פרשת תזריע-מצורע

נסמכה פרשת תזריע לפרשת שמיני, כיוון שפרשת שמיני מסתיימת בפסוק: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", ואמרו רבותינו (יומא לט): עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תיקרי "ונטמתם" אלא "ונטמטם".

למדנו מדברי רבותינו שאדם שנטמא במאכלות אסורות, נסתם חלילה מוחו וליבו וקליפות קשות חופפות את נשמתו, אבל מי שלא נטמא במאכלות אסורות, נקל לו להבין את התורה, וזו הסיבה שאותם משפחות שלא שמרו על המצוות אבל לא טמאו עצמן במאכלות אסורות זכו לחזור בתשובה בקלות יותר מאשר משפחות שטימאו עצמן במאכלות אסורות.

ולזה רמזה התורה: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", דהיינו שאדם שנזהר ממאכלות אסורות, קל לו לקיים את דיני טהרת המשפחה הכתובים בפרשת תזריע, אבל אדם שלא הבדיל בין המאכלות, קשה לו להבין ולתפוס את דיני התורה ובכללם דיני טהרת המשפחה, ומכל מקום שערי תשובה לא ננעלו גם בפניו שאם יתאמץ ביתר שאת יזכה גם הוא לחזור בתשובה (בשם הרה’’ג רבי ראובן אלכזה שליט"א).

עוד יש לפרש את הסמיכות של פרשת תזריע לפרשת שמיני שמדברת על מאכלות אסורות על פי מה שכתב הרב "פרי עץ הגן", והוא, כי האשה בהיותה בזמן עיבורה צריכה לשמור עצמה הרבה ממאכלות אסורות משום שהם שגורמים לטמטום העובר ויהיה פגום בשכלו עכ"ל, וכבר חקרו המדענים וגילו את האמת שידועה לנו מכבר מדברי חז"ל שאף את המנגינות והדיבורים שאשה שומעת בימי עיבורה העובר קולט והם משפיעים עליו הן לטובה הן לרעה. וקל וחומר מאכלים האסורים שהאשה אוכלת בימי עיבורה יש בהם השפעה גדולה על העובר להכניס בו רוח טומאה, ולכן הסמיכה התורה ענייני מאכלות אסורות לענייני עיבור האשה. (לבוש יוסף).

פשוט הדבר שלא יוכל האדם לזכות לראות כאור עליון שהוא קירבה אל השי"ת להבין התורה ומצוותיו, אם מטמא עצמו במאכלות אסורות שהם ההפך מה’ יתברך שהוא אור אין סוף שכולו זך וטהור, פירש רש"י על הפסוק "ואנשי קדש תהיו אלי" אם אתם קדושים ופרושים ושקוצי נבילות וטריפות אתם שלי ואם לא אינכם שלי, וכן מובא (בספר דגל מחנה אפרים פרשת עקב) בשם הבעש"ט הקדוש, שכן ציוה הרמב"ם להשיב למדינה אחת ששאלו מהרמב"ם שיוכיח להם שתחיית המתים אמת כדרשת חז"ל, וא"ל הרמב"ם מדבריכם נראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, א"כ לא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נעשים מגושמים מהדמים של טריפות ואיסורים, והשכל ודעת שלכם נמשך להכריע אל הטומאה כי ממנו נעשה. נמצאת למד שמאכלות אסורות מעבות הנפש ולא יוכל לדבר בקדושה, כי קדושתו של המקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו.

וביתר שאת ויתר עוז וכדברים כדרבנות הם דברי הזוה"ק פרשת משפטים וז"ל מי שאוכל מאכלות אסורות נסתלק מיניה צלם האנושי ומקבל פני חיה. וכ"כ הרמב"ן בסוף פרשתינו כי התורה אסרה דברים הטמאים שמולידים טבע אכזריות בגוף האדם ושכל אם קדש צריכים להיות להם מדת החסד. והרמב"ם (במורה נבוכים) כתב הטעם כי הם מזיקין וקשים לגוף כחרבות. ומולידין מזג ותכונה רעה ובחזיר לא מצא דבר וכתב (בספר יערות דבר סוף ח"ב) לכן הנמנע מחזיר שכרו כפלים ע"כ.

וזאת הסיבה העיקרית שבעייני העולם איסור מאכלות חמור. ובזוה"ק פרשתינו פרשת שמיני דף מ"א נאמר שהאוכל מאכלות אסורות מתדבק לסט"א ורוח טומאה שורה עליו ועוד דברים קשים ונוראים ע"ש, ושם בסוף הפרשה מובא כי כל העונשים שאדם מקבל אחר מותו בגהנם רח"ל הם בשביל שלא שמר פיו מלטמאו במאכלות אסורות, ולא זו בלבד אלא גם אם אכל בשוגג פוגם, ולכן הביאו התוס’ בכמה מקומות (שבת י"ב, חולין ו’) ועוד שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים במאכלות אסורות דוקא. (אמרי דניאל).

על כן צריך להיזהר ולהזהיר כל יהודי שידבוק בכשרות המאכלים עד מקום שידם מגעת על כל סרך איסור כמאמר הכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים" וכו’, שהנה אחד מיסודות תורתנו הקדושה היא כשרות, ולא כל מה שאדם מתאוה והעין חומדת מותר להכניס לפיו, ואף אותם הדברים המותרים באכילה כגון בהמות, חיות, ועופות, כשרים מותרים רק לאחר שחיטה, בדיקה, ניקור ומליחה כדת על פי המבואר ביסודות ההלכה (כשרות השולחן ח"א בהקדמה).

בזמנינו אין נזהרים מענינים אלו (ממאכלות אסורות) רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה ורובם הם עזי פנים שבדור, ואין יראת ה’ נוגעת בלבם, ואף אם יוכיחם על פניהם לאו בר קבולי מוסר נינהו וכו’. (פרי חדש).

בירורי הלכה אצל רבנים אמיתיים

חובה קדושה מוטלת על השואל, שכאשר מתעוררת אצלו שאלה בעניני כשרות (ובשאר ענינים), לגשת אך ורק לתלמיד חכם מובהק אשר בקי בהלכות, ואשר יראתו קודמת לחכמתו, ולא לגשת לרבנים שאינם בקיאים בהלכה כלל, או דרשנים בלבד ואשר אין להם ידיעה מינימלית בהלכה, (ועל אחת כמה וכמה, שאין לגשת ל"רבנים" מזוייפים שקמו לאחרונה, "פועלי ישועות" שאינם אמיתיים וריקם הם מיראת שמים ולפעמים גם מתורה וכל מטרתם אך ורק להגדיל כיסם ושמם, וגורמים לחילול השם, יש להזהיר את כולם לבל יתפתו אחר המזויפים הנ"ל כיוון שקובע כאן הוא ידיעה רחבה בהלכות ודינים ויראת שמים טהורה (הבה"י).

"ההכשרים למיניהם" עדים נאמנים ראו בשר שבא מהגויים ונמכר בהכשר... ערבי ששוחט את התרנגולת ומיד אנשים מבשלים אותם, ועל החנות מתנוססת חתימה "בהכשר"...הרבה משגיחים יראי שמים עזבו את מקום עבודתם משום שלא נתנו להם להשגיח ולראות מהיכן הדברים מגיעים, או שאיימו עליהם שאם יספרו את מה שראו יפטרו אותם מעבודתם, היו שעזבו את תפקידם, אך הרבה מאוד משגיחים חסרי יראת שמים, מפחדים על פרנסתם וממשיכים לעבוד והעם שאוכל בהכשרים כאלו אוכל נבלות וטרפות. כמה משגיחים מגיעים רק לקחת את משכורתם בתוספת עוגות או שאר דברי היצור שכביכול הם משגיחים שם ובזה מבצעים את תפקידם. וכשהגיעו הדברים לממונים עליהם, אמרו הממונים תודה רבה, שלום! זה לא הענין שלך!

אמר משגיח שתפקידו להשגיח על ישוב גדול מאוד הכולל בית מלון והרבה מפעלי מזון וחנויות וכו’ והוא לבד אחראי על הכל. (או שהוא צריך להיות אחראי) על כל חנויות הבשר שיכשירו את הבשר וישמרו הבשר שיהיה בהקפאה טובה שלא יעברו עליו ג’ ימים מעת לעת, כדי שלא יקרא פיגול ולהשגיח על כל הירקנים לעשר להם שהוא בעצמו יעשר להם את כל הסחורה המגיעה לכל החנויות כי אינם יראי שמים להשגיח על מאפיית לחם ולהשגיח על הבית מלון ושאר המטבחים שבישוב הגדול שכל הכבד שצולים יצלה כדבעי, וינפו הקמח כדבעי, ויבדקו האורז שאמר מו"ר הרה"ג ר’ בן ציון אבא שאול שאסור לאכול שום אורז בשום מקום, שלא יעלה על דעתך שיבדקו טוב את האורז בכמויות כאלו גדולות.

ועוד בדיקות תמידיות שלא שייך להתחיל להשגיח על כל המעצמה הזו כשרק משגיח אחד על הכל, בהתעסקות עם אנשים חסרי יראת שמים שבלי שיעמדו עליהם כל הזמן הם לא יעשו שום דבר כשר ורק יאכילו נבלות וטרפות, ו"המשגיח" הנ"ל אמר שהוא רואה איך שעוקפים אותו, כגון שבערב עבר ליד המטבח וראה משאית מלאה סחורה, ולמחרת כבר המשאית ריקה וכל התכולה שלה כבר נמצאת בשקיות החתומות "בהכשר"!!!

במקום אחר יושב משגיח בתוך המשרד של המנהל ובחוץ נמצאת משאית ערבית ומפרקת סוכריות על מקל בצבע "אדום" בצורת תרנגולת, ומיד עוטפים אותם בשקיות "בהכשר"...!!!כשרצו למשגיח לאמר לו שזו סחורה מהערבים, אמר להם שהוא משגיח עד הבלטה הזו, ואסור לו לצאת מהמשרד הזה. המנהל יפטר אותו! כך והרבה יותר מזה נראים ההכשרים למיניהם.

וכבר הכריז רבה של "עכו" הרב הגאון והצדיק לופס זצוק"ל שביקשו ממנו לתת הכשר למפעלי מזון שבעירו ולא היו לו משגיחים לפקח על כשרות המוצרים ו"החוק" לקח את החותמת שלו והחתים על המוצרים! לכן יתעניין האדם על כל הכשר שהוא מכניס לביתו, וישאל רב גדול שבקי בענינים אלו האם מותר לסמוך על הכשרים אלו, כי הסיפורים רבים וה’ יזכנו שלא נכשל לעולם ועד.

אם היתה קערת אוכל מיוחדת במינה מונחת לפני האדם, ובא יהודי שלא מכיר אותו ואומר לו שהוא ראה איך שהכניסו רעל לקערה דומה לזו, דאמליל לזו, והלה רעב מאוד, האם הוא יאכל? ואם הספק הוא לאחד מאלף קערות, האם הוא יאכל? פשוט שהוא לא יאכל. הרעל ממית את גופו של האדם מעולם גשמי שבכל מצב הוא ימות, אך מאכל אסור ממית את נשמתו של האדם לנצח!!! "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה". מאכל אסור ממית את הנשמה בעולם הבא ומשחית את מידותיו בעולם הזה (קונטרס החיים).

מספר הרב שלום שבדרון הכהן זצ"ל

בהיותי בפעם הראשונה בביקור באירופה, נזדמן לי לנסוע ברכבת מאנטורפן לאמסטרדם. אני ברכת ולפתע אני שומע דיבור בעברית. הטיתי מיד את אוזני, כי כולם מדברים בלגית, ופתאום אני שומע בקול הברה בעברית. התבוננתי מסביבי, ואני רואה שלא רחוק ממני יושב אדם והוא מסתכל בי. היתה לו רעמת שער גדולה, וכשהבין שאני מסתכל בו קם והתיישב לידי ואמר לי "שלום", וכששמעתי את המלה "שלום" נכנסה שמחה בלבי.

כאשר התיישב לידי, הוא מסביר לי שאיננו מדבר עברית טובה, אמנם כבר ביקר ב"פלשתינה", כפי שהתבטא, פעם או פעמיים, אבל השפה העברית אינה שגורה על פיו, ועל כן הוא דיבר אלי גרמנית, הוא סיפר לי בחטף שהוא צייר וכי יש לו גלריה של תמונות מעשה ידיו באמסטרדם, ושאיננו יהודי דתי, אבל הוא אוכל רק מאכל כשר.

אני אוכל כשר, הוא חוזר ואומר, לא מפני שאני יהודי דתי, אלא אינני יכול לאכול טריפות. הללו, האוכלים טריפות, נוחרים סוסים ואוכלים זוהמה ולכלוך, ונפשי נגעלת מזה. אתה הלא יהודי דתי, נוסע לאמסטרדם, ולבטח יש לך כתובת של מקום כשר, ואני מבקשך לתת גם לי את הכתובת.

כמובן שנתתי לו את הכתובת, ואנחנו ממשיכים לשוחח על דא ועל הא. ולפתע, הוא מתחיל לספר לי ואומר: אני אמנם לא דתי, אבל אבי כן היה יהודי דתי, וסיפר לי מעשה שהיה אתו, מעשה מופלא שכולו הוד והדר על מסירות נפש של יהודי שלא להתגעל במאכלות אסורים ולאכול רק אוכל כשר, אפילו כאשר שירת כחייל בצבאו של ויליאם, הקיסר האחרון של גרמניה. וכך הוא סיפר לי באותה נסיעה:

אבי היה חייל, כאמור, והוא התעקש לאכול רק אוכל כשר, ולכן לא באו לפיו אלא לחם ומיני ירקות בלבד. המפקד שלו שראה שהוא נעשה רזה ונחלש מיום ליום, התחיל להזהיר אותו ולאיים עליו, כי באם ימשיך לעמוד בעקשנותו ובסירובו הוא ייענש והוא ספג עונש של מכות, וגם אז לא חזר בו ועמד בעקשנותו, עד שיום אחד היכה אותו מפקדו בצורה אכזרית ביותר.

אבי המוכה והנכלם, מוסיף ומספר לי איש שיחי, התיישב וכתב מכתב לקיסר ויליאם בכבודו ובעצמו: הנני חייל ומשרת בצבא הקיסר, ואני יהודי, הנני שומר על כללי כשרות לפי ההלכה היהודית, ולא די שלא נותנים לי אוכל כשר, אלא עוד מכים לי מכות נמרצות ואכזריות בגלל שאני מסרב לאכול מהאוכל הלא כשר...

עברו שבועיים ימים, והנה מכריזים במחנה הצבאי על מסדר לכל החיילים שעומד להתקיים תוך זמן מועט. ומיד אצים רצים החיילים עם כלי נשקם בידיהם, ממהרים להסתדר בשורות, לפי הסדר הצבאי המדוקדק. מגיע המפקד ומודיע, כי הגיע מכתב מהקיסר, שיקרא עוד מעט בפני כל החיילים. עתה קורא המפקד בשמו של אבי ופוקד עליו לפסוע קדימה שלוש פסיעות מתוך השורה שבה הוא נמצא, לעבר רחבת המסדר. ליבו של אבי החל לרעוד ולהלום בחזקה. טקס כזה, של קריאת חייל לפסוע שלושה צעדים קדימה, פירושו הכרזה על הטלת עונש חמור, והוא הלא יודע כי כתב מכתב לקיסר, ומי יודע אם לא עומדים להעישו על העזתו להתלונן בפניו

אבי מיהר, כמובן, למלא אחר הפקודה ופסע שלושה צעדים קדימה, ואז מודיע המפקד כי עומדים לקרוא את מכתב הקיסר, ולכבוד זה כל החיילים מצטווים לעבוד לעמידת דום ולדגל את נשקם, הכל לפי הטקס הצבאי המושלם. אבי עומד ורועד כולו, ובאותו רגע שולף המפקד את המכתב ומתחיל לקרוא:

הואיל והחייל בעל מספר פלוני, שהוא יהודי, מתלונן כי לא נותנים לו אוכל כשר ומכים אותו אני נותן בזה פקודה שיספקו לו אוכל כשר, ואם אין אוכל כזה מצוי במחנה מוכרחים למצוא עבורו מקום שבו ניתן להשיג את האוכל הזה, ואם גם לא יימצא מקום זה חייבים לתת לו את הכסף הדרוש כדי שיוכל להסתדר ולקנות לעצמו את האוכל הדרוש לו בכוחות עצמו!...

מובן מאליו, כי לאחר הטקס הזה גדל כבודו ויקרו של היהודי בעיני כל קציני וחיילי הגדוד לאין שיעור.

את כל הסיפור הזה סיפר לי איש שיחי אשר ישב לידי, ולא הבחין כלל בהקשר שיש בין סיפורו זה כעת, למה שביקש ממני לתת לו את הכתובת של מסעדה כשרה באמסטרדם, כאמור למעלה, אבל אני הבנתי מיד כי במסירת נפשו של אביו לאכול כשר, זיכה את בנו ונבלע בדמו טהרת נפש אביו לבתי התגעל במאכלי טריפות, אף אם הוא לא כיוון כלל לשם מצוה, אלא שבשר טריפה היה לו לגועל נפש ותיעוב כאילו היה זה דבר טבעי!...

והנה אע"פ שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ד א’) ברא מזכה אבא, (אבל) אבא לא מזכי ברא. היינו לעוה"ב. כמ"ש בגמ’ שם מהפסוק (דברים ל"ב) ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו. אבל בעוה"ז ודאי הרבה מאד קדושה וטהרה הוריש אברהם לישמעאל, וכן יצחק לעשיו, אלא שהם קלקלו מעשיהם ונאבדו מעוה"ב.

והוא הוא שלמדנו מהסיפור הנפלא הזה האיך שאביו של זה שמסר נפשו וקיבל מכות נאמנות שלא להתגעל במאכלות אסורות השפיע מקדושתו וטהרתו על בנו. אע"פ שלא היה דתי כאמור... (שאל אביך ויגדך).

רוב רובה של פרשת תזריע הם עניני נגעים ומצורעים ופרשת שמיני רוב רובה עניני מאכלות אסורות, וכידוע רוב האנשים לא נכשלים במאכלות אסורות משום שאדם לא מוכן לבלוע תולעת, אבל מוכן לבלוע את חברו על ידי דבור הלשון הרע עליו.

לכן הוסמכה פרשת מאכלים הטמאים לעניני המצורע ללמדך שכשם שאתה נזהר ממאכלות טמאים תזהר גם בזה (ר’ י שראל מסלנט זצ"ל) ועל זה המליצו את הפסוק בתהילים "ואנכי תולעת ולא איש" אמר דוד המלך ע"ה תחשבו שאני תולעת ואז לא תבלעוני חי.

ומסופר על היהודי הקדוש מפשיסחא שציוה פעם לרבי בונם מפשיסחא (שאחר כך מילא את מקומו) שיסע לדרך. לאן יסע" לשם מה יסע? הרב לא ביאר והתלמיד לא הקשה. כמצות רבו, לקח אתו חסידים אחידים, הזמינו את העגלון ונסעו לדרך. נמשכה הנסיעה ורבי בונם אינו מפקפק, אינו מטיל ספק בנסיעה ללא כיוון ללא מטרה ידועה.

חלפו שעות והרעב מציק לכל. הנה הם מגיעים לכפר אחד, פונה העגלון לשביל הכפר ומכוון את הסוסים לעבר האכסניה, יורדים הם מן העגלה ונכנסים לחדר האוכל הגדול, רבי בונם מקבל לעצמו חדר סמוך, והחסידים מתכוננים להזמין סעודה. הם פונים לבעל הבית ושואלים אם יוכלו לקבל סעודה של מאכלי חלב.

מצטער מאד משיב בעל הפונדק במטבחי אינני מכין כלל וכלל מאכלי חלב אלא סעודות בשר בלבד לא ששו החסידים לאכול בשר בכפר שאינם מכירי היטב את בעלי המקום, ועל כן החלו חוקרים ודורשים: מי הוא השוחט? איך היתה הבהמה אחר הבדיקה? האם כשרה וחלקה בלי פגם בריאה? איך מלחו את הבשר?

והנה שומעים הם קול הדובר אליהם: "חסידים חסידים". מביטים החסידים סביבם ואינם רואים איש. מביטים ומחפשים והנה מגלים הם יהודי לבוש קרעים, היושב מאחרי התנור, ואותו יהודי פונה אליהם ומוכיח: חסידים, חסידים! על מה שאתם נותנים לתוך הפה חוקרים ודורשים אתם: מי הוא השוחט, והבשר איך הוכשר, אבל מה שאתם מוציאים מהפה, כלומר הדיבורים היוצאים מהפה עליהם אין לכם שום שאלה כלל? (לבוש יוסף).

נסמכה פרשה זו לפרשת שמיני ששם מדבר בענין איסורי מאכלות מפני שהמאכלות האסורות האמורות בפרשת שמיני מוליד עיפוש ומיני נגעים לילד אשר בבטן אמו בשביל זה הזהירה התורה קודם ההריון והלידה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו כדי שיצא הילד מלובן ומזורז לעבודת השם ויתברך ואם חס ושלום לא נזהרי הילד יצא טומטום הלב אפילו שהוא חריף גדול ושטן בדמות אדם, אבל לא לענין הקדושה רחמנא לצלן, אלא רשע גדול וכופר בעיקר כי הילד ניזון ממה שאמו אוכלת, ומאליו מטמאת נשמתו של הילד רחמנא לצלן (אהבת חיים).

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים (תזריע יב-ב)

הטומאה הינה תוצאה של הסתלקות השכינה, כי כאשר הקדושה מסתלקת באה הטומאה ותופסת את מקומה בדומה לטומאת המת שנובעת מהסתלקותה של הנשמה. והרי חכמינו אמרו בקשר ליולדת כי מפתח הלידה נתון בידי השם יתברך ואינו נמסר בידי שליח (תענית ב) וכפי שנאמר "ויפתח אלהים את רחמה", יוצא אם כן שבכל לידה ישנה השראה של קדושה אלהית עליונה וממילא כשמסתלקת הקדושה באה הטומאה במקומה (הרבי מקוצק).

טהרת המשפחה

אומרים חז"ל שלושה שותפים לאדם אב ואם והקב"ה אב ואם נותנים את הגוף שהוא הכלי והקב"ה נופח את הנשמה שנאמר "ונפחתי באפך נישמת חיים וההית לנפש חיה". ואפשר להבחין שאדם בגימטריה 45 אב= 3 אם = 41 ואלוקים הוא האחד והיחיד ביחד 45 לכן הנשמה שהיא למעשה האדם האמיתי עם תכונותיו וכישוריו וכי שהיא עתידה להיות אין סופית בעולם הזה ובעולם הבא ואילו הגוף שהוא הכלי שמאחסן את הנשמה הוא כלי זמני שנאמר מעפר אתה בא ולעפר תשוב ואומר שלמה המלך הנשמה חוזרת לאלוקים אשר הוא נפחה.

יכולה לרדת נשמה מאד גדולה לעולם אך היא אינה יכולה לבוא לידי ביטוי, כי היא קיבלה לבושים צואים שהם הכלי שההורים הביאו לעולם בזמן שקימו יחסי אישות אם הביאו ילד לעולם מתוך טהרה, שהיא שמירת נידה וטבילה במקווה טהרה אז יוצא זרע קדוש ולבושיו זה הגוף והדם שנקרא נפש והנשמה הטהורה קיבלה כלי שהוא מבחינת לבושים טהורים ויפים לנשמה ששם הנשמה יכולה ליפעול במלוא עוצמתה המהות של האדם תמיד יהיה קשור לשורש ישראל ולקדושה אך אם ההורים הביאו ילד לעולם שלא בטהרה אז הביאו לבושים צואים, שהם הגוף שהוא הכלי לנשמה. לכן הנשמה קשה לה לבוא לידי ביטוי כי לבושיה צואים וטמאים והיא מבחינת בת מלך יפה עם שימלה קרועה מלוכלכת וטמאה.

לכן האדם שלא נולד בטהרה יהיה לו יותר קשה להבין ענינים רוחניים ולהתחבר לשורש ישראל ולקדושה ולכן אנחנו מבחינים בעם ישראל בנים ובנות שמתחתנים עם גוים ובמיוחד בנות שמתחתנות עם ערבים כיום ישנם בערך 7000 יהודיות שנשואות לערבים וכל הסטיה הקיצונית הזאת נובעת מלבושים צואים שהביאו ההורים לעולם בלא שמירת טהרה לכן האדם אינו מרגיש קשר עמוק בשורש ישראל ואינו מסתייג מהגויים. מבחינתו אין הבדל בין יהודי לגוי במהות וזה נקרא אטימות הלב שנגרמה מהלבושים הצואים שהם הגוף שהוא כלי לנשמה האוטם את הנשמה האלוקית היהודית לבוא לידי ביטוי והם בדרך כלל אותם אנשים שאוכלים שרצים ורמסים ולא צמים בכיפור או אוכלים חמץ בפסח כי אינם מרגישים שיכות לשורש הטהר. ודעו לכם דבר חשוב מאוד הבית שלנו הוא תא קטן אם הוא חזק הוא שורשי ואם קדוש וטהור הוא, הוא עוצמתי.

אחד מיסודי היסודות של הבית היהודי, הוא הרעיון של טהרת המשפחה בישראל. כבר חקרו גדולי וחכמי אומות העולם ומצאו כי דיני נדה – שהנם כל כך יסודיים בטהרת המשפחה – מתבארים באופן מפליא על פי חוקי הרפואה וההיגינה. אך מעבר לכך הם חקרו ובאו לידי מסקנה שחוקי התורה הללו יותר ממה שישראל שמרו אותם – הם שמרו על עם ישראל.

הודות ליסודות טהרת המשפחה נשמר התא המשפחתי והצרוף הרב-תאי של המוני תאי בית ישראל.

אוצר הטהרה

הוא אשר יוצר את האומה הנצחית השורדת בכל ימות העולם.

הודות לחוקים אלו, נשתמרו בעם ישראל כוחותיו הרוחניים והשכליים ורעננותו הפנימית, כפי שאין דוגמתה באומות אחרות.

הטומאה והטהרה במובן של תורתנו הקדושה, הנם ענינים רוחניים סודים בלתי מובנים. המדע בכל התקדמותו לא הגיע לסוד החלק הרוחני של האדם בכלל, ושל סוד הרוחניות המיוחדת לעם ישראל בפרט. קצרה בינתו לדור אל תוכו של הרוח שבאדם,ונבצר מאתנו להשיג את מהות הטבילה שצותה תורתנו הקדושה בכדי לטהר אשה מטמאת נדה. אך זאת נקבע מעל לכל ספק: חסנו של הבית היהודי קשור בקשר עבות עם שמירה כהלכה על מצות טהרת המשפחה ואין ביכולת האדם הגשמי והמוגבל להבין איך דברים רוחנים פועלים ומשפיעים. ולא כל מה שאינו מובן מעיד שאין זה נכון. כמו זבוב שרואה אותך מתקן הוא אינו מבין את המיתרחש, אך אין זה אומר שמה שאתה מתקן ופועל אןי זה נכון. ובכלל איזה מין אלוקים הוא זה מחשב שאפשר להבין ולהשיג את דרישותיו הרוחניות בשיכלנו הגס והקטן כי אם ההינו מבינים את דרכיו ההינו גם ברמת הבנה אלוקית מה שאינו ניתן לנו כיצורים מוגבלים לכן נאמר "הניסתרות לה’ אלוהנו והניגלות לנו".

החפץ חיים, במכתבו אודות יהודי אחד שהתעסק בנושא טהרת המשפחה, כותב: "באם יצליח להשפיע, אפילו על אשה אחת, לקיים את מצות טהרת המשפחה, אני מקנא בחלקו בעולם הבא". כי מצוות טהרת המשפחה זו ממש הצלת נפשות שנאמר בויקרא שלא ימותו בטמואתם.

אמותינו הצדקניות ואבותינו הצדיקים שהיו סמלי הטוהר והזוך, הצניעות, האצילות הנפשית והקדושה, קיימו וקיבלו עליהם למלא אחרי הדרישה התורתית הזאת ולקיימה ככלה אשר נקבע בתורה שבכתב ובע"פ – אין ספק כי קיום המצווה מרומם אותנו מדרגת הבהמה והחיה ומנחלת לנו את העולם הבא ואף את העולם הזה עם אושר שאין למצוא דוגמתו אצל שום אומה.וכלשון הכתוב "ברך בניך בקרבך" – שהבנים יתברכו בעודם בבטן אמם. לזכותזו זוכות אותן אמהות היודעות את המעלה הגדולה של טהרת המשפחה המביאה לקדושת הבית, לקדושת הבנים, וזו סגולה נפלאה להתחיל את חייו של הרך הנולד בקדושה ובטהרה. (אור דניאל).

סיפר הרב זילברשטיין שליט"א בשם הגרמ"צ ברלין:

יום אחד הופיעה אשה בוכיה במשרדי החברה-קדישא. בעלה נפטר, והיא מבקשת להסדיר את קבורתו. על פי מבטאה היה ניכר שהיא רוסיה, על פי המראה לא נראתה דתיה.

מלאו שאלון ובקשו לודא את יהדותו. היא נקבה בשם הורי בעלה ומוצאם, ולאחר ברור הוסר כל חשש, אכן יהודי הוא.

מיד נקבעו סדרי ההלויה, שאלו אם יש בנים או מלוים, התברר שאין. מדובר בזוג ערירי בלא ילדים, עולים חדשים יחסית, בלא משפחה ומכרים. מלבד האלמנה הבוכה ואנשי החברה קדישא לא היו מלוים.

כשעמדו להוריד את גופת הבעל לקבר, שאלה האלמנה בקול חנוק: נוהגים לומר לפני שקוברים כמה מלים..’הספד’ על הנפטר?"

"כן", ענו "אבל אין כאן בינינו אף אחד שהכיר אותו, לכן איננו יודעים מה לומר".

"אם כך", אמרה בקול מתחנן, "אשא אני דברים ברשותכם. אל תחששו, אדבר בקצרה".

"הערש’ל, הערש’ל, אתה עולה עכשיו לבית דין של מעלה, ויש בלבך חשש שיתבעו אותך על כך שלא השארת אחריך ילדים. ואני אומרת כאן לפני מטתך, שאין לך כל סיבה לחשוש. הרי הנך יודע שכאשר היינו במשך למעלה מארבעים שנה ברוסיה, לא היתה לנו אפשרות להגיע למקוה טהרה, וכשהגענו לאמריקה הייתי כבר מבוגרת. לכן אל תדאג. לא יתבעו אותך בשמים".כל אנשי החברה קדישא, כאיש אחד פתחו באמירת קדיש בהתיפחות עצומה, הם ידוע שהערש’ל אינו צריך ל’קדיש’ שלהם, כי מקומו בגן העדן מובטח.

אפילו ילד בן 5 יכול להתגבר

באחד הסימנרים של ערכים השתתף אדם ששמע את כל ההרצאות ולא השתכנע. המרצים כמעט והתיאשו ממנו. במוצאי שבת קודש לקראת הסמפוזיון קרא לצד את אחד המרצים ואמר לו: דע לך שהשתכנעתי לחזור בתשובה אבל לא אתם המרצים גרמתם לכך, אלא ילד קטן בן 5, ומעשה שהיה כך היה:

בשבת בבוקר הוצאתי חבילת סוכריות מיוחדות מאד תוצרת חו"ל וחלקתי לילדים שהיו סביבי. אחד מהם, ילדו של מרצה חטף את הסוכריה ורץ. סוקרנתי לדעת להיכן הוא רץ. עקבתי אחריו, וראיתי אותו ניגש לאמו ושואל אותה, האם יש לזה הכשר? האם התבוננה בסוכריה, וראתה שזה תוצרת חוץ ובלי הכשר. הסבירה יפה לילד את הענין ונתה לו ממתק אחר תחתיו. הילד הסתפק ולא אמר דבר. כשראיתי את כח האיפוק של הילד בן ה-5 אמרתי בלבי אם זה כוחה של היהדות כזה רוצה אני להיות.

אף פעם לא מאוחר מידי....

אשה תל-אביבית סבלה ממחושי גוף קשים. נכנסה לבדיקות לבית החולים "הדסה" שבהר הצופים. עברה שרשרת בדיקות יסודיות והרופאים גילו את אזנה שלקתה במחלה ממארת ברחמה. חשך עליה עולמה.

והנה שמעה את שמעו של הרבי מזוועהיל כפועל ישועות. קמה ועלתה לירושלים ופנתה לרבנו.

נענה לה רבנו:

אם תשמרי טהרת המשפחה – תושעי...

האשה לא ניהלה אורח חייהם דתי, לא היא ולא בעלה. אולם, במצבה הקשה החליטה לקבל דבריו של רבנו ולשנות ארחות חייה. בעלה הסכים עימה שהכל כדאי כדי להושע.

שינתה המשפחה את ארות חייה והחלו מנהלים אורח חיים דתי, כשרות, שבת וטהרת המשפחה.

והאשה החלה להרגיש טוב יותר. מצבה הלך והשתפר ומחושי הגוף פסקו, נעלמו. חזרה למסלול חיים תקין.

לימים הגיעה האשה לביקורת לבית החולים "הדסה", שבהר הצופים. עברה שוב שרשרת בדיקות, והנה תמהו להוכח שאין כל ממצאים פתלוגיים בכל הבדיקות. לא מצאו עתה כל הצדקה לדיאגנוזה שקבעה ברורות שהאשה חולה במחלה ממארת. בדקו וחזרו ובדקו, אך דבר לא נמצא שיצביע על אותה מחלה. נמנו הרופאים וגמרו שכנראה נפלה טעות. נתחלפו, כנראה, בדיקות שלה בשל אחרים והדיאגנוזה הראשונה בטעות יסודה.חזרה האשה לביתה מאוששת, והחלה לאט לאט נוטשת את אורח חייה הדתי, מאחר שנתברר שהכל בטעות יסודו, אם כן אין צורך להשמע לדברי הרבי. הכל טעות.אך עם הזמן החל שוב מצבה להדרדר. מחושיה הראשונים חזרו, וביתר תוקף. דרשה שוב ברופאים ונכנסה לבדיקות לבית החולים הדסה, והנה, נתגלו בעליל עקבות המחלה.הדיאגנוזה הראשונה אומתה ובחריפות יתר. עתה הניחו הרופאים שהטעות היתה בדיאגנוזה השניה. ולא הותירו כל ספק באשר למחלתה.קמה האשה ופנתה שוב לרבי מזוועהיל, מביעה צערה על שנטשה לשמור על יסודות הדת, מבטיחה שמעתה תשכיל להקפיד ככל אשר יצוה עליה הרבי...

נאנח הרבי לעומתה:

מאוחר מידי.

בזכות מסירות נפש זוכים להנהגה על טבעית

מובא בספרים הקדושים שכאשר התנהגותו של האדם במצוות הבורא הנה הנהגה המבוססת על מסירות נפש, הרי שגם משמים נוהגים עמו מעל ומעבר לשורת הדין והנו זוכה לנסים על טבעיים.

הרבנים והמדריכות העוסקים בהדרכת טהרת המשפחה, עדים לכך. לא אח מופיעה אשה שקיבלה על עצמה לשמור טהרת המשפחה כהלכה, ובפיה ספורי מופת על ניסים והנהגות על טבעיות שזכתה ממרום. כך היא דרכו של בורא עולם מידה כנגד מידה שנאמר "ה’ צילך על יד ימיניך" כשם שצל מחכה את תנועות האדם ועושה אחריו כך הקב"ה אתה ותרן הוא ותרן אתה עקשן הוא גם ידון את הנשמה בעקשנות.

מסירות שהצילה ממות

מספר הרב אפרים עובד שליט"א:

סיפרה לי מדריכה על אשה שנסעה עם בעלה לנופש. אך באותו מקום לא היה מקוה טהרה. האשה לא התיאשה והלכה עד למושב הסמוך שהיה רחוק כמה קילומטר ולא התיאשה מהמרחק ומהשעה המאוחרת.כעבור תקופה קצרה התקשרה האשה למדריכה וסיפרה: קימתי מצוה זו בדיוק כפי שהדרכת אותי. שעות אחדות לאחר שטבלתי הגיע הביתה הבן, המשרת בצבא בצפון הארץ. הוא אמר: "אמא, קרה לי נס גדול לפני שעות אחדות, והמפקד שלח אותי הביתה ליום חופשה". שאלתי בחרדה: "מה קרה? ספר!" והבן המשיך "אמא, שכבתי הלילה בשק השנה שלי, ולא יכלתי להרדם. חשתי צמא עז למים. התגברתי על עיפותי ויצאתי משק השנה לכוון המטבח. כאשר חזרתי, ראיתי קבוצת חברים עומדת סביב שק השנה שלי, והם חוזרים ואומרים: "נס! נס!" מה קרה? – כדור תועה של חבר, אשר נקה את רובהו, פלח את שק השנה שלי בזמן שהלכתי לשתות".אני מודה לך, שהייתי שליחה טובה, סימה האשה בדמעות – שבאת לביתי ללמד אותי מצוה נהדרת זו, אשר בזכותה ניצל בני מות".הרבנית גרינברג ע"ה סיפרה באחד מימי העיון על אשה מפתח תקוה, שהסכימה ליטבול לאחר שכנועים רבים.סיפרה האשה: "בלילה – טבלתי". בבוקר אמרתי לבנותי: "הביאו לי את התינוק מן הלול. ברגע שהגיע התינוק לידי, היתפרקה כוננית כבדה, עמוסת ספרים, שניצבה בקיר מעל הלול, ונפלה בכל כבדה לתוך הלול". האין זה נס גלוי ועצום?

חשיבות בבחירת הסנדק והמוהל הכל כשרים למול וישראל גדול שיודע למול קודם לכולם (שו"ע יורה דעה רס"ד א).

הקב"ה ציווה אותנו לקבוע אות בגופנו ובכך להבדילנו משאר העמים. וטעמה של מצווה זו כותב ה"לבוש" מפני שזה סימן אמיתי שאינו משתנה לא בחיים ולא אחר המוות וחתום יפה בבשרנו, להורות שאנו עבדי הקב"ה ומחויבים לקיים מצוותיו ולא לעבור עליהם כי לכך נוצרנו.

ורצה הקב"ה לברוא האדם בחיסרון זה בעורלה אע"פ שהיה יכול לבוראו כשהוא מהול כי הדבר משמש סימן שכשם שאדם מסוגל לתקן את מום גופו הוא יכול לתקן פגם נשמתו שכן בידו הדבר להיות טוב ולא לחטוא.

כמובן חשיבות יתרה נודעת לכך בבחירת המוהל והסנדק כיוון שאם הם כשרים ויראי שמים, יש בכוחם להמשיך קדושה וטהרה על הנולד. לכן יש לבחור סנדק ומוהל צדיקים ויראי שמים (בנוסף למה שהמוהל חייב להיות בקי ומומחה).

מספרים על הגה"צ ר’ יעקב מוצפי זצ"ל שהיה מקפיד מאוד על מוהל וסנדק שיהיו יראי שמים. וסיפר פעם על חכם עובדיה צדקה זצ"ל שהיה איש החסד, ורודף אחר צדקה ומצוות ששאלוהו "במה זכית לכל החסידות ולכל המעלות הטובות האלו?"

ענה חכם עובדיה "אני בבחינת חומץ בן יין, והייתי צריך להיות הרבה יותר חסיד וירא שמים ממה שאני טיפה מן הים הגדול, וכל זה למה, מפני שהסנדק שלי היה הגאון רבי יוסף חיים, בעל ה’בן איש חי’, והמוהל שלי היה אחיו, ועד כמה שהסנדק והמוהל קובעים את מהלך החיים של הנולד אין לשער ולתאר, ולכן אני אומר שלא הגעתי לכלום ממה שאני הייתי צריך להגיע".

וכך היה מסיים את סיפורו "בחרו לכם מוהל וסנדק ירא שמים, לטוב לכם ולילדיכם כל הימים..."

הנה מעשה מופלא היכול להמחיש לנו בצורה נפלאה על השפעתו של המוהל וכוח תפילתו בזמן המילה:

בשעת לילה מאוחרת נשמע צלצול טלפון בביתו של רבי רפאל, מוהל מפורסם. על הקו הייתה אשה שהזמינה אותו לערוך ברית לבנה בביתם שבתל אביב בשעת בוקר.

המוהל התעניין לדעת מי שלחה אליו והיא ענתה כי מצאה את שמו ב"דפי זהב", תשובה מוזרה למדי...

ביום ובשעה שנקבעו הגיע רבי רפאל לכתובת הבית. היה זה בית מפואר בשכונה צפון תל-אביבית מטופחת. רבי רפאל צילצל בפעמון ובפתח הופיעה אשה. היא הודיעה לו קצרות כי למעלה, בקומה השניה, שוכב התינוק. על השולחן מעטפה ובה כסף והיא עצמה חייבת לצאת מן הבית. בעוד כרבע שעה תגיע המטפלת לשחררו. רבי רפאל לא הספיק להתעשת מתדהמתו וכבר נכנסה למכוניתה ונסעה...

עלה רבי רפאל במדרגות הבית ומצא תינוק קטן שוכב בעריסה מהודרת בחדר מפואר ביותר...הוא מל את התינוק, כשהוא המוהל, הוא הסנדק, והוא המכובד בברכות....

משסיים רצה ללכת, אך המטפלת עדיין לא הופיעה. בנתיים החל התינוק לבכות והמוהל הנבוך נטל אותו בידיו ומחוסר אונים החל לבכות יחד איתו...

בעודו מתייפח, חיפש את המטבח, שם מצא בקבוק חלק והאכיל את התינוק הצורח. התינוק נרגע אך ר’ רפאל עדיין לא....

הוא המשיך לבכות בכי מלא כאב על אנשים אומללים אלה, שביום היכנס בנם בבריתו של אאע"ה, אינם מתפנים להיות נוכחים במקום. יש להם עיסוקים חשובים יותר...

הדמעות נשרו על פניו של התינוק, שבנתיים נרדם על זרועותיו של המוהל לישון שנת ישרים.

רק לאחר כשעתיים הגיעה המטפלת. היא זרקה תירוץ כלשהו ורבי רפאל אף לא האזין. הוא נטל את תיקו ונמלט על נפשו...

חלפו שלוש עשרה שנה.

יום אחד התקשרה לרבי רפאל אשה. היא הזכירה למוהל את הברית המוזרה שערך לבנה שלוש עשרה שנה קודם לכן...

רבי רפאל לא היה זקוק לתזכורת, אז סיפרה לו האשה "הילד שערכת לו את הברית רוצה לשמור מצוות. בעצם, מאז היותו ילד קטן, הוא רוצה להתפלל, לשמור שבת, לחבוש כיפה. התייעצנו עם מומחים ואלה לא הצליחו לעקור מראשו את שיגיונותיו. החלטנו להניח לו ללכת בדרכו. רק אותך אנו מכירים מבין היהודים שומרי תורה ומצוות ואנו מבקשים שתדריך אותנו..."

הברית היא חותמת בבשרו של האדם

ת"ר: המל אומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה".

אבי הבן אומר "אשר קדשנו במצוותיו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"

העומדים אומרים "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים" (שבת קלז).

מצוות המילה רמה ונשגבה עד מאד, טעמים טמירים וסודות עצומים צפונים בתוכה, וכאשר האב מכניס את בנו לברית אומרים העומדים "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים".

ומעניין מדוע רק במצוות הברית מברכים את התינוק "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לתורה, לחופה, למצוות ולמעשים טובים"? מדוע אנו לא מברכים בברכה דומה את חתן הבר-מצווה "כשם שנכנס למצוות כך ייכנס לתורה וכו’" או אדם ששומר שבת או כל מצווה אחרת.

פירוש נפלא על כך נאמר מפי הרה"ג יוסף מוגרבי שליט"א בשם הבעש"ט הקדוש ההבדל בין מצוות המילה לשאר המצוות מתבטא בכך שהברית היא חותמת בבשרו של היהודי ועל ידה האדם משלים את גופו ונפשו לעבוד את ה’ ומחותם זה אין הוא יכול להיפרד ואף אינו יכול למחותו. מה שאין כן בשאר המצוות. כאשר אדם מקיים מצוות תפילין או שבת או שאר מצוות הוא יכול באחת ההזדמנויות להיפרד ממצווה זו ולהחליט שאין הוא רוצה לקיימה יותר.

הדבר מרומז יפה בפסוק "מי יעלה לנו השמימה" (דברים ל, יב) ר"ת מילה, שע"י המילה האדם יכול להתעלות מעלה מעלה ככל העניינים השמימיים, וסופי תיבות של מילים אלו הוא הוי"ה, להורות שעל ידי המילה משרה בתוכו את השכינה. על כן ציווה אותנו הקב"ה למול את בנינו ביום השמיני.

אם נתבונן במצווה זו נראה, לכאורה, דבר מפתיע המילה היא בעצם דבר מכאיב. חותכים בבשרו של התינוק, והרך הנולד בוכה וצורח והדבר כואב לו מאוד.

ובאותו הזמן כל המסובים יושבים סביב שולחנות ערוכים, שרים, נהנים ואף רוקדים.

ואף האם שנשאה את בנה במשך תשעה ירחים והנה, סוף סוף הוא נולד בריא ושלם, ופתאום ביום השמיני המוהל נוטל את ערלתו, ואותה האם אינה מסרבת למצווה זו, אלא גם היא בוכה ומתייפחת מהתרגשות בעת המילה כיוון שהיא יודעת שכך ציווה אותנו הבורא.

ב"ה, כיום אין לנו שום בעיה למול את בנינו. כל בן זכר שנולד גורם לשמחה ולאושר להורים המזדרזים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, אך הדבר שונה בארצות הניכר. שם אין זה מן הדברים השגרתיים למול תינוק. אף בעבר לא תמיד השלטונות התירו למול את התינוקות והדבר היה כרוך במסירות נפש של ממש.

הורים סיכנו חייהם על מנת לקיים מצווה חשובה זו (אור דניאל).

ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת (תזריע יב-ו)

נשאלת השאלה: איזה חטא חטאה היולדת? (הגמרא ) נדה לא ע"ב) אומרת, אמר רבי שמעו בן יוחאי: יולדת מביאה קרבן חטאת, שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה. ורב יוסף חולק על זה בגלל הצער שיולדת יש לפרש גם על דרך צחוק

"יולדת" – אילולא החטא הקדמון – האשה לא היתה מתקללת: "בעצב תלדי בנים". זאת אומרת, שהיה יכול להיות מצב יותר טוב, וכיום הוא חסר. ועל חסרון זה מביאים קרבן חטאת. היום אין לנו בית מקדש לכן אנו עושי מסיבת הודיה לה’.

הגמרא עוסקת בהרחבה בענין לשון הרע, ומדגישה את החומרה של עבירה זו. אנו נביא רק דברים ספורים: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרה: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'אשר אמרו ללשוננו נגדיר שפתינו איתנו מי אדון לנו‘", ועוד יותר מכך אומרת הגמרא: "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור יחד בעולם"! ובהמשך מביאה הגמרא: "אמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עוונותיו עד השמים", וכן: "תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עבירות כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" - דברים נוראים! ובירושלמי כתוב[3]: "ארבע דברים שהם נפרעים מהאדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים"- עבירות נכבדות בפני עצמן, וממשיך הירושלמי: "ולשון הרע כנגד כולם"!

מדוע לשון הרע זה חטא כל כך חמור? מלבד הנזק של לשון הרע, אליו לא נתייחס, ישנו דבר מהותי יותר. המיוחד שבאדם זה הדיבור, הדיבור הוא הדבר שמיחד את האדם משאר הבריאה, וכמו שמתרגם התרגום את הפסוק[4]: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - "והוות באדם לרוח ממללא", הדיבור הוא האדם, וכיון שכך אם יש רוע בדיבור יש רוע באדם, זה לא דבר חיצוני אלא דבר מהותי, זה קלקול במהות האדם!

הלשון זה ביטוי לטוב שבאדם או לרע שבאדם. מספרים חז"ל[5]: "אמר רבי שמעון בן גמליאל לטבי עבדו: פוק זבין לי צבו טבא משוקא (צא, וקנה לי דבר טוב בשוק) נפק קני ליה לישא (יצא וקנה לו לשון), אמר ליה פוק זבין לי צבו בישא משוקא (אמר לו: צא וקנה לי דבר רע בשוק) נפק קני ליה לישא (יצא וקנה לו לשון), אמר ליה: מהו דין (מה זה)?...אמר ליה: מינה טבתא ומינה בישתא! כד הווה טב לית טבא מינה וכד ביש לית ביש מיני (ממנה טוב וממנה רע - כשהיא טובה אין טובה ממנה, וכשהיא רעה אין רעה ממנה)".

מבררת הגמרא את הפסוק [6]"מוות וחיים ביד לשון"[7]: וכי יש יד ללשון? "לומר לך מה יד ממיתה כך לשון ממיתה, אם יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה, תלמוד לומר "חץ שחוט לשונם" הלשון היא כמו חץ, "אם החץ עד ארבעים וחמישים אמה גם לשון כך, תלמוד לומר "שטו בשמיים פיהם ולשונם תהלך בארץ". אין גבול לנזק של הלשון, וכמו שאמר מישהו שאפשר להרוג אדם בעיקום אף - "כי באפם הרגו איש"[8]. די בזה שמישהו אומר לך משהו על פלוני ואתה מעקם את האף - חיסלת אותו.

מה פשר הסמיכות בין ענין מאכלות האסורים בסוף פרשת שמיני לבין פרשתנו המדברת בלשון הרע? אומרים בשם רבי ישראל מסלנט שזה מלמד שגם אדם אסור לאכול! בלשון הרע אפשר לאכול אדם. וניתן להוסיף על הסמיכות הזאת שבמאכלות אסורים צריך להיזהר מה מכניסים לפה, ובלשון הרע צריך להיזהר מה מוציאים מהפה.

על פי דברים אלו הטיפול בצרעת אינו טיפול רפואי חיצוני אלא טיפול בנגע הפנימי. שואלת הגמרא[9]: "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: 'בדד ישב מחוץ למקום מושבו‘? עונה הגמרא שהסיבה היא מידה כנגד מידה: "הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב", ואפשר להוסיף הישיבה מחוץ למחנה באה להורות לאדם לעשות חשבון נפש.

מה הדרך לתיקון? "אמר רב חנה בר חנינה: מה תקנתו של מדבר לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: 'מרפא לשון עץ חיים‘ ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר:'חץ שחוט לשונם‘ ואין עץ אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה‘, ואם עם הארץ הוא - ישפיל דעתו"[10]. ישנם שתי דברים שהם בגדר תקנה: תורה ומידות טובות.

וצריך לדעת שהדרך לתיקון זה גם לאחר מעשה אבל גם לפני מעשה! "רפואה מונעת, "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". וכמו שאומרת הגמרא: "אמר רבא: דבעי חיים - בלישנה, דבעי מיתה - בלישנה" אומר רש"י: מי שרוצה מוות שיעסוק בדברי שטות ונבלה, מי שרוצה חיים יעסוק בתורה.

מעניין להתבונן בקורבנו המיוחד של המצורע[11]: "וציווה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות...וציווה הכהן ושחט את הציפור האחת" ואת השניה משחררים. אומרת הגמרא: "אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה התורה שיביא שתי ציפורים לטהרתו? אמר הקב"ה: הוא עשה מעשה פתי לפיכך יביא קרבן פתי". כלומר, הוא חטא בקולו לפיכך יביא קרבן המשמיע קול "שהציפורים צועקים בכל שעה" - זה לעומת זה. וניתן להוסיף, את הציפור האחת שוחטים זה הדיבור השלילי, ואת האחת משחררים זה הדיבור החיובי, משתחרר הדיבור החיובי - דיבור של תורה, דיבור של תפילה. קישור הדיבור של האדם לתורה, שהיא מקור הטוב והטוהר, קישור זה מטהר את האדם. זו עניינה של תורה. היא באה להעלות את האדם, לגלות את צלם האלוקים שבו, את נשמת ישראל המיוחדת שבו.

את הפרשה הזאת אנו קוראים לפני יום העצמאות. כתוב שבמצרים היה משועבד כח הדיבור של עם ישראל, ויציאת מצרים זה שחרור הדיבור של עם ישראל, ומתוך כך פֶ-סַח! "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

לעם ישראל יש תפקיד בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", ישראל זה שיר א-ל, ישראל נועד לספר את תהילות ה' בעולם, וכשעם ישראל משועבד לאחרים הוא לא יכול למלא את יעודו, ורק כשהוא יוצא לחרות ולעצמאות הוא יכול למלא את יעודו, לקדש שם שמים בעולם. כותב הרב זצ"ל: "התחלנו לומר דבר גדול בינינו ובין עצמינו ובאזני כל העולם ולא גמרנוהו עדין, הננו באמצע נאומנו ולהפסיק לא נוכל", עם ישראל התחיל לומר משהו בעולם ואז הייתה הגלות והפסקנו באמצע דברנו. יש לנו עוד הרבה מה לומר!

זה הערך של העצמאות שהוא הבסיס למילוי יעודנו בעולם. לכן מתאים שפרשיות אלו שעוסקות בטיפול בטהרת הדיבור של כלל ישראל, בשחרור הדיבור של עם ישראל, יוצאות לפני יום העצמאות, על מנת שנוכל למלא את יעודנו בעולם, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!

[1] ויקרא יד, ב.

[2] ערכין טו ע"ב.

[3] ירושלמי פאה טו' טור ד'.

[4] בראשית ב, ז.

[5] ויקרא רבה לג, א.

[6] משלי יח, כא.

[7] ערכין טו ע"ב.

[8] בראשית מט, ו.

[9] ערכין טז ע"ב.

[10] ערכין טו ע"ב.