פרשת כי תצא

כתב החינוך (מצוה תקנ"א בדעת הרמב"ם) הטעם שאסרה התורה ללבוש צמר ופשתים יחדיו לי שהיו הכומרים של עכו"ם לובשים כן. ואף יש איסור לשבת על כלאים מדרבנן כשהן רכים שמא יכרך על גופו של היושב.

ומסופר על מהרי"ל דיסקין זצ"ל שפעם נתבקש אל המלך, ובקשו להושיבו בעגלה על כסא מרופד. הרב חשש שמא יש בו כלאים לכן ביקש שיושיבוהו על כסא לא מרופד, ולמרות שאז היתה סכנה מגזירת המלך, לא עשה שום חשבון מכיון שהיה חשש של איסור.

טעם נוסף אמר רבי יונתן אייבשיץ לפי חכמי הקבלה, כי יש שבעה כוכבי לכת, הצמר, הוא אחד מהמזלות מבחינת החסד, והשאר הם מבחינת דין, לכן אין לערבב את מידת הרחמים בדינים, וכלאים זהו לשון הכלאה מאחר שצמר ופשתים הם מנוגדים לזה לזה.

וכעת לאחר מחקר גילו ביפאן שישנה תגובה מסויימת לגוף האדם בלבישת הצמר, ולפשתים תגובה אחרת, וכששניהם ארוגים יחד גורם לכל מיני גרויים, אולם אין אנו צריכים לכל זאת משום שציווה ה’ יתברך עלינו ומבחינתנו זה קודש קודשים גם אם לא מובן לנו הציווי (לבוש יוסף).

מצוות לא תעשה שלא ללבוש שעטנז

תלמידו של הגאון הקדוש רבי יהושע ליב דיסקין מבריסק היה רבי דניאל. עני מרוד היה, הוא חי חיי דוחק וגרם עם משפחתו בכוך מלא טחב. אך דבר זה לא מנע ממנו ומבני ביתו ללמוד תורה בשקידה ובהתלהבות יומם ולילה.

תלמידי הגאון מבריסק היו עוקבים ברטט אחר כל תנועה קלה של רבם. והנה הבחינו לאחרונה, כי תמיד בברכת הלבנה, כאשר מגיע הרב למילים "שלום עליכם", הוא מפנה את מבטו לעבר רבי דניאל, העומד לו מכונס בפינה ומחכה שיחזיר לו "עליכם שלום".

"מדוע זכה רבי דניאל לכך?" תמהו התלמידים, וכאשר שאלו את רבי דניאל בעצמו על כך, לא ידע להשיב.

חקרו ובררו התלמידים אודות התנהגותו של רבי דניאל. והנה לימים נודעה גדלותו. אשתו של רבי דניאל היתה מנהלת את כל משק הבית בכוחותיה הדלים. בזה ראתה את עולמה. היא קימה את צואתו של אביה, שבקש שבעלה לא יבטל חלילה שעה אחת מתורה ותפילה בגללה. ואכן, אשה צדקת זו שמרה בקפדנות על צו אביה. היא מעולם לא בקשה מבעלה שיעזור לה בקניותה בשוק, היא לא נתנה לו לעשות שום עבודות בית, ואכן רגליו של רבי דניאל לא דרכו ולא נראו בשוקיה של ירושלים, או בפתח חנות כל שהיא. יומם ולילה עסק בתורה ובתפילה, כשאשתו דואגת לכל.

ביום חמישי אחד, יום השוק, ראו לפתע תושבי ירושלים את רבי דניאל מסתובב לו יחידי באחד משוקי ירושלים ההומים ושק עמוס על שכמו. תמהו העוברים והשבים על הדבר: היתכן, רבי דניאל בשוק?!

חיש מהר נפוצה השמועה, ושכנות סקרניות התענינו אצל אשתו לפשר הדבר, והיא, הצדקת, סיפרה לשכנות והתנצלה מדוע הרשתה הפעם לבעלה להתרוצץ בשוק ולבטל מתורתו, וכך סיפרה:

"אתמול, ישב לו בעלי כדרכו ולמד. באותה שעה עבר לפני פתח ביתנו רוכל עני המוכר בגדים ישנים משומשים. הלה הכריז על סחורתו. יצאתי החוצה והתחלתי לברור בגדים המתאימים לילדי. והנה בעוד אני בוררת, יצא בעלי החוצה ואמר לי כי עלי לבדוק את הבגדים, האם הם נקיים משעטנז. לא הססתי. ביקשתי מהרוכל שימתין. לקחתי שנים שלושה מעילים מהערמה ועליתי בחיפזון לשכננו רבי שמואל, הידוע כמומחה לברור שעטנז, כדי שיבדקם. ואכן רבי שמואל בדק ואמר לי כי הבגדים כולם מלאים שעטנז. כמובן שחזרתי מיד ובטלתי את הקניה. הרוכל אסף את בגדיו והלך לדרכו ובעלי רץ בינתיים לישיבה וחזר בשעה מאוחרת בלילה.

למחרת, נזכר בעלי בענין ושאלני אודות קנית הבגדים. סיפרתי לו את המעשה, ולפתע הוא החויר והחל רועד בכל גופו ואמר: ’היתכן? הרי צריך לברר מיד את כתבתו של הרוכל, מי יודע, אם איזה יהודי לא נכשל בינתיים באיסור חמור של שעטנז’...

בקושי רב עלה בידי לברר אצל השכנים את כתבתו. אי שם בירכתי השוק גר הרוכל, במרתף. בעלי צרר מיד את כל כספנו, הוא לקח גם הלואה קטנה מאחד השכנים ורץ מיד אל הרוכל. כשהגיע למרתפו, הוא חקרו אם יש לו עוד בגדים כאלו. הרוכל השיב לו בחיוב, והצביע על ערמה של בגדים במרתפו. חיש מהר קנה בעלי שק גדול בשוק, חזר לרוכל, קנה ממנו את כל הסחורה והביאה אל ביתנו. בחצר ביתנו הכין מדורה גדולה והטיל בה את כל השק בשמחה עצומה ואמר: "עתה בודאי לא יכשלו יהודי ירושלים באיסור שעטנז’".

סיפור זה סיפרה אשתו של רבי דניאל, ואחד מתלמידי הגאון מבריסק, ששמע זאת, סיפר לגאון מבריסק. סיפור זה, המתאר את מסירות נפשו של יהודי לקיים מצוות שעטנז, הגדיל את חינו בעיני רבו, ותלמידי הרב החלו אף הם להביט על רבי דניאל בהערצה. (613 סיפורי על תרי"ג).

העוונות והחטאים נקראים "אדומי" (לפי לשון הכתוב: "אם יאדימו כתולע"). אומרת איפוא התורה: אל תראה את העוונות והחטאים כתועבות שאין להן עוד תקנה, שכן יכול אתה להפכם לאחיך, לעשות מהם זכיות על-ידי תשובה מאהבה, כפי שאמרו חכמינו: "זדונות נעשו לו כזכיות", ועוד ימליצו טוב עליך.

מעניין הדבר, כי ראשי-תיבות של "כי אחיך" הם: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"... (יסוד התורה לוקט ממעינה של תורה)

נאמר בתלמוד: במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד)

והרבה טעמים נאמרו על דברי חכמינו זכרונם לברכה אלו, כי סוף סוף קשה להבין איך יתכן אדם שחטא כל ימיו וכשיחזור בתשובה תהיה מעלתו יותר מצדיק גמור שכל ימיו עסק בתורה ובמצוות.

וראיתי פירוש נפלא בשם הרה"ג ר’ שלום משאש שליט"א, והוא על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, למי שחוזר בתשובה מאהבה, זדונות נעשות לו כזכיות, והנה ידוע כי יותר קל לעשות עבירות מלעשות מצוות, כי היצר מתנגד, ואם למשל צדיק עושה אלף מצוות ביום, הרשע עושה כפליים עבירות, וכשחוזר בתשובה והזדונות נעשות כזכיות, אם כן בואו חשבון להעריך את החוזר בתשובה, כמה אלפי מצוות יש לו, לגבי אדם שעושה מצוות, ולא יגיע לשליש ולרביע ממה שעשה הבעל תשובה, ולכן לא יוכל להגיע למקום הבעל תשובה. אבל בכל זאת קשה להבין, מדוע אדם שחוזר בתשובה כל עבירותיו יהיו כזכיות, אלא הסיבה היא שאינו דומה אדם שלא טעם טעם חטא, שאינו צריך להתגבר על יצרו, כאדם שטעם טעם חטא ושנה בו עד שנעשה לו כהיתר, שצריך גבורה עילאה להתרחק מן החטא.

מסופר שהיה מלך אחד שרצה ליסוע למדינה אחרת, ולפני צאתו קרא המלך לשלושה מעבדיו, והביא לכל אחד בקבוק יין ישן נושן שקיבל מאבות אבותיו, וידוע שהיין כמה שהוא יותר ישן טעמו יותר משובח, וציוה עליהם לשמור את היין, ולא לגעת בו עד שהוא יחזור. ולאחר שהמלך נסע, פתח הראשון את בקבוק היין ושתה את הכל, השני שמר את היין במקום שמור, ואילו השלישי שתה מחצית מהיין ואחר כך התחרט על מעשהו ואמר בלבו שלכל הפחות ישאר למלך חצי ממה שהשאיר לו.

ולאחר שנה כשחזר המלך קרא לשלושת עבדיו, הראשון ששתה את כל היין ציוה המלך להורגו, כי מורד במלכות הוא, השני שהביא למלך את כל היין בשלמותו נתן לו המלך פרס אלף שקלים, ואילו השלישי שהביא למלך חצי בקבוק, נתן לו המלך אלפיים שקלים, כשראו זאת שרי המלך התפלאו מאוד ושאלו את המלך, זה ששתה את הכל וקיבל עונש זה מובן, וזה שלא שתה בכלל וקיבל אלף שקלים גם כן מובן, אבל זה ששתה חצי נתת לו שכר יותר מזה שלא שתה בכלל? הרי הוא צריך לקבל גם כן עונש על זה שהוא שתה חצי, או לכל הפחות לתת לו פחות שכר.

ענה להם המלך: תדעו לכם, שרק אני הוא זה שמכיר את הטעם של היין, ואדם שטועם את היין הזה, קשה מאוד שיהיה ברשותו עוד יין כזה ולא ישתהו, ולכן העבד השני שלא שתה בכלל לא ידע מהטעם הנפלא שיש ביין, ולא היה לו יצר הרע, אבל זה ששתה חצי וכבר טעם מהיין היה לו הרבה יותר קשה ויצר הרע גדול כדי לא להמשיך ולשתות את החצי השני, ולכן קיבל שכר יותר מהשני.

ולכן אין לאדם לחשוש מעבירות שבידו, ברגע שהוא רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים כי הקדוש ברוך הוא רחום וחנון וארך אפיים, ויקבל את תשובתו באהבה, ואדרבה מעלתו יותר גדולה לפני הקדוש ברוך הוא.

ואני זוכר שפעם בא חברי לפני רבו, ואמר לו כבוד הרב אני חוזר בתשובה כבר כמה חודשים, אבל עדיין אני לא שלם כי אני עושה עדיין קצת עבירות, האם כדאי שאני אמשיך או לא?

ענה לו הרב תדע לך שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך יותר ממני ואמשול לך משל למה הדבר דומה, אם אדם יש לו שני ילדים, אחד בן שנה, ואחד בן שלוש, וכשהאבא קורא לשניהם לבוא אליו, מתי יש שמחה והתפעלות לאבא יותר האם מהילד בן שנה שעושה צעד ונופל שני צעדים או מהילד בן השלוש שבא לאביו במרוצה? ענה לו החבר, בודאי מהילד בן השנה.

השיב לו הרב, אני כבר ארבעים שנה מתפלל ולומד תורה, ואם כן ה’ כבר מכיר אותי ואני בא אליו במרוצה, וה’ לא מתפעל ממני כל כך אבל אתה שעד עכשיו לא ידעת ללכת בדרכי ה’ ופתאום אתה מתפלל ועושה מצוות אף על פי שאתה נופל אבל בשביל ההתחלה ה’ מתפעל ממך יותר. אבל תדע שכל זה עכשיו שאתה בהתחלה, אבל כל זה בתקוה שלאט לאט תתרגל לעשות רק מצוות, שהרי כל השמחה של האבא מהילד בן השנה שעושה צעד ונופל זה מפני שהוא בן שנה, אבל אם הילד יגיע לגיל שלוש וגם כן יפול, כבר האבא לא ישמח, והחבר הזה התחזק והיום ברוך ה’ הוא בעל תשובה גמור.

וברגע הראשון שאדם מקבל עליו את התשובה, כבר הוא במעלה הגדולה שהוא יותר מצדיק גמור, וגל עוונותיו נהפכים לזכויות.

אנו רואים זאת מהגמ’ במסכת קידושין, שם כתוב: אם אדם אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני עשיר, ובסוף מתברר שהוא עני, הדין הוא שקידושיו אינם קידושין, וכן אדם שאמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני בריא. ובסוף מתברר שהוא חולה הדין הוא שקידושיו גם אינם קידושין.

אבל אם אדם אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, אף על פי שמתברר שהוא רשע גמור, הקידושין קיימים, ואומרת הגמ’ סיבה לכך שמה בשעת הקידושין הרהר החתן הרהור שיחזור בתשובה ובאותו רגע שקידש את האשה הוא באמת היה צדיק גמור, ולכן קידושיו הם קידושין.

נאמר בתלמוד: אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה שנאמר: "ומודה ועוזב ירוחם" ואומר: "נשא לבבינו אל כפיים אל אל בשמים", ופירש רש"י: עם הכפיים צריך לישא הלב לשמים כלומר שיחזור מקלקולו. (תענית טז)

ועוד נאמר שם: לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם "וירא האלהים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".

נמצינו למדים שעל האדם לחזור בתשובה שלימה, ואם אדם חוזר רק בדבר אחד שניים וממשיך לעשות עבירות במזיד לא שווה לו התשובה, ולא כמו אותם אנשים שחושבים שאם שמו כיפה וציצית בזה הם יצאו ידי חובת התשובה, אלא על האדם ללמוד ולקיים כל מה שלמד ואז תשובתו תהיה מעולה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שאדם שמאמין בכל התורה חוץ מפסוק אחד נקרא כופר, כי הכל ניתן מהשמים, והכל אחת, ואי אפשר לחלק ולומר

את זה אני מקיים ואת זה לא, כי אם אתה מאמין בהקב"ה, והוא נתן את התורה, וכתוב שמה לצום ביום כיפור, ולא לאכול חמץ בפסח, ולא לאכול חזיר בכל הזמן, אותו הקדוש ברוך הוא גם אמר לשמור שבת ולא לגעת במוקצה, וכל שאר ההלכות שכתובות בשולחן ערוך, שיסודם מהגמ’, והגמ’ נאמרה דור מלפני דור עד למשה מסיני מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו.

נתאר לעצמינו חייל שיקבל עשרה פקודות מהמפקד שלו ואומר למפקדיו, את הפקודה הראשונה והשניה אני אקיים, ואת הפקודה השלישית והרביעית, לא אקיים, חייל כזה יכנס לבית הסוהר מיד, כי צבא לא יכול להיבנות מחיילים שיעשו מה שהם רוצים, המשמעת היא הא,ב, של הצבא. חייל חייב למלא אחר הוראות מפקדיו בשלימות, וכל זה במפקד בשר ודם, שרק היום הוא מפקד שלו, ולא עשה לי טובה לפני כן, ואיני חייב מהדין בכבודו, ורק בגלל שנכנסת תחת העול שלו אני חייב לציית לו, וצריכים ללמוד קל וחומר שהקב"ה ברא אותנו, ומחיה אותנו, ונותן לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, ואנו חייבים בכבודו, ונתן לנו את התורה הקדושה, שהם הוראות איך להתנהג בזה העולם, ובודאי שאנו מחוייבים לשמוע לו בהכל. (זיכוי הרבים)

ליהודי אסור לקחת ריבית (ללא התר עיסקה) ואילו לגוי מותר לקחת ריבית.

הדוכס של ברלין היה מנהל שיחות עם רבי צבי הירש לוין אודות היהודים ומנהגיהם. רבי צבי הירש היה מתרץ לו את קשיותיו אחת לאחת. והנה באחד הימים שוב החל הדוכס לקנטר את היהודים ופנה אל רבי צבי הירש ושאלו: "הרי תורתכם, תורת משה, היא הראשונה שהבדילה בין ישראל לבין נכרי, נאמר בתורתכם: "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך", כלומר, לגוי מותר לכם להלוות בריבית וליהודי לא. שואל אני אותך, האם במצוה זו יש משום הדין, האם יש פה אמת ויושר?"

ענה לו הרב: תורת ה’ תורת צדק היא. ואמנם, הצטוו בני ישראל על נשך וריבית. לכל אדם מישראל אסור להלוות וללוות בריבית. גם המלווה וגם הלווה מוזהרים על כך. אבל, אין הדבר כן לגבי אומות העולם. הן לא הצטוו על איסור לקיחת ריבית או נתינתה. הנכרי רשאי להלוות כספו בריבית גם לאדם מישראל מבלי שמשהו ימחה בידו.

ועתה, שואל אני את כבוד הדוכס", המשיך הרב ואמר, "האם יש בכך משום הדין, האמת והיושר, שנכרי המלווה לאדם מישראל יהא רשאי ליטול ממנו ריבית, ואילו לאיש מישראל, המלווה לנכרי, אסור יהיה ליטול ריבית?!

לכן, אמרה תורתנו הקדושה: "לנכרי תשיך", זאת משום שהנכרי גם הוא נוטל ממך נשך, אך "לאחיך לא תשיך", מכיוון שאף הוא אינו נוטל ממך נשך. אל נא, אדוני הדוכס, אל תדבר סרה בתורתנו, שכן משה אמת ותורתו אמת!" (613 סיפורים על תרי"ג)

בעירו של הגאון רבי עקיבא איגר מת עשיר גדול. עשיר זה היה מלווה בריבית.

דרשו אנשי החברא קדישא סכום כסף גדול כדמי קבורה, ואם הכסף לא ישולם, מסרבים הם לקברו.

חרה הדבר מאוד לבניו של הנפטר, והם פנו בתלונה אל הנסיך המושל. ציוה המושל לקרוא אליו את רב העיר, רבי עקיבא איגר.

כאשר בא הרב אל הנסיך, פנה אליו הנסיך בטון קשה, ושאלו: "מדוע אתם נוטלים עבור קבורה סכום כסף כה גבוה, והרי מקום הקבר הוא קטן, ארבע אמות בלבד? ונוסף לכך, משום מה אתם לוקחים מכל האנשים סכום מועט, ורק מיורשיו של מת זה אתם תובעים סכום כה גבוה?"

השיב לו רבי עקיבא בטון רגוע ושלו: "נאמר בתלמוד שמלוה בריבית אינו קם בתחיית המתים, אלא נותר בקבורתו, ובעוד שאצל כל האנשים, הקבר הינו דירת ארעי בלבד, שכן כולנו מצפים לתחיית המתים שתבוא במהרה. הרי שאותו מת, שעסק בהלואה בריבית, מקום קבורתו הוא לצמיתות, ולכן המחיר גבוה פי כמה וכמה".

דברי רבי עקיבא איגר נשאו חן בעיני הנסך המושל, ומיד ציוה על היורשים לשלם לאנשי החברה קדישא את הסכום שדרשו (613 סיפורים על תרי"ג)

מעשה ביהודי רשע שהיה מלווה בריבית וכששאל אותו למה הוא חוטא בעבירה זו הוא היה עונה אני מצאצאיו של רבי עקיבא וזכותו תעמוד עימי ביום הדין.

פעם אחת בא אליו עני וביקש הלוואה. ואותו יהודי רשע ראה שהוא עני ואמר לו בגלל מצבך אני אתן לך הלוואה בריבית של שלושה אחוזים. התחיל העני לבכות ולדחוק בוא שיורד בריבית. היהודי הרשע היה חולה לב, הירבה להזיע ואסור לו להתעצבן. אך ככל שסירב העני לא הפסיק לנדנד לו שיוריד את הריבית, ובסוף הוא הסכים לשני אחוזים העני ממש מסכן חייב כסף להרבה אנשים, התחיל לבכות שוב וביקש אחוז אחד ומנגד היהודי הרשע התחיל להילחץ להתעצבן ואמר הפעם זה סופית אחוז וחצי וזהו זה.

עני המשיך ללחוץ וכך התווכחו זה אומר אחוז אחד הרשע אומר אחוז וחצי ופתאום פרחה נשמתו של היהודי הרשע ומת. כל העיר שמעה על המקרה ולא ידעה מה לעשות אף אחד לא רצה לגעת באותו יהודי רשע שהיה מלווה בריבית ועושק את הבריות וכולם קראו לרב העיר. הרב החליט משום כבוד הבריות צריכים להביאו לקבורה. לפתע מרוב סקרנות הציבור על מה הרב יספיד בלוויה של הרשע. באו בהמוניהם, הרשע זכה ללוויה גדולה כל העיר באו ללוויה כדי לשמוע מה כבר הרב יכול לומר על אותו רשע. והרב החל להספיד כך: יהודי זה בן אברהם אבנו, בן יצחק, בן יעקב, בן משה, בן יהושע בן נון, בן לזקנים, בן לנביאים, בן לכנסת הגדולה, ויחוסו מתחיל מרבי עקיבא התנא הגדול שמסר את נפשו לקידוש השם שמים שלמד תורה במחתרת למרות הגזרה של מלכות רשעית שלא ילמדו תורה, ואשריו שנתפס בדברי תורה אותו רבי עקיבא מסר את נפשו בזמן שקרא קריאת שמע ונפטר "באחד" ואילו יהודי זה מציצאיו נפטר באחד וחצי (אחוז).

יש להיזהר לדייק במשקולות כי אי אפשר לעשות על זה תשובה ברגע שהסוחר מזייף משקולת הוא מכשיל מאות קונים שדין פרוטה כדין מאה ויוצא שיש בידו הרבה גזלות לכן החמירה התורה בזה בעונש כרת כי אי אפשר לחזור בתשובה ולהחזיר את הגזלות למאות קונים שרומו.

מעשה באברך פלוני שנישא זה לא כבר, בא אל רבי אברהם מסוכצ’וב ובפיו שאלה: "האפתח בעירי חנות לצורך פרנסתי?"

הרבי השיב בחיוב, ואכן פתח האברך חנות בסמוך למפעל גדול. באותו מפעיל הועסקו פועלים רבים, ועל כן רבו הלקוחות בחנות הסמוכה, ומידי יום התמלאה מגרת הכסף עד לגדותיה.

כעבור זמן מה החליט האברך, בעל החנות, לערוך מאזן של הוצאות והכנסות. מה גדולה היתה תמיהתו, כשהסתבר לו כי למעשה לא הרויח מאומה כל העת! היה הדבר לפלא בעיניו. ’כיצד זה יתכן’, הרהר, ’הן קונים רבים פקדו את החנות, מידי יום ביומו היה הפדיון רב – ואם כך להיכן נעלם הרוח?’ כיון שלא מצא כל תשובה מתקבלת על הדעת, קם ונסע אל הרבי מסוכצ’וב, לשאלו לפשר הענין.

"הן הרבי יעץ לי לפתוח את החנות", סח באזני רבי אברהם מסוכצ’וב, "ואכן, זה חדשים אחדים מוכר אני בחנות. לקוחות רבים נכנסים, ונדמה היה לי שרוחי גדולים. אך כשערכתי מאזן, הסתבר לי שלא הרווחתי מאומה, כיצד יתכן הדבר?"

במקום תשובה שאל הרבי שאלה: "האם המידות והמשקולות שבהם הנך משתמש מדויקים הם?" "אודה על האמת", השיב האברך, "לעיתים אינני מדקדק כל כך במדות ובמשקולות, אך כל הלקוחות הנם גויים. איש מהם אינו יהודי...." מיהר להצטדק.

"כעת ברורה הסיבה לכך שחנותך אינה נותנת רווחים. הן נאמר מפורשות בתורה ’לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה....איפה שלמה וצדק יהיה לך’ כלומר, אם יש בידך משקולות ומידות בלתי מדויקים או אז ’לא יהיה לך’, לא יותר בידך כל רווח מכל עמלך...אך, לעומת זאת, כאשר יש לך ’איפה שלמה וצדק’ כשמידותיך ומשקולותיך מדויקים או אז ’יהיה לך’ – כלומר, תפיק רווחים מעסקיך, ובביתך יהיה כל טוב". (מעשיהם של צדיקים).

שלא נכחש על ממון שיש לאחרים בידנו

שקיעת החמה בשפולי הרקיע החלה, העיר פרג מתכוננת לבוא השבת, יהודים ממהרים ומסיימים את ההכנות האחרונות לכבוד שבת קודש, פה ושם נראו אנשים הלבושים בגדי שבת המקדימים ללכת בניחותא לבית הכנסת.

אל פונדק העיר נכנס זה עתה יהודי, אשר מעירה סמוכה כדי לקנות סחורה בפרג, ועתה היה צריך לשבות בה. בזריזות גמר את ההכנות האחרונות לשבת, אך מוחו עבד בקדחתנות למצוא מוצא לבעייתו. הוא הגיע לעיר עם סכום כסף גדול, עשרת אלפי דינרי זהב, כדי לקנות סחורה, אך עתה חיפש מקום שיוכל לשמור את הכסף במשך השבת.

לפתע נצנץ במוחו רעיון חיש מהר נטל את צרור כספו ויצא בחפזה מהפונדק לכוון ביתו של אחד מסוחרי פרג, עמו עסק במסחר מפעם לפעם ומכיון שהכיר את הסוחר כאדם ישר ונאמן, החליט שיפקיד בביתו את הכסף עד צאת השבת.

שמח וטוב לב הלך היהודי לבית הכנסת, לאחר שנפרד מהסוחר שכספו הופקד אצלו. מיד במוצאי שבת, עת נצצו במקום, שלושה כוכבים, מיהר היהודי לביתו של הסוחר כדי לקבל חזרה את כספו.

"כספך? התמם הסוחר "על איזה כסף הנך סח, מתי הפקדת אצלי כסף"?

חשב האיש כי הסוחר חומד לו לצון, והמשיך לבקש, ולהתחנן, אנא, החזר לי בבקשה את כספי! כך ביקש שוב ושוב, אך הסוחר בעל הבית המשיך לטעון כי מעולם לא הופקד אצלו כסף.

הבין האיש כי נלכד ברשתו של רמאי, וכשנפשו מרה עליו, וליבו בוכה בקרבו, על שהפסיד את כספו, החל לצעוד חזרה לפונדק. כשהוא לא יודע מאין יבוא עזרו. לפתע התנער ובצעדים נמרצים פנה ללכת לביתו של רבי יחזקאל לנדא, רבה של העיר פרג כדי שיעזור לו, ויוכל לקבל ממנו עצה ותושיה.

בקול נסער מלווה בפרצי בכי הבוקעים מעמקי ליבו סיפר האיש סיפורו לפני הרב, וסיים בבקשת עזרה. הרגיע רבי יחזקאל לנדא את האיש וביקש מנו שיבוא לביתו בבוקר המחרת.

ואכן, מיד למחרת בבוקר התייצב האיש האורח בעיר פרג בביתו של הרב. מיד שלח רבי יחזקאל את שמשו להזמין לביתו את הסוחר המכחיש כי הופקד אצלו הכסף ואל האיש פנה הרב ובקשו להסתתר בחדר סמוך. וכך אמר אליו:

כאשר תשמע שאני משוחח עם הסוחר, צא מן המסתור והכנס אל החדר בו נשב, ושם תטען את טענתך. שמע האיש בקולו של הרב ועודנו מסתתר בחדר הסמוך הופיע הסוחר בבית הרב.

רבי יחזקאל הזמינו לשבת, והחל משוחח עימו אודות מצב העוני בקהילת פרג. בקהילה שלנו אמר הרב, יש עניים מרובים הגוועים ברעב, ולצרכיהם דרושה לנו תרומה בת אלף זהובים!

"מה", אלף זהובים נזדעק הסוחר, "האם הרב רוצה ממני סכום גדול כל כך, נראה איפא כי רבנו חושב אותי לאחד מן העשירים בעיר, אך דע לך כי בשנים האחרונות הורע מצבי, רבים מחברי פשטו את הרגל, ומצבי הנוכחי הוא בכי רע, לפיכך, עתה אין ביכולתי למרות רצוני, למלא את בקשת רבינו".

המשיך הרב להפציר בסוחר לתרום סכום כסף לצדקה, והסכים להוריד את הסכום כדי מחציתו, לחמש מאות זהובים. אך הסוחר עמד בסרובו וטען איני יכול לתת סכום כסף כה גדול לצדקה.

הוסיף הרב לדבר אל ליבו והוריד מן הסכום, שמצא יכול אתה שלוש מאות זהובים שאל? אך הסוחר לא שינה את דעתו ואמר כבוד הרב, איני יכול עתה לשלם סכום כסף לצדקה.

תוך כדי שיחתם, נפתחה לפתע הדלת ואל החדר התפרץ היהודי שהסתתר בחדר הסמוך, והלה החל זועק בקול כאוב, רבי ומורי, הושיעה נא, אדם זה היושב מולך גנב את כספי וכספי אחרים, בערב שבת הפקדתי אצלו עשרת אלפים דינרי זהב. אולם כשבאתי לקחת את כספי בחזרה, הכחיש הלה את הדבר וסרב למסור לי את פקדוני. אנא רבי, רחם וחוס עלי וצווה על אדם זה להשיב לי כספי, שאם לא כן, אנא אני בא?!"

הביט הרב בפני הסוחר היושב מולו ושאלו, כלום מכיר אתה את היהודי הלזה?

אמנם כן, אישר הסוחר מכיר אני אותו מעסקי מסחר שפעמים התעסקתי עימו, אך זה זמן רב לא חידש קשרי המסחר בינינו, ואמש התפרץ הלה אל ביתי וצעק להחזיר לו את כספו שמעולם לא הפקיד אצלו. שמע היהודי את תשובת הסוחר החל לבכות בדמעות שליש וצעק: גנב, שקרן, גזלן, הרי במו ידיך לקחת ממני את כספי בערב שבת, כיצד מעז את להכחיש זאת?

פנה הרב אל הסוחר ואמר לו:

רואה אני שלא בנקל תפטר מן האיש הזה, אולי באמת מוטב כי תתן לו סכום כסף, כדי שיתרצה יעזבך לנפשך וילך לדרכו?

אכן, הרב צודק, ודבר חכם הוא זה, מוכן אני לתת לו מאה זהובי ובלבד שיניחני לנפשי!

רבי, הפקדתי אצלו עשרת אלפים דינרי זהב וכיצד זה הוא רוצה להחזיר לי רק מאה זהובים, לא, איני יכול. עליו להחזיר לי כל כספי בשלמות!

אמר הרב לסוחר, ראה אדם זה נטפל אליך על לא עוול בכפיך –כטענתך, שמא כדאי לך להגדיל את הסכום כדי להיפטר מטרדן זה, תן לו שלוש מאות זהובים ובודאי יתרצה למתנתך.

מסכים אני הזדרז הסוחר לאומר לרב, אתן לו לחצוף זה שלוש מאות זהובי ובלבד שיפסיק להטיל בי חשדות שוא.

שוב נשמעו זעקות שבר מכוון עמידתו של היהודי, לא, זעק ברוב יאוש, עשרת אלפים דינרים ולא זהוב אחד פחות!

כלום אינך מסתפק במתנה מכובדת של שלוש מאות זהוב פנה הרב אל האיש?

כבוד הרב, איני חפץ במתנות ולא בנדבות יבב האיש בשארית כוחותיו, רוצה אני את המגיע לי עשרת אלפים דינרים שלי בשלמותם!

מדוע צועק אתה שאלה הרב את היהודי, ובפנותו לסוחר הוסיף במהירות, תן לו חמש מאות זהובים, וכך תפטר ממנו לצמיתות, ותשכח מכל הענין.

מסכים אני השיב הסוחר, וכבר שלף את ארנקו כדי למנות את הסכום הדרוש לגרש את הטרדן הצועק. כשראה רבי יחזקאל לנדא באיזו מהירות שלף את ארנקו והחל לספור את הכסף, קם ממקומו ובקול רועם פנה אל הסוחר:

החזר ליהודי מיד את כספו! החזר את פיקדונו! עתה ברור לי לחלוטין כי אדם זה הפקיד אצלך את כספו. הן לפני היכנסו בקשתי ממך סכום כסף לצדקה בסכום זהה, וסרבת, וטענתך היתה כי מצבך הכספי גרוע ואינך יכול לתרום לצדקה. ולפתע פתאום מוכן אתה בחפץ לב לתת סכום זה, סכום כה גדול לאדם זר, שלדבריך מכיר אתה אותו, אך במעט ואינך חייב לו אף פרוטה שחוקה? אכן, גזלן אתה הודה על האמת, השב את הפיקדון בשלמות!

לשמע גערתו של הרב חורו פניו של הסוחר ואכן, הודה בדבר הפיקדון והזדרז להשיב ליהודי את כספו בשלמות (613 סיפורים על תרי"ג)

מעשה בשתי נשים שמסרו בגדים לכביסה אצל הכובסת. בימים עברו לא היו עקרות הבית מכבסות את הכביסה בבתיהן, אלא נשים שנקראו "כובסות" היו נוטלות לבתיהן את הכבסים המלוכלכים, מכבסות ומגהצות אותם ואחר כך באו נשות העיר לקבל את כביסתן בחזרה.

ומעשה היה כאמור בשתי הנשים, שגרו בעיר ורשא. הללו מסרו לכובסת את כביסתן, אך בטרם הוחזרה להם הכביסה חזרה, נפטרה הכובסת, באו שתי הנשים לביתה כדי לקחת את כבסיהן.

טענה אחת מהן בראותה את ערמת הכבסים: "הכל שייך לי!"

ואילו השניה אמרה: "מכירה אני את הכבסים שלי, אבחר אותם מתוך הערמה ורק אותם אקח". כך אמרו השתים ובפי כל אחת טענה, זו טוענת הכל שלי, וזו אומרת, הניחו לי ואבחר את שלי, לא ידעו יורשי הכובסת מה לעשות, והחליטו להביא את הענין לפני רבי דב בר מיזליש, יפסוק הרב למי שיכים הכבסים.

ארזו את כל הכבסים בסל גדול ובאו אל בית דינו של הרב, שלח הרב לקרוא לשתי הנשים והללו הופיעו ובפי כל אחת מהן הטענות שלה.

ציוה עליהן הרב לשוב לבתיהן ולחזור לבית הדין רק למחרת היום. כשעזבו הנשים את בית דינו, ביקש הרב מבני ביתו להניח בתוך סל הכבסים גם כמה כלי מיטה מביתו, ולערבב בין שאר הכבסים, ואכן הדבר נעשה, למחרת חזרו הנשים והרב פנה אל האישה שטענה כי הכל שייך לה ואמר: "שמא תכירי בכל זאת בתוך הערמה דבר שאינו שייך לך?"

הביטה האשה לעבר הערמה, הרימה פריט אחד, הביטה פנימה לסל הכביסה, הוציא פריט נוסף ואחר אמרה: "לא ולא! הכל שייך לי!"

פנה הרב אל האשה השניה, זו שטענה כי רק חלק מהכבסים שלה ואמר לה: "התוכלי למצוא בערמה זו את הכבסים השייכים לך?"

התכופפה האישה לעבר הסל והחלה ממיינת את הכבסים, את הפריטים השייכים לה הניחה בצד אחד, ואת הפריטים שלא ראתה קודם לכן הלא הם כלי המיטה שהובאו מבית הרב הניחה בצד, בערמה נפרדת, בהסבירה שאותם כלל אינה מכירה ולא ראתה אותם בין כל הכבסים.

התבונן הרב במעשיה ופנה אל האשה האחרת: "כלום כל הכבסים שייכים לך ומה עם עוון גזל, הן רצית לגזול מחברתך את השייך לה הואילי נא איפוא להסתפק במה שיש לך ולא לגזול את השייך לזולתך!"

היה זה יום של שלג. הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הלא הוא ה"חפץ חיים" התכונן לנסוע אל העיר הגדולה ורשה. מרחק רב הפסיק בין ראדין לורשה והנסיעה היתה קשה וכרוכה בסכנות. לא יפלא אפוא, כי בביתו של ה’’חפץ חיים" שררה תכונה גדולה בטרם יצא לדרך.

ולפתע נקרע מעיל הפרוה של ה"חפץ חיים". שלחה הרבנית את אחד הילדים אל החיט בבקשה שיתקנו מיד הזדרז החיט במלאכתו, וכעבור זמן קצר שב הילד הביתה והגיש את המעיל לאביו.

לבש ה"חפץ חיים" את מעילו, נפרד מעל בני ביתו ויצא לדרך. הוא שכר עגלה רתומה לסוס ובהטלטל בדרך המושלגת אל תחנת הרכבת לורשה, שבעירה הסמוכה. סוף סוף הגיעה העגלה אל בית הנתיבות, ולפתע שמע גרשון העגלון את ה"חפץ חיים" אומר: הבה ונשוב לראדין!"

"מדוע?" התפלא העגלון "לאחר הדרך המיגעת חזור? הן הרכבת לורשה עומדת לצאת לדרכה! השיב לו ה"חפץ חיים" שכחתי לשלם לחיט את שכרו עבור תקון המעיל. נחזור אפוא לראדין, כי עלי לשלם לחיט עוד היום, בטרם תשקע השמש, הן תורתנו הקדושה מחייבת לשלם לפועל את שכרו ביום עבודתו. וכי לא נאמר: ביומו תתן שכרו.

"אם כך" הציע גרשון העגלון, "ימשיך הרב אל הרכבת, ואלו אני אשוב לראיין ואהיה שליחו לשלם לחיט את שכרו" אך ה"חפץ חיים" בקש לקיים את המצוה בעצמו. לא נותר לו, לעגלון אלא להפנות את העגלה לכוון הנגד, ולשוב לראיין כדי שיוכל הרב לקיים את המצוה "ביומו תתן שכרו" (מעשיהם של צדיקים).

בימים בהם ישב "החתם סופר" בפרנקפורט שבגרמניה, הוא למד תורה מפי הגאון רבי נתן אדלר. שנה אחת בערב שבת חנוכה, הגיעו שלוחים מבוהלים מקהילת אדנבלד אל הגאון רבי נתן, בהכנסתם לביתו ספרו הם בבהילות ובדחיות כי גזרת גרוש נגזרה עליהם, ורק רבי נתן יוכל להצילם רבי נתן היה ידיד ורע לשר מדלברג, וקהלת אדנבלד היתה במחוז שלטונו, "אנא ממך רבי" בקשו השליחים "יבוא לבקש עלינו רחמים מעם השר מדלברג".

מיד עם צאת השבת, רצה רבי נתן לסוע אל אחוזת השר, הדרך מפרנקפורט אל ביתו של השר היתה רחוקה ואף אחד מבעי הסוסים לא רצה להשכיר לרב את סוסיו שכן, מזג האויר היה סוער, שלג כיסה את פני האדמה, וכל אחד חס על סוסיו וחשש מהשלג הגבוה שעל השבילים. ראה זאת רבי נתן החליט שאין לו בררה כי אם ליסוע במגררה פתוחה, למרות מזג האויר הצונן והקר.

למרות שהיה בכך משום חשש סכנה לבריאותו הוא הסביר לבני ביתו כי מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, אסור לדחות את הנסיעה שמא יוכל לעזור לקהילה.

תלמידו ה"חתם סופר" לא יכול היה לראות את רבו יוצא למסע מסוכן זה לפיכך יגע וטרח עד אשר הצליח בדמים מרובים לשיג עגלה סגורה רתומה לסוסים לאחר הפצרות, נאות רבי נתן לצרף אליו למסע את תלמידו ה"חתם סופר".

פיו של רבי נתן לא פסק מתלמודו במשך כל זמן הנסיעה, הוא למד את דברי הראשונים והאחרונים מתוך הזכרון ה"חתם סופר’’: הקשיב לדברי רבו ובאמצע הדרך הביט החוצה והתפעל מעצמת המראה הלבן שהתגלה בדרך מראה השלג הסמיך המכסה את צמרות העצים ואת היקום כולו השרה אוירה מיוחדת ושלוה על פני היקום. לפתע, הטלטלה העגלה קפצה ימינה ושמאלה ושני הסוסים שקעו בבור עמוק שהיה מכוסה בשלג ולכן העגלון לא הבחין בו.

העגלה נעצרה גלגליה שקעו עמוק ואין אפשרות להזיזה תמורת סכום כסף הגון הסכים העגלון לשחרר סוס אחד, לרכב עד לכפר הסמוך ושם, לשכור כמה סוסים שיחלצו את העגלה מהשלג וכך יוכלו להמשיך בנסיעה.

בעוד העגלון פונה ברכיבה אל הכפר הסמוך ישבו בעגלה התקועה רבי נתן אדלר ותלמידו, במשך כשלוש שעות ארכה דרכו של העגלון עד אשר ראוהו מתקרב.

העגלון עצר את סוסו ועמו שני שורים. חפץ העגלון לרתום את השורים והסוסים יחדיו כדי לחלץ את העגלה. רבי נתן ראה זאת וקפץ בבהלה מתוך העגלה כשלרגליו נותרו גרבים בלבד, וכך בעודו יחף למחצה עמד מרקד ומקפץ בשמחה בתוך השלג העמוק.

מה קרה לרבי הרהר ה"חתם סופר" מדוע הוא מרקד בשלג, ללא נעליו, והרי חולה הנהו, מי יודע מה קרה לו! הרהורים אלו חלפו במוחו של "החתם סופר" כהרף עין זינק מהעגלה וניסה למשוך את רבו בחזרה פנימיה ולהפריעו מריקודו.

הבט, קרא רבו, העגלון עומד לרתום את השורים לעגלה. הפסק, קרא ה"חתם סופר" לעבר העגלון, על פי תורתנו אסור לרתום יחדיו שורים וסוסים, אנא ממך, חזור אל הכפר והבא סוסים בלבד, ובדברו תחב לידי העגלון צרור שטרות כסף נוסף שיאות לעשות זאת.

בזמן שחזר העגלון לכפר סיפר רבי נתן לתלמידו לפשר שמחתו ורקודו וכך אמר: "מעולם לא עלה בידי לקיים מצוה זו כלומר להמנע מרתימת שור וסוס יחדיו. ועתה ראה, כמה טרחו הכל למעני מנסיעה זו, אך אני לא נשמעתי להם, בזכות מצות הצלת נפשות, שעליה לא ותרתי, זכני הבורא יתברך במצוה שניה, מצות שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות, מצוה שלא קימתי מימי, וכי לא אצהל ולא ארקוד על כך!" (613 סיפורים על תרי"ג).