הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם הסביר בספרו מורה נבוכים כי מטרת הציווי על הקרבנות היתה להרחיק את בני ישראל מעבודת האלילים. הרי הם יצאו זה עתה ממצרים, ואך טבעי היה שנפשם תהיה קשורה בעבותות בפולחן הקורבנות של העולם האלילי. כה רגילים היו לבהמות הזבוחות ולניחוח הקטורת, עד שכאשר הגיע הזמן להציג בפניהם דגם חדש של עבודת א־לוהים היה צורך להציב דגם זה על אדני השיטה המצרית המוכרת:
לפי שאי אפשר לצאת מן הקצה אל הקצה הנגדי בבת אחת... לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם שהוא נינוח תמיד במורגל...
ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמִתות, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה.
מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק לב (תרגום הרב יוסף קאפח)
פרשנות אחרת לעמדתו של הרמב"ם נוכל אולי לחלץ מקטע מפתיע המופיע בתלמוד הבבלי במסכת יומא (סט ע"ב). מסופר שם שבימי עזרא הסופר זעקו היהודים לקב"ה על כך שיֵצֶר עבודת הכוכבים החריב את המקדש, שרף את ההיכל, הרג את כל הצדיקים, הגלה את ישראל מארצם - וכמו כדי לזרות מלח על הפצעים "עדיין מרקד בינן [בינינו]". הם ביקשו שהוא ייעקר. הקב"ה נענה לבקשתם, ולאחר שישבו ישראל בתענית שלושה ימים ושלושה לילות הִרשה להם להכריתו. ומהו אותו דבר שהכריתוּ? "נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קודשי הקודשים" [יצא בדמות אריה של אש מבית קודשי הקודשים]. איזה תיאור משונה ליצר העבודה הזרה: אריה של אש היוצא מקודש הקודשים!
פרשן האגדה הנודע הרב שמואל אידלש (1555-1631), הלא הוא המהרש"א, הוטרד כנראה אף הוא מן הקושי. כיצד הוצמד ליצר הרע הזה דימוי חיובי כל כך? בפירושו לאגדה זו הזכיר המהרש"א שאריה הוא מזלו של חודש אב, חודש החורבן. ואכן, בית המקדש הראשון נחרב בראש ובראשונה בשל העבודה הזרה ששטפה את ממלכת יהודה.
גם רבי צדוק הכהן מלובלין, מגדולי החסידות, תהה על האגדה שלפנינו. ככלות הכול, האריה הוא סמל יהודי נכבד. הוא מייצג את תפארתו של יהודה. בברכת יעקב לבניו מזוהה יהודה עם האריה לא פחות משלוש פעמים:
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה; מִטֶּרֶף, בְּנִי, עָלִיתָ. כָּרַע, רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ?
בראשית מ"ט, ט
פני האריה הם גם צד אחד מהפנים של חיות המרכבה בחזונו של יחזקאל (א', י). ולעתים קרובות רקומים אריות על פרוכות של ארונות קודש.
לא פחות מכך, מטריד גם המקום שבחרה אותה אגדה תלמודית לשכן בו את אריה האש, יצר העבודה הזרה: קודש הקודשים!
לדברי רבי צדוק, זה בדיוק מה שרצתה הגמרא לומר: כל רכיביה של הבריאה, ואפילו העבודה הזרה, שואבים מן הקודש. אם נסקור את פנתיאון האלים של העולם העתיק - השמש והירח, גבורתו של הרקולס, עצמתו של זאוס ויופיה של אפרודיטה - נמצא שכולם משקפים היבטים של העולם הגשמי ושל היצרים הפשוטים; היבטים שעמדו אז - ועומדים גם בעצם ימינו אלה - בבסיס עולמו של האדם.
דרך אפשרית אחת להתמודד עם קיומו של הגשמי והיצרי היא הפרישות. האדם הפרוש סולד מן היסודות הללו בחייו ומנסה לעקרם. הוא חושש כי כל שמץ של גשמיות שיישאר בו עלול לדרדר אותו לכדי התמכרות בלתי נשלטת לדחפיו. אולם דרך זו, השוללת את הגשמיות, לא היתה אף פעם דרכה של היהדות. הקב"ה לא ברא אותנו כנשמות נטולות גוף או כשכלים נבדלים. יש בקיומנו צד גשמי, וכיוון שא־לוהים הוא שבראוֹ, חייב להיות לו ערך. האתגר שבפנינו הוא לכוון - או לעַדן - את יצרינו כראוי, להחשיבם כאמצעים ולא כמטרות, לא להתכחש להם אך גם לא לסגוד להם, אלא להשתמש בהם בעבודת ה'.
רבי צדוק חוזר על הרעיון הזה בכמה מקומות, למשל, הוא משבח את החשק, ומראה ששלמה בשיר השירים מעלה חשק לנשים לחשק לקדושה (פרי צדיק רמט, דברי סופרים לח).
ושמא זו כוונתם העמוקה של דברי הרמב"ם. ביוצאם מארץ מצרים היו עדיין בני ישראל טבועים בחותמה של עבודת הגילולים המצרית, זו שסגדה לכוחות טבע ובראשם השמש ובעלי־החיים, וראתה בהם אלים. על פי הרמב"ם, ספר ויקרא מתעד את תיעולה של האנרגיה הדתית הזו בידי הקב"ה: הוא מספר כיצד לימד ה' את בני ישראל לבנות משכן כדי לעָבדו, לקדש את הכוח המיני על ידי יציקתו לתוך מסגרת הנישואין והמשפחה, ולהשתמש בכוחותיהם הגשמיים כדי ליצור חברה שהיא ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
מה שהיה נכון כשבני ישראל יצאו ממצרים לא איבד מנכונותו בימינו, ונראה שהוא יישאר נכון תמיד. השקפתו של הרמב"ם על הקרבת בעלי־חיים, שזהו אמצעי לגמול את בני ישראל מהנטיות שהוטבעו בהם במצרים, נוגעת כמדומה לא רק לדור ההוא. גם אנחנו זקוקים להוראות שיכוונו אותנו כיצד לעדן את הדחפים והתשוקות שלנו ולתעל אותם לעבודת ה', א־לוהי הדין והרחמים.
רמז לכך אפשר למצוא בהמשכה של אותה אגדה תלמודית שהזכרנו. לאחר שיצר העבודה הזרה הוכנע, ביקשו בני אותו הדור להכניע גם את "יצרא דעבירה", כלומר יצר העריות. הזהיר אותם בחכמתו הנביא (זכריה, על פי רש"י): "חזו דאי קטליתו ליה לההוא, כליא עלמא" [ראו: אם תהרגו אותו יִכלה העולם]. האגדה ממשיכה ומספרת שהם כלאו את יצר העריות למשך שלושה ימים, ובתום שלושה ימים אלה לא נמצאה שום ביצה בת יומה בכל ארץ ישראל: בהֶעדר יצר המין, בהֶעדר משיכה בין זכר לנקבה, אין הבריאה יכולה להתקיים. אכן, יצר הרע הוא ארי של אש שיכול לטמא ולהחריב ויכול גם לטהר ולקיים; הדבר תלוי באופן השימוש שלנו בכח־טבע זה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2011 21:23 |
|
| |
|
פרשת צו - אדם ניכר במה שהוא אוכל ובאיך שהוא אוכל |
|
* id="ieooui" classid="clsid:38481807-CA0E-42D2-BF39-B33AF135CC4D"><*
"דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.
כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה - אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ".
ויקרא י"א, ב-ג
דברים רבים מייחדים את היהודים משאר האומות. אחד המיוחדים שבהם הוא חוקי הכשרות. המונח העברי והיהודי 'כשר', חדר לשפה האנגלית אפילו מעבר להוראתו הפשוטה, הנוגעת לדברי מאכל המותרים על פי ההלכה היהודית, ובשימושו העכשווי הוראתו היא גם 'הגון' או 'ישר'. "Is it kosher?", שואל סוחר הנדל"ן הגוי את עוזרו שהציג לו זה עתה הזדמנות עסקית מפתה.
חוקי הכשרות מוצגים לראשונה בהרחבה בפרשת שמיני:
זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה - אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.
הפרשה ממשיכה וקובעת שמִן הדגים ייאכלו רק בעלי הסנפיר והקשקשת. ובנוגע לאכילת בשר, ישנם גם דיני השחיטה, החותרים בעיקרם להמתה מהירה וחסרת־כאב ככל האפשר של החיה, וכן תהליכי השריה המלחה והדחה של הבשר שנועדו להוציא ממנו את מרַב הדם קודם אכילתו ("כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא" - ויקרא י"ז, יד). ולבסוף, ישנו איסור אכילת בשר וחלב יחדיו ("לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" - שמות כ"ג, יט).
דיני הכשרות מעבירים את המסר שאכילת בשר אינה עניין פשוט מבחינה מוסרית, ושהיחס הבסיסי לבעלי החיים צריך להיות יחס של חמלה. נוסף על כך, למגבלות הללו, הקובעות ליהודי מה מותר לו לאכול, נודע תפקיד היסטורי חשוב בהגדרת הזהות היהודית. מנקודת מבט סוציולוגית, הדבקות בדיני הכשרות היתה אחד הגורמים העיקריים לכך שהיהודים, למרות פיזורם על פני ארבע כנפות תבל במשך כאלפיים שנה, המשיכו לחיות בקהילות משלהם. לא יהיה זה מוגזם לומר כי יותר מששמרו ישראל על הכשרות שמרה הכשרות על ישראל.
מעניינת העובדה שפרשת שמיני, הפרשה הראשונה העוסקת בהרחבה בחוקי הכשרות, היא הפרשה הראשונה הנקראת לאחר פסח (למעט בשנים מעוברות). אני רוצה לטעון, על בסיס רעיון המופיע בספרו של רבי צדוק הכהן מלובלין פרי צדיק (לחג הפסח, אות א), שלעובדה זו יש משמעות עמוקה.
אומרים שהיהודים הם עם שאוהב לאכול ולדבר. היכנסו ל'דינֶר' של ארגון יהודי כלשהו, לחגיגת בר־מצוה או לחתונה יהודית, ותיווכחו כמה נכון הדבר. בליל הסדר האכילה והדיבור אינן רק התנהגויות יהודיות טיפוסיות של ערב חגיגי, אלא הן מצוות היום: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא" את סיפור יציאת מצרים (שמות י"ג, ח); "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות י"ב, יח). ליל הסדר הוא אבי כל ה'דינֶרים' היהודיים.
ואכן, רק בליל הסדר אנו מברכים ברכה המוסבת על פעולת האכילה עצמה (מלבד עצם ההודיה על המזון שבברכות הנהנין): "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה", ובדומה "עַל אֲכִילַת מָרוֹר". וכך, פעם אחת בשנה, בליל הסדר, כל ישראל אומרים ברכות המקדשות את מעשה האכילה.
רבי צדוק הכהן, בעל הגישה הקבלית־חסידית, הסביר את טעם ההדגשה המיוחדת הניתנת על אכילה בברכות אלו, ברכות אכילת המצה והמרור, וכן בברכה נוספת שנאמרה בימי המקדש באכילת קרבן הפסח. לדבריו, זהו תיקון לחטאם של אדם וחוה בגן עדן, חטא אכילת הפרי האסור מעץ הדעת טוב ורע.
במה נשתנה האדם משאר בעלי החיים שהקב"ה ברא? ראשית, הוא היצור היחיד המדַבר (ראו אונקלוס לבראשית ב', ז). ושנית, רק האדם הוא היחיד המצֻוה. הציווי הא־לוהי על האדם החל כבר בגן עדן, וכבר שם הוא נצטווה על האכילה:
וַיְצַו ה' אֱ‑לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ...
בראשית ב', טז-יז
האוכל מייצג את כל תענוגות הגוף; הוא אפילו משמש מטפורה לעונג המיני (ראה בראשית ל"ט, ו ורש"י שם). באותה מִצוה יחידה שנתן לאדם הגדיר אותו הקב"ה כמי שאמור ליהנות מתענוגותיו הגשמיים של העולם הזה ("מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל"), אך גם כמי שעליו לרסן את הנאותיו. בכך הוכנס בחייו של האדם יסוד הקדושה, והוטלו עליו האתגר והשליחות לקדש את העולם הגשמי שסביבו, על כל היבטיו. האיש והאישה רשאים לממש את הגופניות שלהם, להשתבח בה, ולרוות מהשפע רב־הפנים שמציע העולם החומרי שהם חיים בו. אולם באותה שעה, שומה עליהם גם לרומם, לְעלות ולקדש את עצמם ואת עולמם.
אדם וחוה לא עמדו במשימה הזו. הם כשלו במבחנם הראשון: "מצוה אחת שהיתה בידן - נתערטלו הימנה" (בראשית רבה פרשה יט, ו). גלותה של האנושות, ריחוקה מבוראה והשעבוד הקדמון שלה לחומר, החלו בגירושם של אדם וחוה מגן עדן. מעתה ואילך, השגת מזון לא תהיה עוד עניין פשוט. "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג', יז-יט). האוכל יהיה מעתה למוקד חייו של האדם, אבל אין מדובר באכילתו אלא בעיקר ברכישתו ובהכנתו, שלשמן יידרשו יזע ודמעות.
כאשר בני ישראל נהיים לעם, החג הראשון שהם חוגגים הוא פסח. ליל הסדר הוא אכן אבי כל ה'דינרים' - שכן מקדשים בו את אכילתם של מאכלים מיוחדים כאמצעי להשגת מטרות. ליל הסדר הוא ביטוי להרעפת חסד ופתיחת הלב והשולחן בפני כל דכפין; הוא סמל להפיכתו של זיכרון לאומי קדום לחוויה אישית־משפחתית; והוא יסוד חשוב בדרמה המבקשת לבסס את תודעת חשיבותן של החירות האנושית ושל ההודיה לקב"ה. מעשה האכילה הזה הוא אפוא מצוה של ממש, תיקון לאותה אכילה קדמונית של הפרי האסור שהביאה לעולם את השעבוד, את הכאב ואת המוות.
ליל הסדר מלמד אותנו לקדש את החומר מתוך עמדתנו כלפי האכילה. והנה באה פרשת שמיני, הנקראת אחרי פסח, ובדיני הכשרות שבה היא ממשיכה באותו מהלך. הכשרות היא הדרך שלנו לומר 'לא' לנחש האורב לנו תמיד בפיתוייו.
הכשרות היא עדיין אתגר קשה ליהודי שומר המצוות בעולם המודרני. תהליכי התיעוש והגלובליזציה מציבים בפנינו אתגרים חדשים בתחום שמירת הכשרות, ועמם גם אתגרים מוסריים. רוחם של דיני הכשרות, המסר שהם מעבירים, חשובים לדעתי לא פחות מפרטיהם הכתובים. האין זה מן הראוי שהפיקוח על הכשרות יכלול גם הקפדה על היגיינה, על תחרות הוגנת ועל תשלום ראוי לעובדים? מדוע איננו מוחים במשחטות כנגד כפיתה והנפה של בעלי חיים, הגורמות להם סבל רב ואינן בשום אופן חלק מדיני השחיטה הכשרה? כיצד אנו מוכנים לתת חותמת כשרות לעגלים מפוטמים ולאווזים מפוטמים, ולהגישם במוסדות 'כשרים למהדרין', בידענו שהלעטה כפויה זו מכאיבה לחיות? ואיך ייתכן שאנו נותנים תעודות כשרות למקומות שמוכרים בהם סיגריות?
* * *
בשולי הדברים - סיפור משפחתי קצר:
כשהיתה בת ארבע או חמש, לפני כמה וכמה עשורים, הוזמנה בתי הבכורה בתיה למסיבת יום הולדת של חברה שבביתה לא שמרו על כשרות. הצעתי שאנו נביא את עוגת יום ההולדת, אולם לצערי היא כבר נרכשה - במאפייה לא כשרה. הצגתי בפני בתיה שלוש אפשרויות: לא ללכת למסיבה; ללכת למסיבה ולא לאכול בה; או ללכת למסיבה מצוידת בעוגת שוקולד קטנה מהבית. היא חשבה כמה דקות, ובחרה באפשרות האחרונה. ואז אמרה: "אבא, תראה איזה כיף לי! החברה שלי, בינה, אלרגית לכל דבר שיש בו שוקולד; אני אלרגית רק למה שלא כשר".
מתוך הספר אור תורה לספר ויקרא מאת הרב שלמה ריסקין בהוצאת ידיעות ספרים
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2011 03:47 |
|
| |
פרשת צו א (ו, ב) צו את אהרן ואת בניו לאמר, יסוד עיקרי שחדשה החסידות, הוא שמצוה היא מלשון צוותא וחיבור - שקיום צו, אינו רק מילוי פקודה מרוחקת, אלא יש בו גם ממד של חיבור וקשר קרוב יותר. בדרך כלל מתפרש, כי במצוה יש צוותא וחיבור בין נפשו של מקיים המצוה, לבין הקב"ה שמצווה את המצוה הזו. באופן כללי יותר, ובפרט כשהאדם מקיים את המצוה כראוי - "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ... בשם כל ישראל" - יש במעשה המצוה יחוד קוב"ה ושכינתיה, צוותא וחיבור בין ה' ושרש כל נשמות ישראל. אמנם, לפי החסידות ה"צו" בפרשתנו מבטא צוותא וחיבור נוספים ומיוחדים - צוותא וחיבור בין לימוד התורה לקיום המצוות. על ההבדל בין תורה למצוות נאמר "עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה". מצוה פועלת קשר וחיבור מידי לקב"ה בעת קיומה - זרימה ושדר ישיר בין האדם לקב"ה. אמנם, זהו קשר בין שנים - דבק המחבר שתי תודעות, העומדות כל אחת לעצמה. לכן, עבירה מסוגלת לכבות קשר זה, לנתק את הזרימה, ולסמן שהאדם עבר הלאה משלב הצוותא והחיבור. לעומת זאת, תורה אינה דבק מחבר בין שנים, אלא קליטה פנימית של מסר אלקי והתעצמות עמו - אז אין הקשר ניתן לכיבוי, משום שהתורה 'מונחת בכיס' הלומד בכל עת. והנה, בציווי "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" מתחברת תודעת התורה למצוה - העלאת האש היא מצוה, שלכאורה עלולה לכבות, ובכל זאת יש בה איסור "לא תרבה", כתודעת התורה. קרבנות הם מפתח לחיבור התורה והמצוה, דבר העולה באופן ברור מפרשתנו, בה נאמר על כל קרבן "זאת תורת ה..." תוך חיבור תורה ("תורת") למצוה (הקרבן). חיבור זה כה בולט ומשמעותי, עד שממנו נלמד ש"כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת" וכדו'. באופן בסיסי, ההבדל בין התורה והמצות, הוא בין השכל לבין הרגשות והמעשה. את התורה צריך להבין, להפנים תודעה ושכל אלקיים המבוטאים בתורה, לשכל האנושי - דבר שכולל בתוכה גם כיוון ו'תיכנות' מודע ליעד הלימוד. לעומת זאת, בקיום מצוה אין דרישה להבנה שכלית של המעשה ולתודעה למטרותיו, להיפך - מהות המצוה היא הציות לפקודה גם ללא הבנה. לכל היותר נדרשת מהאדם הזדהות רגשית, שתשמש ככח מניע למעשה (וליתר דיוק, במצות לא תעשה - בהן יש דרישה לחוסר פעולה, "שב ואל תעשה" - נדרש רק ציות מעשי, [יש יראה בסיסית לא לעבור את מצות המלך שלא נקראת רגש מורגש יחסית לכח המניע את הקום עשה] במצוות עשה - בהן יש דרישה לפעולת "קום ועשה" - יש צורך ברגש, ולו מינימלי, שיניע עשיה) רגש ומעשה הם קנין מידי, ולכן חולף ומשתנה. הכרה שכלית היא קנין קבוע - ולכן אין עבירה מכבה אותו. והנה חיבור התורה למצות, רמוז כבר בלשון "צו" הפותחת את הפרשה. רש"י מפרש "אין 'צו' אלא לשון זירוז - מיד ולדורות". חיבור "מיד ולדורות" הוא החיבור בין תודעת המצות - תודעת ה"מיד", החשה בקשר וחיבור עכשווי (לגביו קיימת חוית מידיות הכרחית של "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", גם מחשש שהאדם יחמיץ ויעבור את המועד - שעבירה תכבה את המצוה), ובין תודעת התורה - תודעה "ולדורות", קליטה והפנמה נצחית, תוך מודעות לקביעת ערכי התורה לדורות (על דרך "כתבוני לדורות") ללא שיכבו על ידי דבר בעולם. חיבור ה"מיד ולדורות" מובהק במיוחד ב"אש תמיד" - ביטוי הנצח (עד סוף הדורות) שבתוכו מסתתר המיד. חיבור התורה למצוות הופך את המעשה המידי לבעל משמעות נצחית - למעשה הקיים "לדורות". ב (ח, כג) ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית, על פי הקבלה, החסד מקביל ליד ימין של הגוף, ואילו הגבורה לצד שמאל. בדברי חז"ל, ובכמה מקומות בהלכה הפסוקה, מופיעה ההנחיה להקדים ולהגביר ימין על שמאל. האור והטוב של החסד חייבים להקדים ולהקיף את החושך היחסי, ואת הדינים הקשים של הגבורה. כדי להצליח בכך, צריך השמאל להיות כלול בתוך הימין. גבורה הבאה מתוך הקשר של חסד. יש להנחיה זו דוגמאות רבות, ונזכיר אחדות, יש ללבוש את הבגדים תחילה מימין, ורק לאחר מכן משמאל (שו"ע או"ח ב, ד - עפ"י שבת סא. - ואדה"ז מביא "כהלכה בטעמה", "לעולם יקדים אדם ימינו על שמאלו בכל דבר, לפי שהימין היא חשובה בכל התורה כולה, לענין עבודה, ובהן יד ובהן רגל במלואים ובמצורע, וכן בחליצה, לכך יש לאדם גם כן לחלוק כבוד לימינו לעולם. ולכן כשינעול מנעליו ינעול של ימין תחילה... וכן כשלובש חלוקו ושאר מלבושיו, ילבש יד ימין תחילה, וכן במכנסיים ואנפלאות רגל ימין תחילה... וכן כשרוחץ או סך, ירחוץ או יסוך יד ימין תחילה") וכן, כשאדם מגיע לפרשת דרכים ואינו יודע לאן יפנה, העצה היעוצה לו היא לפנות לימין (סוטה לז. מכילתא בשלח יד, כב). מן הדוגמה האחרונה נלמד באופן רחב יותר, שכאשר אנו פוגשים במציאות שבה אין אנו יודעים כיצד לנהוג - בחסד או בגבורה - עלינו לבחור בחסד. רשימת מקורות: אות א................ מעין גנים (טרם נדפס) מהתוועדות אור לי"ב אד"ש תש"ס.
ומשולב בתוכו [מענה הרב אלי ו' ניסן תש"ע]. אות ב................ תיקון המדינה עמ' פג ועמ' קעז הערה נא.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2011 11:13 |
|
| |
טבלת תהילים
טבלת תהילים
|
פרקים |
ספר ראשון |
ספר שני |
ספר שלישי |
ספר רביעי |
ספר חמישי |
ספר שישי |
ספר שביעי |
ספר שמיני |
|
|
א-י |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה פ |
|
|
י-כ |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
שושי מ |
|
|
כ-ל |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה נוי |
|
|
ל-מ |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
itscak54 |
עדנה |
|
|
מ-נ |
o0 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שימעלה37 |
shery2 |
|
|
נ-ס |
שרי5 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
מימי ה |
|
|
ס-ע |
שנות2000 |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
ע-פ |
תוצאמת |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
|
פ-צ |
צבעונית |
תוצאמת |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
TOXIC2004 |
shery2 |
|
|
צ-ק |
סופר אמא |
Ask_Moses |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
אריאל |
רחל ו |
|
|
ק-קי |
תוצאמת |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
תמי 4 |
רחל דר |
|
|
קי-קיט |
mesama |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
קיט |
שושו999 |
שושו999 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
|
קכ-קל |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שושניתוש |
ככר הכסף |
|
|
קל-קמ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
קמ-קנ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2011 11:14 |
|
| |
פרקים פנויים א-קנ. מי שרוצה להשתתף במצוה חשובה זאת או במייל או באישי. [email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2011 23:41 |
|
| |
דבר תורה ברי-עוז
"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ו, א)
רש"י מפרש אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון הכיס.
בתחילת הפרשה מובא הציווי על הקרבת קורבן עולה, זה קורבן שנשרף איך שהוא בצורה מלאה, ולא מזכה את הכוהנים באפשרות לאכול ממנו ולהשתמש בעור של הקורבן.
בקורבן זה לכוהנים לא היה רווח מיוחד או הנאה מסוימת לכן התורה מצווה אותם במילה צו שהוא לשון זירוז, ובד"כ אדם צריך זירוז במקרים שהוא לא זוכה לתועלת מהם, לעבודה אדם מזדרז כי כל איחור יוריד לו מהמשכורת החודשית, אבל פה לא ירד ולא יעלה לכהן דבר מהקרבת קורבן העולה.
לא מכל דבר בחיים אנו רואים תוצאה מידית , לפעמים לוקח שנים לראות הישגים בעבודה או בחינוך ילדים, אבל התורה מצווה אותנו להידבק במידה חשובה והיא מידת הזריזות, המידה הזו כך אומר " האורחות צדיקים" היא התכשיט לכל המידות , אנו רגילים לראות קצינים בכירים בצבא עם עיטורים על החזה , על הצלחות בקרבות והפגנת אומץ לב ותושיה, אך לא כל אחד מאיתנו קצין או לוחם, אבל ניתן לראות את ה"עיטורים" שהוא זכה להשיג בחיים ויש לראות על מה הוא זוכה ליום קבלת צל"ש, זה תלוי ברמת מידת הזריזות שלו. ככל שאדם זריז בעבודת הבורא כך הוא זוכה להצלחות בחיים, המילה שמחה היא תוצאה של המילה זריזות, אדם זריז הוא אדם שמח!
נשמע קצת לא הגיוני? בד"כ אנו חושבים שאדם עשיר הוא אדם שמח, אבל זריז?
כן מי שזריז זוכה לשמחה בחיים, אדם שקם מוקדם בבוקר במיוחד אם הוא זוכה להיות ער בשעה "הכי יפה" ביממה 6 בבוקר ולהתפלל לבורא עולם אותו אדם זוכה לראות שמחה בחייו.
אדם שמתפלל שחרית בשעה 6,הוא אדם שמח יותר מאדם שמתפלל בשעה 8?
התשובה לכך מובאת דרך קורבן העולה , המטרה של הקורבן הזה הוא כפרה על דברים נסתרים מן העין ואלו המחשבות, המחשבות של אדם אין להם כיסויי, שאדם מדבר הוא יכול לסגור את פיו , אבל על המחשבה אין שליטה.
על הרהורים כאלו אומרים חז"ל, ש"הרהורי עבֵרה קשים מעבֵרה" (יומא כט.). ייתכן שכוונתם לומר, שקשה יותר להימנע מהרהורי עבֵרה מאשר מן העבֵרה עצמה.
קורבן העולה היה נשרף לאורך כל הלילה כדי לכפר על המחשבות של האדם במשך הלילה, אדם שלא שמר על העיניים במהלך היום , הדבר גורם לו להרהורי עברה בלילה שהם קשים מלעבור על העברה, ולכן הקורבן נשרף לאורך כל הלילה ולשון הזירוז צו בא לומר לאדם לקום מוקדם לעבודת הבורא, שאדם קם מוקדם בבוקר לתפילה הוא משלים את הקורבן שנשרף בלילה וכך הוא עושה תשובה שלמה על המחשבה הפסולה, אם הוא ימשיך לישון עוד הוא ימשיך לחשוב ואף לחלום על דברים פסולים ולמרות שהוא פיזית לא עשה עברה, הדבר גרוע מכך, שינה עד מאוחר מביאה לידי בטלה ובטלה מביאה לידי עצבות.
הזריזות היא מידה חשובה, שאדם קם בבוקר מוקדם היום שלו נראה אחרת מאשר אדם שקם מאוחר לעבודה כל אותו יום מתנהל בצורה לא טובה, מספיק שהוא מגיע באיחור של שעה וחצי לעבודה, וזה משנה לו את כל היום התוצאה של העצלות הזו היא צער וכעס, הוא עצבני וכועס ואם הוא נותן שירות בתפקידו בעבודה , רמת השירות שלו יורדת באותו יום כי הוא עם הכעסים שנכנסו לו בגלל האיחור שלו בבוקר, אבל אם הוא היה קם בזמן לתפילה ומגיע לעבודה 15 דקות לפני הזמן היום שלו היה יותר מוצלח, מתן השירות נעשה טוב יותר ללקוחות בשובו לבית מתנהג בסבלנות לבני המשפחה שלו ולסביבה הקרובה ובשיעור התורה הוא היה מבין יותר את הנלמד, כל זה כתוצאה מהתחזקות במידה אחת והיא מידת הזריזות, הזריזות לעבודת הבורא הביאה אותו למצב שהוא שמח בחייו ולא חלילה ההפך, לכן התורה מצווה אותנו להזדרז , במיוחד במקומות שיש חשש לחיסרון כיס, לא צריך לחפש קמעות וסגולות אלא לקום בבוקר מוקדם להתחיל את היום בתפילה ולתכנן את לוח הזמנים במהלך היום בצורה נבונה שתוביל אותנו לדרך הנכונה.
"וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר" (ו, ד)
רש"י - בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן.
בעבודת הכהן בזמן שהוא היה מוציא את הדשן, לובש בגדים פחותים יותר לעומת הבגדים שהוא היה לובש בזמן עבודת הקורבנות. מובא בשם הגמרא בשבת קי"ד שאדם צריך ללמוד מכך ולהחליף את בגדיו של ימי החול לבגדי שבת.
אנו למדים שאף אישה הנמצאת בבית עם הילדים ולא הולכת לבית הכנסת , עליה להחליף את בגדיה לכבוד שבת למרות שהיא לא יוצאת מהבית, החלפת הלבוש היא לכבוד השבת והחג, מצביעה על הדרך בה היא מכבדת את בעלה ומראה לו שהוא חשוב לה ומטרת אופן הלבוש שלה היא רק לכבודו, היא מייפה את עצמה רק בשביל שהוא ימצא חן בעינה ולא למען אחרים. הלבוש נותן הרגשה טובה ולא טוב שאישה תשאר עם החלוק שהיא מנקה בו את הבית בזמן שכולם יושבים לאכול, כי האישה היא הציר המרכזי של הבית הכל מתנהל לטובה בזכותה ובתור בת מלך היא אמורה להתלבש בהתאם.
שבת שלום!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2023 15:55 |
|
| |
לע"נ אברהם יעקב בן צדוק ז"ל גרשון צבי בן ישראל חיים ז"ל אברהם ישכר בן גרשון צבי ז"ל סמדר שמחה בת שמעון ז"ל דבורה פריידל בת דוד ז"ל יהודה משה בן יוסף ז"ל משה בן חנום ז"ל פרשת צו "צו את אהרן" (ו,ב) אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמשון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (רש"י). מעיר כאן האדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור (בעל חידושי הרי"ם): לכל אבריו של האדם יש "כיס" – כעין כיסוי המסוגל למנוע ממנו לבל יעשה את הבלתי רצוי. הפה, למשל, יש לו שפתיים שבהן יכול הוא לסגרו כל אימת שהוא רוצה להמנע מדיבורים רעים. האוזן, יש לה אליה שאפשר לכוף אותה לתוכה כדי שלא לשמוע דבר אינו הגון, העין יש לה עפעף, וכן שאר האברים המשמשים את חושיו של האדם. לעומת זאת המחשבה אין לה שום כיס לכסות עליה, כי המחשבה משוטטת באדם בכל עת. והנה, מכיון שקרבן עולה בא לכפר על מחשבה רעה, לכן אמרה תורה בקרבן עולה "צו", שפירושו זירוז, כי צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, היינו שמחשבת הלב מחוסרת כיס לשמור עליה "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור והאש על המזבח תוקד בו" אומר היה רבי מאיר מפרמישלאן:" צריך האדם לזכור, כי יבוא יום אשר "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" – בגדי לבן שהם תכריכים, "והוציא את הדשן" – את הגוף המדושן, "אל מחוץ למחנה" – מחוץ לעיר, "אל מקום טהור" – לבית מועד לכל חי... "והאש על המזבח תוקד בו" – האש של גיהנם... ועל כן יחזור בתשובה בעוד מועד "מצות תאכל במקום קדוש" (ו,ט) סח הרבי ר' חיים מאיר מויזניץ: על המצות של פסח להיאכל במקום קדוש, היינו בפה קדוש; יש לאכול אותם בפה נקי מדיבורים אסורים ובטלים. "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה" מעשה ברבי ישראל בעש"ט שהלך עם מקורביו לבית המדרש, וכיון שהגיע לפתחו נעמד ואמר: אי אפשר להיכנס בבית זה, שהוא מלא וגדוש בתורה מלוא החלל.... תמהו מלויו: מאי משמע? הסביר להם הבעש"ט: כתוב "זאת תורת העולה", כלומר, איזוהי תורה העולה ופורחת לעילא, "היא העולה על מוקדה", תורה שנלמדת לשם ה', בהתלהבות ובאש.. ב"תיקוני זוהר", איתא שתורה אשר אין לומדים אותה בדחילו ורחימו "לא פרחת לעילא..." וזאת התורה שלומדי בית המדרש דנן לומדים נשארת בין כתליו, האויר דחוס מרוב תורה, עד שאין מקום בשבילנו להיכנס פנימה. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
|