פרשת חוקת

הכוונה למסור נפש כדי ללמוד תורה גם אם זה קשה כי הם חינו ואורך ימנו לכן נאמר אדם כי ימות באהלה של תורה.

דברי חז"ל אלא מהווים לדעת החפץ חיים על התורה עצה טובה לניצול הזמן ללימוד תורה ובדרך משל הימשיל זאת לסוחר גדול שהיה טרוד במיסחרו מבוקר ועד ערב. מרוב טרדותיו לא היה לאיש זמן להתפלל בציבור וכמו כן לא נותר לו הרבה זמן במשך היום והלילה לקביעת עתים לתורה.

חלפו השנים ושיער לבן החל מבצבץ בזקנו,כוחותיו נדלדלו, והוא החל לחוש כי קיצו קרב ובא,ולא רחוק היום בו יצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיו לפני מלך מלכי המלכים. אי לכך,החליט כי עליו להכין צידה לדרך, ולצורך זה עליו לשנות את סדר יומו. מאותו יום ואילך הלך בכל יום לבית הכנסת לתפילת שחרית בציבור, אחר התפילה נשאר במשך שעתיים בבית המדרש כדי ללמוד ואחר כך הלך לחנותו.

כאשר הגיע לחנות,לאחר שהיה של כשלש שעות בבית הכנסת ובבית המדרש שאלה אותו אשתו בתמהון לפשר איחורו,והוסיפה ואמרה לו: "הלא ידעת כי בשעות אלו החנות הומה סוחרים הממהרים לדרכם, ומה לך כי התמהמת מלבוא?! התחמק הבעל מלהשיב לה רק זאת אמר לה שהיה טרוד בענין חשוב מאד ונאלץ היה להתעכב.

וכך במשך כמה ימים היה מאחר מלבוא לבית המסחר,ובכל פעם התחמק מלספר לאשתו היכן היה.

בוקר אחד פקעה סבלנותה של האשה,וכאשר ראתה ששוב הוא משתהה מלבוא לחנות,יצאה לדרך כדי לחפש אחריו ולברר פעם אחת ולתמיד להיכן הוא נעלם בכל בוקר.

מה רבה היתה תמיהתה וכמה גדול היה קצפה,כאשר נתברר לה שבעלה נמנה בשעות אלו עם חובשי בית המדרש. היא מיהרה לשים פניה לעבר בית המדרש, ואכן ראתה במו עיניה את בעלה יושב רכון על הספרים והוגה בתורה. מיד הרימה קול גדול ואמרה: "מה אתך? האם יצאת מדעתך?! הלא החנות מלאה קונים ואתה יושב כאן ולומד?! לא איכפת לי ההפסד שהנך גורם לנו,אבל כלום אפשר לגרש לקוחות קבועים מהחנות,בשעה שמכל עבר ישנם סוחרים המתחרים בנו"!

ענה בעלה ואמר לה: "שמעי נא רעייתי ועני לי מה היית עושה אילו בוקר אחד היה בא מלאך המוות ואומר לך שהגיע זמני להפטר מן העולם,כלום היית יכולה לומר לו שאין אתה פנאי לכך, הואיל והחנות מלאה קונים? בוודאי לא היית יכולה לומר זאת. אם כן מהיום ואילך חשבי בכל בוקר בשעות שאני נעדר מהחנות,כאילו נלקחתי על ידי מלאך המוות ומה איכפת לך שאחרי שעה או שעתיים אקום לתחיה ואבוא לעזור לך בחנות".

רעיון זה כלול במאמר "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם". על האדם לחשוב כאילו הוא מת,ואז יתבטלו מאליהם כל התירוצים והסיבות המעכבים אותו מללמוד. באופן זה יבחין היטב עד כמה טרדותיו ומפריעיו טפלים לעומת לימוד התורה,וימצא על ידי זה זמן רב ללימוד. ועוד שנאמר נעשה ונישמע ומה אנו צריכים לשמוע אם ניקבע עיתים לתורה למרות שהיום דוחק?

נאמר מי שמקבל עליו עול תורה מורידים ממנו עול מלכות כלומר שאם נתמיד בלימוד הקב"ה ימלא לנו את אותם שעות שהמתנו את עצמנו עליהם במשך היום ללמוד תורה ולא נפסיד את שכרם בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר תלמוד תורה כנגד כולם.

בגמרא ברכות (סג) אמר ריש לקיש: "מכאן שאין דברי תורה מתקימים אלא במי שממית עצמו עליהם". ובמשנה באבות (פרק ו') שאמרו: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה". פרש רש"י: לא העשיר נאמרה משנה זו,אלא על העני,שאפילו אין לו אלא פת במלח ומים במשורה,אף על פי כן ישב ויעסוק בתורה. וכן פסק הרמב"ם (פרק ד' מהלכות תלמוד תורה) שאין דברי תורה מתקימים במי שמרפה עצמו עליהן,ולא במי שלומד מתוך עדון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שלא נותן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו. ולא יאמר אדם אלך אקבץ ממון, ואחרי כן אלמד, כי לעולם לא יסתפק. יש לו מנה רוצה מאתים וכו'.(כותונת פסים).

החפץ חיים היא ניגש מתוך אמונה תמימה אל התורה. כשם שהרגיש בכל חושיו את האלקים,כן ראה את התורה כספר מאת האלקים והרגיש כאילו הוא לומד מפי הגבורה.

הוא היה רגיל לומר שלו היו מספרים לנו שנמצא חיבור מאת גבריאל המלאך, כמה היינו משתוקקים לקרותו,והנה לפנינו חיבורו של רבון העולמים בכבודו ובעצמו.(המאורות הגדולים).

המגיד מדובנא אמר משל על חביבות התורה:

הנביא ישעיה (פרק מג) אומר: "ולא אותי קראת יעקב,כי יגעת בי ישראל". משל לסוחר שבא ממדינת הים. בהגיעו לנמל ביקש מאחד הסבלים שעבדו שם,שיעלה לאניה ויביא את חבילותיו לביתו. כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר מזיע ומתנשף וביקש את שכרו,אמר לו הסוחר: "החבילות שהבאת אינן שלי". שאלו הסבל: "וכי מנין לך זאת, הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי?" השיב לו הסוחר: "חבילותי הן חבילות קטנות של יהלומים. אילו הבאת אותן בודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך. מאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבודאי לא את הסחורה שלי הבאת".

כך אומר הקב"ה לעם ישראל: "ולא אותי קראת יעקב", ומוסיף הקב"ה: "כי יגעת בי ישראל". כלומר, מהיכן ידעתי כי לא קראת בשמי? על ידי שראיתיך עייף ויגע. כאשר הצדיקים לומדים תורה ומקיימים מצוות, אין הם חשים עמל וטורח,אלא אדרבה,יש להם טעם,עונג ושמחה.

משל זה הוא אחד משלושת המשלים של המגיד מדובנא,אשר האדמו"ר מקוצק אמר עליהם שנאמרו ברוח הקודש.

תפילה זו היתה שגורה בפי רבי יחזקאל אברמסקי:"מתי תגיע אהבת התורה שבי לזו של דוד מלכא-משיחא,שהכריז: "חסדך ה' מלאה הארץ",ובכל זאת לא ביקש שום דבר מחלו של עולם ולא מצרכיו האישיים של בשר ודם עלי אדמות,כי אם חסד אחד – "חוקיך למדני"... (ספר הזכרון לר"י אברמסקי)

בכל שנות חייו הקפיד רבי דבר בעריש ווידנפלד, הרב מטשיבין,על כל רגע של טבלה. לא היה הבדל בין שנות צעירותו בהן עסק במסחר לבין השנים שבהן ישב על כסא הרבנות בטשיבין והרביץ תורה לתלמידיו. גם בשנות הסבל שעברו עליו בגלותו בסיביר ובבוכרה וגם בשנותיו האחרונות בירושלים,כשהיה תשוש ביותר,הוא לא חדל משקדנותו המופלאה.

בבוקרו של יום אחד, בשעה שבע, כאשר נכנס אליו אחד התלמידים,מצאו רכון על גבי הגמרא, שקוע במשנתו ולומד בהתלהבות,עד שלא הרגיש בכניסתו. התלמיד הצטדק באמרו שבא לשאול ענין מסוים הקשה בעיניו.השמיע את שאלתו ורבינו נענה לו. בסיום שיחתם, פנה אליו רבינו בשאלה: "מה הדחיפות שהיתה בבירור זה,עד כדי כך שהטרחת עצמך לבוא אלי לאחר חצות הלילה? "מה – השיב התלמיד בהכנעה וכולו תמיהה – הרי השעה היא כבר שבע בבוקר?"

רק אז הבין התלמיד שכל הלילה ישב רבינו ועסק בתורה,מבלי להרגיש שכבר פנה הלילה,עלה השחר והגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

מאוד הייתי רוצה לחיות ולהתגורר בעיה"ק צפת בזמנו של האר"י הקדוש – אמר פעם אחד האדמו"רים בהשתוקקות גדולה. ומה הפלא? איזו תקופת זוהר היתה זו לעיר המקובלים? האר"י הק' ובני היכלא קדישא שלו מילאו ובישמו את העיר בקדושה ובטהרה. האר"י הק' היה הרבי, ה"בית יוסף" היה הרב, האלשי"ך היה המגיד,וה"חרדים" היה ה...שמש,ומזה עצמו ניתן לתאר מה היה שם בצפת באותה תקופה.

כל בני החבורה הקדושה הזו התפללו בבית כנסת אחד,הלא הוא בית הכנסת של האר"י הקדוש. ומנהג היה בבית כנסת זה,שלהתחילת חזרת הש"ץ היו ממתינים למי שהיה מאחר יותר בתפילת הלחש שלו. אם האר"י הק' היה עומד עוד בשמו"ע בשעה שה"בית יוסף" כבר פסע לאחוריו – המתינו להאר"י הק',וכן גם להיפך. אולם,בדרך כלל היו ממתינים להאר"י הקדוש,כי היה מאריך הרבה בתפלתו בכוונותיו עפ"י דרך הנסתר.

והנה קרה פעם,שהאר"י הק' סיים את התפילה ופסע לאחוריו בעוד ה"בית יוסף" עומד בתפילת הלחש שלו,והורה לחזן להתחיל מיד בחזרת הש"ץ. איש, כמובן,לא קם לערער ע"ז, כי אם האר"י הק' מצוה-שומעים לו, ואמנם החזן התחיל בחזרת הש"ץ. כתום התפילה ביקש האר"י הק' לנעול את הדלתות וציוה על כולם לחכות במקום. הוא ניגש לבימה, דפק ואמר: רבותי,שלא יעלה חשד בלב איש כי בזה שאמרתי שלא להמתין ל"בית יוסף", כאילו רציתי לזלזל ,חלילה, בכבודו של ה"בית יוסף", אלא שצריכים להמתין לו כשהוא מתפלל, אבל לא כשהוא לומד!...

ניגש ה"בית יוסף" לבימה בחיוך על שפתיו ואמר בקול: אמת הדבר,עד "שמע קולנו" התפלל, אבל באמצע ברכה זו עלתה במחשבתו שאלה, והיא אכן כתובה ב"בית יוסף", בדבר טחנות רוח,אם יש בהן משום השמעת קול בשבת. ומשעלתה השאלה במוחו,הוא התהרהר בלימוד, והאר"י הק' הרגיש מיד שהוא הוגה אז בלימוד,ולכן פסק שאין צריכים להמתין עליו. הוא אמנם יכול להמשיך ולהגות בתורה, אבל להמתין לו – לא, לא מחוייבים... (שאל אביך ויגדך).

יבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני יהוה ולמה הבאתם את קהל יהוה אל המדבר הזה למות שם (חקת כ-א)

באר מרים

ובעשור לחודש הראשון מתה מרים אחות אהרון ומשה ותחדל הבאר להתגלגל אחרי בני ישראל ותבוא בין סלעי המדבר ותתערב בהם.ויראו בני ישראל את הדבר הזה ויבינו כי בשל מרים היתה להם באר המים, ובמותה ויאזלו המים ממנה ויבשו. ומשה ואהרון לא ידעו עוד את הדבר הזה ויספדו למרים ויבכו לה. וישמעו בני ישראל את משה ואת אהרון בוכים ויתאספו כולם ללכת אל משה ואל אהרון. וירא משה את בני ישראל נקהלים עליהם ויאמר אל אהרון אולי תדע והגדת לי מה היה לעם כי מתאסף הוא והולך הלוך וקרב אלינו!? ויאמר אהרון, שמע העם את האסון אשר קרנו ויתאספו לנחמנו מיגוננו ויאמר משה, אבל שגית אחי בדברך את הדברים האלה, הביטה נא וראה את פניהם הנזעמים ואת שפתותיהם המלאות זעם וידעת כי לריב אלינו המה באים. עודנו מדבר ובני ישראל הקריבו אליהם ויאמרו אל משה, מה לך כי תבכה? ויען משה ויאמר מדוע לא אבכה אשר מתה אחותי היחידה אוהבת החסד והצדקה? ויאמר העם, אל תבכה לנפש אחת, ובכית לעמך אשר הוא ממצרים כי תמו כולם לגוע ויחרד משה חרדה גדולה עד מאד, ויאמר, הגידו נא לי מה קרכם כי ככה דברתם אלי? ויען העם את משה ויאמר ברגע מות אחותך אזלו המים מן הסלע אשר התגלגל אחרינו ועתה אין בו גם טיפת מים אחת ויאמר משה, לכו נא אל שרי האלפים ואל שרי המאות והגדתם להם את הדברים האלה ושאלתם מהם מים ונתנו לכם. ויענו בני ישראל לאמור, לא נסור מן המקום הזה ולא נשאל משרינו דבר כי אתה הוצאתנו מארץ מצרים ותביאנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, ועתה הלא נמות אנחנו ובעירנו בצמא.

ויהי כהזכיר בני ישראל את בהמתם הצמאה למים, ויאמר ה' יען צר לבני ישראל לא רק על נשיהם וטפם הצמאים, כי אם גם על בהמתם ויאמרו לכל כי לא כלו רחמיהם, על כן ארחם גם אני עליהם והוצאתי להם מים מסלע.

כעס משה וחטאו

ויהי כראות משה ואהרון את קצף בני ישראל הולך הלוך וגדל וייראו מאוד וינוסו אל אהל מועד. וירא כבוד ה' ויאמר ה' אל משה, מה לך עתה באהל מועד? ויען משה את ה' ויאמר, ה' אלהי קמו עלי בניך ויקצפו עלי קצף גדול ולולא נמלטתי לאהל מועד, כי עתה סקלוני, ויאמר ה', עד מתי תתן דופי בבני? הן גם בחורב אמרת, עוד מעט וסקלוני, ולא נגעו בך ולא הפילו משערתך ארצה, ועתה עבור אתה ואהרון אחיך לפני העם ודברת לעיניהם אל הסלע ונתן מימיו.

ויעבור משה ואהרון לפני העם ויגשו אל הסלעים הרבים אשר התערבה בהם באר מרים, ולא ידע מאיזה סלע יוציא להם מים. וישם משה את עינו על אחד הסלעים ויאמר לבני ישראל, עמדו פה והוצאתי לכם מים מן הסלע הזה, ויאמרו אליו בני ישראל היד ה' תקצר מהוציא מים מכל סלע וסלע כי צויתנו לעמוד רק לפני הסלע הזה? ויאמר משה אל תמרו את פי ה' ואל תמררוני בדבריכם ויוסיפו בני ישראל לדבר אל משה ויאמרו אם באמת יעשה לך ה' נפלאות, והוצאת מים מכל הסלעים הרבים האלה ואם אין ואמרנו, רועה היית את צאן יתרו במדבר ותלמד לדעת את משפט הסלעים המוציאים מים ותעמידנו לפני הסלע הזה כי ידעת אשר מים בו אולם לא ה' דבר בך ולא על פיו נתן הסלע את מימיו. ויקצוף משה על בני ישראל ויאמר היו בוערים עד מתי תבערו ותכסלו ויהי כקצוף משה וישכח בקצפו את דברי ה' וירם את מטהו לשומו על הסלע. ויהי אך הרים את המטה ויצאו מן הסלע נטפי מים אחדים. ויגער משה בסלע ויקרא למי ימצאו המים האלה, הליונקי שדים אם לגמולי מחלב? ויך משה את הסלע פעמים ויצא ממנו דם, ויאמר משה אל ה', לא הוציא הסלע בלתי אם דם ויאמר ה' אל הסלע, מדוע ככה עשית? ויען הסלע ויאמר, הכה הכני משה פעמים ויאמר ה' אל משה, מדוע הכית את הסלע ואנכי הלא צויתיך לבלתי הכותו, כי אם דבר אליו, ויען משה את ה' ויאמר לא הוציא הסלע בראשונה בלתי אם נטפי מים אחדים ויאמר ה' אל משה, הן למד למדת את העם לאמר, בצדק תשפוט עמיתך ותשכח כל גמולי הסלע אשר היניק לילדי ישראל דבש בארץ מצרים ותשחת באף רחמיך ותכהו ונקל עוד זאת בעיניך ותבז לבני ותאמר עליהם, עם חסר בינה המה, הרעות מאד אשר עשית את כל המעשים האלה, ויצו ה' את הסלע ויהפוך את דמו למים ותשת העדה ובעירם.

עונש משה ואהרון

ויהי אחד הדברים האלה, ויאמר ה' אל משה ואל אהרון יען חללתם את שמי לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, ויאמר משה, אמנם, ה' אלהי, נסכלתי ואשנה הרבה מאד בהכותי את הסלע ולא דברתי אליו כאשר צויתנו, אולם אהרון מה הוא כי תקצוף עליו? ויען ה' את משה ויאמר, הן ראה ראה אהרון אחיך את אשר אתה אומר לעשות ולא עצר בעדך ולא אמר אליך, אל נא, אחי, תעבור את מצות ה', ויתחנן משה אל ה' ויאמר, אנא ה ' סלח נא לעוננו, ויאמר ה', לא יסלח לך החטא אשר חטאת לי לעיני כל בני ישראל, כי לו דברת אל הסלע להוציא מים כאשר צויתיך, כי עתה הקדשני לעיני בני ישראל ותיהיה יראתי על פניהם תמיד. הן בני ישראל היו אומרים הסלע הזה אשר שכר אין לו ועונש אין לו, שמע בקול ה', ואף כי האדם החי בחסד ה' והמצוה לעבדו ולשמור מצותיו, ויאמר משה אל ה' אם כמות כל הדור החוטא נמות גם אנחנו במדבר יאמרו עלינו שומעי שמענו גם משה גם אהרון היו חטאים כדור ההוא ועל כן היתה אחריתם כמוהו ויאמר ה', אל תירא משה עבדי, כתב אכתוב בתורתי דבר חטאתכם וידע כל בשר כי לא חטאתם לה' בלתי אם בדבר מי מריבה לבדם.

הקול והחרב

ובכל הכעסים אשר הכעיסו בני ישראל את משה, לא חדל לדאוג להם ולהיטיב עמהם. וישלח משה מלאכים אל מלך אדום לאמור, אתה ידעת, כי אמר ה' לאברהם אבינו, גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה...ויהי כשמעך את הדברים האלה ותלך מפני יעקב אחיך, כי אמרת אין לי חפץ בארץ אשר לא יתננה ה' לי בלתי אם אחרי עבדתי שנים הרבה מאד, ותשב בארץ שעיר. אולם אנחנו נעבדנו בארץ מצרים ונענה שנים רבות, ונצעק אל ה' אלהינו וישמע את קולנו ויוציאנו ממצרים. ועתה הואל נא ונתתנו לעבור בגבולך לבוא אל ארץ ירושתנו. וידעת כי בעברנו בארצך קנה נקנה ממך לחם ומים וחסמנו את בהמתנו לבלתי תאכל את תבואות שדך, ויען אדום ויאמר, אל תעבור בארצי כי את קולך אינני ירא, ועתה זכור נא את ברכת אבי אשר ברכני לאמור על חרבך תחיה, והיה אם לא תשמע בקולי ואמרת לעבור בארצי ויצאתי בחרב לקראתך ויתעקש אדום כאשר דבר, ויאמר משה להלחם בו. ויהי דבר ה' אל משה לאמור אל תתגר בו מלחמה, כי לא אתנהו בידך, ויאמר משה אל ה', מה הן צדקות אדום? ויען ה' את משה ויאמר, כבד כבר אדום את אבותיו וצדקתו זאת תעמוד לו לעד.

דוגמא אישית אכלי המן

ויהי אחר הדברים האלה וידבר העם באלהים ובמשה לאמור, למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה במן אשר אנחנו אוכלים יום יום. וירעו דבריהם בעיני ה' עד מאוד ויאמר, הנה הנחש אוכל מאכלים רבים ולא יטעמו לחכו בלתי אם כטעם העפר ובכל זאת לא יתאונן באזני, והעם הזה אוכל את המן אשר אלפי טעמים טובים לו והוא מתאונן רע באזני לאמור, קצה נפשנו בלחם הקלוקל על כן יבוא הנחשים ונשכו את בני ישראל.

ויבוא הנחשים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבואו בני ישראל אל משה ויאמרו, חטענו כי דברנו בה' ובך. התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש. ולא אחר משה וימהר ויתפלל בעד העם. ויעש משה על פי ה' נחש נחושת וישימהו על נס. והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת אשר על הנס והתפלל אל ה',ושלח ה' את דברו ורפאהו. ויהי כאשר נרפאו הנשוכים ויאמרו אל העם לאמור, מה רב חסד ה' וטובו אך אמרנו "חטאנו לך" וישלח דברו וירפאנו ויען העם לאמור, מה גדלו חסדי משה רוענו כמה פעמים הקצפנהו ונמררהו ונאמר לרגום אותו באבנים ובכל אלה הוא דורש את שלומנו וטובתנו בכל עת הנה אנחנו כולנו ראינו אותו ממהר להתחנן אל ה' ולבקש על נפשנו בבוא הנחשים להמיתנו, ועתה היה יהיה לנו הדבר הזה למשל ולמוסר לסלוח מהר לכל אשר חטא לנו ולבלתי נקום ונטור לכל אשר הרע לנו.

ויהי בימים ההם ויאמר אביאל אבי קיש אבי שאול לאמור, הן ברך ברכני ה' וימלא ביתי טובו, הבה אעשה דבר טוב לישראל והיה זכרי לברכה. ויקח אביאל כסף רב ויתן לעושי עששיות ופנסים ויאמר להם, עשו נא עששיות ופנסים רבים, ויעשו האנשים ככל אשר אמר להם אביאל. ויקח אביאל את העששיות והפנסים ויתלם ברחובות העיר וידליקם בלילה בלילה.

וירא העם ההולכים בחושך אור גדול ויודו לאביאל ויברכו שמו ויאמרו, לא אביאל יקרא עוד שמך כי אם נר, כי הדליק נרות רבים ברחובות האפלים ויאר לנו את החושך. כך שכרו של איש חסדים שאור חסדיו מאיר בעולם הזה ושכרו לעולם הבא שנאמר "והלך לפניך צידקה"', על כן ניקרא שמו אבינר

אסור לצער את הבריות

ולאלקנה שתי נשים, שם האחת חנה ושם השניה פנינה. ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים. והכעיסה פנינה את חנה והכלימה אותה עד מאוד, כי תשכים פנינה בבוקר, בבוקר ורחצה את ילדיה והאכילתם והשקתם ואמרה להם, לכו נא, ילדי, אל בית הספר ופנתה אל חנה ואמרה לה בלעג, אורי עורי, חנה, משנתך ורחצת גם את את ילדיך והאכלתם והשקיתם וצויתם ללכת לביתהספר. ככה תלעג פנינה לחנה ותמרר את חייה כל הימים. ויהי כראות השכנות את הדבר הרעה הזה ותאמרן, לפנינה, מה עשה לך חנה רעה כי תעשי לה ככה? ותען פנינה ותאמר, אל ירע הדבר הזה בעיניכן, הנה המרתי לה ואכעיסה לבעבור תתפלל אל ה' וקראה אליו ורחם אותה, כלומר פנינה ציערה את חנה וכל הכוונה היתה לשם שמים.

ויהי היום ואלקנה וחנה אשתו היו בשלה, ותקם חנה ותתפלל אל ה' ותאמר, ה' צבאות בכל ההמון הרב והעצום הזה אשר עלה שילה רואה אנכי אבות ואמהות שמחים בילדיהם אשר ילדו להם. האמנם נבצר ממך, ה' אלהי בורא שמים וארץ וכל צבאם לתת גם לי בן אחד? אנא, ה' אלהי, רחם נא עלי ותן לי בן נבון וחכם וצדיק. ויאמרו אליה שומעי תפילתה לאמור, מדוע אינך שואלת מעם ה' לתת לך בנים יפי תואר ועשירים? ותען חנה ותאמר, נדר נדרתי לה' לאמור, את כל הבן הילוד לי נתון אתן לה' כל ימי חייו, ועל כן אין טוב לו בלתי אם רוח חכמה ובינה ואהבת צדק ומישרים, וייטבו דבריה בעיני ה' ויאמר, מיום נבראו שמים וארץ לא היה אדם אשר יאמר לה' "צבאות" עד אשר באה האשה האומללה הזאת, וכהתפללה אלי לאמור, הבה לי בנים, לא בקשה לה עושר וכבוד, כי אם רוח דעת ובינה, על כן אפרה וארבה במאד מאוד, והיה בנה הראשון הנולד לה גדול בישראל ונכבד כמשה ואהרון.

וירא עלי הכהן את חנה והנה היא עומדת לפני ה', שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה לשכורה ויאמר, עד מתי תשתכרין? וימררו הדברים האלה את חנה עד מאד ותען את עלי ותאמר, לא אדוני אשה אומללה אנכי, ויין ושכר לא שתיתי ושפוך את נפשי לפני ה', וישמע עלי את הדברים האלה ויך אותו לבו מאוד על הכלימו את האשה מרת הנפש הזאת, וינחם על הדברים הרעים אשר דיבר אליה, ויחנן קולו ויאמר סלחי נא לי, בתי, כי הכלמתיך, ויוסף לדבר אליה ויאמר, לכי לשלום לביתך ואלהי השמים יברכך בשלום ונתן לך את שאלתך אשר שאלת מעמו. ולא חדל עלי לדבר על לב חנה ולנחמה ולברכה עד אם ראה כי הרגיעו אותה דבריו ותסלח לו ובאמת חנה ניפקדה בבין שהאיר את עם ישראל בקדשותו והוא שמואל הנביא. וישרת שמואל את ה' לפני עלי וחנה תעשה לו מעיל קטן, והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אלקנה אישה שלה להשתחוות לה'. ויברך ה' את חנה ותהר ותלד שלושה בנים ושתי בנות. וכאשר תוסיף חנה ללדת כן יחלו בני פנינה וכן ימותו. ויהי כראותה כי הרתה חנה עוד הפעם ותבוא פנינה אליה ותאמר, ידעתי גם ידעתי כי טובה את בעיני ה' ויברכך ברוך. ועלי פקד ה' את עון בזותי לך והכלימי אותך וימת שמונה בני ולא נשארו לי עתה בלתי אם שנים. ועל כן מתחננה אנכי אליך לאמור, התפללי נא בעדי לה' ולא אשכל את בני הנותרים, ותען חנה את פנינה ותאמר אליה, תשישב נא נפשך למנוחתה, אנכי אתפלל בעדך לה' בכל ליבי ובכל נפשי וידעתי כי ישמע ה' קול תחנוני, כי קרוב הוא לכל אשר יקראהו באמת. וירגיעו הדברים האלה את פנינה ויניחו לה מעצבה. וחנה עשתה ככל אשר אמרה ותתפלל אל ה' לאמור, רחם על פנינה והארכת את ימי בניה וברכתם בשלום ויען ה' את חנה ויאמר, יען אשר עשית את הדבר הזה ולאנקמת ולא נטרת את פנינה ותבקשי ממני על נפשות בניה אשר אמרתי להמיתם, על כן איטיב עמך, וחיו שני בני פנינה ונקראו על שמך שנאמר עד, עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה. על כל ילד שנולד לחנה ניפטר ילד לפנינה מידה כנגד מידה, לא בטלה.

אמרו חז"ל בירושלמי (יומא ז, ג) רבי סימון בשם רבי יונתן דבית גבורין: שני דברים לא היתה בהן כפרה וקבעה להם התורה כפרה, ואלו הן: האומר לשון הרע, ההורג נפש בשגגה. האומר לשון הרע לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה והיא מיתת כהן גדול, "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו" (שמות, תצוה כח, לה) יבוא קול (שמשמיעין פעמוני המעיל) ויכפר על קול (קול לשון הרע). ההורג נפש לא היתה לו כפרה וקבעה לו התרוה כפרה מית כהן גדול, "וישב בה עד מות הכהן הגדול" (במדבר, מסעי לה, כה), ע"כ.

לפי דברי הירושלמי, פעמוני המעיל שבבגדי כהן גדול מכפרים על לשון הרע, ומות הכהן הגדול מכפר על רוצח בשגגה. נשאלת השאלה: אם על מנת לכפר על לשון הרע די באחד מבגדי כהן גדול, אם כן מדוע לכפר על רוצח בשגגה לא בחרו באחד מבגדי הכהן גדול שמכפר על שפיכות דמים, שהרי הירושלמי שם מביא בשם רבי סימן: כשם כשקרבנות מכפרין, כך הבגדים מכפרין, וכתונת מכפרות על שופכי דמים, כדכתיב אצל יוסף ואחיו: "ויטבלו את הכותונת בדם" (בראשית, ויש לז, לא) אם כן, כשם שלכפר על לשון הרע הביאו אחד מבגדי כהן גדול לכפר פעמוני המעיל, כך לכפר על רוצח בשגגה היו צריכים להביא אחד מבגדי כהן גדול לכפר כתונת, שמכפרת על שפיכות דמים?

ומצינו בגמרא (מועד קטן כח ע"א) אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים פרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתתם של צדיקים מכפרת, ע"כ. וכעין זה בירושלמי (יומא א א) אמר רבי חייא בר אבא: בני אהרון באחד בניסן מתו, ומה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים (בפרשת אחרי מות)? ללמדך, שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל, ע"כ.

מותו של צדיק מכפר על עוון הציבור, וכלשון הגמרא בשבת (לג ע"ב) בזמן שהצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור, ע"כ. או כלשון הגמרא בכתובות (ח ע"ב) על רב חיא בר אבא בזמן שמת בנו: חשוב הוא שיתפס על עוון הדור. ואומר רש"י חשוב אתה למעלה, ל תופסך ואת בניך בעוון הדור, שנאמר: "וממקדשי תחלו" (יחזקאל ט ו) ע"כ. ובגמרא דרשו (שבת נה ע"א) אל תקרי "מקדשי" אלא: מקודשי, ע"כ. ורבי יהודה החסיד בספר "חסידים" (סימן קיג) אומר: צדיקים נתפסים בעוון הדור, שנאמר: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשיחותותם" (איכה ד כ). ע"כ.

הציבור חי בזכותו של הצדיק. כי אם אדם יתלה את חייו בזכויותיו שלו, הוא יראה כי כבר מזמן כלו, ולכן אנו נתלים בזכויות הצדיקים. ואנו מוצאים במשנה במסכת סנהדרין (צ ע"א): כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:...אפיקורס. ואמרו בגמרא (שם צט ע"ב) מהו אפיקורס? אפיקורס הוא אדם שאומר:וכי איזה תועלת יש בתלמיד חכם שלומד? הרי הוא לומד בשביל עצמו! ע"כ. ומסביר רש''י: והם אינם יודעים שהעולם מתקיים עליהם, ע"כ.

אמר רבי אלעזר אמר רב חנניה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמרו כל בניך לימודי ה' אל תקראח בניך אלא בוניך, תלמידי חכמים שבונים את העולם ומרבים שלום בעולם שנאמר יהיה שלום בחילך שלווה בארמונתיך למען אחי ורעי.

וידבר...קח את המטה והקהל...ודברם אל הסלע לעיניהם נתן מימיו והוצאת להם מים מין הסלע והשקית את העדה ואת בעירם (חקת כ-ח)

ציוה ה' את משה לדבר לסלע ותוציא להם מים ובפסוק יא מבואר שמשה היכה בסלע ולא דיבר לסלע יוצא שלא קיים את ציווי הקב''ה בדיקדוק ולכן ה' הענישו משה רבנו הבחין שעם ישראל יותר מידי תלוי בו ושוכחים שהוא רק המנהיג של ישראל ולא בורא עולם התפלאו מניסיו הגדולים שעשה להם מי יציאת מצרים והדיבור לסלע זה דבר עצום שיכול לבלבל את עם ישראל ולחשוב שמשה רבנו בעל כוחות ויעשו אותו כמין אלוקים ח"ו לכן הפחית את הנס והיכה בסלע וכוונתו היתה לטובה ולא לרעה אך הקב''ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.

דבר אחר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרון, כלומר בזכות משה ואהרון כתוב (בפרשת כי תשא) מחני נא מספרך אשר כתבת, מפרש המגיד מדובנא, משל לשר גדול וחשוב בעיני המלך, בנו של השר הזה יצא לתרבות רעה, וכל פעם שחטא המלך היה סולח לו בגלל אביו שהיה מבקש רחמים על בנו, אבל בראותו אביו שבנו סומך עליו יותר מדי ואינו מטיב דרכיו ואין סוף לדבר, בקש מהמלך שיורידוהו מגדולתו בכדי שהבן ידע שכבר אין לו על מי לסמוך כמו כן בקש משה רבנו עליו השלום מחני נא מספרך אשר כתבת, הורידני מגדולתי על ידי כך לא יחטאו ישראל בראותם שאין להם לסמוך עלי (אהבת חיים).

בדרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל (חקת כא-כב)

דרך התורה היא דרך המלך ויהודי הוא בן של מלך ודרך המלך הוא האמונה כשיהודי נמצא בחושך הגלות ותלמידי חכמים הם האור לנתיבותינו כי נר מצוה ותורה אור שנאמר "לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך" ועלינו לעמוד במיבחן האמונה, רבי יוסף חיים זוננפלד נהג לרקוד בשמחת תורה יחד עם מאות ילדים, אחד ממאות ילדים שזכו לרקוד עם רבי יוסף חיים ב"הקפות של הילדים" - היה הילד אברהם ברגמן שסיפר בסוף ימיו את המעשה הבא: שנה אחת, לאחר שסיים רבי יוסף חיים לומר את "אין כאלוקינו", ניגש אליו אברמל'ה הקטן, הביט ברב בעינים ביישניות, ואמר בקול שקט: - רבי, יש לי קושיא חמורה על הסידור...

הביט בו רבה של ירושלים ברוך, בפניו המאירות השתקפה היטב אהבתו העצומה לילדי ישראל. ליטף את לחיו של הילד, "שאל בני היקר" - אמר בעדינות. - מדוע, רבי, אנו אומרים קודם "אין כאלוקינו, אין כאדונינו" ואחר כך שואלים "מי כאלוקינו? ומי כאדונינו?" והלא הסדר צריך להיות הפוך שהרי קודם כל שואלים ואחר כך משיבים?... "נבון אתה", חייך הרב "בתשובה, אמשול לך משל נחמד":

"מכיר אתה ודאי את "מערת צדקיהו" שע"י שער שכם"? הילד הנהן בראשו, והרב המשיך: ברחבי העולם, ודאי ידוע לך, קיימות מערות נוספות, ישנן מערות קצרות וישנן ארוכות יותר, יש גם מערות ענקיות. ברור כי אין אור השמש יכול לחדור אל תוך המערות ועל כן שוררת שם תמיד חשיכה מוחלטת. מה יעשה אדם הרוצה להלך במערה ולצאת ממנה לאחר מכן, כיצד ידע את הדרך חזרה?

"אדם פיקח, המשיך הרב, עושה לו סימנים בדרכו: כאן יש אבן גדולה, ובפינה זו יש עמוד יצוק בקרקע וכדו' לכשירצה אותו פיקח לצאת מן המערה, יחזור על פי הסימנים ולא יטעה בדרכו.

שוטה, לעומת זאת, אינו חושב על המחר, ואינו שם לבו לעתיד. נכנס הוא במהירות, אינו משגיח, ואינו קובע לעצמו סימנים, ועל כן סביר להניח שיטעה מן הדרך הישרה, חזקה עליו שיאבד את שבילי דרך המלך. ואכן כבר אירע לא אחת שאנשים שלא קבעו סימנים, איבדו את דרכם ומתו ברעב!

יוצא, אם כן, שהסימנים שהאדם קובע בדרכו הם הבטחונות שבידי האדם השומרים עליו שיוכל לחזור בדרך הסלולה והישרה, ולא יטעה, חלילה, בדרכו. "גם עלינו", הסביר הרב בלהט, "לעשות לנו סימנים כדי שלא נתעה בדרכי החיים, ובכדי שלא נאבד את הדרך הסלולה לנו מדור לדור. ועל כן קודם כל אנו מכריזים: "אין כאלוקינו" וזהו סימן אחד! ואחר כך "אין כאדונינו" וזהו סימן שני! כעת, לאחר שסיימנו לקבוע לנו את הסימנים אפשר לצאת לדרך ולשאול: "מי כאלוקינו", "מי כאדונינו". שאלות מסוג זה לרוב מסוכנות המה, אך לאחר שהסימנים הראשונים בידינו, איננו צריכים לחשוש - אנו בדרך הנכונה, הישרה - דרך המלך!". כי כבר הסכמנו "שאין כאלוקינו" וגם אם נחקור "מי כאלוקינו" ועדיין ישארו לנו קושיות זה לא מה שיפריע לנו לצאת ממערת חושך הגלות כי האמונה מושרשת לנו מהשורש "שאין כאלוקינו ואין כאדונינו" וכבר אמר שלמה המלך "אחרית טובה יונקת מראשית טובה" ולכן הראשית שלנו זה אמונה "אין כאלוקינו" וגם אם בדרך יהיו מכשולים של חושך הגלות האחרית תישאר טובה. כי האמונה משורשת לכתחילה וכל מה שלא מובן אנחנו תולים בהגבלת שיכלנו הגס והקטן.

תלביש את אהרן שמונת בגדי הכהונה הגדולה והעלוה אל הר ההר ושם תפשיט את אהרן בשעת פטירתו, כשיהיה עדיין בחיים. וההפשט צריך להיות על סדר ההלבשה, היינו בתחילה הכתונת, שהוא הבגד הפנימי שעל גבי הבשר. וכן על זה הדרך כל ח' הבגדים על הסדר שהלבשת אותו שזה שלבש ראשונה יופשט ראשונה. והבגד שתוציא ראשונה תלביש בו ראשונה את אלעזר בנו. כדי שאהרן יראה הדברים במו עיניו ויהיה לו נחת רוח בראותו את בנו מלובש בבגדי הכהונה הגדולה והוא ממלא מקומו.

ואמרו חז"ל שבהפשטת הבגדים האלו נעשו נסים גדולים, שהרי אי אפשר להפשיט הכתונת שהיא הבגד הפנימי בלי להפשיט תחילה האבנט שבו היה חוגר החושן והאפוד. וכאן הוציא לו הכותנת בעוד האבנט עליו, אלא שהיה דרך נס שההפשטה היתה כפי סדר הלבישה, וכך הלך והלביש לאלעזר הבגדים בלי שאהרון יהיה ערום כולו.

ואע"פ שלא נאמר מפורש בכתוב שאמר הקב"ה למשה ליקח את אהרן ולהלביש לו את הבגדים ויעלהו בהר. אלא נאמר סתם והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו וגו'. אבל נאמר כאן קח את אהרן ונאמר גם בפרשת צו במלואים קח את אהרן, מה שם נאמר לבישה מפורש, אף כאן לבישה ולא היה הכתוב צריך לפרש כאן (מעם לועז בשם רבה וילקוט).

ויש אומרים שלא היה צריך משה להלביש לו את בגדי הכהונה, שכבר היה לבוש ועומד בגלל העבודה שעשה אהרן באותו היום. שבשעה שירד אהרן מהקרבת התמיד ומהקטרת הקטורת ומהדלקת המנורה לקח את אהרן בעודו מלובש בבגדיו והעלה אותו על גבי ההר ושם הפשיט את כל בגדיו והלביש בהם את אלעזר.

ובכל בגד שהפשיט משה את אהרן, הלביש לו הקב"ה בגד רוחני מבגדי השכינה ולא הניח את אהרן ערום מבגדי הכהונה. (הרמב"ן).

עלו שלושתם להר ההר ומשה הפשיט את אהרן. אמר משה לאהרן, אהרון אחי, מה אתה רואה. אמר לו אהרן איני רואה כלום אלא ענני הכבוד.

אמר לו משה: אחי, הכנס למערה זו. נכנס למערה וראה מיטתו מוצעת ומנורה בת שבעה קנים למראשותיו. דבר שלא זכה לו שום צדיק. וזהו מה שרמז הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כלומר בזכות המצוה שאתה מדליק המנורה במקדש יאירו לך שבעת הנרות בשעת פטירתך. אמר משה לאהרון שכב במיטה זו: ושכב אהרון במטה זו אמר לו היישר זרועותיך, ויישר זרועותיו. סגור פיך, וסגר פיו. עצום עיניך ועצם עיניו. אמר משה לאהרון אמור לי כיצד אתה מרגיש, אמר לו שעת המיתה עצמה איני יכול להגיד לך, אבל קודם לכן הרגשתי טעם שאין לתאר. באותה שעה ירדה שכינה ונשקה לאהרון ונטלה נשמתו. וכסהו עמוד הענן. ובאו משה ואלעזר ונשקו לו ואמר הקב"ה למשה ולאלעזר צאו מכאן. ויצאו שניהם ונסגרה המערה. וכשראה משה פטירתו של אהרון אמר: יהי רצון שכך תהא מיתתי.

וכן היה, שבשעה שנפטר משה מן העולם אמר לו הקב"ה והאסף אל עמך כאשר מת אהרון אחיך. ר"ל. כמיתת אהרון שביקשת.

וכשנסגרה המערה ירדו השנים מן ההר, משה ואלעזר. ומשה ירד כשבגדיו קרועים והיה צועק ובוכה ואומר: אוי לי ואוי לך לאהרון אחי שהיית עמוד של תפלות ישראל. שאחת לשנה היית מכפר עליהם. ווי שהלך המגן הזה של ישראל (מעם לועז)

ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית ישראל (חוקת כ-כט)

כשראו ישראל שבעליה עלו שלשה ובירידה ירדו שנים, ואהרון אין עמהם נתפלגו לשלש כיתות, וכל כיתה אמרה סברה אחרת. מהם אמרו משה הרג לאחיו כדי לירש את הכהונה הגדולה. ומהם אמרו אלעזר הרג לאביו כדי לירש ממנו הכהונה הגדולה. ומהם אמרו הגיע זמני למות.

וכשירדו משה ואלעזר נתקהלו עלי הם כל ישראל, אמרו אהרון היכן הוא. אמרו הגיע זמנו למות ומת. אמרו כיצד יתכן שאהרון מת והרי הוא שלט במלאך המות ועצרו ולא נהרגו שאר העם במגפה במעשה קרח, כמו שנאמר שם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, כיצד ישלוט בו עכשיו מלאך המות ליטול נפשו. אם תביאו אותו מוטה, ואם לאו דעו בבטחה שאנו נסקול אתכם. באותה שעה היו משה ואלעזר נדהמים ולא ידעו מה לעשות, לפי שפתח המערה נסגר ואי אפשר להראות את קברו. ובשעה שהיה משה שרוי בצער שטח תפילתו לפני הקב"ה ותפילתו נתקבלה, אמר הקב"ה למלאכים הוציאו את ארונו של אהרון ושמוהו באויר כדי שכל ישאל יראו שאין להם דבר נגד משה ואלעזר. באותה שעה באו המלאכים והוציאו מטתו של אהרון באויר והקב"ה היה הולך לפני המטה ומספידו והיה אומר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (מלאכי ג).

שכך היו מעשיו של אהרון. כשהיה הולך ברחוב ורואה רשע אחד היה נותן לו שלום בפנים יפות. וכשראה הרשע הזה שנתן לו שלום בסבר פנים יפות כל כך, כשביקש לעשות איזו עבירה היה אומר בליבו: כיצד אעשה עבירה זו והרי אהרן הוא אדם גדול כל כך והוא מכבד אותי כ"כ, ובהרהגו כך היה אותם אדם אומר: באיזה פנים אפגוש מחר את אהרון. וכשחשב כך היה הרשע חוזר בו ממחשבתו. וזה שנאמר באהרון ורבים השיב מעון (מלאכי ב). שע"י תחבולותיו השיב רבי מעון. וכשראו כל ישראל ההפסד שעשה הקב"ה והמלאכים, התחילו אף הם להספידו מקטנם ועד גדולם, אנשי ונשים, וערכו לו מספד גדול שלשים יום וזהו שנאמר: ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית ישראל. ר"ל כשראו את ארונו של אהרון ואת ההספד שנעשה לו, האמינו שמת אהרן. שאילו לא היו רואים במו עיניהם לא היו מאמינים. ולא היה הספד גדול כזה בעולם כפי שעשו לאהרון, שאת מרים הספידו רק משה ואהרון. ולא כל ישראל אפילו על משה לא בכו כל ישראל, לפי שהיו אנשים שלא היו עמו בשלום, כיון שהיה מוכיח אותם בכל דבר ודבר, אבל אהרון לא היה בריה שלא אהבו, שכל דבריו היו בנעימות ובמתק שפתים. ואם חטא אדם באיזה חטא לא היה אומר לו חטאת. אלא ה' מדבר אליו ברוב כבוד בין לאיש ובין לאשה. והיה אומר לו בני, אני מבקש ממך שלא תעשה עוד כדבר הזה, לפי שאין זה לרצונו של הקב"ה. וכשראה איש ואשה שהיו רבים זה עם זה, לא היה זז מהם אלא א"כ השכין שלום ביניהם. ולכן לא היה אדם שלא אהבו. וכן תראו שהכתוב אומר כאן: ויבכו אותו כל בית ישראל, גדולים וקטנים אנשים ונשים. ובמשה נאמר: ויבכו בני ישראל את משה (דברים לד) אנשים בכו ולא כולם.

וכשראה משה כבודו של אהרון שארונו היה תלוי באויר והקב"ה והמלאכים מקיפים אותו ועושים הספד גדול כל כך, ישב ובכה. אמר: אוי לי שנשארתי בודד וגלמוד, שהרי כשמתה מרים לא באו ישראל להספידה, אבל אני ואהרון עסקו בכבודה. וכשמת אהרון התעסקנו אני ואלעזר בכבודו. אבל כשאני אמות מי יתעסק בי, שאין לי לא אב ולא אם לא אח ולא אחות. אמר לו הקב"ה אל תחשוש, שכן כבודך יהיה גדול מכבודם, שאני עצמי אהיה על ידך ואעסוק בקבורתך. וכשם שנתעלמה המערה של אהרון כך תעלם המערה שלך ולא ידע עליה איש. וכשם שבאהרון לא שלט מלאך המות שאני נשקתי לו ומת בנשיקה, אף אתה תמות בנשיקה. אז נחה דעתו של משה.

ואשריהם לצדיקים שהקב"ה בעצמו מקבל פניהם כמו שכתוב: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך (ישעיה נח) וכן יוצאים מלאכי השרת לקראתם ושמחים בם ומקבלים אותם בסבר פנים יפות ואומרים ברוכים הבאים, כמו שנאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם (שם נז). ובכך נשלם ענין פטירתו של אהרון זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי העולם הבא. (מעם לועז).

ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית ישראל (חוקת כ-כט)

וופרש רש"י לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין איש לאשתו ששלום זה אחד משמותיו של הקב"ה ובפרשת סוטה מבואר שהקב"ה בשביל שלום מוכן למחוק את שמו במים אז מי אנחנו שלא נימחל על כבודנו ונאהב שלום ונרדוף שלום בעולם ובמיוחד בין איש לאשתו שאם אין שלום אין הקב"ה יכול לדור באותו מקום נאמר לא שריא באתר פגים.

המהר"ל[1] מסביר את שמו של משה, שנקרא כך "כי מן המים משיתהו":

ואומר אני כי שם משה הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת כמו שהתבאר למעלה אצל 'כל הבן הילוד היאורה תשליכהו' ע"ש, כי שם הארכנו בזה. וכאשר תדע זה תדע לך כי מעלת משה רבינו ע"ה מעלת הצורה לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר כי השכלים הנבדלים הם צורה בלבד, ומי שהוא קרוב אל מעלת השכלים הוא קרוב אל הצורה, ולכך היה משה רבינו ע"ה ענין צורה בלבד מבלי חומר, והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים שהם בלי צורה מקוימת בלשון רבים, והיה משה הפך להם שהוא צורה נבדלת...

הקדמונים חילקו את המציאות לשני בחינות: חומר וצורה.

החומר הוא חומר הגלם. הצורה כשמה היא הופעת החומר בצורה מסוימת. הצורה היא בעצם היצירה, נתינת הרוח בתוך החומר והיא נותנת לחומר את צורתו ואת שמו המיוחד לו.

המים הם חומר, בלא צורה, ואילו משה הרי הוא צורה בלא חומר. משה הוא הפוך מעניין המים. כפי שנראה, עניין זה עובר בענייניה של הפרשה.

נפתח בפרשת "מי מריבה". בזוה"ק[2] מובא:

'ויך את הסלע במטהו פעמיים' שאם לא היה מכה בו לא היו טורחים ישראל והתנאים והאמוראים בתורה שבעל פה, שהיא סלע, אלא נאמר בו 'ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו'בלי טרחה. והיה מתקיים בהם מה שכתוב 'ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם' והיה יוצא מימה של תורה ברור בלי קושיה ומחלוקת ופסק.

חז"ל במבטם הפנימי רואים את המעמד המיוחד של משה מול הסלע, כמעמד היסטורי העתיד לקבוע את דרך חייהם ודרך לימודם של ישראל. נראה שחז"ל רואים כך את הפרשה כיון שהיא פותחת את ההכנה לכניסת ישראל לארץ.

בפתחה של כל תקופה חדשה קיימת ההזדמנות לחזור אל המגמה הראשית, לתקן את המציאות ולהתחיל בחיים חדשים מתוקנים ושלמים. ההיסטוריה מלמדת שמעולם היתה הבחירה בדרך הקשה החל מגן עדן וחטא אדם הראשון דרך מתן תורה וחטא העגל ועד לכניסה לארץ ולחורבן הבית.

גם בפרשת 'מי מריבה'היתה "הזדמנות" שהוחמצה.

יש להבין מה היה חטאו של משה, ומדוע נגזר עליו שלא יכנס לארץ?

חיי עם ישראל בארץ ישראל כרוכים בשקיעה והתמסרות לחיים חומריים. "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ..." "וכי תבא מלחמה בארצכם...". ההתעסקות בפרנסה פרטית ובנכסי האומה בכללה, הצורך בהגנה מאויבים וכדומה, כל אלו מביאים את העם להיות קשור אל הארציות של ארץ ישראל.

תפקיד ההנהגה הרוחנית היא לתת צורה להתעסקות חומרית זו, דהיינו לתת משמעות רוחנית ודרך חיים המרוממת את האדם מעל כל המעשים ומביאה להתעסקות החומרית על פי דרכה של תורה.

מיוחדת היא הנהגת ארץ ישראל ביכולתה ובכשרונה לחבר בין הצד החומרי לבין הצד הרוחני.

ה' ציוה להוציא מים מן הסלע בדיבור, ואילו משה הכה כדי להוציא מים.

משה הבין שיש להכות בחומר כדי שיוכשר להיות בסיס להתעלות רוחנית, ובלי הכאה ישאר החומר במקומו ולא יוכל להתעלות.

אולם, בארץ ישראל הדרך היא חיבור ללא הכאה, בדרך של דיבור, בכך שהרוחניות מוליכה את החומריות בדרך הנכונה.

על כן נגזר על משה שלא ייכנס לארץ, שכן הנהגתו ודרך חיבורו בין הצורה והחומר איננה מתאימה להנהגת ארץ ישראל.

לאור דברים אלה ננסה להבין אף את עניין פרה אדומה - מי חטאת. אף פרשיה זו מהווה חלק מן ההכנות לכניסה לארץ. הדברים מבוארים על פי מה שכתב הרב קוק זצ"ל[3]:

כל מה שמקיף את המציאות בכל הדרגותיה, בהשפעה רוחנית מוסרית וקדושה, צריך לטהרה יותר גדולה. המקדש וקדשיו כוללים את רוממות אצילות ההשכלה ואת תחתית טהרת הדם הבשר, הדמיון והרגש, ובשביל אלה השלבים התחתיים, המקושרים לכללות הכל באגוד חי, נדרשת היא הטהרה המדויקת. ההשפעה העליונה לבדה, המכוונת אל הדעת, וממלאה בזה את תפקידה, בתקוה שממעין הרוחני יטהר הכל, היא אינה צריכה כל כך לפרטי טהרה מעשית, "הלא כה דברי כאש נאם ד' - מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה".

החסידות האחרונה פנתה אל הרגש והדמיון יותר מאל השכל והמעשה, ובשביל כך העירה הרבה את תביעת הטהרה הבשרית. לכתחלה בימי עזרא היתה המגמה לקשר את ישראל אל הקודש המקדש,גם בצד התחתיתי שהוא אחד מדרכי החנוך הכלליים של האומה, והובלטה הטהרה.

הגלות דלדלה את הכחות הרגשיים והציוריים, יחד עם גבורת החיים והמנוחה האסתתית ונשארה השפעת השכל, בדליגתה הרוחנית, מצורפת אל המעשה. מקום השלבים הרוחנים הממוצעים: הרגש והנטיה הבשרית נשאר פנוי, "אין לנו שיור רק התורה הזאת". יצאה הדיקנות של הטהרה מכלל החובה, ונשארה קשורה בצפיה אידיאלית, במושג של קדושה וחסידות ליחידים, עד שבאה החסידות האחרונה וחפצה לשתלה בהמון. כמובן יש כאן גרעין בריא שצריך הגבלה ופתוח, ביחוד ראוי הוא להתגדל ביחד עם תחיית האומה בארץ ישראל בחבור ההגדלה של השקוע ברוחניות, מצמאון בריא ומדעה קבועה ומסויימת להבראות את כל האומה ואת שורש נשמתה בכל תכונת החיים שלה, שהטהרה הבשרית היא אחת מגבורותיה. "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע.כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה", ועל כולם אמור: "כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". בכל מקום שהגבורה העממית הישראלית מתגברת, מיד מוכרחת לבא תגבורת הטהרה הבשרית והרגשית, עם כל תבונתה, ולהזדוג עמה, וכל אלה הנם מכינים בסיס למעמד חי אורגני, הכולל את התחיה כולה, מראשית ההפשטה העליונה עד אחרית עליזת החיים ורעם גבורתם. "ונתתי צבי בארץ חיים".

הרב מתאר את השתלשלות מושג הטהרה בעם ישראל, לאור עקרון יסודי אחד: ככל שדבר חודר יותר לתוך המציאות - לדם ולבשר, לגבורה העממית וכדו' - כך נדרשת יותר טהרה. על כן, קודם התעוררות התחיה הלאומית בארץ ישראל, שעוררה את גבורת הגוף הישראלית והחיבור לחומר ולאדמה, התעוררה באומה תנועת החסידות שהדגישה את עניין טהרת הגוף - על ידי טבילה במקווה.

כדי להכנס לארץ ישראל, ולחיות בה חיי חומר בצורה נכונה, יש להתחזק בעניין הטהרה, ועל כן פותחת הפרשה בענין "מי חטאת" - עם תחילת ההכנות לארץ ישראל מפרטת התורה פרשת הטהרה.

דבר נוסף, הבולט ביותר בהלכות הכנת המים לטהרה, הוא עניין היסח הדעת. משניות רבות במסכת פרה עוסקות בשאלה כיצד לשמור על המים, שלא יסיח האדם את דעתו מהם במהלך השאיבה, הכנסת האפר וכדו'. נראה, שאף עניין זה נוגע למשמעותם של המים.

המים הם חומר בלא צורה, ודעתו של האדם - היא הנותנת צורה למים. כדי שיוכלו המים לטהר, עליהם לקבל צורה - לקבל תוכן ומשמעות. צורה זו מגיעה בכך שהאדם נותן את דעתו על המים הנותנים להם צורה.

יש המדייקים בלשון הכתוב: "ויקחו אליך פרה אדומה" - מדוע יש לקחת את הפרה אל משה? משה,שהיה, כדברי המהר"ל, צורה בלי חומר, אליו נלקחים הפרה והמים כדי לתת להם צורה, כדי שדעתו של משה (שהוא בחינת דעת, כמובא בספרים) תתן למים את צורתם.

נראה, שאף שירת הבאר נוגעת לעניין זה, ומלמדת אותנו את הדרך הנכונה למתן צורה לחומר. חז"ל דרשו את שירת הבאר על מתן תורה, וכך אומרת הגמרא[4]:

אמר רב מתנה מאי דכתיב 'וממדבר מתנה' אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו... מאי דכתיב 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא', אמר ליה אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר 'וממתנה נחליאל', וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר 'ומנחליאל במות', ואם מגיס לבו הקדוש ברוך הוא משפילו שנאמר 'ומבמות הגיא', ואם חוזר בו הקדוש ברוך הוא מגביהו שנאמר 'כל גיא ינשא'.

התורה היא הצורה לחומר - היא הנותנת רוחניות וקדושה לאדם. כיצד ניתן לזכות לכך? על ידי התבטלות. כאשר מבטל האדם את עצמו ואת ישותו, כאשר איננו מדגיש את צורתו המיוחדת אלא נהיה כמים, אשר אין להם צורה, אז זוכה שהתורה תתן לו את צורתה,ובזכות זה יתגדל ויתרומם.

הרמב"ם בסוף ספר הטהרה מסביר כיצד זוכה האדם לטהרת הלב[5]:

כדי לזכות לטהרה -יש להתבטל אל המים, וכדי לזכות לטהרת הלב, יש להתבטל במי הדעת, ומתך כך לזכות לדעת שתשרה על האדם.

בכך חוזרים אנו לתחילת הפרשה, העוסקת בטהרה כחלק מן ההכנה לכניסה לארץ.

המים, המופיעים בפרשה פעמים רבות, מהווים מרכיב מרכזי בהבנת עניינה של התקופה ושל הדרך לחיבור נכון בין החומר והצורה, הקודש והחול.

[1] גבורות ה' פרק י"ח.

[2] תיקוני זוהר, תיקון כ"א, דף מ"ד ע"א בתרגום הסולם.

[3] אורות התחיה פסקה ל"ה.

[4] עירובין נ"ד ע"א.