פרשת תולדות

ברציחה, כמה דתימא כי עיפה נפשי להורגים (ב"ר). ובגמ’ אמר ר’ יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, א) בא על נערה המאורסה, כתיב הכא, ויבא עשו מן "השדה", וכתיב התם כי "בשדה מצאה", ב) והרג את הנפש, כתיב הכא, והוא "עיף", וכתיב התם, אוי נא לי כי "עיפה" נפשי להורגים, ג) כפר בעיקר, ד) וכפר בתחית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות, ה) וביזה את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה.

מעשה שהיה על מלך אחד, מלומד גדול, ואוהב ישראל, ומבין בתנ"ך, שהיה לו אהוב, רב גדול בישראל, וחכם בהוויות העולם, והמלך היה מתיעץ אתו בעניני הממלכה, וגם היו מחליפים דעות, ומתווכחים בעניני דת ומדינה. פעם אחת כשבא הרב לארמון המלך, שאל אותו המלך: כעת למדתי בספרי האגדה, אודות עשו, שנאמר עליו, ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ודרשו עליו חז"ל שהוא עיף מרציחה, ואני תמה מאוד, כי הלוא לא מוזכר בתורה רק שהוא עיף, וטבעי הדבר שאדם שבא מן השדה הוא עיף, ואלו חכמיכם מרוב שנאתם לעשו, טפלו עליו אשמה כבדה שהוא עיף מרציחה, ולעומת זאת, דוד מלככם, שחטא עם בת שבע, וגם רצח את אוריה החתי, כתוב בתלמוד שלכם, "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שכל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט לאשתו, ונמצאת בת שבע פנויה היתה, ואף אוריה בדין נהרג, כי מורד במלכות היה, ואני סבור, שחכמי התלמוד נשוא פנים לדוד, ומרוב אהבתם אליו חיפו על מעשיו, בתירוצים שונים, ואני רוצה תשובה ממך! ענה הרב למלך: אני אשיב למלך תשובה כהלכה בהזדמנות אחרת, ותוך כדי שיחה, הגיעה שעת הסעודה, והעבד הכושי אשר למלך הגיש לפני המלך מים כדי שיטול ידיו לפני האכילה, והמלך לפני הנטילה, הסיר את טבעתו והניחה על השלחן, ושכח להחזירה אחר הנטילה, והרב לקח בחשאי את טבעת המלך והטמינה בכיסו, והמלך התחיל לסעוד ממנות האוכל שהגישו לפניו, ולפני הרב הגישו המלצרים פירות משובחים. בינתיים נכנס מזכיר המלך והגיש לפני המלך, מסמכים חשובים לחתום עליהם, משרצה המלך לחתום, הופתע לראות שהטבעת אשר בה חותם אינה בידו, והתחיל לחפש אותה על השלחן, ומתחת לשלחן, ומשלא נמצאה, פקד מיד להזמין את העבד הכושי שהגיש לו מים לנטילת ידים, וכשהתיצב לפניו, שאלו המלך בכעס: איפה הטבעת שהנחתי על השלחן, כשרחצת את ידי? והעבד ענהו: אין לי כל ידיעה, מהטבעת של אדוני המלך! מיד ציוה המלך, שייסרו אותו בשוטים עד שיודה, על גניבת הטבעת, מדי התחילו להלקותו בשוטים, והעבד צווח שהוא לא גנב את טבעת המלך. אז בקש הרב מהמלך לתת הוראה, שירפו מן המלך ולא ילקוהו, ויוציאו כל איש מעליהם, ולאחר שנשאר לבדו עם המלך, פנה הרב אל המלך בשאלה: מדוע חשדת מיד בעבד הכושי שגנב את הטבעת? והרי אני הייתי יותר סמוך לשלחן המלך, ויתכן שאני חמדתיה ולקחתיה, ואיך לא חשדת בי, שאולי אני לקחתיה, ומיד חרצת משפט, לייסר את העבד קשות? ענהו המלך: איך יתכן לעלות על הדעת, שאדוני הרב, הישר והנאמן, היקר והחביב, וחכמתו כמלאך אלוקים, יגנוב את טבעת המלך, אשר הוא אהבו וידידו הטוב? אבל העבד הכושי, הנבזה, בודאי ובודאי, שהוא חשוד לגזול ולגנוב, וע"כ מיד חשדתי בו ולא בך. מיד הוציא הרב את הטבעת מכיסו והושיטה למלך. המלך נדהם! ופנה אל הרב בשאלה: מדוע עשיתה את הדבר הזה? השיבו הרב: דבר זה נאלצתי לעשות, כדי להשיב על שאלתו של אדוני המלך, והנני רואה שאדוני המלך, התנהג בדיוק כמו שהמליצו רבותינו על דוד המלך, וכמו שהטיחו דברים כלפי עשו, כי בודאי חלילה וחס שדוד המלך חטא! משיח ה’ החסיד והישר, לא יכשל חלילה בעוון אשת איש, וכמו שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה’ עמו", אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? ולכן הצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ואמרו: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ואולם עשו הרשע, שאף בוראו אמר עליו "ואת עשו שנאתי" והוא חשוד מאוד על רצח וניאוף וכדומה, ע"כ טפלו עליו חז"ל שהוא רצח, כי תולים הקלקלה במקולקל. ובאמת קבלה ביד חז"ל, כי אותו היום, רצח עשו את נמרוד, וכמו שאמרו במדרש: פעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות, מצאו נמרוד ואמר לו: למה אתה צד ביער שלי? בוא והלחם אתי, וקבעו זמן להלחם זה בזה, הלך עשו והתיעץ עם יעקב, איך לנצח את נמרוד? אמר לו יעקב: כל זמן שנמרוד לובש את בגדיו החמודות של אדם הראשון לא תוכל עליו, אלא אמור לו, שיסירם מעליו תחילה, ואח"כ תלחם עמו, וכן עשה, וכשפשט נמרוד את בגדיו, קפץ עשו ולבשם במרמה, וקם והרג את נמרוד, ולפיכך היה עשו עיף, שנאמר כי עיפה נפשי להורגים, מיד הודה המלך לאהבו הרב על תשובתו המאלפת לאחר הדגמה אישית מהמלך עצמו. (ויאמר אברהם)

שאל גוי אחד את ר’ יהושע - כיצד אתם אומרים שה’ אלוקיכם יודע את העתיד להיות, והרי כתוב "וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ". משמע שבזמן הבריאה לא ידע שהם יהיו רשעים. ענה לו ר’ יהושע - נולד לך בן, אמר לו כן. ומה עשית? שמחתי ושמחתי ועשיתי סעודה גדולה. ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו ודאי, אך בשעת שמחה שמחה בשעת רעה רעה. אמר לו ר’ יהושע אף כאן כך, אע"פ שידע הקב"ה שסופם להרשיע בכל זאת לא נמנע מלבוראם.

קיסר רומא היה רגיל להתווכח עם ר’ יהושע בן חנניה. שאל אותו פעם הקיסר האם מישהו שולט בעולמנו? בודאי, השיב ר’ יהושע היתכן שעולם יתקיים בדרך מקרה. ומי ברא שמיים וארץ? הוסיף הקיסר לשאול. הקב"ה, שכל בריאת השמים והארץ כתובה בפרשת בראשית. שאל הקיסר מדוע אין אלוקיכם מתגלה לפחות פעם אחת בשנה ויראוהו ויפחדו ממנו. השיב לו ר’ יהושע, זה בלתי אפשרי כל יצורי עולם לא יוכל ולשאת את זיוו וזהרו של בורא עולם. וכן נאמר בתורה הקדושה "כי לא יראני האדם וחי". אמר הקיסר אינני מאמין לך אני - הקיסר אנדריאנוס רוצה לראות את ה’. אמר לו - המתן עד מחר. בשעת הצהריים ביקש ר’ יהושע מן הקיסר לצאת עמו אל מחוץ לארמון, היה זה בעיצומו של חודש תמוז והשמש יקדה במלא עוזה העמיד ר’ יהושע את הקיסר אל מול השמש ואמר לו הבט אל תוך השמש. אמר הקיסר הדבר בלתי אפשרי, כיצד אפשר להסתכל אל תוך השמש המסנוורת. אמר לו ר’ יהושע: תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר, השמש אינה אלא אחד מאלף אלפי משרתיו של הקב"ה. אליה אינך יכול להביט, קל וחומר שאת בורא עולם שמלא כל הארץ כבודו אינך יכול לראות - נכנע והלך לדרכו.

אחד המשכילים בא פעם אל המגיד מדובנא ואמר לו, כי שמע את דרשתו של המגיד, אבל היא לא השפיעה עליו כלום, וסימן הדבר שלא היו אלו דבריו היוצאים מן הלב, כי אם כן היו כך, היו משפיעים עליו, כדברי חז"ל: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".

ענה לו המגיד במשל לפחח שהיה לו מפוח שנועד להלהיט את הגחלים שבוערים מתחתיו, והנה עבר לידו כפרי אחד וראה איך שהפחח מניף את המפוח והאש מתלהטת בכל פעם בחוזקה. הלך הכפרי ורכש לעצמו מפוח כזה, באומרו לעצמו: עד עכשיו עומדים אני ובני ועובדים קשה כדי להדליק את האש ולהפיחה, מעכשיו יהיה לנו מפוח ולא נצטרך עוד לעמול. אבל כמה התאכזב כאשר לקח את מפוח והניפו פעם אחר פעם - ואש אין!...

רץ האיש אל הפחח וקבל לפניו: למה רימיתני? אני מניף את המפוח בלי הרף והאש לא מתלבה? השיב לו הפחח: המפוח לא יוצר אש, הוא רק מלבה אותה, ומסתמא לא הקדמת לשים מתחת למפוח גחלים בוערות, שאילו כך עשית, היה המפוח עושה את פעולתו כראוי.

ובזה, אמר המגיד מדובנא לאותו משכיל, אתה דומה לכפרי ההוא. אם יש לאדם לב - יש תועלת במי שעומד מולו ומעורר את לבו, ואזי הדרשן שמשמיע דברים שיוצאים מלבו, מובטח להם שייכנסו ללב השומע, אבל אתה, שאין לך לב כלל, וה"גחלים" שלך כבויות, מה יעזור שאעמוד ואניף את ה"מפוח"? אדרבא, כאשר מניפים מפוח על גחלים כבויות, הן מתקררות עוד יותר!... (שאל אביך ויגדך)

בפרשיות לך-לך, וירא ותולדות, מצינו שלוש פעמים שהאבות מסתירים את נשותיהם ומציגים אותם בתור אחותם.

הפעם הראשונה: כשירד אברהם אבינו למצרים, אומר אברהם אבינו לשרה אשתו: "והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (בראשית לך-לך יב,יב-יג). אברהם עשה כן על מנת למנוע הריגתו, כפי שנאמר על פי המדרש (תנחומא לך-לך) שהמצרים שטופים בזנות, ולכן עשה פעולה שנתן את שרה בתיבה שלא יראוה המצרים,ובסוף גילוה, ע"כ.

הפעם השנייה: כשהיו אברהם ושרה בגרר אצל אבימלך. גם שם הציג אברהם אבינו את שרה אשתו בתור אחותו, כי אמר אברהם אבינו: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית, וירא כ, יא). מהיכן ידע אברהם אבינו שאין יראת אלהים? הרי אבימלך מתלונן על אברהם אבינו: "מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה מעשים שלא יעשו עשית עמדי" (שם, ט), לכאורה אומר לו אבימלך: הרי אנחנו אנשים מתורבתים ויש לנו סדרי שלטון וחוק וכמעט הבאת עלינו מעשה אשר לא יעשה במקומותינו. אם כן, היכן חוסר היראה?

על זה אומר רש"י לפי הגמרא (מכות ט ע"ב): אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכלה ושתייה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו? אשתך היא או אחותך היא? – אומר אברהם אבינו, במקום שהחוקים אינם נובעים מיראת ה’ אלא מדעת בני אדם, אזי במסגרת החוק תוכלו לחוקק חוק להרוג את הבעל לקחת את אשתו עבור המלך.

וכך כתוב במדרש הגדול (בראשית, וירא כ, יא): שכל שאין בו יראת שמים, מוחזק לו שאינו מונע עצמו מכל חטא, ע"כ. בני אדם שקובעים חוקים על פי הבנתם ולא על פי יראת ה’, יכולים להגיע לאיסורים חמורים ביותר. גם בסדום ועמורה, איסור נתינה לעני היה במסגרת החוק, ובמסגרת החוק: מי שנותן לעני – חייב מיתה. גם השמדת היהודים בשואה האיומה היתה במסגרת החוק, במסגרת "חוקי נירנברג" גם משטרים טוטליטריים נמצאים במסגרת החוק שלהם. לכן, חוקי שקובעי בני אדם, למרות שזה נראה יפה ואפילו במסגרת דמוקרטיה, יכולים להגיע להתרה של רציחה ופריצות במסגרת החוק. ועל פי הסוד גם הטוב שהגויים עושים אין זה טוב ככל כי נפשותיהם משלוש הקליפות הטמאות שאין בהם טוב בכלל וכל הטוב שהם עושים זה לא מתוך פנימיות וכוונה לשם שמים אלא זה לכבוד וגאווה או לשם עולם מתוקן שיוכלו לחיות בו בסדר ושקט בשביל עצמם בלבד ולא בשביל הזולת ולשם שמים.

בשני המקרים שהובאו לעי’’ל אצל אברהם אבינו היתה סיבה להתנהגותו, אם במצרים – בגלל שהיו פרוצים בזימה, ואם אצל אבימלך – על שאין יראת ה’. אבל אצל יצחק אבינו לכאורה התנהגותו וחששותיו אינם מובנים כלל, שאומר הכתוב: "וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום" (בראשית, תולדות כו, ז), הרי יצחק הגיע לאותו מקום שהיה אביו אברהם - גרר, ושם מלך עדיין אותו מלך –אבימלך. ואם היה חשש כפי שאמר אברהם אבינו, שאין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, הרי שאנשי המקום ומלכם כבר עמדו במבחן שמעשים כאלה לא יעשו, אצל שרה אמנו. אם כן, מדוע כל חשש יצחק לספר את האמת למלך אבימלך? מה עוד שאבימלך הכיר את אברהם ואת גדולתו?

אלא, יהודי בכל מקום שהוא נמצא אין הוא יכול לסמוך על מערכת החוקים שנעשתה על ידי בשר ודם. לפעמים היא עומדת בפרץ ולפעמים לא. חוקי ה’ הם חוקי תמידיים שאינם ניתנים לשינוי, מה שאין כן חוקי בשר ודם, ואפילו שידברו בשם האחווה והשוויון. ואל יטעה אותך מראם החיצוני של אותם בני תרבות, כי בלא חוקי ה’ יכולים להיות יותר גרועים מחיות, ואם תופתע – ההפתעה היא לא לאורך זמן.

בדורות האחרונים ראינו לכך דוגמאות לרוב. בצרפת "זכו" היהודים לאמנציפיה (=שוויון) וניסו להשתלב בחברה ובצבא הצרפתי וזה גרם להתבוללות. כשהגיע עלילת הקצין היהודי דרייפוס, ראו את פרץ האנטישמיות והשנאה במדינה של חוק האחווה והשיויון כביכול. בגרמניה, יהודים השתתפו במלחמות והתערו בחיי החברה הגרמנית. הגרמנים שהנם אנשי תרבות ומוסיקה ודואגים אפילו לבעלי חיים, אם כן בוודאי שידאגו לחיי אדם. אביו של בעל ה"תורה תמימה" אמר עוד לפני השואה, שיגיע דור שיקיים את הכתוב: "זובחי אדם עגלים ישקון" (הושע יג, ה) –את בעלי החיים יטפחו וינשקו, אבל את בני האדם יאכלו. והנה אותו עם תרבותי מוסיקלי, עם חוקי יושר וצדק הדואג אפילו לבעלי חיים, התנהג יותר גרוע מהחיה הכי רעה שיכולה להיות עלי אדמות. חשבו היהודי לחיות במקום מסודר לפי כללי הצדק והיושר, אך אם זה על פי דעתו ושכלו של האדם, הוא מוגבל וזמני.

יצחק אבינו אמנם ידע שבגרר ישנו חוק וסדר, אבל זה תמיד יכול להשתנות, כי זהו חוק וסדר שנקבעו על ידי בני אדם. אכן בסופו של דבר יצחק אבינו לא טעה, כשהתעשר אומר הכתוב: "ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" (בראשית, תולדות כו, טז). וכי היכן הם אותם עקרונות הצדק היושר והשויון? ולא עוד, אלא שדורשים חז"ל בבראשית רבה (סד, ז): כל העושר והעוצם שעצמת – לא משלנו?! לשעבר היה לך כבש אחד, עכשיו יש לך הרבה כבשים, ע"כ.

זהו סמל האנטישמיות לדורותיה, שהיהודי מתעצם על חשבון הגוי. ולכן כשיצחק מגיע אפילו למקום שהתנהג בעבר בהגינות, אין הוא מסתמך על הגינותם, אלא משנה ואומר שאשתו היא אחותו. (אור חדש)

תוקן על ידי שרית560 ב- 15/11/2012 01:19:23

והשאלה מדוע צריך שנאמר עשיו לחכות כדי להרגו את יעקב רק לאחר מיתת אביו האם חשש עשיו לצער את אביו אלא נראה לומר שידע עשו שכל זמן שיעקב יושב ועוסק בתורה אינו יכול לו כמו שנאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו אך בזמן שיעקב באבל ואסור לילמוד תורה אז שרו של עשיו יכול להילחם בו כי אין את כח התורה להגן על י עקוב כי הוא נימצא באבלות ללא תורה. בזמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין כח בידיו של עשיו לפעול מאומה כי התורה מגינה עליו ולכן אי אפשר להתגבר על יעקב כל עוד הוא עוסק בתורה.

איתא במסכת קידושין (דף ל' ע"ב) תנאי דברי רבי ישמעאל, בני אם פגע בך מנוול זה (כלומר היצר הרע) משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר "הלא כה דברי כאשר נאם ה' וכפטיש יפוץ סלה" (ירמיה כג, כט) אם אבן הוא נמוח שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א) ואומר, "אבנים שחוק מים" (איוב יד, יט).

התנא רבי ישמעאל נותן לנו עצה כיצד להתגבר על יצר הרע המתחדש על אדם בכל יום, אומר לנו אם אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, נראה לבאר שיש שני מיני יצר הרע. האחד שהוא כ"אבן" בבחינת "אבן", המכביד על האדם ולא נותן לו לשקוד על התורה כראוי, לזה נתן עצה שימשכהו לבית המדרש ושם יראה כיצד תלמידי חכמים צעירים שוקדים על התורה יומם ולילה, ואז גם הוא מתחיל ללמוד בשקידה והאבן שבו נמוחה, והשני שהוא בבחינת "ברזל", חם וקשה כברזל מבחינת "מידות ותכונות" שגם זה מפריע ללימודים, ובלי תורה אין אדם יכול להתגבר על יצרו כאמרם "בראתי יצא הרע בראתי לו תורה תבלין" שאין כח בעולם שיכול לשבור את יצר הרע שבאדם אלא התורה, וגם זה בשעת כניסתו לבית המדרש רואה כיצד תלמידי חכמים "שוקדים על התורה ביראה ובחיבה" כולם קדושים כולם ברורים אזי גם הברזל שבו מתפוצץ ויצר הרע שבו נעלם ומתחיל גם הוא ללמוד בשקידה וביראה.

אמנם יש לעמוד כאן על הביטוי "מנוול" מדוע כינו כאן את יצר הרע בשם "מנוול" דבר שלא נזכר ביתר המקומות? ועוד, כיצד מבטיח התנא שיצר הרע בכניסתו לבית המדרש מתפוצץ ונעלם ואיננו, האם בבית המדרש עצמו לא מצוי שיחטאו בו לפעמים בשיחה בטלה וכיוצא?

ונראה לבאר בס"ד, כי יש שני מיני יצר הרע. האחד יצר הרע "מנוול" המפתה לעבור עבירות חמורות ומאוסות כגון זנות, שוד, רצח וכדומה, עבירות מנוולות כאלו אין בבית המדרש לא הם ולא כיוצא בהם, ולכן אומר לנו התנא אם פגע בך מנוול זה, כי גם לאנשי הרחוב הוא לא בא באופן קבוע, כי גם הם לא ישמעו לו, אמנם בדרך עראי יפגע בהם לפעמים, ולזה מייעץ התנא אם קרה שפגע בך יצר הרע כזה משכהו לבית המדרש, שם בחובשי בית המדרש לא תמצא עבירות כאלו ולא כיוצא בהם ואז יצר הרע כזה מתפוצץ והולך לו.

אמנם יש יצר הרע מסוג שני, אינו מנוול, הוא נראה כעדין – אבל יותר מסוכן וזהו יצר הרע של עבירות קלות לכאורה כגון לשון הרע, רכילות,שיחה בטלה, הרהורי עבירה, הסתכלות במקום האסור וכדומה, עבירות אלו נראות קלות ועדינות ולכן הן מסוכנות, כי לרגל דקותם קשה להמלט מהן.

הרמב"ם כותב, כי מי שלא נזהר בשמירת העיניים הרי הוא מומר לעבירה אחת שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וכן לשון הרע השקול כנגד שלוש עבירות וכיוצא, עבירות כאלו גם בבית המדרש האדם לא מחוסן כנגדם ואין די בכניסתו לבית המדרש, אלא צריך לימוד תורה לשמה בכל הכוחות, לימוד מוסר ועבודה עצמית רק אז יוכל האדם להתגבר על יצר הרע הנראה כעדין, ולכן התנא מבטיח רק נגד יצה"ר מנוול, אבל כנגד יצה"ר השני העדין, אין מועיל כניסה לבית המדרש בלבד, שם צריך עבודה עצמית כידוע.

ובכן בני התורה הניצולים מעבירות המנוולות, עליהם לדעת כי יצר הרע לא התייאש מהם, ותמיד אורב להם ושם להם מלכודות בעבירות העדינות, ולכן כמה וכמה עלינו להיזהר ולהתרחק מהן כמטחוי קשת. עלינו לדעת כי הכישלון בהם אפילו פעם אחת בכל ימי חייו מביא לאדם אסון, למה הדבר דומה? לנהג זהיר שבמשך שנים רבות לא אירעה לו שום תאונה, והנה פעם אחת אירעה לו תאונה ושבר יד או רגל וכדומה, האם יוכל לבוא ולטעון מה קרה? הלא רק פעם אחת ארעה לי תאונה האם צריך לסבול כל כך עבור זה? בודאי אין זו טענה. ואם כך הדבר בחומריות, על אחת כמה וכמה ברוחניות, כי ידוע שצער הרוחני הרבה יותר מן הצער החומרי כמו שכתב הרמב"ם, כי כאב העיניים הרבה יותר גדול מכאב הרגלים, אף על פי ששניהם בגוף אחד, מפני שהעיניים הם יותר רוחניות מהרגלים ואם כך הדבר בעולם הזה שכולו חומרי. בעולם הבא שכולו רוחני על אחת כמה וכמה. (קול יהודה)

בפרשת תולדות אנו קוראי על ראשית השינאה בין עם ישראל לאומות העולם, רש"י (במפגש בין עשו ליעקב) על הכתוב: "ויפל על צווארו וישקהו" (וישלח לג, ד) מביא את הספר (במידבר בהעלותך פיסקא סט) "וישקהו" כולו נקוד, שלא נשקו בכל ליבו. אמר רבי שמעון בר יוחאי: הלכה היא, כידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל ליבו ע"כ. רבי שמעון בר יוחאי מביא את השינאה בין יעקוב ועשו בתור הלכה, וצריך לכאורה להבין היכן נקבעה הלכה זו? מתי זה נוצר? ומדוע?

אמרו חז"ל בברכות (לה ע"ב) תנו רבנן: "ואספת דגנך" (דברים, עקב יא, יד) מה תלמוד לומר? – לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר: "ואספת דגנך", הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ואספת דגנך". ולא עוד, שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויביך" (דברים, כי-תבוא כח, מח), ע"כ.

לפי דברי רבי שמעון בן יוחאי, בזמן שיעשו ישראל רצונו של מקום, מלאכתם תעשה על ידי הגויים. ואם לפי רבי שמעון בן יוחאי שבעצמו אומר: הלכה שעישיו שונא ליעקב, כיצד יסכימו הגויים לעבוד בשביל ישראל?

אנו מוצאים בפסוק, אשר כבר ביצירתם של יעקב ועשו נאמר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית, תולדות כה, כב). ובמדרש אגדה כתוב, אמר עשו ליעקב: בוא ונחלוק העולם. אמר לו יעקב: טול אתה העולם הזה ואני אטול עולם הבא, וכן עשו אמר ליעקב: טול אתה העולם הבא ואני אטול העולם הזה, ע"כ. וכן בפועל זה בוצע במכירת הבכורה, עשו מכר ליעקב את הבכורה הרוחנית.

במשך כל פרשת תולדות לא מצינו חיכוכים בין יעקב לעשו עד לקיחת הברכות הגשמיות על ידי יעקב, ואז נאלץ יעקב לברוח. תהליך זה מראה שכל זמן שהיתה חלוקה ברורה שיעקב איש תם יושב אוהלים, ועוסק ברוחניות בלבד, ועשו הוא איש שדה, איש הגשמיות, ויעקב אינו נכנס לתחומו של עשו, ממילא אין ביניהם שום ויכוח ושנאה. כי כך היתה החלוקה ביניהם מעצם יצירתם, וכך כביכול הוסכם ביניהם.

יתכן גם, שאת הפרנסה לבית הביא עשו גם עבור יעקב. וכך מבואר בפירוש "תוספות בן יחיאל" על תנא רבי אליהו זוטא (פרק יט, אות ג): חלוקת העולם הזה – גשמיות לעשו, והעולם הבא – רוחניות ליעקב, באופן אשר יחזיק את יעקב כמו זבולון ויששכר, או אז יחזיק במעונו שלום, ע"כ. כל זה היה עד שיעקב נכנס לתחומו של עשו. אבל לאחר שיעקב רוצה להיכנס לתחומו של עשו, זה בוודאי יגרום לקנאה שתביא לשנאה, לכן מכאן נובעת ההלכה שעשו שונא ליעקב, כי עשו אינו מוכן שיעקב יחיה חיים רוחניים וגשמיים יחדיו.

כמו כן אדם גשמי אינו סובל אדם רוחני שחי כמוהו. כשישנה הפרדה בין האיש הגשמי – בגשמיות, לבין האיש הרוחני – ברוחניות, אין שום קנאה, אבל כשאדם רוחני מצליח גם בגשמיות, זה יוצר קנאה ושנאה. וכך דרשו חז"ל (שבת פט ע"ב) על הר סיני, מדוע שמו "סיני"? – מכיון ששם ירדה שנאה לישראל, ע"כ. על ידי התורה שעם ישראל קיבל, מצפים ממנו שיהיה העם הנבחר, המוסרי והרוחני, וכשעם ישראל מצליח בגשמיות באה קנאה ושנאה, ואם חס וחלילה יהודי נתפס בקלקלתו זה עושה רעש הרבה יותר גדול מאשר סתם אדם.

לכן כשישנה הפרדה, לא רק שעשו אינו שונא ליעקב, אלא עוד עוזר לו ותומך בו. לכן מצד אחד אמר רבי שמעון בר יוחאי: בזמן שעושים רצונו של מקום, שכל העם הוא רוחני ועוסק בתורה, אזי מלאכתם נעשית בידי אחרים. אבל כשאינם עושי רצונו של מקום ועוסקים בגשמיות, שעל ידי זה הם נכנסים לתחומו של עשו, אז הלכה היא שעשו שונא ליעקב.

בכל הדורות אנו רואים שבזמן שיהודי מנסה להדמות לגוי, להיכנס לתחומו ולהתחרות עמו, נוצרת קנאה ושנאה. ובכל דור ודור לצערנו הרב מזכירים לנו היכן מקומנו וכן גם ראינו מצב דומה בשיעבוד מצרים מי שלמד תורה בעיר הכוהנים לא ניפגע מהשיעבוד כי לא יתערב בחיים הגשמים של המצרים.

אכן גם כלפי יצחק רואים התנהגות דומה. כשהגיע לגרר לאחר המעשה עם אשתו רבקה, מכריז אבימלך: "הנוגע באיש הזה ובאתו מות יומת" (בראשית, תולדות כו, יא). לאחר שיצחק העשיר אומר לו אבימלך עצמו: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" (שם, טז). ואמרו במדרש הגדול: נרמז לו בשני ממי"ם – שהוא עצום בעולם הזה ולעולם הבא, ע"כ (וכן בתנחומא קרח אות יב, במדבר רבה יח, כא). אומרים ליצחק: כל זמן שהיית בשלך ולא התעשרת, לא היתה קנאה. אבל לאחר שזכית למאה שערים והתעשרת, קבלת גם את העולם הזה, יצרת קנאה שהביאה לידי שנאה, לכן "לך מעמנו".

אך בסופו של דבר, כשראו שהם מתברכים בזכותו של היהודי-יצחק אבימלך ברוב חוצפתו קורא לו לכרות ברית, ואומר לו: "כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום" (בראשית, תולדות כו, כט). ואמרו בבראשית רבה (סד. י): לא די שלא לך רעה, אלא "ונשלחך בשלום". משל לארי שנתחב עצם בגרונו ולא מצא חיה שיוציאו, מצא הקורא: (=חסידה) שצווארו ארוך, אמר לו: תן לי שכרי ואני אוציאנו. אמר לו: אני אתן לך כרצונך, הכניס צוארו והוציאו. אמר לו: תן שכרי, אמר לו: לא די שנכנסת בפי ויצאת בשלום?! ע"כ. כך אמרו ליצחק: לא די ששלחנו אותך בשלום, האם לא מגיע לנו פרס על כך?! עשינו

כך היא שנאת ישראל לדורותיה. בזמן שיעקב מתעשר ומצליח ונכנס כביכול לתחומו של עשו, אזי הלכה היא שעשו שונא ליעקב, ואומרים ליעקב במקרה הטוב: "לך מעמנו". וכשרואים שההצלחה הגיעה בזכות יעקב, אז כל גוי מחפש את היהודי שלו. אבל אם העם היהודי היה עושה רצונו של מקום ועוסק בתורה, היינו זוכים לאהבה מן הגויים עד כדי כך שמלאכתן נעשית בידי אחרים. (אור חדש)

משל למה הדבר דומה לבן של מלך שיצא לרחובות והלך אחרי אביו המלך כולם ראו את המלך ובנו המהודר והשויצר ואף אחד לא העיז לפצות את פיו כי יראת המלך על הציבור. פעם אחת יצא הבן של המלך לרחוב ללא המלך בגאוה ועוז והדר, ואף אחד לא הכיר אותו והגאוה שלו הרגיזה את הציבור והחלו להכות בו מכות נמרצות עד שברח לאביו בבכי גדול וצעק מה חטאתי שהרביצו לי. אמר לו המלך אל תבוא אלי בטענות אני אמרתי לך לא לצאת לרחוב בלעדי שאתה איתי יראת המלך על הציבור והם מפחדים ומכבדים אותך, אך שאתה לבד אין הם מפחדים ומכבדים אלא נהפוך הוא התדמית שלך מרגיזה אותם מאש ע"כ. הנמשל יהודי הוא בן של מלך מלכי המלכים הקב"ה ברגע שאנחנו הולכים עם המלך אף אומה לא יכולה להזיק לנו כי יראת המלך עליהם. "ויראו כל עמי הארץ כי שם השם חקוק עליך ויראו מימך". אך שאנחנו רוצים להיות מציאות אחרת מימנו יתברך ומסתובבים ככיבשה בין שבעים זאבים אז עם ישראל סובל וטועם את טעם הגלות.

ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשיו (תולדות כז-כב)

מדרש בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשיו שולטות בכם.

ומקשים המפרשים והלוא לא נאמר בפסוק "ואין הידים ידי עשיו" כי אם "והידים ידי עשיו" כלומר אפילו כשהקול קול יעקב גם אז "הידים ידי עשיו?" אך נאמר "הקל" חסר ו' ופרושו נעשה קל, כלומר כאשר מורגשת חולשה והקלה בקול יעקב שהוא חסר, אזי שולטות בו "הידים ידי עשיו". ואילו כאשר קול יעקב הוא מלא ללא חולשה והקלה אזי אין ידי עשיו שולטות בו. (הגאון מוילנא)