א

(טז, ד) כתנת בד קדש ילבש, המדות נקראו בד, על שם שהן חיצוניות ולבוש - "מדו בד", ששת המדות בבחינת בד. בדרך כלל מוסבר שהאות ב כוללת את האהבה והיראה, שרש המדות, והאות ד כוללת את הענפים שלהן.

ב

(טז, ו) וכפר בעדו ובעד ביתו, "נכנס בשלום ויצא בשלום" מרמז ל"שלום בית" (ב בחינות של "שלום", "שלום" בכניסתו אל ה"בית" ו"שלום" ביציאתו מן ה"בית". על מנת להכנס לבית העליון, על האדם - המתבונן בסודות ההויה - לצאת מן הבית התחתון, בסוד "התפשטות הגשמיות" - "של נעליך מעל רגליך". והנה ידוע שסגולת המזוזה על פתח הבית היא - "ה' ישמֹר צאתך ובואך מעתה ועד עולם", וד"ל). והיינו שבזכות שלום ביתו, יכול הוא להכנס לפרדס ולצאת ממנו בשלום. והוא על דרך הכהן הגדול ביום הכפורים שנכנס לפני ולפנים ויצא בשלום בזכות "ביתו זו אשתו" (עיין בתחלת מסכת יומא).

נכנס בשלום ויצא בשלום ראשי תיבות "נבוב". מרמז לפסוק (איוב יא, יב) "ואיש נבוב ילבב", שעל ידי שהגיע, מכח הביטול העצום שלו לשי"ת, לבחינת "לבי חלל בקרבי" ("נבוב" פרושו "חלול") זוכה ל"לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא, יב).

ג

(טז , ל) לפני ה' תטהרו, יום הכיפורים הוא יום בו מנסים להדמות למלאכי השרת, יום בו אין אכילה ושתיה, ובו עומדים כל היום בתפילה. ביום זה עולים בני האדם שעל הארץ, אל פסגת השמימיות האפשרית להם. אז מנסה כל אדם לעלות אל שורש נשמתו האלקית, מעלה מעלה מעל כל ציוריו הארציים, אשר מטבעם הארצי ניכרים בהם חטאיו ופגמיו כל השנה, ולמלא מהמקום העליון אליו הוא עולה, את כל מה שפגם וחיסר (כמבואר באריכות במאמרי החסידות ליום כיפור, בסוד "לפני הוי' תטהרו" (ויקרא טז, ל, וראה לדוגמה לקו"ת עה"פ).

ד

(טז, ל) לפני הוי' תטהרו, יום הכיפורים הוא יום לתיקון חטא נדב ואביהו, שמתו "בקרבתם לפני ה' ". בנוסף לכך, ידוע שיום כיפור מכפר גם על חטא העגל (שהיה בי"ז בתמוז), וגם על חטא דוד ובת שבע (שהיה ב - טו אלול). חטא העגל בא כדי להורות תשובה לרבים, ואילו חטא דוד להורות תשובה ליחיד [דברי חז"ל "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", נאמרו על מי שחושב על חטא בערכים שלנו. יש הרבה אופנים להסביר אותו. למשל, בספר הזהר כתוב, שהחטא היה שדוד נתן לבני עמון להרוג את אוריה, ולא עשה זאת בעצמו, ובמעשה זה הוא נתן יניקה לחיצונים. חז"ל אומרים שדוד נענש בהקשחת לבו (כמו פרעה, להבדיל) על כך שביקש ניסיונות כמו האבות "בחנני ה' ונסני"].

מבחינת סדר הזמנים חטא העגל היה הראשון, חטא נדב ואביהו השני, וחטא דוד האחרון. יש לומר שהם כנגד 'הכנעה, הבדלה, המתקה'. חטא העגל היה בעיה בהכנעה כלפי ה', בכך שחיפשו הכנעה למשהו מגושם. נדב ואביהו פגמו בהבדלה, ב'רצוא' ללא 'שוב'. העיקר בהבדלה הוא לשוב בסוף, להבדיל בין הטהור לטמא. בספר הזהר כתוב שחטאם היה שלא רצו להתחתן. אצל דוד המלך היה החטא הפוך, דווקא חטא בענין של אישות, פגם בהמתקה.

כל זה היה הקדמה לדברי הרבי הרש"ב, האומר שהפסוק "לפני ה' תטהרו" של יום כיפור, הוא תיקון לחטא "בקרבתם לפני ה' וימותו" של נדב ואביהו. להיות טהור, זה שאין שום חציצה בינך לבין הדבר המטהר אותך, כמו במקוה. לעמוד מול ה' ללא כל הסתרה של תכלית הכוונה. העמידה שלהם מול ה' לא היתה לשם תכלית הכוונה. לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". אפשר להיות עם מסירות נפש ממש, אבל זה עוד לא בתכלית הכוונה, בלשונו 'לא קְלֶער'.

בדרך כלל המושג קדש שייך אל החכמה, ואילו המושג טהרה שייך אל הבינה. פה זה יותר עמוק. פה זהו היחוד של החכמה והבינה, שלא יהיה הפסק בין ההעלם ובין הגלוי. "וטהר לבנו לעבדך באמת". שלא יהיה שום דבר החוצץ בין ה -לב לבין ה -נו. אז ניתן לקיים את סיום התפלה - "לעבדך באמת". "לעבדך" הוא ה'רצוא' להתבטל, ואילו ה"אמת" היא לעשות את רצונו האמיתי של המלך.

ה

(יז, י) ונתתי פני, שרש הדעת הוא בפנימיות הכתר דווקא, כנודע. מצד חיצוניות הכתר - כח הרצון - נדמה כי ה' רוצה בכל ברואיו בשוה, ומשם מקור יניקת החיצונים העולים לינוק חיות מתודעת "אם צדקת מה תתן לו וגו' " (איוב לה, ז) שבחיצוניות המקיף (דהיינו חיצוניות הרצון עצמו, ודוק). רק בפנימיות הכתר, מתגלה כי ישנו חפץ של ה', במי שהוא מתענג בו ובוחר בו. היחס בין החפץ המפורט והרצון השוה בכל, הוא יחס פנים - אחור - בפנים יש הבחנה בין הפרטים השונים (עינים, אזניים וכו'), והאדם ניכר בתווי פניו, בעוד שבאחורי הראש הכל חלק ושוה, ללא הבחנה. כך, בתורה השימוש של ה' בלשון "על פני" - הבא עתים לטובה ועתים להיפך - הוא השרש של שכר ועונש, משום שבפנים יש הכרה בפרטים ובחירה והעדפה (כאשר גם העונש הוא הפנית פנים אל המוענש והתייחסות מפורטת אליו, וראה תניא, אגרת הקדש כב).

בפרטות, בראש העליון של הכתר, רדל"א, מופיע כח הבחירה החפשית לגמרי, בחירה שהיא למעלה לגמרי מטעם ודעת. בראש השני של הכתר, רישא דאין (כח התענוג - עתיק יומין), מופיע החפץ האלקי במה שה' מתענג עליו. הרצון התחתון, המשוה ללא העדפת הבחירה, הוא המופיע בראש השלישי של הכתר, רישא דאריך (כח הרצון - אריך אנפין). ורמז נחמד, שורשי שלשת הכחות הללו - בחר, חפץ, רצה - יוצרים 'ריבוע קסם' (הנקרא מימין לשמאל ומלמעלה למטה בשוה):

בחר

חפץ

רצה

האלכסון של ריבוע זה - אותיות בפה - רומז להמשכת הדעת מפנימיות הכתר ל"פומא קדישא" דאריך אנפין, בסוד "דעת גניז בפומא" (זהר ח"ב קיג:), ועד לגילויה ב"מלכות - פה" (הקדמת תקו"ז), בדיבורו המפורש של ה', המודיע במי הוא בוחר.

ו

(יז, יא) כי נפש הבשר בדם הִוא, הנפש היא הבחינה המקשרת את פנימיות נפשו של האדם אל המציאות החיצונית. היא המתלבשת בגוף האדם ומחיה אותו ואת כל פעולותיו, וכן את הביטוי וההבעה של הנפש כלפי חוץ, המחשבה הדיבור והמעשה. בכך היא הבחינה המקבילה לספירת המלכות, שכוללת את שורשי הלבושים של הנפש.

עיקר מקום התלבשות הנפש בגוף היא בדם, כמפורש בתורה "כי נפש הבשר בדם היא" (ויקרא יז, יא), ו "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג).

ז

(יח, ה) אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, כשנגשים ללימוד הקבלה, יש צורך לנקוט, קודם כל, באמצעי זהירות, כדי להבטיח שהאנרגיה הנפשית האדירה, הכרוכה בלימוד חלק זה של התורה, והעוצמה הרוחנית הנדרשת לשינוי המודעות שבלימוד זה, לא יגרמו יותר נזק מאשר תועלת. אמנם, רבות מן הסכנות הנפשיות נגוזו במדה רבה במרוצת הזמן, אך הסכנות הרוחניות - המסכנות את בריאותו הרוחנית של האדם, ובעקבות זה, גם את בריאותו הגשמית - עדיין קיימות.

הסכנה הראשונה טמונה ברעיון כי אפשר ללמוד קבלה, מבלי לשמור את המצוות. הדגשנו פעמים אחדות, שהקבלה הינה תולדה ,של האיחוד בין רוח הנבואה ובין מסורת ההלכה. הנסיון לחוות חוויות מיסטיות (אפילו נבואיות) מבלי ליצור את הכלים הראויים כדי להכילן, מסוכן, והוא דומה ליצירת נשמה בלא גוף. נסיון כזה יכול, בסופו של דבר, להוביל לכך ,שהנשמה תעזוב את הגוף טרם זמנה. מצוות התורה מעניקות חיים, כלומר, הן מאפשרות את החיים, בכך שהן בונות את הכלים, בהם יכולה הנשמה לשכון.

התורה מספרת לנו על נשמות גבוהות, כגון שני בניו הגדולים של אהרן הכהן, נדב ואביהו, שהתעמקו בסודות הנשגבים ביותר של האלוקות. ובכל זאת, כיון שלא קיימו את צווי ה', הם מתו תוך כדי עבודת המשכן. הטעות שלהם מתוארת בקבלה כ"רצוא" ללא "שוב", כלומר עלייה בהתלהבות יתר אל ה', ללא הכנת עוגן ראוי על ידי קיום המצוות. המצוות המעשיות משמשות כעוגן המבטיח שהאדם ישאר מקורקע גם בעת שהוא ממריא לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר. מורה אמיתי לקבלה, אסור לו בשום פנים להניח לתלמיד להבין בטעות, כי המחויבות לתורה בשלמותה (תרי"ג מצוות ליהודי ושבע מצות לבני נח) אינה נדרשת מן האדם החפץ ללמוד קבלה. עם זאת, המורה צריך להיות רגיש בבואו לקרב מישהו, שעדיין אינו מוכן להתחייב לשמירת כל המצוות, ולהפגישו עם נשמת התורה. אסור לו להסתיר את הצורך במחויבות כנה ושלמה לקיום המצוות, אך אל לו להאיץ בתלמיד, שכן קיום מצוות ה' אינו ענין טכני גרידא, והוא דורש התמסרות נפשית ורגשית, ולכל אדם קצב התפתחות יחודי לו.

ח

(יח, ה) אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, גם אצלנו יש כזה ענין לדעת העבר הקרוב והרחוק, כמו גלגולים, אבל זה לא העיקר, זה שולי וטפל לחלוטין. העיקר בתקון הנפש הוא שההווה פועל על העבר. כל יום אני מתלבש בלבוש חדש, והלבוש של היום, מעלה את הלבוש של אתמול, ושל אתמול מעלה את של שלשום, עד אין סוף. הכל - הצרות והמשברים - נתקן על ידי תורה ומצות באופן ממילא.

ט

(יח, יט) ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה, כח (עשרים ושמונה) העתים של ספר קהלת (ג, ב - ח) מרמזות לימי חודש הלבנה (בסוף כל חודש באים יום או יומיים כ"כולל" אחד או שניים, להשלים את מנין הימים ל - כט או ל), ונקראו "כח מחנות שכינה". יש ביניהן יד עתים לטובה (עליות בזמן) ו - יד עתים לרעה (ירידות בזמן). הן מופיעות בזוגות. הזוג שקשור באופן ישיר לדיני טהרת המשפחה הוא, "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" (שם פסוק ה. ראה לשון התרגום ופירוש האבן עזרא). ראוי לציין ש"עת לחבוק" הוא העת החמש עשרה (לפי סדר כח העתים), המרמז לשם יה, י של איש ו- ה של אשה - "שכינה ביניהם" כמבואר במאמר "שלום בית" פרק ב.

י

(יח, יט) ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה, ככל שיהיה האדם יותר רגיש לתחושות ולרגשות ולאישיותו המיוחדת של עצמו, כן תהיינה חוויותיו עשירות יותר. מכל מקום, התכלית הרוחנית איננה נמצאת כמובן בחוויות העשירות, ואף לא במיצוי כלל חיי הרגש לבדם. בחסידות למדים אנו, כי הצמיחה הרוחנית האמיתית, אשר חיי הרגש עשוים להצמיח, תלויה ומותנית בכך, שאדם ינצל את תודעתו וחוויותיו, כדי למלא את רצון ה' באופן טוב יותר. את זאת ניתן להשיג על ידי הרחבת המודעות, וההכרה של נטיותיו ותכונותיו הטובות - יחד עם הכנעה מכוונת של מדותיו הבלתי - רצויות וריכוכן. לאמיתו של דבר. גם תכונותיו הטובות של אדם, זקוקות בדרך כלל להכוונה ולהטיה אל האפיק הנכון ביותר, באופן ובמדה הראויה.

בקצרה, כמו שהזמן משפיע על גוף האשה, בבוא המחזור החדשי, הוא משפיע, באותו עת, גם על הנפש ותכונותיה. בתחום זה, כמו בתחומים אחרים, מלמדת אותנו החסידות לנצל הזדמנות זו לצמיחה רוחנית תוך כדי שינוי העצמי - לטובה, כמו כן, אם הבעל חש קרבה רגשית - נפשית אל אשתו, יכול גם הוא להפיק תועלת רבה מן האירוע המכאיב - לכאורה (הגורם להרחקה בינו לבינה) שהקרה ה' על דרכו.

משמעותי הוא, שהמלה חויה נובעת משמה של האשה הראשונה - חוה - המשמשת במובנים רבים אב - טיפוס לכל הנשים. כל חויה של הנפש, בזמן ומקום, קשורה לטבע האשה. לעומתה קשור האיש בטבעו למהות, ולקיום פשוט חסר חויה. על ידי האשה מתנסה האיש בחוויות החיים בכל פרטיהם ועושרם, וכן יש לו במה "לעבוד על עצמו", ולעבד את עצמו (בסוד "עזר כנגדו"). ה"תועלת" שבמצב זה נובעת מכך, שהאיש, המרוחק בטבעו, הענייני יותר והמסולק מרגשות, יכול להיות עזר לאשתו באשר לאופן שבו היא יכולה להפיק תועלת מן החוויה שלה. בדרך זו נצרכים שני בני הזוג איש לרעותו, כשכל אחד מהם משלים את זולתו.

יא

(יח, יט) ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה, יש מי שהיא בעצם מותרת, אפילו היא אשתך, אבל אם היא נדה - אזי צריך למעט בדבור, והזיווג אסור אז.

יב

(יח, כה) ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את ישביה, כתוב בתנ"ך בספר מלכים, שהקב"ה נקרא "אלוקי הארץ". זה כתוב בהקשר לגוים שהביא לכאן סנחריב במקום עשרת השבטים, והם לא ידעו איך לעבוד את 'אלוקי הארץ' - מכאן רואים, שזה גם כאשר ישראל בגלות, ואפילו גוי, צריך לדעת איך להתנהג בארץ, ואם לא הוא נענש.

יג

(יח, כח) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, על ארץ ישראל כתוב, שיש בה שתי מדות עיקריות, מדת האמת ומדת ארך אפיים. על משה רבינו כתוב, בשעה שראה את הקב"ה מתעטף בטלית, ואמר לפניו את יג מדות הרחמים, "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו", וחז"ל נחלקו בדרשת הפסוק מה ראה. יש דעה ש"אמת ראה", ויש דעה ש"ארך אפים ראה" [יש תורה בלקוטי מוהר"ן בה אומר ר' נחמן, ש"ארצה וישתחוו" זה שמשה המשיך בתוך הארץ את המדה הזו ומתוך ההתבטלות שלו, מתוך היחוד שלו, הוא המשיך אותה בתוך הארץ]. מדת האמת, זה שארץ ישראל לא סובלת את החוטאים, ואילו מדת ארך אפים, זו שהיא דוקא כן סובלת אותם. לכן גם בבית ראשון וגם בבית שני הקב"ה האריך את אפו, למרות שכבר מהתחלה לא מצא חן בעיניו - "על אפי ועל חמתי נבנה הבית הזה". כבר בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, הקב"ה החליט להחריבו, ובכל זאת נמשכו ימיו עוד 410 שנים.

לגבי הישוב שלנו, היום בארץ, הקב"ה נותן לנו הרבה זמן. אם הקב"ה מודד אותנו היום לפי המעשים שלנו במדת האמת, הוא צריך להוציא אותנו מפה, ח"ו. זה שאנחנו עדיין כאן, זה נקרא מדת ארך אפים של הקב"ה. היא כל כך גדולה שיש בה ודאי מספיק - וזו גם שיטת הרב קוק - כדי שהכל יחזור למוטב. לא שאנחנו אומרים שזו מדת האמת, שעליה נאמר "לא ישקר", אלא שסומכים על כך שכעת זו מדת ארך אפים.

איך רואים שמדת האמת גם כן מתקיימת כיום במדה מסוימת, לדאבונינו הרבה יהודים יורדים מפה, כבר יש מליון ישראלים בחוץ לארץ. זה עדיין בחסד, ועדין העיקר היא מדת ארך אפים. מדת ארך אפים היא לפי ערך הרחמנות של ה', ואחרי הגלות האחרונה, יש ודאי רחמנות עד אין סוף, מאשר בזמן בית ראשון או בית שני. לפי הירידה כך הרחמנות. והירידה של הגלות האחרונה, ובמיוחד אחר השואה, היא ירידה אין סופית ביחס לגלות מצרים או גלות בבל. לפי זה, הרחמנות על עם ישראל כעת, היא אין סוף, ביחס לרחמנות בהיתה עליו אי - פעם. זה מתגלה במדת ארך אפים, לתת לנו הזדמנות גדולה, ואנחנו בטוחים ומאמינים באמונה שלמה, שלא נפספס את ההזדמנות, ש"עתידים ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים".