פרשת וישלח

נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי (רש"י)

יעקב אבינו, בחיר האבות, שהבטיחו הקב"ה "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" אפילו הכי פחד ואמר "קטונתי מכל החסדים". ומדוע? שמא יגרום החטא (ברכות ד) לפיכך הקדים תפילה לצרה.

ועיקר התשובה שיסכים בדעתו שלא ישוב עוד לכיסלה, שאם לאו הרי הוא כטובל ושרץ בידו, ואמרו רז"ל (ברכות לד.): מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. שמעלת בעל התשובה גדולה יותר ממעלת הצדיק הגמור, שזה טעם טעם החטא ואפילו הכי פירש ממנו. לא כן הצדיק גמור שלא טעם טעם חטא מימיו. והעיקר הוא לקבוע עיתים לתורה בכל זמן שהוא פנוי, שאמרו רז"ל (סנהדרין ז.): תחילת דינו של אדם - "קבעת עיתים לתורה?" שעל ידי עסק התורה ידע מהו האסור ומהו המותר, וכך יפסיד שכרו בעולם הבא ולא ידע מה לקחת איתו לדרך הברוכה.

משל למלך שהמליכוהו אנשי המדינה בעיר אחת, והיה אצלם חוק שלא ימלוך עליהם אלא שנה אחת, והמלך הסכל לא ידע מזה העניין. ומיד שמלך הגדיל מעשיו בבנין ארמונות, והיה כונס ממון הרבה. ואחר שנה פתאום הורידוהו מעל כסא המלוכה. והניח מקומו וארצו. ותיכף הלך בפחי נפש, ויצעק צעקה גדולה ואמר: יותר טוב שלא מלך ממה שמלך עכשיו. וירד לשאול תחתית בלי אף פרוטה.

המלך החדש שהיה לו שכל בקודקודו כשהמליכוהו לא עשה כן אלא תמיד היתה מחשבתו להשגיח על ביתו הראשון, והיה בעת ממלכתו, שולח ממון הרבה ביד אוהביו ואמר להם שיבנו שם בית ושלח פועליו לחרוש שדותיו, וכאשר השלים זמנו הלך לו בשמחה ובששון לארצו, ששם מחכה לו כל הממון שצבר בזמן היותו מלך. ויצאו לקראתו כל בני עירו ויקבלוהו בשמחה וישב כמלך בגדוד בכבוד ובמנוחה.

הנמשל הוא: האדם בא לעולם הזה, והולך אחר יצרו, מקבץ ממון ובונה לו חדרים וחומריות, וחושב שהוא מלך בעולם הזה, ואינו מסתכל על אחריתו שסופו לעזוב הכל וילך לו דרך בית הקברות ועל כתף ישאוהו, לא כן האיש אשר יש לו מוח בקודקודו, מוציא כל ימיו ושנותיו בעבודת אלוקי השמים ובלימוד התורה ובעשיית מצוות, הבונה בשמים עליותיו, ועושה צדקות וגונז למעלה מקום שאין היד שולטת בו. וכמו אותו השר ששאל אותו המלך: כמה ממון יש לך? ואמר: בחיי ראש המלך שאין לי אלא אלף זהובים. אז כעס המלך ואמר: אתה חייב מיתה! שנשבעת לשקר בחיי המלך, שהרי מפורסם שיש לך יותר מחמישים אלף זהובים. והשיב לו: זה אינו שלי, שאני עוזב לאחרים, ומה שהוא שלי באמת אינו אלא אלף שכך נתתי לצדקה, ואז הודה לו המלך שנאמר והלך לפניך צידקך. (אור דניאל)

קטנתי מכל החסדים (וישלח לב-יא)

נתמעטו זכויותי על ידי החסדים שעשיתי עמי (רש"י)

מחסן ובו חביות יין רבות היו, לרב הונא. באחד הימים באו אנשים והודיעו לו, כי מחסנו עומד להתמוטט, ויש סכנה שהין שבחביות ישפך, והנזק עצום יהיה. חש רב הונא אל המחסן, לפנות מתוכו את החביות ולהציל את רכושו. ואולם, חשש רב הונא כי בעת שיפנו החביות יקרסו הקירות והמחסן יתמוטט. והנה הבחין כי רב אדא בר אהבה, מגדולי אותו הדור, מהלך לו בקרבת מקום. בטוח היה רב הונא כי אם רב אדא יעמוד בסמוך למחסן לא יתמוטט הבית בזכותו. מה עשה אפוא? נגש אל רב אדא והחל משוחח עמו בדברי תורה. שיחתם נתמשכה זמן רב, ובינתים פינו פועליו של רב הונא את המחסן.

לאחר עבודה מאומצת הוצאו כל חביות היין מן המחסן. או אז נפרד רב הונא לשלום מרב אדא בר אהבה. ברגע בו פנה רב אדא לדרכו התמוטט הבית וקירותיו קרסו תחתם.

רב אדא, ששהה עדיין בקרבת מקום, הבין את מעשהו של רב הונא, והקפיד על כך רב אדא לא חשש מן הנזק שהמפולת עלולה היתה לגרום לו, הקפדתו היתה משום שחשש כי נתמעטו זכויותיו בשל הנס שנעשה לו. כפי שאמר יעקב אבינו: קטנתי מכל החסדים" (מסכת תענית דף כ’).

"ויירא יעקב" שמא יהרג, "ויצר לו" אם יהרוג הוא את אחרים (רש"י). לכאורה יש להבין, למה היה חושש פן יהורג את עשו, והלא בדין הוא שיהרגנו וכמו שאמרו רבותינו חז"ל בתלמוד (סנהדרין עב.). "הבא להרגך השכם להורגו"?

ונראה לומר כי הנה אמרו חכמינו על נירון קיסר שהיה ממלכי אדום ונתגייר ויצא ממנו רבי מאיר וכידוע נקא רבי מאיר בשם "אחרים" "מאן אחרים רבי מאיר" (הוריות יג).

וזהו שכתב רש"י "ויצר לו שמא יהרוג את אחרים" צר היה לו ליעקב אבינו שמא יהרוג את עשו, שממנו עתיד לצאת רבי מאיר המכונה בשם אחרים (פנינים יקרים).

ויש מפרשים על פךי משל מעשה שהיה במלך צרפת שהיה לו יועץ חכם חרשים חוזה בכוכבים ובקיש באצטגנינות, והיה מגיד לו תמיד נסתרות ועתידות היה מאמין בו מאד לרוב חכמתו, ויעשירהו ויכבדהו. והנה יום אחד נהפך לב המלך עליו, על ידי הולכי רכיל שדיברו לשון הרע על היועץ מרוב קנאתם בו, שכאילו קשר היועץ קשר עם אויבי המלך להדיחו ממלכותו, ותיכף גזר אומר להביא לפניו את היועץ, ועלה בדעתו להכנס עמו בדברים טרם יהרגו כדין מורד במלכות.

והנה כאשר הובא החוזה בכוכבים לפני המלך, פנה המלך בשאלה האם יש בידך לחזות מה צפוי לך בעתות כאלה? ויאמר החוזה יש ויש, אמר לו מלך אם כן הגידה נא לי יום מותך ויבהל החוזה מאד שהרגיש כי רעה נגד פניו ויתבונן לחשוב במפת הכוכבים בלוחות ויעש כן בחכמה למראה עיני המלך כאילו הוא רואה במפת הכוכבים והמזלות ואחר איזה רגעים השתנו פניו והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. ויאמר למלך אדוני המלך! הכוכבים גילו לי כי סכנה גדולה מרחפת על ראשי, אולם צר לי מאוד כי על ידי הכוכבים נודע לי שיום מותי יהיה לפני יום מותו של המלך, ולא על עצמי אני דואג, אלא על אדוני המלך כי קרב קצו, וקץ ממלכתו האדירה.

וישתומם המלך למשמע אזניו, כי דברי החוזה הטילו עליו אימה ופחד, ויירא לנגוע בו, ואז הוציא לאור משפטו, ויצא זכאי לפני המלך, ואדרבה שם המלך משמר ללוות את היועץ בכל אשר ילך כי האמין שדברי חזונו יבואו באחרית הימים, ועל זה נאמר (קהלת ז יב) "החכמה תחיה בעליה".

והנמשל הנה ידועים דברי חכמינו (סוטה יג) שרבקה נתנבאה שיעקב ועשו ימותו ביום אחד, כמו שנאמר "למה אשכל גם שניכם יום אחד", ואף על פי שמיתתם לא היתה ביום אחד ממש, מכל מקום נקברו ביום אחד, שכאשר עיכב עשו אתקבורת יעקב במערת המכפלה, נטל חושים בן דן מקל והכה בראשו של עשו ובא יהודה והשלים הריגתו כמו שכתוב "ידך בעורף אויבך" נמצא שדברי רבקה "למה אשכל גם שניכם יום אחד" נאמרו ברוח הקדש, ולכן "וירא יעקב" שמא יהרג, "ויצר לו" שמא יהרוג ואז ימות גם הוא כאחיו לקיים נבואתה של רבקה (ממרן הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט’’א).

ויש מפרשים "ויירא יעקב" מתיירא היה יעקב אבינו מפני קטרוג, על שום שלא קיים במשך עשרים ושתים שנה מצוות כיבוד אב ואם, מה שעשו כן קיים באותו זמן ומרומז ב"ויירא", כפי שנאמר "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג) "ויצר לו" על שום שנשא שתי אחיות לנשים, ומרומז ב"ויצר" כפי שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור" (ויקרא יח, יח).

ולפיכך חצה את בניו לשני מחנות מחנה אחד של לאה וילדיה, ומחנה שני של רחל וילדיה, אמר לפחות ינצל מחנה לאה שלא נשאה לו באיסור ולא תסבו בגלל האחרת (מלא העומר דעת זקנים מבעלי התוספות).

ויש מפרשים "ויצר לו" היה מיצר על מיתת אביו יצחק, כלומר מאחר שאמר עשו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" חשב יעקב שמא אביו מת ולכן החליט עשו לצאת לקראתו להורגו. (לבוש יוסף

שכח פכים קטנים וחזר עליהם (רש"י) א"ר אלעזר: נשתייר על פכים קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם לפי שאין פושטים ידיהם בגזל (גמ’ חולין צא.).

יעקב אבינו ידע להעריך על כל מה שהוא עמל עליו. על כן הכיר בחשיבות של כל ממון שזכה לקבל מהקב"ה, גם פכים קטנים אין לזלזל בהם, הרי נתקבלו מהקב"ה, וכשהמלך נותן מתנה, אפילו פעוטה, יש להעריכה מצד חשיבותה.

על כן כל ממון ובעיקר ממון הזולת אל לנו ח"ו לזלזל בהם. איסור גזל הוא מן העבירות החמורות שבין אדם לחברו. והגזל היא מצווה שכלית אף אם לא נצטווינו עליה היינו נזהרים בה.

במשנה באבות (ב, יז) נאמר: "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". התנא מזהירנו שבמצוות שבין אדם לחברו על האדם לדקדק כבממון שלו. וזהו גם היסוד לקיום המצוות שבין אדם למקום.

צדיקים אינם פושטים ידיהם בגזל וכמובן נזהרים מאוד בשמירה ובהקפדה על ממון הזולת. ומי שלא נזהר בממון חברו לא יינקה מיום הדין.

מעשה נפלא מובא בספר "מורשת אבות" שסיפר רבנו לאפיאן זצ"ל על רבי חיים מוולוז’ין זצ"ל בעל המעשה: אחד הבחורים המצוינים מישיבת "עץ חיים" בוולוז’ין חלה, בהיותו נזקק לטיפול, ארז חבילותיו ונסע לבית הוריו. אחד מחבריו בישיבה נתלווה אליו לכל הדרך. לעת ערב הגיעו לאיזו עיירה והחליטו ללון שם באכסניה. בבוקר נקב בעה"ב את סכום התשלום. מנה הבחור החולה את כספו וראה כי חסר לו מהסכום שבע פרוטות. בעל הכסנייה הצהיר כי הוא מאמין לו שבהזדמנות יפרע לו את החוב הקטן. משם המשיכו בדרכם, עד שהגיעו לבית הורי החולה. כאן נפרד החבר מהחולה באיחולי רפואה שלמה במהרה.

לפני שנפרד זכר החולה את החוב, נתן ביד החבר סך שבע פרוטות וביקשו כי בחזרה לישיבה לא ישכח לשלם לבעל האכסניה. הלה הבטיחו לפרוע את החוב ונפרדו לשלום. בנתיים התגברה מחלתו של הבחור ולאחר זמן קצר שבק חיים לכל חי. כשהגיעה הבשורה המעציבה לישיבה ספדוהו ובכו עליו, כי עתיד היה להיות אחד ממאורי הדור.

נהוג היה בישיבת וולוז’ין, כי כל עשרים וארבע שעות היממה, לא פסק קול התורה בהיכל הישיבה, והיו המשמרות מתחלפות במשך כל היממה.

באחד הימים כשרבי חיים הסתובב במסדרוני הישיבה לאחר חצות הלילה, משקיף, משגיח ומעודד את שקידת התורה בהיכל הישיבה, והנה רואה הוא לתדהמתו עין בעין את הבחור הנפטר צועד לקראתו! רבי חיים לא נבהל, ושאל את הבחור: מה נשמע בדינך למעלה? כאן גילה לו הבחור הנפטר, כי בהגיעו לפני בי"ד של מעלה, והחלו לערוך זכויותיו מול חובותיו, התברר כי הינו זך ונקי מכל חטא ועוון. בחור זה היה אחד המצויינים בתורתו ויראתו ומעט עוונות היו לו "שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ונפסק דינו להיכנס ישר לגן עדן.

והנה בהגיעו לשערי הגן, התייצב השטן, חסם את הכניסה בפניו וזעק כי לא ייתן לו להיכנס, היות ועוון גזל בידו. השטן גילה כי אותו בחור עזב את העולם הזה בהשאירו חוב של שבע פרוטות לבעל האכסניה, ואף כי אינו אשם בעוולה זו, מכיוון שמסר לחברו את הפרוטות ועשה אותו שליח לפרוע את החוב, העיקר הוא שבעל האכסניה נשאר חסר שבע פרוטות, וכי הוא לא ויתר עליהם, אלא האמין שיפרע לו.

עניין זה העסיק את בי"ד של מעלה והחליטו, היות ומצד אחד אין הבחור אשם כלל וכלל, כי עשה את כל מה שבאפשרותו לעשות. אך מאידך גיסא, נשאר בעל האכסניה עשוק שבע פרוטות, לכן, באופן יוצא מן הכלל, ניתנת רשות לבחור הנפטר להיראות כאדם חי, ולהיפגש עם רבו לבקשו לסדר את תשלום החוב. כל אלו דברי הבחור הנפטר אשר סיפר באוזני רבי חיים.

רבי חיים הבטיחו שיסדר העניין ולפתע נעלם הבחור, חלף ואיננו. רבי חיים קרא לחבר והלה אישר כי אכן קיבל את הפרוטות לפורעם, והצטער מאוד ששכח עד עכשיו מתשלום פעוט זה. הוא נסע שוב לבעל האכסניה ופרע לו את החוב ומאז לא נראה יותר הנפטר, כי הגיע למנוחתו בגנזי מרומים.

רבותינו ידעו להקפיד אף על פכים קטנים כפי שנזהר בכך יעקב אבינו. ולא רק מצד ערכם הממוני אלא בעיקר מצד ההכרה שזה ממון שניתן מהקב"ה, ההקפדה אצל רבותינו הייתה כה גדולה שהכירו בערך "דין פרוטה כדין מאה" ובעיקר כאשר מדובר בממון הזולת. (אור דניאל).

ידוע שכאשר נפגשו יעקב ועשיו חיבקו זה את זה, ונשקו זה לזה, והיו שניהם בוכים, כל מי שהיה רואה אותם במעמד זה היה יכול לחשוב שאהבה גדול יש ביניהם, אבל האמת היה שעשיו גם באותה שעה היה שונא את יעקב שנאה גדולה והבכי שבכה עשיו היה עבור שנפלו שיניו שניסה לנשוך את צוואר יעקב שנהיה קשה כשיש ויעקב בכה כי חשש ואמר: מכיוון שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה, אולי עתה הגיעה עת שעשיו וקבל שכרו, לכן חשש יעקב מזה והיה בוכה, ולזה כתוב ויבוא יעקב שלם.

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה כמו מעשה שהיה ביהודי עשיר מאוד שהיה לו גינות ופרדסים, צאן ובקר, והיו לו שני בנים, והיו מעשיו מקולקלים עד למאוד, והיה כופר גדול בתורה, ושמו יחזקאל לוי. באותה העיר היה קצב יהודי והיה ידוע שהוא צדיק גדול ובעל מידות טובות, וגם שמו היה יחזקאל לוי, ופרצופו גם היה דומה ליחזקאל לוי העשיר, וגם היו שוים בקומתם עד שלא היתה אפשרות להבחין בין זה לזה רק בלבושיהם, כי העשיר היה לבוש תמיד בגדי משי ורקמה והקצב היה לבוש בגדי הדיוט.

פעם אחת בימות הקיץ הלך העשיר לבקר את פרדסו הנמצא מחוץ לעיר, וימצא בין שני פרדסים יהודי שוכב מת, נכמרו רחמיו ויקחהו על כתפו עד שהוציאו מחוץ לפרדסים. זו היתה פעם ראשונה ששימש העשיר הזה בתור סבל נושא על כתפו, וכשוציאו החוצה ליד הכביש, עברו משם גויים עם חמוריהם, וישכור חמור אחד, וישם עליו את המת, ויביאהו לעיר, וימסרהו בידי החברה קדישא. ויהי כאשר שמע רב העיר את הדבר הזה, שלח את שמשו לקרוא לו כדי לדבר על ליבו שמא ישוב בתשובה, כי אמר הרב יש בכח מצווה רמה זו לקרבו לדרך הטובה, אבל בהגיע שמש הרב אל העשיר הזה, לא די בזה שלא הלך אל הרב, אלא גם הרבה בחרופים וגדופים כלפי הרב לומדי התורה. ויהי כשמוע הרב את אשר עשה העשיר נדהו ברבים, וכששמעו כולם שהרב נדהו התרחקו כולם ממנו, ולא היו מסתכלים עליו. ויהי בראות העשיר כך, לקח את אשתו ובניו לכפר אחד של נוצרים, בריחוק שלוש שעות מהעיר והתיישב שם.

ויהי באחד הימים וישכב העשיר לישון את שנת הצהרים, ופתאום צעק צעקה גדולה ונפל על הארץ ומת. ולא ידעו בניו מה לעשות לו, כי ישראל אינם מקבלים אותו לקבורה, והנוצרים גם אינם מקבלים אותו, והישמעאלים לא כל שכן, אז ישבו שני האחים להתיעץ מה לעשות, ופתאום רבו שיחזקאל לוי הקצב בא לאותו כפר כדי לקנות צאן ובקר, וישמחו שמחה גדולה, אז קרא לו האח הגדול ויאמר לו שיש לו כמה שורים למכירה, ובינתיים ישבו בקפה כדי לגמור את המחיר ביניהם, ויביאו לפני כוס קפה ויתנו בתוך הקפה מין סם שנה. ויהי כאשר גמר הקצב לשתות את הקפה תכף נפל מעל הכסא ולא ידע מה נעשה איתו. אז לקחוהו האחים לביתם, ויסירו ממנו את בגדיו וילבישו את אביהם בבגדיו עם הכסף והניירות שנמצאו בארנקו של הקצב, ויקראו לנוצרי אחד ויתנו לו ממון רב וירכיבוהו על חמור כדי שיוליכו לרחוב היהודים ויאמר שמצאהו באמצע הדרך. וילך הגוי לרחוב היהודים, וכשראוהו היהודים חשבו באמת שזה יחזקאל הקצב, ותכף כמה מאנשי העיר קרעו את בגדיהם בידם שהוא אדם כשר, צדיק וישר, ויעשו לו הספד גדול, ורב העיר הספיד אותו הספד הראוי ליחזקאל לוי הקצב ויקברוהו במקום הראוי לו.

ובינתיים יחזקאל לוי הקצב האמיתי שנפלה עליו תרדמה גדולה על ידי הסם החזק המרדים לא פחות מכ"ד שעות, לא הרגיש כלל מה שנעשה עימו ונחשב כמת. אז הלבישו תכריכים יפים, ובהתחלת הלילה הרכיבוהו על החמור והביאוהו לבית הקברות של ישראל אשר היה חוץ לעיר ויעזבובו על מצבה אחת ויברחו על נפשם, ויהי בחצי הלילה, מרוב הקור פג יינו והקיץ משנתו, והנה הוא רואה את עצמו עטוף כולו לבן, ונמצא בבית הקברות, ויאחזהו פחד גדול ויקם בזריזות ויברח וילך לביתו. ובאותה שעה הלכו בני הבית לישון לאחר שערכו לימוד לכבוד הנפטר. וידפוק על הדלת שיפתחו לו, ותפתח אשתו את החלון ותרא אדם לבוש בתכריכין צועק ואומר: פתחי לי את הדלת מהר כי אני מתקרר בחוץ, התחילה אשתו לצעוק לך מכאן לך מכאן. ובינתיים נעורו השכנים וכל אחד מהם היה מסתכל מחלונו לראות את הפלא הזה שהאדם אשר קברוהו אתמול בא בחזרה לביתו. ויאמרו לו השכנים, שבלילה לא מדברים עם המתים ושילך עתה אצל הרב עד שיאיר היום. וילך אצל הרב, ובאותה שעה הרב גמר את התקון חצות, וידפוק יחזקאל על הדלת, יצא השמש לפתוח לו, ויהי בראות השמש שעומד לפניו אדם כרוך בתכריכים, נבהל וסגר את הדלת והחל לדבר עמו מאחורי הדלת, וישאלהו מי אתה? ויאמר לו אני יחזקאל הקצב, וישאלו מהיכן באת? ויענהו מבית החיים. כשמוע השמש את דבריו, הלך אל הרב ואמר לו שיסתכל מהחלון ויראה את המת שקברוהו, עומד בחוץ ודורש שיפתחו לו כדי שיכנס. ויסתכל הרב מן החלון והנה עומד לפני אדם כרוך בתכריכים ומתחנן ואומר: תרחמו עלי, תרחמו עלי, אני מתקרר בחוץ ובטני כואבת לי, פתחו לי את הדלת. אמר לו הרב: הנה נשאר עוד שעות אחדות עד שיאיר היום, ועתה תלך לעזרת נשים של בית הכנסת הגדול, שם יש כרית ושמיכות ותישן שם, ומחר נראה מה אתך. ויתפלא הרב מאוד על הדבר,כי איך יכול להיות אדם שנקבר אתמול ועשו לויה גדולה והספידוהו וכולם הצטערו עליו, יחזור עתה מבית הקברות? והנה המת המדומה הלך לעזרת נשים והתכסה שם במה שהיה, והיה בוכה כי לא ידע מה נעשה עמו, והנה בהשכמה בא השמש לבית הכנסת ועוד לפני שיכנס שמע אחד שקורא ואומר לו: אברהם, אברהם, אם יש לך כוס מים חמים תביא לי. ובהסתכלו לראות מי הוא הקורא לו, וירא והנה עומד לפניו אדם כולו עטוף לבן, ויפחד מאוד ויצא לחוץ ויצעק לשכנים שיבואו, ויקומו השכנים והתחילו לדבר ביניהם על הענין, שמת אחד ברח מבית החיים ונמצא בעזרת נשים, ונעשה בהלה גדולה בכל העיר, וכולם פוחדים להתקרב אליו, בסוף ניגשו אליו שני בחורים ונרות בידם וישאלוהו מי הוא? ויען שהוא יחזקאל לוי הקצב, והוא בא מבית החיים. וישאלוהו איך ברחת? אמר להם איני יודע. ויאמר להם תרחמו עלי כי כואבת לי הבטן ואני מתקרר מאוד, תכף הביאו לו כוס תה ובגדים, והניחוהו עד שיאיר היום.

ויהי בהאיר היום, שלח הרב ויקרא לחברה קדישא, ויאמר להם שילכו לראות אם הקבר פתוח, וילכו לשם ויראו שהכל בסדר. אז הרב הבין שנעשתה פה איזה תחבולה, ציוה להמתין עד שתתישב דעתו. וכאשר נתישבה דעתו סיפר להם שהיה בכפר פלוני. בניו של העשיר נתנו לו משקה ומאז אינו יודע מה נעשה עימו. אז ישבו בית דין של העיר וחקרו ודרשו ומצאו את האמת ואמרו: מכיוון שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שום בריה, וידעו שהעשיר הזה פעם טרח בקבורת מת אחד, לכן קיבל עתה את שכרו בזה שזכה להקבר בקבר ישראל. עד כאן המעשה. (אהבת חיים) זה מה שנאמר מידה כנגד מידה לא בטלה.

ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר (וישלח לג-יח)

והוא ניצול משני האריות שהם לבן ועשו, בבואו מפדן ארם והוא נקרא שלם בגלל כמה סיבות:

הסיבה האחת שלא ראה מעולם קרי אע"פ שנשא אשה בהיותו בן פ"ד שנה.

הסיבה השניה שבא בשלום ואהבה שהאויבים ראו שאינם יכולים לו והשלימו עמו.

הסיבה השלישית לפי שהיתה לו הצלחה גדולה, וקיים לו הקב"ה כל מה שביקש ממנו, בפרשת ויצא. ואע"פ שבהליכתו לחרן היה בצער הן בגלל פחדו מעשו הן מפני עניותו שלא היה לו לא כר ולא כסת, אבל עכשיו היה שלם בעושר ובבנים.

הסיבה הרביעית אע"פ שהמלאך נתן לו המכה החזקה שנשבר לו כף ירכו, אבל כשזרחה השמש נתרפא יפה, ולכן קראו הכתוב שלם כדי להוציא מלב הסבורים שהיה צולע כל ימי חייו .