דבר תורה לפרשה :
אם בחקותי תלכו וגו' (בחוקותי כו-ג)
עמל התורה הוא רצון הבורא שתהיו עמלים בתורה (רש"י)
ה"אור החיים" הקדוש שואל מדוע עמל התורה נקרא בלשון "חוק", מדוע נאמר "בחוקותי" בלשון רבים? ועוד, מהו לשון "תלכו"? ועוד, מהו עמל התורה?
מה שנאמר "בחוקותי" לשון רבים הוא מלשון חוק וזמן, שצריך לקבוע לו עת לתורה ביום ובלילה, כדכתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).
ועוד, אמר "תלכו" ללמדך שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכה כמ"ש "ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז) דבכל רגע ורגע חייב אדם בלימוד התורה, כמו שמצינו במדרש (ויקרא רבה לה, א) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהילים קיט, נט), שהיה דוד חושב לעשות עניינים ועסקי ורגליו מוליכות אותו לבית המדרש, וזה בא מצד החשק והרצון שהיה למוד התורה, שאפילו היה רוצה ללכת למקום אחר היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש.
ו"תלכו", דהיינו אל תעמדו במקומכם, כל יום ויום תלכו ממעלה למעלה וזה ההבדל בין אדם לבהמה. עגל בן יומו קרוי עגל, עם לידתו יכול הוא כבר ללכת ואין לו כל התקדמות בחייו. לעומת זאת, התינוק כשנולד הוא הולך ומתעלה מיום ליום כיוון שזו היא תכליתו. וזה אף עדיף על המלאכים שאצלם לא שייכת התקדמות. וזו חובתו של האדם ללכת ולחפש כיצד להתעלות בתורה, למצוא את מקום לימודו וללמוד בחשק ואהבה. כך אפשר לקיים "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א, ב) ומהי "תורתו"? הרי זו תורת ה'! אלא כאשר האדם מתחיל ללמוד עדיין זו תורת ה', אך אם הוא עמל בתורה היא כבר נקראת "תורתו".
עוד מסבירים המפרשים, מדוע כללה התורה את עמל התורה בלשון "תלכו"? והסבירו זאת בדרך משל: משל לאדם שנכנס לבית וראה אנשים יושבים סביב לשולחנות ערוכים, מלאכים במאכלים טעימים, ובכל סוגי השתיה והמעדנים, כסעודת שלמה המלך, וראה שכולם לבושים בבגדים נאים.
כל כך נהנה האיש מהפאר שראו עיניו, כיוון שכולם נראו לו יפה. והנה לאחר שגמרו את הסעודה, התחילו האנשים לקום ממקומם לילך לביתם, ואז הופתע כאשר ראה כי האנשים הינם בעלי מומים ברגליהם, ואינם יכולים ללכת.
הצטער מאוד ואמר "מה שווה כל תלבושתם היפה אם אינם בריאים ויכולים ללכת?"
והנמשל הוא: באה התורה ללמדנו כיצד ידע האדם שהוא עמל בתורה? וכך יבדוק עצמו כאשר הוא יוצא מחוץ לבית המדרש ועדיין הוא שקוע בלימודו, זה מראה שהוא עמל בתורה, לעומת זאת בתוך כתלי בית המדרש, שם כולם נראים כעמלים בלימודם, רק כאשר יוצאים מחוץ לבית המדרש, אז מורגש ההבדל מי שחושב על לימודו בצאתו ובלכתו, וגם בדרך מדבר בדברי תורה. זה נקרא עמל התורה. לכן כתבה התורה את העמל בתיבת "תלכו". (אור דניאל).
קניין התורה הוא קניין החיים שתהיו עמלים בתורה (רש"י)
בגמרא (ברכות סג) נאמר אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה.
כאשר האדם עמל בתורה הרי הוא מנצל את כל זמנו למטרה זו. אחד המפסידים הגדולים בחיי האדם הוא ביטול הזמן וכאשר האדם מבטל זמנו לריק ממילא גם עמלו בתורה נפגם וכדי לזכות לאהבת תורה, הרי צריך האדם להרגיש כי התורה שייכת לו, שהוא אינו יכול לחיות בלי לימוד תורה. ומאידך, מי שהתורה אינה משאת נפשו והוא אינו מתחבר אליה ממילא הוא אינו רואה שום ערך בלימוד התורה, וגם כאשר הזמן חולף והוא אינו לומד, ממילא הוא לא מרגיש שהוא איבד איזה שהוא דבר, כיוון שממילא התורה אינה קניינו.
גדולי ישראל היו יגעים בתורה עד כלות כוחם. בני הגר"א אמרו שאביהם קיבל על עצמו כל ימיו לא לישון יותר מחצי שעה רצופה וכל לילותיו הזמן היה קם, נוטל ידיו ולומד בקול רם וישן שוב חצי שעה. כך היה שיעור שנתו ג' מחציות השעה בלילה ומחצית השעה ביום.
ידוע גם שלא היה יוצא מפתח ביתו ומתייחד בחדרו, כשתריסי חלונותיו מוגפים אפילו ביום, וכך היה יושב ועוסק לאור הנר בתורה.
פעם אחת באה אליו אחותו לאחר שלא התראו עידן ועידנים ובקושי הכניסוה אצלו. החזיר פניו אליה, הפשיט טליתו במקצת ואמר לה "בעולם הבא תהא שעתנו פנויה להתראות, כאן בעולם הזה אין שעתי פנויה אלא לתורה".
כך ראה הגר"א את עיקר חייו לצבור עוד ועוד שעות של תורה כיוון שהתורה והוא חד הם, ואם לוקחים לו את התורה נוטלים את חייו.
ה"בן איש חי" בספרו "בן איש חיל" (ח"ד עמ' קסא) הביא על כך משל נפלא: לשני אנשים שהתחרו זה בזה בעושרם.
זה אומר "אני עשיר ממך" וזה אומר "עושרי גדול מעושרך".
נענה אחד מהם ואמר "הבה נערוך ניסיון ונראה מי עשיר יותר".
אמר חברו "כיצד נוכיח זאת?"
ענה ואמר "נכין שקים מלאים מטבעות זהב, נעלה על ספינה המפליגה בים ונזרוק לים מטבע אחר מטבע, מי שיפסיק ראשון מפני שלבו יכאב על מעותיו, הרי זו הודאה שממונו מצומצם יותר!"
הסכים החבר והלך להביא את הכסף. אבל המציע היה רמאי. הוא פנה אל צורך נחושת והזמין אצלו מטבעות מזוייפות.
עלו שניהם אל הספינה והחלו להשליך מטבע אחר מטבע. הרמאי השליכן בשאננות מפתיעה, בשלוות נפש מלאה, ואילו חבר, שהיה עשיר יותר, כאב לבו על כל מטבע שזרק משום שהיו אלה מטבעות זהב אמיתיות, ששוות הון עתק!
מובן, שלאחר זמן לא רב הכריז שהוא נכנע...
כך הוא הדבר אצל בני אדם המבטלים זמנם לריק, הם אינם חשים שהם איבדו דבר מה, שזמנם הלך להבל ולריק. בני תורה שתורתם אומנותם זמנם, הוא יקר ובו הם יכולים לרכוש חיי עולם הבא. כדאי שנדע לנצלו כדבעי, כי התורה היא זו שלעתיד לבוא תוכל להציל אך כל זאת בתנאי שידע האדם שתורה שווה חיים. ללא תורה אין ערך לחי האדם וגם חייו אינם חיים. אם כך תהיה תחושתנו ממילא כל רגע ורגע יהיה מנוצל כדבעי. אך מי שאינו מבין את ערכו של לימוד תורה ממילא לא יחוש באיבוד זמנו.
סיפר הגאון רבי יוסף חיים מעשה באדם שהיו לו ארבעה בנים. האחד, אהב לאכול עד בלי די, לזלול מעדנים ולסבוא יינות מבושמים. השני עמל כל העת לכנוס כסף ולאסוף הון. קימץ בהוצאותיו, במאכלו ובלבושיו לצבור פרוטה ולחסוך בגאווה. השלישי אהב לטייל ולראות עולם, ואינו יכול לשבת יומיים במקום אחד. שוטט ממקום למקום, חרש ברגליו הרים וגאיות, יערות ומדבריות, והבן הרביעי חשקה נפשו בתורה, והיה הוגה בה בשקיקה ובשקידה עצומה ולא מש מתוך האוהל.
פעם עלה בדעת אביהם לנסותם ולראות כמה מידת החשק של כל אחד מהם לעסוק בשלו.
קרא לבן הראשון, שכל מעייניו בבטנו ובמעיו, להיוועץ בו מה להכין למחר לסעודה שהוא מבקש לערוך לאורחיו. נקב הבן במאכל פלוני כפתיחה לסעודה, אחר פירט את המנה השניה, השלישית, הרביעית, קינוחי הסעודה, הכל מכל. מסר האב את הרשימה לטבחו ופני הבן צהלו והכין עצמו לסעודה כהלכתה, דשנה וטעימה.
בלילה הלך האב לתלמיד חכם ממכריו, ושיחר פניו שילך עם שחר לבנו ויאמר לו שחלם חלום רע ועליו לישב בתענית כדי לבטלו.
בצהרים קראו אביו לסעודה הגדולה. הודיעו הבן כי נבצר ממנו לבוא כי שרוי הוא בתענית. הראה האב עצמו כמצטער בצערו, אך בליבו אמר אין תאוות אכילתו אצלו כה חזקה, שהרי פחד קל של חלום שחלמו עליו אחרים גבר על תאוותו וביטלה.
עתה פנה לנסות את בנו השני, אוהב הממון. שינה את כתב ידו ושיגר לבנו מכתב ללא חתימה כי חלם עליו חלום רע בחלום ציווהו להודיעו שיתן כופר נפשו ונפשות בני ביתו כך וכך זהובים ויחלקם לעניים. ואם לאו – ידע כי בנפשו הוא.
נבהל הבן למקרא המכתב, רץ אל אביו והראהו, עשה עצמו האב נרעש ואמר "חובה עליך לקים דבר המכתב, לפדות את נפשך ונפשות בני ביתך מני שחת!"
מיהר הבן להפריש ממונו לצדקה וידע האב כי אהבת הכסף של בנו אינה חזקה כל כך, שהרי פחד החלום הפיגה.
פנה לנסות את הבן השלישי, אוהב הטיולים. התחזה כחולה ובאו בניו לבקרו קרא לרופא ושיחדו שיאמר לבניו כי מחלתו מדבקת ועליהם להסתגר בבית אביהם חודש ימים לוודא שלא ידביקו אחרים.
מיהרו האחים וישבו בבית אביהם. נוכח האב לדעת כי גם חשק בנו לטיולים אינו חזק כל כך, שהרי דמיון קל של דברי רופא ביטל את הרגלו ולא שלח אפילו אחרי רופא אחר שיבחן את דברי הרופא הראשון ואולי יבטלם.
עתה נותר לו לנסות את בנו הרביעי, השוקד על תלמודו.
שיחד את רופאו לשים בכוס בנו סם המחליש את הגוף עד מאוד. שתה הבן ונחלש. ומיהר האב לקרוא לאותו רופא אשר אמר את הדברים ששם האב בפניו, כי שקידתו היתרה גרמה את חולשתו ואם חפץ חיים הוא, עליו לנוח חודש ימים ואסור לו להגות בספר. הסכים הבן כדי לא לצער את אביו.
אמר אביו בליבו הנה גם הוא כאחיו.
הלך הבן לביתו וסח לאשתו על חולשתו. אמרה להזעיק את הרופא. סח לה שהרופא כבר בדקו ואמר מה שאמר ומיד נטל ספר והחל ללמוד. חרדה האשה.
אמר לה "שמעי נא, אם אלמד אולי אמות. אם לא אלמד, ודאי אמות, שכן הלימוד הוא כל חיי וכל חיותי ממנו!"
שלחה לומר לחמיה שבעלה מסכן את עצמו. שמח האב היווכח שחשק בנו אמיתי ואמיץ (נחלת אבות).
רק מי שמבין שהתורה היא "הנותנת חיים לעושיה" וקיום התורה הוא המחייה את האדם אז הוא גם יבין שאין ערך לחיים ללא לימוד תורה.
לצערנו, רבים הם האנשים שמסיבות שונות חושבים שאין עוד טעם לחייהם בגלל נפילות כלכליות או עקב בעיות רפואיות, רק אדם היודע מה הכוח העצום שיש בתורה מבין כי התורה היא היא טעם החיים וללא התורה גם מכה קטנה יכולה להביאו ליאוש, על כן הבה נאמץ את הסיסמא: "תורה היא טעם החיים". (אור דניאל).
אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה... והשיג לכם דיש את בציר... ואכלתם לחמכם לשבע וגו' (בחוקותי כו, ג-ו)
תנאי הקב"ה לברכה שתהיו עמלים בתורה. (רש"י)
פרשת בחוקותי פותחת במילה "אם" שהיא לשון תנאי והקב"ה מבטיח שאם נקיים את חוקי התורה ואת מצוותיו נשמור, וכוונתו לשמירת החוקים שעפ"י דברי רש"י הוא עמל התורה, אז נזכה לקבל גשם בעתו, מזון, שלום וכו'.
אך עלינו להבין כי הדברים קשורים אחד לשני. אם ראה שאין גשם משמע יש פגם בקיום חוקות התורה, ואם יש קושי בפרנסה או אין שלום, עלינו להבין שאין אנו עמלים בתורה כפי שצריך!
אל לנו לחפש את הסיבה ב"חום הלוהט" כאשר היבול דל ובוודאי לא לקשור זאת בתופעות טבע, ואם ח"ו לא ננצח במלחמות אל לנו לתלות זאת במטוסים וטנקים חדישים שרכש האויב.
התורה מדגישה לנו אם יש תנאי כיצד לקבל את השפע והביטחון מהקב"ה, ואם אתה לא עומד בתנאי ממילא גם הקב"ה לא ימלא את מבוקשך. אך, לצערנו, לא תמיד האדם מבין את הקשר בין הדברים, בדרך כלל האדם תולה זאת בנסיבות המקרה.
היטיב להמחיש זאת הגר"י גלינסקי שליט"א שהוזמן להרצאה בקיבוץ לא דתי ואת דבריו פתח
במעשה שהיה במשלחת של בדואים בני אחד הישובים המרוחקים בנגב, אשר הגיעה לביקור רשמי בכרך תל-אביב.
הם סיירו במשך היום במקומות שונים בעיר ולסיום הביקור הוזמנו לארוחת ערב בבנין העירייה. במהלך הסעודה פנה נציג העירייה אל האורחים ואמר להם "ברצוננו להעניק לכם שי למזכרת. אם ראיתם במשך היום דבר מסוים היכול לשפר את איכות החיים במקום מגוריכם, אימרו לנו מהו ונשתדל לתת לכם אותו".
פה אחד השיבו האורחים: "כן, ישנו דבר שאנו חפצים בו מאוד. דעו לכם שביישובנו הדל אין באר מים, ואנו נאלצים להביא בכל יום פחי מים מרחוק. את הפחים אנו נושאים על גבי חמורים והטירחה רבה מאוד. והנה כאן בעיר ראינו שבכל בית ישנו ברז והמים מגיעים לכל מקום בנקל. נהיה אסירי תודה אם תואילו להעניק לנו ארבעים ברזים, כמספר המאהלים שביישובנו. דבר זה ישנה במידה רבה את אורח חיינו ויהווה הקלה עצומה לכל אחד ואחד מאיתנו".
מיד ניתנה ההוראה למלא את מבוקשם, ותוך זמן קצר הובאו לבניין העירייה ארבעים ברזים חדשים ארוזים בחבילה גדולה. האורים ישמחו מאוד במתנה שניתנה להם, וחיש מהר יצאו לדרכם כדי להתקין את הברזים באוהליהם. מה רבה הייתה אכזבתם בראותם שבברזים שהותקנו לא זרמו המים.
מיד הזעיקו שרברב מהעיר הגדולה כדי שיבוא לבדוק מדוע אין מים בברזים. כאשר הגיע השרברב וראה את הברזים המותקנים בכל אוהל, פרץ בצחוק רם ואמר "כיצד העליתם בדעתכם שיצאו מים מתוך הברזים? הרי לא הברז נותן את המים. הברז אינו אלא קצהו של צינור ארוך המתחבר בצידו השני למשאבה השואבת את המים מן הבאר. והנה אתם לא התחברתם כלל אל הבאר, רק נעצתם את הברז בקיר וכיצד סברתם שהברז יושיעכם?!"
המשיך הרב ואמר לשומעיו "כל מי שסבור שלימוד תורה יכול להיחשב כחוויה נעימה שאינה מחייבת הליכה לאורה, אינו אלא טועה! חובתנו להיות קשורים למעיין התורה שהוא מקור החיים. והנה, לצערנו, רבים מאיתנו עזבו את התורה שהיא מקור מים חיים והלכו לחצוב להם בורות נשברים, כמו שנאמר "כי שתיים רעות עשה עמי אותי ועזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב).
אכן כך!
אנו דומים בדיוק לאותם בדואים אם ואין אנו מקשרים בין האירועים השונים. כאשר יש פיגוע מחבלים, האם אנו תולים זאת בחוסר עמל בתורה או בזילזול במצוות? אנו בדר"כ מיד תולים את האשמה בראש הממשלה, בשלטון, שאין אנו יודעים להגיב כראוי, שלא הייתה עירנות מספקת במקום ואם...ואם...וכו''.
כדאי שנבין, שיש קשר בין הברז למשאבה, למעיין, רק צריך למצוא את הצינור המקשר. וחשוב שנתעורר מתרדמתנו ונבין כי אנחנו אשמים ומה היא "תרופת הפלא"? עמל התורה! (אור דניאל).
אל תאחר את המועד שתהיה עמלים בתורה (רש"י)
לימוד התורה וקביעת עיתים לתורה – זו אחת השאלות הראשונות שישאלו את האדם בבי"ד של מעלה.
רבים הם הטועים הטוענים כי עתה טרודים הם בעול הפרנסה, הילדים, הצרות, ואין זה השעה לעסוק בתורה. וסיבות רבות ו"הגיוניות" להם.
יש החושבים כי בגיל מבוגר אז יהיה להם פנאי לקיים את מצוות תלמוד תורה.
אך, לצערנו, הניסיון מוכיח שטרדות האדם אינן פוסקות, וכאשר מגיע האדם לגיל מבוגר מגיעות להן צרות חדשות, ולא רק זאת. מי יכול להבטיח לאדם כי יגיע בכלל לגיל מבוגר? ואם בכל זאת רק אז יחל בלימודו, יתכן כי כל התיקון שיעשה על הזמן שחלף יהיה מאוחר מדי, ולא יספיק לו לכפר על כל עוונותיו.
המשיל זאת באופן נפלא הרב חננאל הכהן שליט''א בשם הגאון הרב ראובן קלרנשטיין שליט''א:
מעשה בעני אחד, שהיה לבושו קרוע ומכנסיו היו נקבים נקבים, חלולים חלולים, יום אחד החליט לרכוש זוג מכנסיים חדשים.
ניגש לצרכניית הלבשה ושאל את המוכר, "כמה עולה זוג מכנסיים פשוט?"
השיב לו המוכר: "שמונים ₪".
העני אמר למוכר כי הוא מצטער, בשבילו זה מחיר יקר ואין לו סכום כזה להוציא...
המוכר ענה לו ''וכי חשבת שכאן מחלקים חינם?"
העני יצא מהחנות בבושת פנים וישב לנוח בספסל הראשון שמצא בדרכו כדי לנוח ולהפיג יגונו. והנה פגש אותו חברו משכבר הימים וראה שפניו נפולות, פנה אליו ושאלו "ידידי העני! מדוע פניך נפולות? הלא החכם מכל האדם שלמה המלך ע"ה, אמר "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי יב, כה).
העני השיב לו שאינו צריך לספר לו כלום כי הלא הלבוש מעיד עליו כמאה עדים מה מפריע לו. "איך אוכל להתהלך בחוץ עם לבוש שכזה?"
ידידו אמר לו "אל דאגה, ברוך ה' שזכיתי לפגוע אותך, והנה שבח לא-ל, אשריהם ישראל! ושלושה סימנים יש באומה זו הרחמנים והבישנין וגומלי חסדים (יבמות עט) והנה יש גמ"ח אחד הלבשה חינם אין כסף, יד ראשונה! כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. הרי לפניך הכתובת".
העני הודה לידיו מאוד לשמע הבשורה הטובה ותיכף אזר כגבר חלציו ורץ לאותה כתובת של הגמ"ח הנזכר. אחר שב"ה מצא מכנס המתאים לו רק שצריך לעשות לו מכפלת, רץ בשמחה וטוב לבב לביתו, ואמר לזכות את אחת מבנותיו במצוות כיבוד הורים שתתפור לו מכפלת גאה.
האב קרא לבתו הגדולה חנה, בתי היקרה, ב"ה רכשתי מכנסיים חדשים, האם תוכלי לתפור לי מכפלת נאה, שאוכל ללובשו כראוי?"
הבת ענתה לאביה "הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא יקר, המורה שתחיה העמיסה עלינו שיעורי בית לרוב ושפע מבחנים וזה גורם לי עייפות גדולה. רק אתחזק מעט ובע"ה אתפור לך את המכפלת, אבל הנה אחותי הקטנה טובה שמה וטובים מעשיה, אולי היא תוכל לתפור את המכפלת".
פנה האב לבתו טובה אך היא ענתה ''הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא יקר! אתמול שמרתי על ילדים שהלכו הוריהם לחתונה והבטיחו לי שיחזרו באחת עשרה בלילה, וחזרו אחרי אחת בלילה, ואם כן אתה מבין, כמה אני עייפה. רק אתחזק מעט ובע"ה אתפור לך את המכפלת. אבל הנה אחותי היקרה יפה שמה ויפים מעשיה, אולי היא תוכל לתפור את המכפלת".
פנה האב לבתו יפה והיא מיד ענתה ''הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא היקר! אמא שתחיה העבידה אותי בפרך ונתנה לי לשטוף את כל הכלים שבמטבח...רק אלך מעט לנוח ותיכף אתפור לך מכפלת".
האבא שראה כי כל בנותיו "עסוקות" אמר "מן השמים ירחמו..." וקיפל את המכנסיים.
בלילה כשהלכו בנותיו לישון, בא שר השינה לבת הגדולה ואמר לה "חנה! רבותינו אמרו נאה דורש ונאה מקיים (חגיגה יד) ואיך את יכולה ללכת לישון כשאבא מבקש רק לתפור מכפלת ואת אומרת לו "כיבוד הורים זה מדאורייתא" ואת אינך מקיימת?!..."
תיכף קמה חנה מהמיטה, נטלה ידיה והחל לגזור מהמכנסיים ולתפור את המכפלת, והכל בחשיכה כדי "לגנוב" לאחיותיה את המצווה...ולעשות הפתעה לאביה....
שר השינה כמובן הגיע גם אל הבת השניה טובה ונתן לה מוסר, ואף היא קמה, נטלה ידיה והחלה לגזור מהמכנסיים ולתפור את המכפלת והכל בחשיכה...ולעשות הפתעה לאביה...
שר השינה כמובן הגיע גם אל הבת השלישית יפה ונתן לה מוסר וכמובן שגם היא קמה ועשתה הפתעה לאביה...
למחרת כשהאבא קם ממיטתו רצה ללבוש את המכנסיים "החדש" ראה שנתקצרו מדי...
זהו המשל, והנמשל הוא שיהודי זה בהיותו בגיל צעיר לא הקפיד על שמירת תורה ומצוות וכמובן שלא הקפיד על לימוד תורה ותמיד כאשר ניקרו בפניו הזדמנויות רבות לשוב לבורא עולם תמיד דחה את הפונים בטענה "בע''ה אני רק אתפנה מהדאגות, אמצא לי את הזמן לקיים מצוות ואף ללמוד תורה".
אך, כידוע, הצרות הפוקדות את האדם אינן פוסקות הן רק מתחלפות וצרה רודפת צרה, וכאשר האדם מחטט לבסוף לשוב בתשובה מתברר לו שאפשרויותיו מוגבלות, דאגות חדשות ניקרות בדרכו והנה פתאום מתברר לו שחייו עוד מעט נגמרים.
כל בר דעת יודע שהמאחר את הרכבת נשאר בתחנה. אם תפספס את רכבת החיים – לא תוכל לעולם להגיע ליעד. (אור דניאל).
קבעת עיתים לתורה? שתהיו עמלים בתורה. (רש"י).
בגמרא (שבת לא), איתא, אמר רבא בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו קבעת עיתים לתורה? ובגמרא (סנהדרין ז) מבואר שבשאלה זו נפתח דינו של האדם בשמים. וכמה עגום יהיה מצבנו אם כבר בשאלה הראשונה נענה לקב"ה תשובה שלילית. הרי שם לא נוכל לתרץ את עצמנו שלא היה לנו זמן וכד', כי בורא העולם מכיר אותנו היטב היטב, וכשהוא ישאל את האדם מדוע היה לו זמן לאכול ולטייל ולקרוא עיתונים ולשמוע חדשות, ודווקא לקבוע עיתים לתורה לא מצא לזה זמן, הרי הבושה תהיה כ"כ גדולה עד שזה בלבד יספיק בתור עונש ח"ו.
ביאור נפלא אמר הרב יוסף טולידאנו שליט"א על הפסוק בשיר השירים "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה, אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" וביאר את הדברים בצורה נפלאה עד מאוד.
"אחות לנו קטנה" הכוונה לתורה הקדושה, שהיא אחותנו הקטנה, וכמו שאמר שלמה במשלי (ז, ד) "אמור לחכמה אחותי את".
"ושדיים אין לה" פירוש היא רוצה להניק, ולצערנו מעט מאוד אנשים רוצים ללמוד תורה ולינוק ממנה, והיא מונחת עלובה בקרן זוית.
"מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" מה נענה ביום הדין בשעה שהקב"ה יתבע את עלבונה וישאל למה לא קבענו עיתים לתורה.
"אם חומה היא" ואומר שלמה המלך עצה טובה, שאם תתייחס לתורה כמו שבונים חומה, לבנה ועוד לבנה ועד לבנה, ו"ככה בונים חומה", וככה בלימוד התורה בקביעות, יום ועוד יום ועוד יום, אזי "נבנה עליה טירת כסף" יהיה לנו בעוה"ב היכולות גבוהים של שפע רוחני אדיר. אבל
"אם דלת היא" שאם אדם מתייחס לתורה כמו דלת, שפעם פתוחה ופעם סגורה, כך הוא פעם בא ופעם לא בא, אזי "נצור עליה לוח ארז" תכה לנו בעוה"ב חתיכת דלת שתולעים אוכלים אותה...
והדברים מדברים בעד עצמם! צריך לדעת, שרק ע"י לימוד התורה הקדושה היהודי מובדל מהגוי, כי כולם אוכלים ושותים ומתחתנים ומולידים ובסוף מתים. ואם יגיד אדם "אני מתפלל ג' פעמים ביום וזה מספיק לי" על זה כותב בעל "שבט מוסר" זצ"ל, שיענו לו בשמים שמוסלמי יותר טוב ממנו כי הוא מתפלל חמש תפילות ביום...אם כן, עלינו לזכור מה עיקר ומה טפל ומדוע הגענו בכלל לעולם הזה.
הסבא מקלם ז"ל היה רגיל לומר, שכל ההצלחות המובטחות להולך בדרך התורה נאמרו בתנאי שיהיה סבלן ולא ידחוק את השעה לרדת באמצעי מהדרך הסלולה כדי לקצר דרך חצרות ושבילים צדדיים. צריכים לזכור שר' עקיבא לא זכה למה שזכה עד שלמד עשרים וארבע שנים ברציפות. על האדם להכיר תמיד את האושר הגדול שנפל בחלקו בזה שאוחז בעמל התורה, וסוף הכבוד לבוא מאליו.
אנו חיים כיום באווירה העכורה הנובעת מההשכלה של "הוי יהודי בביתך ואדם בצאתך". כאילו נעשים "אדם" ע"י דברים בטלים ולהיטות אחרי תענוגי העולם, ושהתורה מפריעה לו להשגת תואר זה. אולם השכלה כזאת אינה אלא סכלות משום שדווקא ע"י תורה נקראים אדם.
על כן החכם עיניו בראשו יעסוק בתורה ויגלה בה עולם ומלואו.
קניין התורה הוא רק ע"י עמל ויגיעה ובלא זאת אי אפשר לקנות את התורה.
הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ב) כותב "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה".
אמנם נאמר במסכת אבות "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אך השאלה היא איזה חלק.
בספר "אמרי יחזקאל" ישנו על כך משל נאה: לעיתים אנו רואים אדם זר שמרגיש רעב, ונכנס לאולם שמחות לאכול ללא כל הזמנה. אמנם בכל מהלך האירוע הוא אוכל, אך הוא לא נהנה הנאה מושלמת מהאוכל, משום שתמיד מלווה אותו הרגשה לא נעימה "אני אוכל לחם של חסד, אני יודע שאני לא שייך לכאן ואולי עוד מעט ויזרקו אותי, זמן קצר בלבד, אני יכול להנות מהאוכל".
כל הזמן הוא יושב באי נוחות על הכסא, מתנדנד מצד אל צד ומדי פעם הוא גם "פוזל" עם העינים אחורה לראות אם מסתכלים עליו בעלי השמחה...
ואולם, יש אדם מסוג אחר לגמרי. הוא נכנס לאולם החתונה עם "ראש מורם" למעלה וכל כולו שמח ובטוח בעצמו. ומדוע?
מפני שהוא הוזמן לחתונה על פי דין! הוא גם הביא עמו מתנה יקרת ערך, ועוד זרק למלצרים "טיפ" מן הצד, הוא אוכל בהנאה מושלמת בשמחה, ונהנה מכל רגע באירוע ובעל השמחה חפץ ביקרו.
הנמשל אותה הרגשה בדיוק נרגיש אנו באולם התענוגים הנצחי של העוה"ב. הקב"ה ברא בשבילנו את גן העדן והבטיח לנו (סנהדרין צ), שלכל ישראל מובטח חלק בעוה"ב. רק מה? אחד ירגיש שם הרגשה אחרת, ישנם אנשים שמרוב בושה יסתירו את עצמם בקרן זוית, ויאכלו מהצד. הם ירגישו כל הזמן שהם אוכלים לחם של חסד שריחמו עליהם, והכניסו אותם לתוך אולם המעדנים רק כדי להשקיט את רעבונם. מרוב בושה הם לא ירגישו כלל מה הם בולעים. תמיד תלווה אותם ההרגשה שהם מסכנים ותלויים בחסדי השני ומי יודע מה הזמן הקצוב להם שם...
אנו שטרחנו ועבדו קשה בקיום המצוות, אזי בוא נבוא לעוה"ב עם ראש מורם למעלה! מגיע לנו! נתבע את חלקנו בשכר בפה מלא! ולא נרגיש כלל, שמישהו "מרחם" עלינו פה, ואז הנאתנו תהיה מושלמת!
על כן אל לנו ללכת שלווים ושאננים, בל נהיה בטוחים כי כל ישראל יקבלו את אותו חלק בעוה"ב.
כדי לשבת במקום מבטחים עם קדושי עליון, עלינו להכין צידה לדרך.
אחיו של רבי חיים זוננפלד זצ"ל כתב לו שאינו רואה כל כך טעם בלימוד התורה, כיוון שבלאו הכי לא יצמח ממנו גדול בישראל. ר' חיים ענה לו כך:
מימינו לא ראינו חנוני שסגר את חנותו בטענה ש"ממילא לא אהיה רוטשילד" בעל חנות מבין שבכל דקה הוא מרוויח משהו, ולכן הוא מתאמץ ומשתדל בכל כוחו. זה פותח מוקדם בבוקר, וזה נשאר בערב עוד כמה דקות הכל מתאמצים לצרף פרוטה לפרוטה, ולהרוויח ככל שרק עולה בידם. ואם כך הוא בגשמיות, הרי שלפחות כך צריך להיות עסק התורה מי שמבין את ערכה העצום של כל מילה, של כל דקה לא יפסיק מללמוד, גם אם לא יהיה "רוטשילד" בתורת ה'. (אור דניאל).
