פרשת ואתחנן

אין יאוש בעולם

עכשיו הודיע משה רבינו לישראל שאחרי שלחם מלחמת סיחון ועוג ואחרי שחילק שטחים לבני ראובן ולבני גד ולחצי שבט המנשה, ומינה את יהושע במקומו, וציווה לו להיות חזק ואמיץ לקראת המלחמה עם ל"א המלכים, ושלא יתירא מהם, כי ה’ יתברך הוא שילחם עבורם, אחרי שעשה כל זה התחיל להתחנן לפני הקב"ה שיבטל הגזרה שגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, וזהו שאמר: ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר.

ויש לכם לשאול, למה המתין משה רבנו כל אותו זמן עד שכבש את ארץ סיחון ועוג וחילק הארץ לראובן וגד וחצי שבט המנשה והעמיד את יהושע במקומו, ורק אז התחיל להתחנן אל ה’ שיתן לו להכנס לא"י, והרי מן הראוי היה שבתחילה יבקש רחמים על עצמו מיד לאחר שכעס עליו הקב"ה וגזר עליו הגזרה הזאת, ורק לאחר שהיה רואה שהתפילה לא נתקבלה היה צריך לחלק את ארץ סיחון ועוג ולמנות את יהושע במקומו.

משה רבינו המתין עד עכשיו בתפילתו כדי ללמדנו, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ויבקש ויתפלל לפני הקב"ה שיצילו מן המוות, ואל יאמר: שוב אין לי כל תקווה להצלה. וכן מצינו בחזקיהו מלך יהודה שנפל למשכב, ובא אליו ישעיהו לבקרו, וציווה עליו לעשות צואה לביתו כי הוא עומד למות מן החולי הזה ולא יחיה לעולם הבא, שאל אותו חזקיהו: מה פשעי ומה חטאתי שנגזרה עלי הגזרה הרעה הזאת. אמר לו ישעיהו, מפני שלא השתדלת לישא אשה, אמר לו חזקיהו, דע שראיתי ברוח הקודש שהבנים שעתידים לצאת ממני לא יהיו טובים. ואם אלד ילדים רעים מוטב שלא אשא אשה כלל. אמר לו ישעיהו: מה לך להתעמק בנסתרות של הקב"ה, צריך לקיים את מה שמצווים, והקב"ה מה שירצה יעשה. אמר לו חזקיהו תן לי בתך, ובזכות שנינו יצאו בנים טובים. אמר לו ישעיהו, עכשיו מה שהיה היה, כבר נגזרה גזרה ברקיע. אמר לו חזקיהו: כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. אע"פ שתפילה זו הנאמרת בשעה זו היא בלי כוונה, מכובד המחלה שהוא חולה בה, מכל מקום מוטב שיתפלל הוא עצמו ויבקש רחמים מלפני הקב"ה שישלח לו רפואה שלמה מאשר יתפללו עליו אחרים בכונה שלמה. וזהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהילים: קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ר"ל, הקב"ה קרוב למי שקורא אליו בכוונה בשעת צערו. אע"פ שאין התפילה נאמרת בכוונה שלמה, שהרי הוא שרוי בצער גדול ובפורענות קשה, ובכל זאת קרוב ה’ לקריאתו, ומצילו מן הצער שיש לו. והפסוק אומר לנו כך, דעו שמכאן ואילך תתנו דעתכם למה שאתם מוציאים מפיכם, אע"פ שעכשיו אני מצילכם מן הפורענות אפילו כשהתפילה בלי כוונה שלמה, ועוד אמר דוד המלך ע"ה מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. היינו שהיתי שרוי במיצר קראתי אני עצמי אל ה’ ולא סמכתי על תפילת אחרים, אע"פ שתפילתי לא היתה בכונה שלמה מרוב עוצר ויגון. והקב"ה לא זו בלבד שהצילני מן הצער, אלא אף נתן לי טובה מרובה ומרחביה.

וכך עמד חזקיהו המלך והתחיל להתפלל לפני והקב"ה ממעמקי ליבו ואמר: רבונו של עולם, והרי שונמית לא עשתה אלא עליית קיר קטנה כשעבר שם אלישע הנביא, כדי שימצא מקום מוכן לו, ואתה החיית את בנה בגלל אותה זכות.

סבי אבא, שלמה המלך, שציפה את היכל הקודש כולו בכסף ובזהב בשעה שבנה את בית המקדש לכבודך, על אחת כמה וכמה שאתה צריך לזכור הזכות הזאת ולרפא אותי מחולי. וזכור שהתהלכתי לפניך בלב תמים, והתחיל לבכות לפני הקב"ה בדמעות שליש. ובאותה שעה קיבל הקב"ה תפילתו, והוסיף לו על שנותיו עוד ט"ו שנה. ומכאן אנו למדים שאע"פ שמן השמים ניגזר על חזקיהו שימות ואף נפל למשכב, בכל זאת לא מנע עצמו מן הרחמים, והקב"ה ביטל הגזרה והוסיף לו 15 שנות חיים.

וכדי ללמדנו עצה טובה זו המתין משה רבינו עד שגמר מלחמת סיחון ועוג וחלק את ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה. ואח"כ נקם נקמת ה’ במדין, ואח"כ מינה את יהושע במקומו, ואח"כ התחיל להתפלל על עצמו, כיוון שמאותו יום לא נשארו לו אלא שבעה חדשי חיים. ולהודיע כל זה אומר הכתוב: ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר. היינו למה התחננתי רק בעת ההיא כי רציתי ללמד אתכם דרך ובה שלא תתייאשו מרחמי שמים אפילו כשאתם תהיו שרוים בצרה גדולה ובפורענות קשה ביותר, ואפילו שתבואו למצר כזה שחרב חדה תהיה מונחת על צוארכם, אל תמנעו עצמכם מבקשת רחמים. וכאן אע"פ שהקב"ה לא קיבל תפילתו של משה, אבל עליכם לדעת שחזר משה רבינו והתפלל שלכל הפחות יזכה לראות את ארץ ישראל והקב"ה קיבל תפילה זו, ואמר לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ונגבה וראה בעיניך. היינו, תפילה זו אני מקבל, עלה ראש הפסגה והסתכל בכל ד’ רוחות העולם ותראה במו עיניך את א"י כולה, ולכן אומר הכתוב כאן אחר כך: אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. בקשה זו שאתה מבקש להכנס לא"י, אל תבקשני עוד. אבל הבקשה האחרת שלכל הפחות רוצה אתה לראות הארץ בעיניך, אותה אקבל, והראה לו הארץ.

ומכאן למדו חז"ל שגדולה מעלת התפילה שמתפלל אדם להקב"ה בשעת צערו, יותר מאדם שיש לו הרבה מעשים טובים. שהרי משה רבינו היה גדול במעשים טובים ולא נענה. ורק משהתפלל נענה ואמר לו עלה ראש הפסגה.

והטעם שגדולה תפילה ממעשים טובים, שאם אדם מתפלל להקב"ה הרי הוא מוכיח בזה שהוא מאמין בלב שלם שכל המאורעות הבאים לו לאדם הן טובים והן רעים, מידי הקב"ה הם באים, והוא מכיר שהקב"ה מצילו ומושיע ובזה שהוא פונה בתפילה אליו יתברך והוא יודע יפה שאין מי שיעזרו מלבד הקב"ה מצרה זו ומפורענות זו, הרי הוא מראה שהקב"ה אחד ושמו אחד. ולכן גדולה מעלת התפילה, שהקב"ה ממלא משאלתו ע"י תפילה.

רבי לוי יצחק מברדיצ’ב סנגורן של ישראל, נכנס לבית הכנסת בעיר לבוב, וראה קבוצת סוחרים הממהרים ליריד, מתפללים במהירות ובחטף תפילת שחרית.

כשסימו את התפילה פנה אליהם רבי לוי יצחק ואמר: "ברצוני לומר לכם דבר מה".

היטו הסוחרים אזניהם לשמוע מה בפי הצדיק. פתח רבי לוי יצחק ואמר: "א, א, ב, ב, ב."

התפלאו הסוחרים לשמוע קולות אלו מפי הצדיק ולא הבינו כוונתו.

המשיך הצדיק: "מ, מ, מ, ג, ג, ג". וכשראה את המבט השואל בעיניהם, אמר: "מדוע אינכם מבינים את דברי? הלא כך אתם שוחחתם עם רבונו של עולם עתה, כשחטפתם את תפילתכם" שתקו הסוחרים ולא ענו.

לפתע נענה אחד הסוחרים, ואמר: רבנו, אמת היא כי התפילה שהתפללנו היתה הברות קטועות, אולם רבונו של עולם, שיודע תעלומות, מבין גם את שפתנו את הברותינו כשם שאמא מבינה את שפת תינוקה, כשממלמל הברות קטועות!"

כששמע סנגורן של ישראל את תשובתו המחוכמת של הסוחר, אורו פניו, והוא החל רוקד משמחה מאז היה מספר מעשה זה בהזדמנויות שונות, ובסימו היה מוסיף: "רבונו של עולם, ראה את בניך הנתונים למשסה בין גויים לרדיפות ולתלאות, בכל זאת מקיימים הם מצוותיך במסירות נפש, קמים לתפילה, ואפילו שממלמלים הם את התפילה בהברות קטועות, הרי הם מתרפסים לפניך כתינוק לפני אמו".

"חובתו של כל יהודי להתפלל לשלומה של הבריאה כולה, תפילה לגאולתו של העם כולו". כך אמר רבי נפתלי מרופשיץ, והסביר זאת במשל הבא:

הצאר הרוסי, נקולאי הראשון השקיף על מסדר גיסותיו שנערך לפניו. אחד מאויבי המלך מצא שעה זו כשרה לטעון רובהו לכונו אל ליבו של הצאר. חייל פשוט שהבחין בכוונתו של המתנקש, רץ במהירות הבזק אל הצאר ומשך אותו הצידה, במעשהו זה הציל את המלך ממוות בטוח.

"במה אוכל לגמול לך על שהצלת את חיי?" שאל הצאר בקול נרגש.

"הסמל של כתתי הוא רשע מרושע, ועושה לי צרות צרורות", השיב החייל, ציווה נא, הוד מעלתך הצאר, שיחדל לענותינו".

"טיפש בן טיפש" אמר המלך בחיוך מתחת לשפמו: "מדוע מבקש הנך בקשה כה אוילית, הן יכלת לבקש שאעשה אותך עצמך לקצין, לגנרל...."

הנמשל הוא, שיהודי מתפלל לה’ להחלמה ממחלה, לקצו של כאב שיניים, לפרנסה טובה, אולם כל אלה אינם אלא קטנות, מוטב להתפלל לגאולת כלל ישראל ובתוך הכלל יושע גם הפרט.

רבי חיים שהיה ברבות הימים להרב הקדוש המפורסם מפאנז – היה בעל יסורים קשים, רגלו החולה הכאיבה לו מאוד, ועל אף כל יסוריו לא נמנע מעבודתו בקודש.

הכנות רבות היה עושה קודם התפילה בדבקות עצומה ובהתפשטות הגשמיות, לפעמים לא יכול היה ללכת על רגליו בגלל הפצעים והכאבים, והיה מוכרח להשען על אחד או שנים ממשמשיו בעת לכתו אבל כל זאת עד שהגיע עד סף בית המדרש.

מורא היה נופל למראה דבקותו והתלהבותו, עבודת התפילה שלו היתה בכל גופו ובכל אבריו, אף שרגלו החולה היתה זבה דם מרוב תנועות ורקיעות שעשה בה.

כשראתה זאת הרבנית, אשת רבי נפתלי מרופשיץ, נכנסה אל בעלה ואמרה לו:

"מדוע אתה מניחו לרקוע ברגלו החולה בשעת התפילה?" אמור נא לו שאינו רשאי לרקוע כי אם ברגלו הבריאה בלבד!

השיב לה רבי נפתלי: "ומה אעשה לו? אילו ידעתי שהוא יודע ומרגיש באיזו רגל הוא רוקע – היטיתי מונע זאת ממנו – אבל הוא בעצמו אינו חש בשעת התפילה איזו רגל היא הבריאה ואיזו היא החולה"... (613 סיפורי על תרי"ג).

עלנו לשבח לאדון הכל

לפני שמתחיל משה להתפלל הוא מהלל ומשבח את בורא עולם ומכאן למדו חז"ל שלפני שמתפללים משבחים את בורא עולם ולכן תיקנו שלוש ברכות ראשונות בתפילת העמידה יהיו ברכות שבח לה’.

משל למה הדבר דומה, למלך שראה אשה וביקש ממנה להינשא לו, והיה הולך ומבקש ממנה הרבה פעמים, והיא לא נתרצתה להינשא לו, אבל לאחר שהפציר בה פעמים הרבה, נישאה לו, לא עברו ימים מרובים והוא כעס עליה וביקש לגרשה. אמרה לו האשה, וכי לא אמרתי לך פעמים הרבה שאיני רוצה להינשא לך. אתה שפיתית אותי להנשא לך, כלום הגון עכשיו לגרשני. כך אמר משה להקב"ה, כשנגלית עלי בסנה הסתרתי פני ממך. ואח"כ הפצרת בי שאלך למצרים ושאומר לפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, ואני לא רציתי לילך ואתה הפצרת בי עד שהלכתי, ועכשיו אתה משפיל אותי עד כדי כך, שאני מתחנן בפניך כל כך להכנס לא"י ואתה מסרב למלא בקשתי. והרי מדתך לשלם מדה כנגד מדה. ואם חטאתי בחטא המרגלים, הרי הם נענשו מפני שהוציא דבת הארץ רעה, ואילו אני דברתי בשבחה של א"י שהיא ארץ זבת חלב ודבש. ואם יש בידי שום עון, הענש אותי כפי אותו עון.

ועוד אמר משה לפני הקב"ה והרי עצמותיו של יוסף זכו להכנס לארץ ואני איני זוכה, אם בגלל יוסף ירדו אבותינו למצרים, הרי על ידי נגאלו ממצרים, ועאכ"ו שזכאי אני להכנס לא"י.

אחד הטעמים מדוע לא קיבל הקב"ה תפילת משה ומשה נקבר בחוץ לארץ, זה כדי שיהיה תקוה למתי חוץ לארץ. שמשל לאדם שהלך לשאוב מים מהבאר עם כד חרס ונפל הכד לבאר והיה מצטער מאד, בנתיים הגיע עבד המלך לשאוב מים עם כד זהב וגם כד זה נפל למים, החל האיש צוהל ושמח. שאלו אותו על מה אתה שמח ענה להם, עד עכשיו מצטער הייתי על כד החרס שלי שהרי אף אחד לא ירד לעומק הבאר להשיבו לי, אבל עכשיו שנפל כד המלך ודאי שירדו לבור להביאו ואגב כן יעלו גם את כדי. והנמשל עכשיו שמשה קבור בחו"ל ובתחיית המתים ודאי יביאו הקב"ה לארץ, אם כן יחד עמו כבר יביא הקב"ה את שאר מתי ישראל. (מעשה אבות)

בעיר דנציג היה יהודי עשיר וירא שמים בתכלית. והיה לו בית חרושת של יין שרף, והיה מטיב עם כל הבריות, אבל לא היו לו בנים כי אם בת אחת, והבת הזו מקטנותה היה לה טבע רע מאוד, לא היתה שומעת כלל בקול אביה ואמה, והיתה נוטה מן הדרך הטובה והישרה ללכת בדרך לא טוב. ומיום ליום היתה נעשית יותר גרועה במדותיה הרעות עד שנעשית בת שש עשרה שנה. וכבר הוריה לא יכלו לסבול אותה, ונעשה להם בושה, בפרט שהם היו ממשפחה רמה ומיוחסת, ולכן התיעצו שניהם וגמרו ביניהם לחתן אותה ולקחת לה בחור מבני הישיבה, אולי על ידי כן תתישב בדעתה ותשפר מדותיה, וכן עשו והשיאו אותה לבחור תלמיד חכם וירא שמים בתכלית. ואחרי שנה ילדה בן זכר, ולאחר מכן בערך שלושה חדשים עזבה את הילד בעריסה וברחה עם אחד ערל למרחקים, וכשנודע הדבר לבעלה, לקח את הילד וזרקו בבית חותנו והלך לו.

הזקן החסיד גידל את הילד כפי רצונו וחינך אותו בישיבה, וכשהגיע לגיל שמונה עשרה שנה הכניסו לחופה, והוא היה פקח מאוד, והיה לו גם חבר בישיבה שגם הוא היה נשוי חדש. והנה באחד הימים ראו שני האברכים אדם עני אחד מבני עירם שנסע למרחקים והביא מיני סחורות שלא היו נמצאים בעירם ומכרם שם, וכל אנשי העיר התנפלו על הסחורה לקנותה, ומזה החל להתרומם מזל האיש הזה, ונסע גם פעם שניה ושלישית, ונעשה אחד מעשירי העיר, ושני החברים האברכים האלו התקנאו באיש הזה, וגמרו ביניהם לנסוע גם הם למרחקים להביא מן הסחורות שהיה מביא האיש הזה.

כאשר שמע החסיד את אשר חושב נכדו לעשות, אמר לו: בני, למה אתה צריך לסחור, ברוך ה’ כל מה שיש לי שלך הוא ולא חסר לך דבר, ומה לך ולנסיעות למרחקים, אתה תשב ותלמד ואל תדאג לשום דבר, כי ברוך ה’ יש לך כל טוב, אבל כל אשר הפציר ללא הועיל, ויקח כסף בידו ונסע הוא עם חברו, ובכל יום ששי בבוקר היו שובתים עד מוצאי שבת. וכך הלכו בדרך משך שלושה שבועות, ובשבוע הרביעי הגיעו למדבר שמם ולא ידעו מה לעשות, היו מתפללים לה’ שיזמין להם מקום ישוב ולא יבוא חלול שבת על ידם, והנה לפנות ערב הגיעו לכפר קטן שהיה שם רק איזה חמישה בתים בערך, ומצאו שם ערל אחד בעל שפם גדול מטייל ליד ביתו, אמרה לו אנחנו יהודים ורוצים לשבות אצלך בשבת תן לנו מקום ללון ואנחנו משלמים לך כסף מלא, אמר להם יש לי חדר עבורכם ליד התנור ואני אביא לכם מחצלות, ותשבתו כאן שבתכם, ויראו שאין להם מה לאכל, שאלו ממנו אם יש יהודים בכפר הזה? אמר להם: הנה קרוב לכאן מהלך שעה יש עיר גדולה ומלאה יהודים. אמרו לו: הנה כסף קח ולך, קנה לנו לחם וזיתים ומיני ממתקים ופרות לכבוד שבת, וירכב הגוי על הסוס והלך ובינתים חשך היום והגוי טרם שב.

ויעמדו להתפלל מנחה, ויראו לתמהונם שזקנה אחת נוצריה ניגשה עם שני נרות בידה והדליקה אותם על יד התנור, ושמעו איך שהנוצריה מברכת בשם ומלכות להדליק נר של שבת, ואחרי הברכה פתחה ידיה כלפי מעלה והתחילה לבכות ולומר: רבונו של עולם, אל תקברני בקבר הגויים האלה ותהיה מנוחתי אחר מותי בקבר ישראל, וכך חזרה על דברים אלו כמה פעמים בבכיות מעמוקא דלבא, והם משתוממים לראות המראה הזה. ופתאום הזקנה הפכה פניה וראתה שני יהודים עם זקן ופאות, שאלה אותם בלשון אידיש: מאין אתם? ענו לה: אנחנו מעיר דנציג, כשמעה זאת התחילה לבכות ושאלה אותם מאיזו משפחה אתם? ויען האברך האחד ויאמר אני נכד פלוני, וכשמעה זאת אמרה: בני, עדיין אבא חי? וקרבה אליו לנשק אותו והוא לא נתן לה לנגוע בו ודחף אותה בכל כוחו, באמרו הרי היא נוצריה, איך קוראת לו בני? כשהיא שמעה מלה נוצריה מפי בנה צעקה ונפלה על הרצפה. בינתיים בא הגוי וראה אותה מתה, התחיל לבכות ולילל כילד קטן, והיה מכה ראשו על האבנים וצועק, אמי, אמי. שאלוהו היהודים: ומה אתה צועק ובוכה כל כך? מאחר שהיא זקנה, ואם לא אינני בוכה על מיתת אמי, אלא אספר לכם על מה אני בוכה.

אמר להם, דעו לכם שבכפר הזה יש כומר שברשותו לעשות כל מה שהוא רוצה, ואני מעולם לא השתויתי עמו בשום ענין, ותמיד היתה מחלוקת בינינו, וכתב בפנקסו, שלאחר מיתת אמו יחרים את כל הרכוש לכנסיה, ועכשיו שמתה אמו נשאר עני מרוד, כי עתה יקחו מידו את התנור וגם את הבית ואת כל הרכוש אשר לו. אמרו לו אל תבכה, יש לנו עצה שלא יאבד לך מאומה מן רכושך, ורק שלא תרעיש, כדי שלא ידע אף אחד שמתה אמך, ובמוצאי שבת נסדר שישאר לך כל הרכוש. הערל התנחם קצת בדבריהם, והמתין עד למוצאי שבת. ויאמרו לו: אנחנו גוזרים שערותיה בתספורת כמו יהודה, ואנחנו נקח אותה על העגלה לעיר הקרובה לכאן, ואנחנו נאמר שמצאנו אותה בדרך מתה, ונקבור אות בקבר ישראל, ומה אכפת לך אם תקבר היא בקבר ישראל ועל ידי זה ישאר הכל בידך? וכן עשו, וספרו אותה כמו יהודיה והשכיבו אותה על העגלה ונסעו שלשתם יחד, ובאמצע הדרך ראו את האורות, וידעו שהם כבר מתקרבים לעיר. אמר אחד לשני, ידידי, סוף סוף אימי היא ואני חייב בכבודה האחרון, לכן אני ארד מן העגלה ללכת קצת ברגל, אמר לו חברו: גם אני חייב לחלוק לה כבוד מאחר שראינו שנינו שנתקבלה תפילתה כמו שבקשה שלא תקבר בקבר גויים, ואז ירדו שניהם מן העגלה, אחר כברת ארץ פתאום נהפכה העגלה מן ההר למטה ונשברה , והערל מת במקום יחד עם הסוס. אז הבינו שהכל זה מן השמים, והאמינו שעל ידי תשובתה ותפילתה נעשה דבר זה, לקחו אותה על גביהם והכניסוה לעיר, ותכף קראו לחברה קדישא וקברו אותה בכבוד גדול, וחזרו למקום לדנציג, וספרו את כל המעשה בפני הרבנים, ונתנו הודאה להקדוש ברוך הוא ואמרו ברוך שומע תפילת עמו ישראל ברחמים, עד כאן המעשה.

שערי דמעה לא ננעלו

בתלמוד (ברכות לב) אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר (תהלים ל"ט) "שמעה תפילתי ה’ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" ופרשו המפרשים כי הסיבה היא שהפתח אשר נכנסים שם התפילות שנאמרות בדמעות אינו נפתח על ידי שום מלאך או ממונה כי אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו פותחו (ז"ל ספר "דרך משה" הובא בפירוש עץ יוסף על עין יעקב שם).

וכדי לסבר את האוזן כיצד יש בכוחן של הדמעות להגיע לפני ולפנים למרות שהדלתות נעולות. יש לדמות הדבר לדלתות של הבית נעולות שאי אפשר להוציא משם כלום מלבד המים שיכולים לעבור תחת הדלת, כך הדמעות, כל המסכים לא יעצרו את התפילה כשהיא עם דמעות.

שאלו את החפץ חיים מה הזכות המיוחדת שהיתה לאמו שזכתה לבן גדול הדור שכזה? לקח הרב ספר תהילים שבביתו, פתח אותו ואמר להם: אתם יודעים מדוע הדפים שבספר בלויים, זה מרוב הדמעות שאימי הזילה על הספר כדי שבנה יצא תלמיד חכם. ישנם המחזרים אחרי רבנים ואדמורים שיברכו את בניהם שיגדלו בתורה, בודאי שטוב וכדאי לקבל ברכה מצדיקים אבל צריך לדעת שלא לשכוח את העיקר, כי כשאדם מתחזק בעבודת השם יתברך ומתפלל מקירות ליבו זו ברכה הגדולה ביותר עבורו.

וסיפר יהודי פשוט קובע עתים לתורה שהיה לו בת שלמדה בבית ספר חרדי וכשהיגע זמנה להנשא לא הצליחה בשידוכין עד שהגיעה לגיל מבוגר ומיום ליום התאחר הזמן. יום אחד למדו בשיעור את דברי הגמרא (ברכות שם) ששערי דמעה לא ננעלו, ומה שדמעות יכולות לפעול בשמים.

מה עשה? באותו לילה כשכולם הלכו לביתם ביקש מגבאי בית הכנסת את המפתחות לשהות שם. סגר על עצמו את דלתות בית הכנסת, פתח את שערי ההיכל ובכה בדמעות שליש, ואמר: רבש"ע משתדל אני להתנהג בתמימות עמך, הרב שלי למד אותי שצריך לחנך את הילדים במקום חרדי, והילדים שלי כולם לומדים מסגרת חינוך חרדי. אנא ממך תזמן לבתי את הבן זוג שמתאים לה, לאחר שגמר להתפלל מקירות לבו ובדמעות, סגר את בית הכנסת והלך לביתו.

סיפר אותו אדם שאף אחד לא היה בבית, ובעודו עולה במדרגות, כבר שמע את הצלצול של הטלפון, מיהר להכנס לביתו ולהרים השפורפרת, והנה זה שדכן מציע שידוך עבור בתו. אותו אדם ראה אור, ואכן לאחר שלושה שבועות בתו התארסה עם אותו בחור בפני כל המסובים. מכאן יש ללמוד שבידו של כל אדם לבטל גזירות רעות ולפעול בשמים רבות לא פחות מהצדיק אם רק יתפלל מקירות ליבו ובדמעות (מהרה"ג ר’ אהרון זכאי שליט"א).

פעם בא יהודי לפני הרב ואמר לו: בשביל מה אני אתפלל להקדוש ברוך הוא? אין לו זמן בשבילי משום שהוא עסוק בכל ענייני העולם. אמר לו הרב: אתה צודק, להקדוש ברוך הוא אין לו זמן בגלל שהוא עסוק רק בך. ומטה אוזן לכל מילה שאתה מבקש ממנו. (הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א לוקט מלבוש יוסף).

שובה אלי ואשובה אלכם

אתם הרוצים להיות דבוקים בה' אלהיכם, אלא שהיצר הרע מפנה את לבכם מעבודת השם הרי העצה היעוצה לכך היא, כי תשיבו ליצר הרע תאמרו לו ש"חיים כולכם היום" רק היום בלבד חיים אתם, שכן "היום כאן ומחר בקבר", ועל כן ברצונכם לעבוד את השם יתברך רק היום הזה בלבד, כדי לקיים מה שאמרו חכמינו "ושוב יום אחד לפני מיתתך" וכך תאמרו לו גם מחר, וכן הלאה.. (בשם הרח"ה מאלכסנדר זצ"ל).

לכן עלינו להתחזק באמונה לדעת שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה כי אדם רואה לעין וה' רואה לבב, ואם יש לאדם יסורין יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה'. פישפש במעשיו ועדין יש לו יסורין ידע שזה בעבור ביטול תורה שנאמר "אשרי הגבר אשר מתורתך יה תיסרנו" תלה ולא מצא ידע שזה יסורין של אהבה שהקב"ה מכפר לו את עוונותיו בעולם הזה ובעולם האמת מקומו גבוה מאוד או שידע שזה תיקון מגילגול קודם.

עלינו להתחזק באמונה. סוף כל סוף "הנשמה צועקת" לאדם לחזור אליו יתברך, אך אנו נמצאים בזה העולם הגשמי והחמרי, עד ששכחנו את הקול מה בא שבני אדם כל כך מתרחקים ממנו יתברך ונשברים. ובאמת הקדוש ברוך הוא אב הרחמן, הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, ורוצה שנשוב בתשובה שלמה. אומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן רו) אנו רואים רועה צאן, שיוצא עם צאנו לשדה לרעותו, ויושב לו על סלע ומחלל בחליל. והצאן מסתובבים פה ושם, ופתאום כבשה אחת נעלמה מעיניו. הרועה מתחיל לחלל בחלילו, ושר את שיר הצאן שרגילים בו, והנה הכבשה תעתה בתוך היער. כל זמן שהיא שומעת את קול הרועה המחלל, היא חוזרת אליו, אבל אם תעתה בתוך עבי היער, ולא שומעת יותר את הקול, אזי מתיאשת מן הרועה, והרועה מתייאש ממנה. אומר רבנו ז"ל כמו כן נשמות ישראל הם חלק אלוק ממעל, יורדות אל זה העולם, והקדוש ברוך הוא קורא את כל אחד שיחזור בתשובה שלמה. כי הקדוש ברוך הוא אוהב את כולם, ורוצה בשובנו מדרכנו הרעה וחיה, ושכולנו נרגיש אורות וזיקוקים, לראות במו עינינו הגשמיות והחמריות גלוי אלקות, איך שכל הבריאה כולה זה אלוקות. אבל אדם מסכן מרוב חטאיו ועוונותיו ופשעיו הוא שוכח את הקול שהקדוש ברוך הוא קורא אותו, ומהו הקול? היסורים שעוברים על בני אדם. וכמאמרם ז"ל (מנחות נג) מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתית, אף ישראל אינם חוזרים למוטב, אלא על ידי יסורים. הרבה פעמים אנו רואים שעוברים על בני אדם יסורים, ואדם קורא תיגר ומתלונן למה מגיעים לו יסורים?! אבל באמת הוא מסכן, כי אינו יודע, שהיסורים האלו הם מהקדוש ברוך הוא, שרוצה שיתעורר בתשובה שלמה, ועל כן נותן לו מכה וכו', כדי שיתחיל לחפש מי נותן לו את המכה, ולמה מקבל את המכה, ולמה מגיעה לו המכה, ואם יש לאדם שכל, וחוקר מה ומי ואימת, ומה תכלית המכה? אז יחזור מן היסורים אל הקדוש ברוך הוא. וזהו שאומרים חכמינו הקדושים (בראשית רבה, פרשה ט') "טוב מאוד" זו מידת יסורים, שעל ידה הבריות באים לחיי עולם הבא, כי כשאדם מישב עצמו למה אני צריך לסבול כל כך הרבה סבל שלא תארתי ושערתי כלל, אם יש לו דעת וחוזר בתשובה שלמה אל הקדשו ברוך הוא, מיד נמתקים ממנו כל היסורים, ואדרבה הקדוש ברוך הוא ממשיך עליו שפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו. אבל מה אנו רואים? על פי רוב כשעוברים על בני אדם יסורים, צרות ועגמת נפש, במקום לחזור בתשובה שלמה להקדוש ברוך הוא, ולהתעורר להבין, שכל מה שעובר עליו זה רק מחמת ש"הנשמה צועקת" לחזור אליו יתברך. במקום זה הוא עוד קורא תיגר על הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה מתרחק יותר ויותר, ומסכן, סובל אחר כך סבל גדול מאוד.

אז בואו ניקח עצמנו בידינו עכשיו, הרי אין אדם שלא יעבור עליו איזה משבר בחיים, איזו ירידה, איזו נפילה, חלישות הדעת ועגמת נפש, או שאר צרות, ולמה לא נתחיל לחפש ולבקש בעצמנו מה זה קורה לנו, ולמה מגיע לנו?! ואז נתחיל לראות שהכל מהנשמה שלנו, שצועקת לחזור אליו יתברך, ולכן ברגע שאדם מרגיש שעוברים עליו צרות ויסורים, עיקר העצה לחזור בתשובה שלמה, לקבל על עצמו, שמהיום והלאה אני אתקן את מעשי, אתחיל לדקדק מה אני אוכל. הרי אין עוד דבר שמטמטם את ליבו של האדם כמי שמפטם עצמו באכילת טרפות ונבלות בר מינן. כל העולם כולו מופץ במאכלות אסורות, ובני אדם אינם נזהרים במה שאוכלים ובפרט בארצנו הקדושה, אשר הערב רב מתפשטים שם מאוד, ועוקרים את נשמות ישראל מהאמונה בהקדוש ברוך הוא, איך מצליחים להעביר על הדת מליונים יהודים, שלא ידעו מה זה "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" בשעה שהנשמה של האדם צועקת לחזור אליו יתברך וברגע שהיהודי לא מתעורר מתקיים בו הפסוק "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מיסרך'' (ח-ה).

חז"ל הקדושים אומרים (תנאי דבי אליהו רבה, פ רק ב') המבעט ביסורים כופלים לו אותם עליו. אם אדם בועט ביסורים, הוא מקבלם כפלים. וכן אומרים (פסיקתא רבתי מח) אשרי האדם, שנגעו בו יסורים, יכבש רחמיו ולא קרא תיגר, אשרי האדם שאינו מתלונן על הקדוש ברוך הוא, אלא תכף ומיד כשעוברים עליו יסורים, הוא חוזר בתשובה שלמה להקדוש ברוך הוא, ומתחיל לחפש האם אין בו חלול שבת, חס ושלום, האם אין אצלו גלוי עריות, רחמנא לצלן, הרי חכמינו הקדושים אומרים (עין כתובות ל) בזמן שבית המקדש היה קיים, היו סנהדרין וארבע מיתות בית דין, סקילה, שרפה, הרג וחנק. כיון שחרב בית המקדש וגלו הסנהדרין, נתבטלו הד' מיתות. אף על פי שנתבטלו ד' מיתות, אבל דין ד' מיתות לא נתבטל. וזאת אנו עדים, לכל האסונות שקורים לנו, בר מינן, אחד נופל לואדי ונהרג, רחמנא לצלן, ושאר מיתות משונות, אשר הכל מחמת שאדם מסכן, עבר על צווי הבורא יתברך שמו, וקראו אותו, כי נשמת האדם מעוררת אותו, כי "הנשמה צועקת" לאדם לשוב אליו יתברך. אבל מסכן אדם, שלא שמע את הקול, ואז מקבל את העונש ועוד נאמר "קול דודי דופק" על חדרי הלב ואומר לנשמה "קומי אורי" כי בא אורך כבוד השם עליך זרח" רק תקומי פיתחי לי פתח כפיתחו של מחט ואפתח לך פתח כפתחו של אולם (מדרש תהלים יח, ג) כל העושה תשובה מעברות שבידו, הקדוש ברוך הוא מוסיף לו כבוד, וקורא לו שם חביב. בוא וראה בבני קורח, שעד שלא עשו תשובה לא נקראו חביבים, ומשעשו תשובה, נקראו חברים וידידים. הלא קורח כידוע חלק על משה, וקיבל עונשו שנבלע באדמה חי הוא וכל אשר לו. בניו עשו תשובה, ועל ידי זה זכו שנצלו. ולכן עלינו לקחת עצמנו בידים עכשו, ולחזור בתשובה שלמה אל הקדוש ברוך הוא. ומהי התשובה? אומר הנביא (הושע יד, א) "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" אומרים חכמינו הקדושים (שמות רבה, פרשה לח סימן ד) איני מבקש מכם אלא דבורים. הקדוש ברוך הוא רוצה שאנו נדבר אליו, וזה עיקר התשובה, הינו להרגיל עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא בשפת האם שלו, כמו שמדבר אל חברו, כך ירגיל עצמו לדבר אליו יתברך. ואף שבתחילה יהיה לו קשה, כי ידמה לו, כאילו הוא מדבר אל הקיר, אבל כל זה מחמת כפירות ואפיקורסות שנכנסו בו. ואמר רבנו ז"ל (ספר המידות, אמונה, סימן כב) הפשע של האדם מכניס כפירה לאדם. וכן אומר הנביא (ישעיה נט ב) "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, מה מפריד בין הקדוש ברוך הוא לאדם? העוונות. כי באמת הכל זה אלקות ואלקות זה הכל, ואין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל ומחמת שחטאנו, מחנו מלוכלך בדמיונות, וכח המדמה מתגבר עלינו. הדמיון הורס אותנו, נדמה לנו כאילו הקדוש ברוך הוא עזב את עולמו, וכאילו אינו צריך אותנו. אבל אם אדם זוכה ומזכך את ליבו ודעתו ונשמתו, אזי מתחיל לראות שכל הבריאה כולה זה אלוקות, ואין בלעדיו יתברך כלל. ומתחיל לדבר אל הקדוש ברוך הוא שזה עיקר התשובה. וכמו שאומר הרמב"ם (פרק א מהלכות תשובה, הלכה א') שעיקר התשובה זה ודוי דברים, שאדם צריך להתודות על כל אשר עשה, וכל המרבה הרי זה משובח, ואומרים חכמינו הקדושים (תורת כהנים בחוקתי כו) אמר הקדוש ברוך הוא, שמיד שהם מתודים, מיד אני חוזר ומרחם עליהם. כי הקדוש ברוך הוא אב הרחמן, ורוצה שנבוא ונדבר אליו. וזהו שאומרים חכמינו הקדושים (שוחר טוב תהלים קיט) "וישאבו מים" (שמואל א' ז) ואילו מים היו שואבים ושופכים? אלא שעשו תשובה ושפכו ליבם כמים בתשובה שלמה. כך קיבלם הקדוש ברוך הוא, ולכן, יהודים יקרים! בואו עכשיו נרגיל עצמנו לדבר אל הקדוש ברוך הוא ולבקשו יתברך כל מה שאנו צריכים בשפת האם שלנו, וזה עיקר התשובה, וזה יעורר את נשמתנו חזרה לחזור אליו יתברך, ואז נתחיל להרגיש איך שכל העולם כולו זה רוחניות אלקות, ואנו צריכים את הקדוש ברוך הוא, והוא רוצה אותנו.

הנשמה של האדם צועקת: תקים את מצות הבורא יתברך ואז יהיה לך טוב בחיים. הרי המצוות הן רצונו יתברך, כל מצוה ומצוה שאדם מקים, בזה הוא עושה את רצון הבורא יתברך שמו כי נתן לנו הקדוש ברוך הוא רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה לא תעשה, מאתים ארבעים ושמונה מצוות לקים ושלוש מאות וששים וחמש מצוות להזהר לא לעשות עברות. והם כנגד האברים והגידים, אשר מנינם מאתים ארבעים ושמונה אברים, ושלוש מאות וששים וחמישה גידים, ועל ידי כל מצוה ומצוה שאדם מקים, הוא מקשר את האבר ששיך כנגד המצוה הזו אל הקדוש ברוך הוא, וממשיך על עצמו אור וזיו וחיות ודבקות הבורא יתברך שמו, ומרגיש את הקדוש ברוך הוא, וכן כל לאו שאדם שומר את עצמו לא לעשותו, אזי הנשמה המונחת בתוך הגיד הזה הדם שזורם בתוכו, נמשך בו אור וזיו וחיות ודבקות הבורא יתברך שמו ודמו מזדכך. אשר זו מעלת הצדיקים הזוכים להיות דבקים בהקדוש ברוך הוא, ואיזה אור וחיות ננסך בהם, כי אין שמחה כשמחת הדבקות, שאדם זוכה להרגיש את הקדוש ברוך הוא ואין דבר נעים וערב יותר מלהיות דבוק בו יתברך. ולכן אומרים חכמינו הקדושים (תנחומא תצא ב) רמ"ח מצוות עשה יש בתורה כמנין איברים שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם עשה אותנו שתחיה בזכותנו ותאריך ימים כי "הנשמה צועקת" לאדם תקיים את מצוות הבורא יתברך שמו. ואומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן כו) שמשה רבנו נמצא בכל אבר ואבר, ומעוררו לקיים מצוותיו יתברך, ואין עוד שמחה כשמחת המצוות. ולכן אומר רבנו ז"ל (ספר המדות, אות שמחה, סימן א') כשאדם עושה את המצוות בשמחה, סימן שליבו שלם לאלקיו. כי רוצה לעשות את רצונו יתברך. ובזה אנו יכולים לדון את כל יהודי לכף זכות. כי אומרים חכמינו הקדושים (ברכות נז) אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון כל יהודי מלא מיצות, אפילו שהוא רחוק כל כך מהקדוש ברוך הוא, איננו קולט שהוא מלא מיצוות, והראיה שאם רוצים להעבירו על הדת, חס ושלום, הוא מוכן לילך במסירות נפש, כמו שאומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק א', סימן פ'), ראינו שאפילו פושעי ישראל שהיו הכי רחוקים מהקדוש ברוך הוא, כיון שרצו להעבירם על הדת, בר מינן, הלכו במסירות נפש על קדוש ה'. למדים מכאן שאסור לדבר על שום יהודי, וצריכים לכבד כל אחד, כי כל יהודי הוא חלק אלוק ממעל, והקדוש ברוך הוא אינו רוצה שנקטרג על שום בר ישראל, אלא נמצא את הטוב בכל יהודי, כי כל יהודי הוא בנו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (דברים יד, ב) "בנים אתם להוי"ה אלקיכם". ואומרים חכמינו הקדושים (סנהדרין מד) ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, אין מושג של יאוש, כל זמן שיהודי חי יכול לשוב בתשובה שלמה. ואומרים חכמינו הקדושים (תנחומא תצא ב'), שישנם שס"ה לא תעשה כנגד שס"ה ימים בשנה, וכל יום ויום צועק לאדם ואומר: אל תעשה בי רע, אל תעשה בי עון. ולכן, הבה נקבל על עצמנו מהיום והלאה לקיים את מצוותיו יתברך. (מקונטרס הנשמה צועקת)

ה' צילך על יד ימינך

הה"ד יענך ה' ביום צרה, משל למה הדבר דומה, לאשה היושבת על המשבר, אומרים לה: מי שענה לאמך הוא יענה לך (מדרש).

קשה היה לו למדרש, היאך אפשר לומר "ביום צרה", והלא "יום" מסמל את האורה וזהו היפוכה של "צרה" ומן הראוי היה לומר "בליל צרה"? לפיכך אומר המדרש, כי כל הצרות המתרגשות ובאות על ישראל תכליתן לטובה. כשם שצירי היולדת אינן אלא הכנה להולדת הולד, כך גם הכאבים והיסורים הבאים על ישראל אינן אלא הכנה לישועה העומדת לבוא. על כן אומרים לה ליולדת: "מי שענה לאמך הוא יענה לך" – שכך היא דרכה של כל לידה: אמך סבלה יסורים בטרם ילדה אותם והיסורים הללו הביאו אותך לעולם, כך גם יסוריך לך יביאו חיים חדשים לעולם. ישראל גם הם צריכים להיות סמוכים ובטוחים, כי סבלם ויסוריהם בהכרח יגררו אחריהם עזרה וישועה, כמו שאבותנו סבלו יסורין וניגאלו במיצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה וכו' כך אנחנו ניסבול את חבלי לידתו של משיח צידקנו וניגאל בע"ה במהרה בימנו אמן.

זהו איפוא פשוטו של פסוק: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" – לגבי בני ישראל אפילו מידת הדין תכליתה לקרב ולא להרחיק. כיון שעומדת לבוא ישועה חדשה, כן ההכרח שיבואו תחילה יסורים – חבלי לידה.

"עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" – מן הצרה צומחת הישועה ...(שפת אמת).

מסופר על יהודי שעברו עליו הרבה יסורין ופעם החליט ללכת לחיד"א הקדוש לשאול אותו מדוע הוא סובל כל כך, סוף סוף הוא לומד תורה ועושה מצוות, ולא הבין מדוע מגיע לו הרבה יסורים.

והנה כשהגיע לחיד"א – ראה שהצדיק מוסר שיעור, ולא רצה להפריע לו באמצע, אמר אני אחכה עד שיגמור את השיעור ואחר כך אני אשאל אותו, והנה לפתע נרדם האיש ויחלום שהוא נפטר, עשו לו לויה, ושלחו אותו בעולם העליון לבית דין כדי שידונו אותו שם על מעשיו בעולם הזה, והנה הוא הולך והולך לכיוון הבית דין, ולפתע הוא ראה סוס ועגלה עם כל מיני מלאכי חבלה שחורים, וישאל אותו העגלון שגם הוא ממלאכי החבלה, לאן אתה הולך? השיב לו לבית דין, ושוב שאלה אותו האם תוכל לקחת אותי לשם? השיב לו העגלון, אנחנו כולנו מלאכים שנבראנו מהעבירות שלך, וכולנו באים להעיד נגדך, ואתה רוצה לבוא איתנו? ויתפלא האיש ויאמר בליבו, מה...כל אלו עבירות שעשיתי בחיי? והנה רואה עוד סוס ועגלה עם מלאכי חבלה, ועכשיו כבר לא שאל כי הבין שאלו מלאכים שהוא ברא בעוונותיו, וכל חמש דקות עוברת עוד עגלה של מלאכי חבלה, ובכל פעם הוא משתומם יותר ויותר.

אחרי שעברו כל העגלות פתאום רואה סוס ועגלה עם מלאכי "השרת" ויגש אליהם וישאל לאן אתם הולכים, השיבו לו ל"בית הדין", האם אפשר להצטרף אליכם חזר ושאל? בודאי השיבו לו אנו מלאכים שנבראנו מהמיצוות שלך, ויסע אתם ויגיע לבית הדין.

וישימו את כל העבירות שלו בכף המאזנים אחת, ואת כל המצוות בכף מאזנים שניה, והכף של העבירות ירדה למטה ופסקו את דינו ללכת לגהינם, פתאום הגיע איזה מלאך ויאמר אני נבראתי מיסורין של יום פלוני, שהיה לו כאב ראש, וישימו אותו על המשקל, ושוב מגיע עוד מלאך, ויאמר: אני נבראתי מיסורין של יום פלוני שהיה בבית חולים, וגם כן שמו אותו בכף מאזנים של המצוות, ושוב מגיע עוד מלאך, ועוד מלאך וכל אחד טוען שנברא מיסורין של אותו האיש, אחד מיסורי בניו אחד מיסורי אשתו, אחד מיסורי פרנסתו, ולאט לאט התחילה הכף של העבירות לעלות קצת, והכף של המצוות לרדת, עד שנשאר כחמישים גרם שאז יכריעו המצות את העבירות, למרות שהמלאכים של היסורין היו ניראים רזים אך כל מלאך מוריד אלף מלאכי חבלה. ופתאום הפסיקו לבוא המלאכים, וירא שעכשיו אפי' לאחר כל היסורים יקחו אותו לגהינם ויצעק אני רוצה עוד יסורין אני רוצה עוד יסורין, ולפתע התעורר משנתו וירא את עצמו ליד החיד"א הקדוש ותלמידיו, ואז הבין מדוע חלם את החלום הזה, ולא שאל את החיד"א על סיבת בואו...

לכן על האדם לדעת שיסורין שבאים לאדם הם ממרקים לאדם את כל עוונותיו, ואל יבעט ביסורין אלא יקבלם באהבה, שכן הם לטובתו (זיכוי הרבים).

"האדם לעמל יולד" מובטח לאדם הראשון שבגלל חטא עץ הדעת "שבזעת אפיך תאכל לחם" וכו' מה שלא היה לפני החטא. ולאשה ידוע שנאמר "בצער תלדי בנים" זה לא משנה אם האשה תביא ילד אחד או עשרה ילדים מה שבטוח מובטח לה צער מגידול הילדים ולפעמים ילד אחד מכביד על האם כמו עשרה ילדים.

מסקנה כללית שזה גם לא משנה אם אתה דתי או חילוני העולם הזה עמוס תלאות ועמל וקושי לכל הזרמים ולכן האדם צריך להתכונן נפשית לכל שלב בחיים ולדעת שכל מה שהקב"ה משה זה לטובה ישנה מצוות עשה מין התורה שנאמר "ותחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשימחה ובטוב לבב אך צריך לדעת שהעולם הזה הוא ''טירונות'', פרוזדור כדי להיכנס לסלון שבעולם הבא, והשכר בעולם הבא נקבע לי קושי עבודת ה' שנאמר "לפום צער אגרה" ככל שהיהודי עובד את ה' ומקיים תורה מיצוות כך הוא מראה יותר ביטול לבורא עולם וזה אומר שהוא העבד האמיתי וישנם אנשים שאינם רוצים לקיים תורה ומצוות וטוענים שקשה להם אך אינם מבינים מה שכרם של מצוות שנאמר בישעיה "מה רב טובך ושכרם שצפנת ליראך", ועוד כל חפציה לא ישוו בה" ועוד "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" ונאמר בפרקי אבות "חפצה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל הבלי העולם הזה" אז איך אפשר להזניח את המצוות ולהפסיד חיי עולם הבא. ולא רק להפסיד גם להענש בשאול הגהנם כמו שנאמר "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" ועוד הרבה פסוקים בתורה נביאים וכתובים וזוהר הקדוש שמבטיח לרשע שאול כרתות ומיתות משונות בגהנם ואינני מעונין לצטט כאן פסוקים כדי לא להכביד על הקרוא.

השאלה נשאלת כיצד יתכן שאנשים מוותרים על מיצוות שלכאורה הם פשוטות וקלות כמו ציצית, תפילין, ברכות, קידוש בשבת, תפילה מיצוות שגוזלות כמה דקות ספורות מזמננו ושכרם גדול עד אין שיעור בעולם הבא? התשובה היא שאינם מעריכים ומבינים מהי שכרה של תורה. וכדי להבין צריך ללמוד תורה וככל שלומדים יותר ומשלימים ומבינים קושיות שיש לכל אדם ואדם כך האמונה מתחזקת ומאמינים ובגדולתו ויכולתו של הקב"ה שלגדולתו אין חקר ולשכרו בעולם הבא אין שיעור. לכן צריכים לעקל שיש דין ויש דיין כולנו מכבדים בני אדם לפי מעמדם אם אדם פשוט התקשר אלינו בטלפון או ידפוק בדלת ביתנו ויבקש להציע לנו דבר מכירה או חבר שמגיע לביקור אנחנו אולי נענה בחיוב ונקבל אותו בהכנסת אורחים מכובדת, אך אם פתאום יטלפן או ידפוק בדלת ביתנו המנהל הגדול שלנו בעבודה או ראש הממשלה וירצה לשוח על דבר מה הקבלת פנים הכבוד והתרגשות תהיה הרבה יותר גדולה מכיוון שהמעמד והאישיות של האדם משפיעה על הסביבה ועל אחת כמה וכמה בורא עולם ככל שאנחנו לומדים תורה אנחנו מבינים את גדולתו, וביחס ישר כך אנחנו מתחזקים באמונה ומוכנים לעבוד אותו יתברך ללא מגבלות עד שנהפכים ממש לחרדים ועבדים מושלמים ולא רק שמקימים מיצוות שבהתחלה ניראו לנו כמעמסה וקושי אלא מקימים בשימחה כי התורה השפיע והקלה את הקושי והמגבלה כשפתחה את עיננו וגירשה את היצר הרע שמפריע לנו לעבוד אותו יתברך ולימדה אותנו להיות בשמחה ולהעריך שכר המצוות.

משל למה הדבר דומה לסחיר שהבוס נתן לו להרים שק כבד ואח"כ העמיס עוד שק והסחיר התחיל לצעוק נמאס לי אל תוסיף שקים זה מאד כבד אמר לו הבוס מה אתה מתלונן בשקים האלו ישנם תכשיטים זהב ויהלומים וכל זה בשבילך תיקח אותם הביתה במתנה. הסחיר פתאום הרגיש השקים כבר לא כבדים ואם הבוס יוסיף עוד שק של יהלומים תהיו בטוחים שהסחיר לא יתלונן, ולמה? כי הוא מעריך את המשא הכבד את היהלומים שיש לו על הגב והוא מכיר את שכרם אז עדיף לעבוד זמנית קשה ולסחור את השקים ואח"כ לקבל שכרם כך. אותו הדבר המצוות אולי לפעמים הם מכבידים אך מי שמעריך שכר המיצוות ועוד שידוע שככל שיותר קשה כך השכר גדל יותר בשמים שנאמר "לפום צערא אגרה" אז המצוות נעשות בשמחה ובטוב לבב והיהודי עוד מחפש ומוסיף לו מצוות כי הוא יודע ומעריך שכרם והקב"ה הוא טוב ודרך הטוב להטיב, לכן הוא בחר בנו מכל העמים להיות לעם סגולה שנאמר ''בנים אתם לה' אלוהיכם לא תתגודדו" כלומר לא תעשו אגודות אגודות ותהיו כמו הגויים אלא תהיו אגודה אחת עם אחדות ואהבת ישראל. נאמר בנביא "את יעקוב אהבתי ואת עשיו שנאתי" ולכן הקב"ה הירבה לנו מצוות שנאמר "רבי חנניה בן עקשיה אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הירבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צידקו יגדיל תורה ויאדיר". ולכן מי שמעריך יודע שכר של המצוות הקושי של המצוות נהיה קל. והכח רצון לקים אותם גובר על היצר הרע שמונע מאיתנו לקיים מיצוות וכדי להתגבר על היצר צריך ללמוד תורה אמר שלמה המלך "בתחבולות תעשה לך מלחמה'' ואמרו חז"ל: "אם פגע בך מנוול (היצר הרע) מושכהו לבית המידרש" כי היצר הרע מקרר את האדם מבחינת עמלק שבגימטריה הוא ספק שנותן לנו ספקות ודימיונות של כפירה בקב"ה רחמנא ליצלן שנאמר על עמלק "זכור את שעשה לך עמלק שקרך בדרך" גם שיצאו בני ישראל מצרים בא עמלק ומנע מהם לקבל את התורה. ויש לנו מיצוה למחות את זכר עמלק אך לצערנו איננו יודעי היום מי זה עמלק היתה לשאול המלך והזדמנות למוחקו ולא עשה זאת. וממנו אנחנו סובלים עד היום. הניצוצות של עמלק קיימים בכל אחד ואחד מאיתנו ותירוצים למה לא לקיים תורה ומצוות יש הרבה וכולם הם מכח הסיטרא אחרא.

קשה אבל כדי

מסופר על רב בישיבה שבא בטענות לתלמיד שלו למה אינך קם למנין בתפילת שחרית בבוקר. ענה לו התלמיד כבוד הרב אני מצטער אך היצר מנצח אותי כל הזמן, אבל מחר בע"ה אני מבטיח לקום לתפילה. ולמחרת התלמיד לא קם לתפילה ושוב הרב שאל אותו למה אתה לא קמת בבוקר והתלמיד ענה לו באותו תירוץ והבטיח שמחר בטוח שהוא יקום וכך המעשה חזר על עצמו חמש פעמים. הרב של הישיבה התייאש וכעס על התלמיד וביקש תירוץ אחר ומוצדק אם לאו הוא ניפלט מהישיבה. התלמיד ענה ואמר לשם שינוי אני דוקא כן קמתי בבוקר ואחרי מלחמה קשה ניצחתי את היצר הרע וקמתי כמו אריה. אמר הרב איך יכול להיות שקמת בבוקר אני לא ראיתי אותך בתפילה אמר התלמיד אני קמתי בבוקר וניצחתי את היצר הרע אבל אחרי מאבק קשה הייתי עייף והלכתי לנוח.

כך פועל היצר הרע יש לו תירוצים ואליבי לכל עבירה ולכן עלינו לזהות אותו כיצד הוא פועל.

ישנם אנשים שאומרים שיש להם לב טוב והכל בלב וכו' אך אם הקב"ה היה רוצה לראות רק לב טוב הוא היה מביא לעולם רק כבשים הם לא גונבים לא מדברים לשון הרע שה תמים.

לכן כדי לקיים מצוות של בן אדם לחברו לא צריך תורה גם לעכו''ם יש לב טוב והם מנומסים אלא התורה נתנה לנו מצוות לנפש שהם הוראות יצרן כמו תפילת שבת, חזיר, בשר וחלב נידה שמי שלא מקים את מצוות הללו מזיק לנשמה ולעצמו כי הנשמה צריכה לחזור לגן עדן טהורה כמו שהיא באה לעולם ולב טוב בלבד אינו מספיק כדי לשמור על נשמה טהורה. פעם הרב מיכאל לסרי שליט"א ניסה לחזק יהודי מסוים וגם הוא ענה לרב לסרי שיש לו לב טוב והלוואי שלכל הדתיים יהיה את הלב שלו. הרב לסרי מספר שאמר בליבו שאם לכל הדתיים היה את הלב שלו הם היו מקבלים התקפת לב. ופתאום צפרה האזעקה של יום הזיכרון והרב לסרי המשיך לדבר איתו והוא במסירות נפש כאילו זה מצוות עשה מין התורה נעמד דום דקה ולא זז אחרי הצפירה היהודי צעק על הרב לסרי למה הוא אינו עומד בצפירה. הרב ענה לו כי זה מנהג של גויים מנהג ישראל לומר קדיש וללמוד משניות על יהודים ולא להזיק לנשמה ולכבדה בנוהג של גויים שמקטרגים על עם ישראל. כמובן מרוב שהיהודי היה שואף תקשורת ולא קיבל את תירוץ הרב והמשיך לכעוס אמר לו הרב "אתה יודע מה"! למה אתה אומר שלא עמדתי בצפירה? אני עמדתי בלב כמו שאתה מקיים את כל המצוות בלב שלך גם אני עמדתי בלב.

כל כך מצחיק אנשים מקימים במסירות נפש מנהג של גויים דקה דומיה או ללבוש שחורים ולהביא פרחים לאבל ואילו מצוות שלנו אינם נוהגים לקיים כי אינם יודעים שכרם של מצוות והיצר הרע מעלים מהם את ידע המצוות ואינם שמים לב שהם חיים בעברה כל יום בחייהם ואינם מחפשים ודורשים את ה'.

משל למה הדבר דומה לאדם שמעביר מריצות של חולות בין מדינה זרה למדינתו ותמיד בדקו אותו במכס בקפדנות ובדקו כל גרגיר וגרגיר של חול במעבדה כי חשדו בו שהוא מבריח יהלומים בחולות כי לא חסר חולות במדינתנו וכך כל יום הוא מגיע עם מריצה וכולם בודקים אותו בצורה קפדנית כי חששו לבסוף שהוא יבריח סחורה ולא מצאו כלום. בסוף אמר לו מפקד הפיקוח שהוא בטוח שהוא מבריח משהו כי זה לא יתכן להבריח חולות כי יש מספיק חולות במדינה שלנו לכן אם תגלה לי מה אתה מבריח אני מבטיח לך שלא נעשה לך כלום ותמשיך להבריח לעד ללא בדיקה כלל ענה לו היהודי שהוא מבריח מריצות למרות שזה מצחיק כך פועל היצר הרע הוא לא נותן לך להרגיש שהיהודי חי ונפטר ללא תורה ומצוות ויורש גהנם כי היצר הרע לא נתן בליבו לשאול ולחקור ולדרוש את ה' למרות שיש מצווה שנאמר "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה'" לכן מי שמתכונן לעולם הזה ומעריך טעם המצוות, המצוות נעשות קלות אך מי שלא מתכונן לעולם הזה שנאמר "האדם לעמל יולד" אז חייו מלאים בשאלות ודיכאונות וכל מכשול וייסורין יכולים לשבור את האדם.

לכן יהודי עם אמונה שיודע שכל מה שעושה ה' זה לטובה אינו מתרגש מן העולם הזה וממיר את ייסוריו לכפרת עוונות שעדיף לשלם בעולם הזה מאשר בעולם הבא או ממיר את יסוריו לתיקון של גילגול קודם ואז הוא לא מתייחס לעולם הזה כי היהודי המאמין יודע שהעולם הזה שבעים שנה ובגבורות שמונים והעולם הבא הוא אין סופי לכן הוא אינו שבור ועד רבא אם היהודי צדיק הוא אפילו שמח כמו דוד המלך שאמר "למען ייזמרך כבוד ולא ידום" כלומר אדם מאמין שיש לו ייסורין אינו נכנס לדכאון אך לכל פחות אינו שמח ופשוט שותק כמו שנאמר על אהרון הכהן שמתו בניו "וידום אהרון" כלומר קיבל עליו את הדין ולא בכה. אך הדרגה הכי גדולה היא לשמוח ביסורין כי הכל לטובה וזה הדרגה של דוד המלך שברח מפלישתים ומבנו ומשאול וסבל ייסורי גלות ובכל זאת היה שמח ורשם מזמורים שנאמר: ''מזמור לדוד בברחו פני אבשלום בנו'' מה כל כך שמח שהבן שלך רוצה להורגך זה ממש עצוב אך דוד המלך יודע שהעולם הזה הוא עולם של שקר והכל זה תיקונים של גילגולים קודמים וכפרת עוונות לכן שמח ורשם מזמור ולא קינה לדוד. שנאמר "למען ייזמרך כבוד ולא ידום" דוד המלך מזמר ולא שותק ולכן שאדם שמח בייסוריו זה מראה על ביטול גמור לבורא עולם ולכן מדוד יצא משיח.

אך יהודי ללא אמונה שאינו מתכונן לעולם הזה ובוכה מכל משבר מאבד חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. משל למה הדבר דומה לאדם שהולך ברחוב וחברו מתחבא לו בשיחים ופתאום קפץ מהשיחים וקרא לו פיפס וחברו ניבהל והתעלף מכיון שלא התכונן ולא ידע שחברו אורב לו בשיחים אם הוא היה יודע הוא לא היה מתרגש אלא עד רבא הוא היה צוחק על חברו וכך הוא היצר הרע אורב לו לאדם שנאמר "לפתח חטאת רובץ" ומי שלא מתכונן נגדו שההכנה נגד היצר זה ללמוד תורה שיצר בגימטריה זה 300 ותורה נקראת אש שנאמר "אש אוכלה"..ואש בגימטריה 301 היא עולה ואוכלת את היצר ומי שמוכן נגד היצר הרע הוא אינו מתרגש ממנו כלל היצר הרע נותן ייסורין ומשברים כדי שאדם יפול מעבודת ה' והאדם מתרגש מכל מעשיו וחבל לכן מי שמתכונן לעולם הזה אינו נותן ליצר להפריע לו משל למה הדבר דומה ליהודי בשם משה שרוצה לומר לחברו שהוא זכה בחמש מליון ₪ בלוטו. משה מיתכוון לומר לו בצורה פילוסופית שהוא זכה כדי שחברו לא יקבל התקף לב כי הוא לא יתכונן לכך. ומשה אמר לחברו תאמר לי אם תזכה בעשר אלף ₪ איך תגיב חברו יודע שזה נדיר לכן הוא אמר לו שהוא לא יזכה וגם אם הוא זכה לא יקרה כלום, ומשה ממשיך ושואל ואם תיזכה בחמש מיליון ₪ ענה לו חברו שהוא יתן לו חצי מהסכום משה שמע את זה קיבל התקף לב ונפל כי הוא התכונן להכין את חברו אך לא הכין את עצמו. המשל הוא מצחיק אך הנימשל הוא רציני מי שאינו מתכונן לעולם הזה ולמיגבלותיו פשוט נופל...הקב''ה מצפה מהיהודי שיתפלל וידרוש את ה' וברגע שזה לא קורה אז הוא מביא לו יסורין שיתעורר כי ברגע שאדם טוב לו בעולם הזה אז הוא שוכח את הקב"ה לכן נאמר "עת צרה היא ליעקב ממנה יושע" רק בעת צרה ניזכרים בו. זה כמו אדם שמוכר אבטיחים הוא דופק על האבטיח לשמוע איזה צליל הוא מוציא אם הצליל אינו חד ונקי אז האבטיח לא טרי לא מוכן ואם ההיפך זה אבטיח טוב, כך גם הקב"ה שנאמר "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי" הקב"ה דופק לנו בראש ע"י היסורין אם יוצא צליל של תפילה אז היהודי חזר אליו יתברך והוא יהודי טוב ומוכן לחזור למקורות אך אם אינו יוצא צליל התפילה סימן שהיהודי עדיין לא מוכן לעבור את תלאות העולם הזה ולכן אותו יהודי אמור להישבר ולסבול בגלל הגאוה שלו מוכן היהודי ליכבול ולהעלים עיניו מהאמת ולא לחזור לבורא עולם כי מי שעובד את הקב"ה יש לו ענווה ואינו מתרץ תירוצים של גאוה.

משל למה הדבר דומה לצבי עם קרנים שרוצה לעבור את היער המלא עצים צפופים הצי מפחד שקרניו יתקעו בעצים לכן הוא קנה שתי גרזנים והחל לכרות עצים עד שפגש אותו חברו ואמר לו צביקה הצבי מה אתה עושה? והצבי הסביר לו ענה לו חברו עד שאתה תיכרות את כל היער יגדלו עצים חדשים לכן זה לא מועיל אך אם תנסר את הקרנים שלך תוכל לעבור את היער ע"כ המשל והנימשל מובן שבן אדם רוצה לעבור את העולם הזה המשול ליער לז'ונגל מלא תלאות וקושיות והוא מנסה בדרך הלא נכונה הוא מנסה לתקן את העולם מה שהוא צריך לעשות זה כמו הצבי להוריד את הקרנים של עצמו את קרני הגאוה ותאוה שמוציאים את האדם מן העולם ואינם מאפשרים לו לחזור לאבינו שבשמים. לכן צריך להיות עניו כמו דוד המלך שממנו יצא משיח שנאמר "לענוים נתן חן".

דוד המלך היה רועה צאן וכששמואל הנביא בא לישי אביו של דוד ואמר לו שאחד מבניו הוא המשיח ישי הצג לא את כל ילדיו ודוד המלך היה רועה את הצאן אמר לו שמואל הנביא שאף אחד מהם אינו משיח ה'". שאל שמואל הנביא את ישי אתה בטוח שאין עוד ילד התפלאו כל בניו יש את דוד המלך שהיה הקטן ורועה הצאן ולא האמינו שהוא יכול להיות משיח ה'. ואז אמרו כל הבנים של ישי אחר דוד שהבשורה היתה מופלאה בעיניהם "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" כלומר אותה אבן שחשבו שהיא מוקצה ומאוסה לבסוף מתגלה שהיא ראש הפינה כלומר ללא דוד המלך שהוא משיח לא התקיים כל היסודות של העם היהודי.

ואז אמרו אחיו "מאת ה' עשה זאת היא נפלא מעיננו" זה היה פלא גדול שמדוד הרועה צאן יצא מלך ולבסוף כולם קיבלו את הבשורה בשמחה שנאמר "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

דוד המלך מרוב ענונותו זה לא משנה לו אם הוא מלך או רועה צאן הוא תמיד כתב זמירות לה' ואז חזר לשדה וכתב מזמור שיר למעלות לדוד ה' לא גבה ליבי לא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני אם לא שיויתי ורוממתי נפשי. כלומר אומר דוד המלך לא התגאתי שנימלכתי למלך ולא רם לבבי נשארתי אותו דוד המלך שאמר "אנו כתולעה" וזה נקרא עבד ה' אמיתי שממנו עתיד לצאת משיח.(הרב מכאל לסרי)

בשעת ליל מאוחרת עבר רבי ישראל ליפקין מסלנט ברחובות העירה. כל הבתים היו חשוכים, כולם מילבד מבית אחד שממנו בקע אור חלוש. קרב רבי ישראל אל מקור האור והנה,זהו ביתו של סנדלר העיר. מבעד לחלון ראה רבי ישראל את הסנדלר גחון על מלאכתו לאור הנר הדועך.

הקיש על הדלת ונכנס פנימה. "מדוע יושב אתה ועובד עדיין?" פנה אל הסנדלר בשאלה. "הן השעה כה מאוחרת!"

השיב לו הסנדלר בתמימות: "כל זמן שהנר דולק אפשר עדיין לתקן ולפעול!"

לשמע התשובה אחזה התרגשות גדולה את רבי ישראל: אם לצרכים הגופניים כמו לצורך תקון המנעלים יש לעמול ולפעול כל עוד הנר דולק, על אחת כמה וכמה צריך לפעול, לעמול ולעבוד למען צרכיו הרוחניים של האדם כל עוד נשמת האדם שהיא נר ה' קיימת ודולקת. (מעשיהם של צדיקים).

רבי נהורא אומר – עוזב אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. שאדם אוכל משכרה בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואילו שאר אומנויות שבעולם,לא כך הם. שכן אדם מזדקן או נחלה ח"ו אינו יכול לעסוק במלאכתו והרי הוא יכול למות ברעב. אך התורה עומדת לו לאדם לעד ומשמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מה הוא אומר: "וקווי ה' יחליפו כח,יעלו איבר כנשרים",בזקנותו מה הוא אומר: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".

דברי תורה נמשלו למים – "הוי כל צמא לכו למים"

מה מים זקוקים להם מקצה העולם עד סופו,כך לתורה זקוקים מקצה העולם ועד סופו.

מה מים חיים לעולם אף התורה חיים לעולם.

מה מים חינם לעולם כך לימוד התורה חינם בעולם.

מה מים מן השמים כך התורה משמים.

מה מים בקולי-קולות,כך התורה בקולי-קולות.

מה מים משיבים נפשו של אדם,אף התורה משיבת נפש.

מה מים מטהרים אדם מן הטומאה,אף התורה מטהרת את האדם מטומאתו.

מה מים יורדים טיפין טיפין ונעשים נחלים נחלים,כך התורה אדם לומד שתי הלכות היום ועוד שתי הלכות מחר וכו' עד שנעשה כנחל-נובע.

מה המים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך,כך התורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומתדבקת במי שדעתו נמוכה עליו.

מה המים מצמיחים תענוגות כמו פירות וחיים כך התורה מצמיחה פירות בעולם הזה ובעולם הבא.

מדוע נמשלה תורה לתאנה? שלכל הפירות יש פסולת או קליפה או חרצנים אך התאנה כולה פרי לאכילה, כך דברי תורה אין בהם פסולת.

תורתנו הקדושה נמשלה לעץ זית – מדוע?

עץ זית במשך כל השנה הוא ירוק, ובשנת בצורת לא ידאג,אף התורה כן במשך כל השנה אם התורה בפיו,בשעת צרה ח"ו לא ידאג. זכות התורה עומדת לו לעד ומצילתהו מהחטא,ובזיקנותו תשמור עליו ולא ידאג בעוה"ז ובעוה"ב. ועוד: הזית בתחילתו מר וקשה,אך לבסוף נותן אור לעולם וכולם שמחים בו,כן התורה בתחילת הלימוד זה קשה ומר אך כשנכנסים לסודותיה ולפרדסה של תורה,הלומד מבין את התורה ומאיר מתורתו לכל העולם. (אבי-ידע).

יהי רצון שה' יזכנו לעסוק בתורה הקדושה.

אמר יעקב אבינו עליו-השלום,ע"י שהייתי עוסק בתורה שנמשלה למים,זכיתי להתברך בטל שנאמר "ויתן לך האלוקים מטל השמים",אמר הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום "והיה זרעך כעפר הארץ" מה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים,כך בניך אינם מתברכים אלא בזכות התורה שנמשלה למים. מה עפר הארץ מבלה את כל כלי המתכות והוא קיים לעולם,כך בניך מבלים את כל העכו"ם והם קיימים לעולם,כך בניך מבלים את כל העכו"ם והם קיימים לעולם. מה עפר דיש לכל – כך בניך עשויים דיש למלכויות. (לוקטו ממעשי אבות)