פרשת וישלח

ומכאן למדים שאדם לא ישים כל מה שיש לו במקו אחד, שמא יבוא אחד שנודע לו על כך ויקח כל רכושו ויניחנו עני. וכן אל ישקיע אדם כל ממונו בעסק אחד, כי הוא עלול להתמוטט. אלא ישים קצת בכל מקום שאם יארע שבר בסחורה אחת, יוכל להתקיים ע"י השניה ויעקב נתכונן לשלשה דברים לדורון, ששלח לו מתנות כדי לסמא את עיניו שע"י השוחד מתקנים אצלם הרבה דברים. לתפילה שביקש מאת הקב"ה שיצילנו מידו ולמלחמה להלחם עמו בכל מאמצי כוחו לנצחו.

ומעשה היה ברבי חייא ורבי יוסי שהיו מהלכים בדרך, וראו אדם שבא כנגדם. והיה מעוטף בטלית ותפילין ותחת בגדיו היה מזוין במגינים ובשאר מיני זיין. אמר רבי חייא אדם זה הוא אחד משנים או שהוא יהודי כשר שאינו הולך פסיעה אחת בלי מצות, או שעושה כן כדי להטעות את הבריות. הוכיחו רבי יוסי ואמר המשנה אומרת והוי דן את כל האדם לכף זכות ומסורת בידינו שהאדם היוצא לדרך מתכונן לשלשה דברים, לדורון לתפילה ולמלחמה, ולמדנו כן מיעקב אבינו שהתכונן לשלושה דברים אלו כשעמד לצאת לדרכו ואם כן אפשר לומר שגם יהודי זה עשה שלשת הדברים הוא התעטף בטלית ותפילין שהם הכנה לתפילה והוא מזוין כדי להלחם, אם יהיה הכרח בכך כשהתקבו אליו נתנו לו שלום ולא החזיר להם שלום אמר ר’ חייא משמע שאין לו אחת מן הכונות האלה. שהרי אם לדורון אין לך דורון כמו שאילת שלום אמר רבי יוסי יתכן שהוא שקוע בתפילתו או בתורתו והיה אסור לו להפסיק הלכו השלשה יחדיו ולא דבר אדם זה כלום אח"כ התרחקו ממנו רבי חייא ורבי יוסי והתחילו לעסוק בתורה יחד. נתקרב אליהם אותו אדם ואמר להם שלום עליכם אמר להם האם חשדתני כשנתתם לי שלום ולא החזרתי לכם שלום. אמר ר’ יוסי, היינו חושבים שמא עסוק אתה בתפילה או בתורה אמר להם הקב"ה ידון אותכם לכף זכות. אבל דעו שיום אחד הייתי מהלך בדרך ופגשתי באדם ונתתי לו שלום. והוא היה לסטים ועמד להלחם עמי והיה לי צער הרבה עד שנצלתי מידו. ומאז קבלתי על עצמי שלא ליתן שלום לשום אדם אא"כ אני מכיר אותו כי לאדם רע אסור ליתן שלום. וכן אומר הכתוב אין שלום אמר ה’ לרשעים (ישעיה מח) ולכן לא החזרתי לכם שלום, שלא ידעתי מה טיבכם אח"כ דיבר עמהם בסתרי תורה והתענג על תורתם. והוא זיין אותם בכלי זיין טובים מבפנים והלביש להם בגדים על גבי כלי זיינם שלא יכירו אותם.

קטנתי מכל החסדים (וישלח לב-יא)

נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי (רש"י)

יעקב אבינו, בחיר האבות, שהבטיחו הקב"ה "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" אפילו הכי פחד ואמר "קטונתי מכל החסדים". ומדוע? שמא יגרום החטא (ברכות ד) לפיכך הקדים תפילה לצרה.

ועיקר התשובה שיסכים בדעתו שלא ישוב עוד לכיסלה, שאם לאו הרי הוא כטובל ושרץ בידו, ואמרו רז"ל (ברכות לד.): מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. שמעלת בעל התשובה גדולה יותר ממעלת הצדיק הגמור, שזה טעם טעם החטא ואפילו הכי פירש ממנו. לא כן הצדיק גמור שלא טעם טעם חטא מימיו. והעיקר הוא לקבוע עיתים לתורה בכל זמן שהוא פנוי, שאמרו רז"ל (סנהדרין ז.): תחילת דינו של אדם - "קבעת עיתים לתורה?" שעל ידי עסק התורה ידע מהו האסור ומהו המותר, וכך יפסיד שכרו בעולם הבא ולא ידע מה לקחת איתו לדרך הברוכה.

משל למלך שהמליכוהו אנשי המדינה בעיר אחת, והיה אצלם חוק שלא ימלוך עליהם אלא שנה אחת, והמלך הסכל לא ידע מזה העניין. ומיד שמלך הגדיל מעשיו בבנין ארמונות, והיה כונס ממון הרבה. ואחר שנה פתאום הורידוהו מעל כסא המלוכה. והניח מקומו וארצו. ותיכף הלך בפחי נפש, ויצעק צעקה גדולה ואמר: יותר טוב שלא מלך ממה שמלך עכשיו. וירד לשאול תחתית בלי אף פרוטה.

המלך החדש שהיה לו שכל בקודקודו כשהמליכוהו לא עשה כן אלא תמיד היתה מחשבתו להשגיח על ביתו הראשון, והיה בעת ממלכתו, שולח ממון הרבה ביד אוהביו ואמר להם שיבנו שם בית ושלח פועליו לחרוש שדותיו, וכאשר השלים זמנו הלך לו בשמחה ובששון לארצו, ששם מחכה לו כל הממון שצבר בזמן היותו מלך. ויצאו לקראתו כל בני עירו ויקבלוהו בשמחה וישב כמלך בגדוד בכבוד ובמנוחה.

הנמשל הוא: האדם בא לעולם הזה, והולך אחר יצרו, מקבץ ממון ובונה לו חדרים וחומריות, וחושב שהוא מלך בעולם הזה, ואינו מסתכל על אחריתו שסופו לעזוב הכל וילך לו דרך בית הקברות ועל כתף ישאוהו, לא כן האיש אשר יש לו מוח בקודקודו, מוציא כל ימיו ושנותיו בעבודת אלוקי השמים ובלימוד התורה ובעשיית מצוות, הבונה בשמים עליותיו, ועושה צדקות וגונז למעלה מקום שאין היד שולטת בו. וכמו אותו השר ששאל אותו המלך: כמה ממון יש לך? ואמר: בחיי ראש המלך שאין לי אלא אלף זהובים. אז כעס המלך ואמר: אתה חייב מיתה! שנשבעת לשקר בחיי המלך, שהרי מפורסם שיש לך יותר מחמישים אלף זהובים. והשיב לו: זה אינו שלי, שאני עוזב לאחרים, ומה שהוא שלי באמת אינו אלא אלף שכך נתתי לצדקה, ואז הודה לו המלך שנאמר והלך לפניך צידקך. (אור דניאל)

קטנתי מכל החסדים (וישלח לב-יא)

נתמעטו זכויותי על ידי החסדים שעשיתי עמי (רש"י)

מחסן ובו חביות יין רבות היו, לרב הונא. באחד הימים באו אנשים והודיעו לו, כי מחסנו עומד להתמוטט, ויש סכנה שהין שבחביות ישפך, והנזק עצום יהיה. חש רב הונא אל המחסן, לפנות מתוכו את החביות ולהציל את רכושו. ואולם, חשש רב הונא כי בעת שיפנו החביות יקרסו הקירות והמחסן יתמוטט. והנה הבחין כי רב אדא בר אהבה, מגדולי אותו הדור, מהלך לו בקרבת מקום. בטוח היה רב הונא כי אם רב אדא יעמוד בסמוך למחסן לא יתמוטט הבית בזכותו. מה עשה אפוא? נגש אל רב אדא והחל משוחח עמו בדברי תורה. שיחתם נתמשכה זמן רב, ובינתים פינו פועליו של רב הונא את המחסן.

לאחר עבודה מאומצת הוצאו כל חביות היין מן המחסן. או אז נפרד רב הונא לשלום מרב אדא בר אהבה. ברגע בו פנה רב אדא לדרכו התמוטט הבית וקירותיו קרסו תחתם.

רב אדא, ששהה עדיין בקרבת מקום, הבין את מעשהו של רב הונא, והקפיד על כך רב אדא לא חשש מן הנזק שהמפולת עלולה היתה לגרום לו, הקפדתו היתה משום שחשש כי נתמעטו זכויותיו בשל הנס שנעשה לו. כפי שאמר יעקב אבינו: קטנתי מכל החסדים" (מסכת תענית דף כ’).

שכח פכים קטנים וחזר עליהם (רש"י) א"ר אלעזר: נשתייר על פכים קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם לפי שאין פושטים ידיהם בגזל (גמ’ חולין צא.).

יעקב אבינו ידע להעריך על כל מה שהוא עמל עליו. על כן הכיר בחשיבות של כל ממון שזכה לקבל מהקב"ה, גם פכים קטנים אין לזלזל בהם, הרי נתקבלו מהקב"ה, וכשהמלך נותן מתנה, אפילו פעוטה, יש להעריכה מצד חשיבותה.

על כן כל ממון ובעיקר ממון הזולת אל לנו ח"ו לזלזל בהם. איסור גזל הוא מן העבירות החמורות שבין אדם לחברו. והגזל היא מצווה שכלית אף אם לא נצטווינו עליה היינו נזהרים בה.

במשנה באבות (ב, יז) נאמר: "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". התנא מזהירנו שבמצוות שבין אדם לחברו על האדם לדקדק כבממון שלו. וזהו גם היסוד לקיום המצוות שבין אדם למקום.

צדיקים אינם פושטים ידיהם בגזל וכמובן נזהרים מאוד בשמירה ובהקפדה על ממון הזולת. ומי שלא נזהר בממון חברו לא יינקה מיום הדין.

מעשה נפלא מובא בספר "מורשת אבות" שסיפר רבנו לאפיאן זצ"ל על רבי חיים מוולוז’ין זצ"ל בעל המעשה: אחד הבחורים המצוינים מישיבת "עץ חיים" בוולוז’ין חלה, בהיותו נזקק לטיפול, ארז חבילותיו ונסע לבית הוריו. אחד מחבריו בישיבה נתלווה אליו לכל הדרך. לעת ערב הגיעו לאיזו עיירה והחליטו ללון שם באכסניה. בבוקר נקב בעה"ב את סכום התשלום. מנה הבחור החולה את כספו וראה כי חסר לו מהסכום שבע פרוטות. בעל הכסנייה הצהיר כי הוא מאמין לו שבהזדמנות יפרע לו את החוב הקטן. משם המשיכו בדרכם, עד שהגיעו לבית הורי החולה. כאן נפרד החבר מהחולה באיחולי רפואה שלמה במהרה.

לפני שנפרד זכר החולה את החוב, נתן ביד החבר סך שבע פרוטות וביקשו כי בחזרה לישיבה לא ישכח לשלם לבעל האכסניה. הלה הבטיחו לפרוע את החוב ונפרדו לשלום. בנתיים התגברה מחלתו של הבחור ולאחר זמן קצר שבק חיים לכל חי. כשהגיעה הבשורה המעציבה לישיבה ספדוהו ובכו עליו, כי עתיד היה להיות אחד ממאורי הדור.

נהוג היה בישיבת וולוז’ין, כי כל עשרים וארבע שעות היממה, לא פסק קול התורה בהיכל הישיבה, והיו המשמרות מתחלפות במשך כל היממה.

באחד הימים כשרבי חיים הסתובב במסדרוני הישיבה לאחר חצות הלילה, משקיף, משגיח ומעודד את שקידת התורה בהיכל הישיבה, והנה רואה הוא לתדהמתו עין בעין את הבחור הנפטר צועד לקראתו! רבי חיים לא נבהל, ושאל את הבחור: מה נשמע בדינך למעלה? כאן גילה לו הבחור הנפטר, כי בהגיעו לפני בי"ד של מעלה, והחלו לערוך זכויותיו מול חובותיו, התברר כי הינו זך ונקי מכל חטא ועוון. בחור זה היה אחד המצויינים בתורתו ויראתו ומעט עוונות היו לו "שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ונפסק דינו להיכנס ישר לגן עדן.

והנה בהגיעו לשערי הגן, התייצב השטן, חסם את הכניסה בפניו וזעק כי לא ייתן לו להיכנס, היות ועוון גזל בידו. השטן גילה כי אותו בחור עזב את העולם הזה בהשאירו חוב של שבע פרוטות לבעל האכסניה, ואף כי אינו אשם בעוולה זו, מכיוון שמסר לחברו את הפרוטות ועשה אותו שליח לפרוע את החוב, העיקר הוא שבעל האכסניה נשאר חסר שבע פרוטות, וכי הוא לא ויתר עליהם, אלא האמין שיפרע לו.

עניין זה העסיק את בי"ד של מעלה והחליטו, היות ומצד אחד אין הבחור אשם כלל וכלל, כי עשה את כל מה שבאפשרותו לעשות. אך מאידך גיסא, נשאר בעל האכסניה עשוק שבע פרוטות, לכן, באופן יוצא מן הכלל, ניתנת רשות לבחור הנפטר להיראות כאדם חי, ולהיפגש עם רבו לבקשו לסדר את תשלום החוב. כל אלו דברי הבחור הנפטר אשר סיפר באוזני רבי חיים.

רבי חיים הבטיחו שיסדר העניין ולפתע נעלם הבחור, חלף ואיננו. רבי חיים קרא לחבר והלה אישר כי אכן קיבל את הפרוטות לפורעם, והצטער מאוד ששכח עד עכשיו מתשלום פעוט זה. הוא נסע שוב לבעל האכסניה ופרע לו את החוב ומאז לא נראה יותר הנפטר, כי הגיע למנוחתו בגנזי מרומים.

רבותינו ידעו להקפיד אף על פכים קטנים כפי שנזהר בכך יעקב אבינו. ולא רק מצד ערכם הממוני אלא בעיקר מצד ההכרה שזה ממון שניתן מהקב"ה, ההקפדה אצל רבותינו הייתה כה גדולה שהכירו בערך "דין פרוטה כדין מאה" ובעיקר כאשר מדובר בממון הזולת. (אור דניאל).

ידוע שכאשר נפגשו יעקב ועשיו חיבקו זה את זה, ונשקו זה לזה, והיו שניהם בוכים, כל מי שהיה רואה אותם במעמד זה היה יכול לחשוב שאהבה גדול יש ביניהם, אבל האמת היה שעשיו גם באותה שעה היה שונא את יעקב שנאה גדולה והבכי שבכה עשיו היה עבור שנפלו שיניו שניסה לנשוך את צוואר יעקב שנהיה קשה כשיש ויעקב בכה כי חשש ואמר: מכיוון שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה, אולי עתה הגיעה עת שעשיו וקבל שכרו, לכן חשש יעקב מזה והיה בוכה, ולזה כתוב ויבוא יעקב שלם.

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה כמו מעשה שהיה ביהודי עשיר מאוד שהיה לו גינות ופרדסים, צאן ובקר, והיו לו שני בנים, והיו מעשיו מקולקלים עד למאוד, והיה כופר גדול בתורה, ושמו יחזקאל לוי. באותה העיר היה קצב יהודי והיה ידוע שהוא צדיק גדול ובעל מידות טובות, וגם שמו היה יחזקאל לוי, ופרצופו גם היה דומה ליחזקאל לוי העשיר, וגם היו שוים בקומתם עד שלא היתה אפשרות להבחין בין זה לזה רק בלבושיהם, כי העשיר היה לבוש תמיד בגדי משי ורקמה והקצב היה לבוש בגדי הדיוט.

פעם אחת בימות הקיץ הלך העשיר לבקר את פרדסו הנמצא מחוץ לעיר, וימצא בין שני פרדסים יהודי שוכב מת, נכמרו רחמיו ויקחהו על כתפו עד שהוציאו מחוץ לפרדסים. זו היתה פעם ראשונה ששימש העשיר הזה בתור סבל נושא על כתפו, וכשוציאו החוצה ליד הכביש, עברו משם גויים עם חמוריהם, וישכור חמור אחד, וישם עליו את המת, ויביאהו לעיר, וימסרהו בידי החברה קדישא. ויהי כאשר שמע רב העיר את הדבר הזה, שלח את שמשו לקרוא לו כדי לדבר על ליבו שמא ישוב בתשובה, כי אמר הרב יש בכח מצווה רמה זו לקרבו לדרך הטובה, אבל בהגיע שמש הרב אל העשיר הזה, לא די בזה שלא הלך אל הרב, אלא גם הרבה בחרופים וגדופים כלפי הרב לומדי התורה. ויהי כשמוע הרב את אשר עשה העשיר נדהו ברבים, וכששמעו כולם שהרב נדהו התרחקו כולם ממנו, ולא היו מסתכלים עליו. ויהי בראות העשיר כך, לקח את אשתו ובניו לכפר אחד של נוצרים, בריחוק שלוש שעות מהעיר והתיישב שם.

ויהי באחד הימים וישכב העשיר לישון את שנת הצהרים, ופתאום צעק צעקה גדולה ונפל על הארץ ומת. ולא ידעו בניו מה לעשות לו, כי ישראל אינם מקבלים אותו לקבורה, והנוצרים גם אינם מקבלים אותו, והישמעאלים לא כל שכן, אז ישבו שני האחים להתיעץ מה לעשות, ופתאום רבו שיחזקאל לוי הקצב בא לאותו כפר כדי לקנות צאן ובקר, וישמחו שמחה גדולה, אז קרא לו האח הגדול ויאמר לו שיש לו כמה שורים למכירה, ובינתיים ישבו בקפה כדי לגמור את המחיר ביניהם, ויביאו לפני כוס קפה ויתנו בתוך הקפה מין סם שנה. ויהי כאשר גמר הקצב לשתות את הקפה תכף נפל מעל הכסא ולא ידע מה נעשה איתו. אז לקחוהו האחים לביתם, ויסירו ממנו את בגדיו וילבישו את אביהם בבגדיו עם הכסף והניירות שנמצאו בארנקו של הקצב, ויקראו לנוצרי אחד ויתנו לו ממון רב וירכיבוהו על חמור כדי שיוליכו לרחוב היהודים ויאמר שמצאהו באמצע הדרך. וילך הגוי לרחוב היהודים, וכשראוהו היהודים חשבו באמת שזה יחזקאל הקצב, ותכף כמה מאנשי העיר קרעו את בגדיהם בידם שהוא אדם כשר, צדיק וישר, ויעשו לו הספד גדול, ורב העיר הספיד אותו הספד הראוי ליחזקאל לוי הקצב ויקברוהו במקום הראוי לו.

ובינתיים יחזקאל לוי הקצב האמיתי שנפלה עליו תרדמה גדולה על ידי הסם החזק המרדים לא פחות מכ"ד שעות, לא הרגיש כלל מה שנעשה עימו ונחשב כמת. אז הלבישו תכריכים יפים, ובהתחלת הלילה הרכיבוהו על החמור והביאוהו לבית הקברות של ישראל אשר היה חוץ לעיר ויעזבובו על מצבה אחת ויברחו על נפשם, ויהי בחצי הלילה, מרוב הקור פג יינו והקיץ משנתו, והנה הוא רואה את עצמו עטוף כולו לבן, ונמצא בבית הקברות, ויאחזהו פחד גדול ויקם בזריזות ויברח וילך לביתו. ובאותה שעה הלכו בני הבית לישון לאחר שערכו לימוד לכבוד הנפטר. וידפוק על הדלת שיפתחו לו, ותפתח אשתו את החלון ותרא אדם לבוש בתכריכין צועק ואומר: פתחי לי את הדלת מהר כי אני מתקרר בחוץ, התחילה אשתו לצעוק לך מכאן לך מכאן. ובינתיים נעורו השכנים וכל אחד מהם היה מסתכל מחלונו לראות את הפלא הזה שהאדם אשר קברוהו אתמול בא בחזרה לביתו. ויאמרו לו השכנים, שבלילה לא מדברים עם המתים ושילך עתה אצל הרב עד שיאיר היום. וילך אצל הרב, ובאותה שעה הרב גמר את התקון חצות, וידפוק יחזקאל על הדלת, יצא השמש לפתוח לו, ויהי בראות השמש שעומד לפניו אדם כרוך בתכריכים, נבהל וסגר את הדלת והחל לדבר עמו מאחורי הדלת, וישאלהו מי אתה? ויאמר לו אני יחזקאל הקצב, וישאלו מהיכן באת? ויענהו מבית החיים. כשמוע השמש את דבריו, הלך אל הרב ואמר לו שיסתכל מהחלון ויראה את המת שקברוהו, עומד בחוץ ודורש שיפתחו לו כדי שיכנס. ויסתכל הרב מן החלון והנה עומד לפני אדם כרוך בתכריכים ומתחנן ואומר: תרחמו עלי, תרחמו עלי, אני מתקרר בחוץ ובטני כואבת לי, פתחו לי את הדלת. אמר לו הרב: הנה נשאר עוד שעות אחדות עד שיאיר היום, ועתה תלך לעזרת נשים של בית הכנסת הגדול, שם יש כרית ושמיכות ותישן שם, ומחר נראה מה אתך. ויתפלא הרב מאוד על הדבר,כי איך יכול להיות אדם שנקבר אתמול ועשו לויה גדולה והספידוהו וכולם הצטערו עליו, יחזור עתה מבית הקברות? והנה המת המדומה הלך לעזרת נשים והתכסה שם במה שהיה, והיה בוכה כי לא ידע מה נעשה עמו, והנה בהשכמה בא השמש לבית הכנסת ועוד לפני שיכנס שמע אחד שקורא ואומר לו: אברהם, אברהם, אם יש לך כוס מים חמים תביא לי. ובהסתכלו לראות מי הוא הקורא לו, וירא והנה עומד לפניו אדם כולו עטוף לבן, ויפחד מאוד ויצא לחוץ ויצעק לשכנים שיבואו, ויקומו השכנים והתחילו לדבר ביניהם על הענין, שמת אחד ברח מבית החיים ונמצא בעזרת נשים, ונעשה בהלה גדולה בכל העיר, וכולם פוחדים להתקרב אליו, בסוף ניגשו אליו שני בחורים ונרות בידם וישאלוהו מי הוא? ויען שהוא יחזקאל לוי הקצב, והוא בא מבית החיים. וישאלוהו איך ברחת? אמר להם איני יודע. ויאמר להם תרחמו עלי כי כואבת לי הבטן ואני מתקרר מאוד, תכף הביאו לו כוס תה ובגדים, והניחוהו עד שיאיר היום.

ויהי בהאיר היום, שלח הרב ויקרא לחברה קדישא, ויאמר להם שילכו לראות אם הקבר פתוח, וילכו לשם ויראו שהכל בסדר. אז הרב הבין שנעשתה פה איזה תחבולה, ציוה להמתין עד שתתישב דעתו. וכאשר נתישבה דעתו סיפר להם שהיה בכפר פלוני. בניו של העשיר נתנו לו משקה ומאז אינו יודע מה נעשה עימו. אז ישבו בית דין של העיר וחקרו ודרשו ומצאו את האמת ואמרו: מכיוון שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שום בריה, וידעו שהעשיר הזה פעם טרח בקבורת מת אחד, לכן קיבל עתה את שכרו בזה שזכה להקבר בקבר ישראל. עד כאן המעשה. (אהבת חיים) זה מה שנאמר מידה כנגד מידה לא בטלה.

גודל מעלתה של דינה אף על פי שהיא נקבה ואף על פי שראה אותה בנו של נשיא הארץ, בכל זאת לא נטתה ליבה אליו, כי ראינו שנחשב לה לעינוי ככתוב וישכב אותה ויענה, ועוד כתוב ותדבק נפשו, ולא נפשה חס ושלום, ויאהב את הנערה אבל היא לא אהבתהו ולכן הוצרך לדבר עמה דברי פיתוי כמו שכתוב וידבר על לב הנערה. ועם כל זאת היא מאסה בו, ועוד למדנו ממעשה דינה שהשבטים סכנו עצמם בזה שהלכו להרוג את כל בני העיר שכם, ולא חשבו לזה שיבואו הכנענים ושאר האומות לכלותם, והכל כדי שלא תהיה חרפה בישראל, אבל לא כן אומות העולם וערב רב מזרע עמלק בישראל, אשר הם משוכם אחרי הנאוף ואחר כל התאוות הרעות, כמו שכתוב אחרי שעשו את העגל קמו לצחק (עין מה שפרש רש"י שם).

ומעשה נורא היה בין שני גאוני עולם הרב רבי יבא ז"ל והרב ר' פנחס שהיה וכוח ביניהם. ר' יבא אמר לרבי פנחס הנה בעוונותינו הרבים הרבה אנשים מדברים בבית הכנסת ובשעת התפילה, וזה אחד מהדברים המעכבים את הגאולה, מה נעשה לתקן את הפרצה הזאת? אמר לו רבי פנחס, יש אסור יותר גדול מזה שבאותו הזמן היו בנות ישראל הולכות אצל השרים הגדולים של אומות העולם למכור להם עופות, דגים וכיוצא, כי כך היה המנהג באותה העיר, והיה חושש רבי פנחס שלא יבואו לידי יחוד. וכל אחד מהם היה עומד בדעתו שמה שהוא אומר זה האסור היותר גדול, ויסכימו לפתוח חומש אחד ולראות מה כתוב בו וזה יוכיח להם עם מי הצדק, והנה היה על השולחן חומש בראשית, ויפתחוהו, ויפתח להם בדיוק פסוק זה, הכזונה יעשה את אחותנו? ונמצא שרבי פנחס צדק. אז אמר לו רבי יבא תראה מה שתרגם יהונתן על פסוק זה והוא מתאמרת בכנשתהין דישראל, ערלאין סאיבו ברת דיעקב, וצדקו דברי שניהם למדנו ממעשה זה שהדבור בבית הכנסת חשוב כזנות חס ושלום ולכן צריכים אנו לשים לבנו ולהתנהג בצניעות ובשתיקה בהיותנו בבית הכנסת, ושיהיה לנו אמונה גדולה בה', ולא לעשות משא ומתן בבית הכנסת, ועל ידי זה ודאי שמן השמים יסיעונו שנמצא פרנסתנו ברווח מכיון שאנו מכבדים את בית הכנסת ולא מדברים בבית הכנסת על משא ומתן (אהבת חיים)

כך הם חכמנו כל דבריהם אמת וצדק מה שניקרא אלו דברי אלוקים חיים ואלו דברי אלוקים חיים.

האמורא רבה בר חנא, בנו של רב הונא, זכה ולמד תורה אצל רב, והיה תלמידו. לימים התעלה בר חנא והיה הדין בסורא.

מלבד גדלותו בתורה היה מוכתר במדות טובות, עניו גדול היה עד שהיה קורא לרבה בר נחמן שהיה קטן ממנו "רבנו" (חולין קי"א) ולא לחנם בקש רבא שיגיע למדרגת ענותנותו של רבא בר חנא ולא יכול היה להגיע. (מו"ק כ"ח).

עשיר גדול היה רבה בר חנא יום אחד הזמין אליו שני סבלים ובקשם העבירו לי חבית יין זו אל ביתי ואשלם לכם שכרכם.

בימים ההם היו חביות יין עשויות מחרס שהוא חומר שביר.

התבוננו הסבלים בחבית ואמרו: אל דאגה, נעביר אותה שלמה, הן סבלים אנו ורגילים במלאכה זו.

הרימו הסבלים את החבית על כתפיהם ויצאו לדרכם, אחד הלך בראש וחברו אחריו. לפתע מעדה רגלו של אחד הסבלים, החבית נשמטה מעל כתפו נפלה ונשברה, והיין הטוב נגר ארצה ונספג בעפר הארץ.

עמדו הסבלים נדהמים והסתכלו ביאוש בשברי החבית, מה יעשו עתה? הן הבטיחו להעביר את החבית אל ביתו של רבה, והנה נשברה לרסיסים!

מדוכאים ומבישים הלכו הסבלים אל ביתו של רבה לספר לו מה קרה, הקפיד עליהם רבה: "לא נזהרתם כראוי", אמר להם בחומרה, "עליכם לשלם לי את מלוא הכסף".

אמרו לו "כסף אין לנו, סבלים פשוטים אנו, מנין נשלם לך?"

"היין היה יקר מאד!" אמר רבה. "אם אין לכם כסף, עליכם לשם בבגדיכם.

נטל מהם רבה את מעיליהם ושלחם מעל פניו.

"מה נעשה?" אמרו איש לרעהו "נלך לבית דינו של רב, והוא בחכמתו ידין את דיננו".

בבואם לפני רב וסיפרו לו את המעשה, הזמין רב את רבה ושמע משני הצדדים איך היה המעשה, ורק אחר שהבין את מה שקרה פנה אל רבה ואמר: "החזר להם את מעיליהם!"

התפלא רבה ושאל: "האמנם כך הוא הדין? האם חייב אני לותר להם" והלא גרמו לי נזק רב!"

"אכן", ענה לו רב "אמנם על פי הדין יכול אתה לדרוש מהם תשלום הנזק, אבל בן תורה וחכם כמוך חייב לנהוג לפנים משורת הדין וצריך לותר לבעל הדין. הן רואה אתה שאינם יכולים לשלם, ואם תטול מהם את מעיליהם, מה ילבשו בקור?" זכור שכתוב בספר משלי "למען תלך בדרך טובים"... "לפנים משורת הדין".

שמע זאת רבה והחזיר לסבלים את מעיליהם. אבל הללו עמדו במקומם ולא זזו. שאלה אותם רב "הרי קבלתם את מעיליכם, ומה לכם עוד?"

השיבו לו: "עניים אנחנו טרחנו כל היום וקיונו להרויח מעט כסף כדי לקנות אוכל. כולנו רעבים מאוד ואין לנו מאומה לאכול".

אמר רב לרבה: "שלם להם את שכרם!"

התפלא רבה עוד יותר ושאל: "האמנם הדין הוא כך? לא די שותרתי להם על תשלום הנזק והחזרתי להם את מעיליהם, עוד חייב אני לשלם להם שכר על עבודה שלא הועילה לי כלום אלא עוד גרמה לי נזק רב?!"

ענה רב: "אכן, גם אם מצד הדין אינך חייב לשלם שכרם הרי אין אתה פטור מלרחם עליהם מסכנים הם, עבדו עבודה קשה וחיכו לשכר כדי להשביע רעבונם. התשלחם ריקם? בפסוק שאמרתי לעיל נאמר גם "וארחות צדיקים תשמור" דרכם של צדיקים לרחם על הבריות".

שמע רבה ושלם לסבלים גם את שכרם. (613 סיפורים על התרי"ג)

שמעון ולוי חרה להם על אשר טימאו את אחותם, וכן לא יעשה, והגיעו לכלל כעס, ובגלל מעשה זה קילל יעקב אבינו את כעסם, וכמו שמצינו בפרשת ויחי: "ארור אפם כי עז" משום שהכעס היא מידה מגונה, ששרשה טמון במידת הגאוה, והאדם חושב שהכל שלו, וכן תלוי הדבר באמונה, משום שאם אדם מאמין באמונה שלמה, שהכל משמים, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מסכימים מלמעלה (חולין ז) בזה נח כעסו, הכעס נובע מחסרון התבוננות, ופורץ מהאדם מתוך רגש זמני הבוער בקרבו, ושלמה המלך כתב בספרו קהלת (פרק ז) "כי כעס בחיק כסילים ינוח", שכן אדם חכם כעסו מועט, והרמב"ם (פרק ב' מהלכות דעות הלכה ב') פסק שבמידת הכעס צריך ללכת עד הקצה האחרון, שלא יכעס על כלום, ולא יהיה בזה אמצע, כמו בשאר המידות.

רבותינו כתבו בגמרא מסכת שבת (קה) על הפסוק: "לא יהיה בך אל זר" מהו אל זר, שבקרב האדם הוי אומר, זה הכעס, ורבנו האר"י זכרונו לברכה הוסיף עליו את הפסוק: "טורף נפשו באפו".

הכעס מזיק לאדם ולסביבתו, אך בעיקר מקלקל לאדם עצמו, ובעי מוסר המשילו את הכעס לקומקום רותח שגולש, הרי קודם גולשים המים על הקומקום עצמו, ואחר כך נשפכים על הכיריים והרצפה, אותו דבר בעניין הכעס, מי שסובל ראשון, זה האדם הכעסן, וגם חבריו ניזוקים בסיבת כעסו, והזהירונו בגמרא ברכות (כט). "לא תרתח ולא תחטא", ועוד המשילו זאת לאדם ששברו לו צלחת, או הכוהו, והולך וממיר דתו לעבודת כוכבים, הרי שלא יצדק הדבר. והכועס דינו כעובד עבודה זרה. וצריך האדם לשאול את עצמו, האם בגלל סיבה זו או אחרת כדאי להמיר את דתי? או לא! ואז בודאי ימנע מהכעס.

מספרים על הגאון הצדיק בעל הצמח צדק מלובביטש זכותו יגן עלינו אמן, שהיה סבלן גדול, ומעולם לא כעס, וכשהיה נצרך לכעוס אמר לסובבים אותו, שכעס דינו כעבודה זרה ממש, והרי להתיר עבודה זרה צריכים ללמוד את ההלכות היטב בטור ובבית יוסף ושולחן ערוך ונו"כ, ומיד היה יושב ללמוד, עד שפג כעסו ולא הקפיד כלל.

מעשה נפלא בהרבי הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זכותו יגן עלינו אמן, שהיה חי בעוני, וכשהגיעו בנותיו לפורקן לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, ואשתו פנתה אליו למכור את התפילין כדי להשיא את בנותיו, והוא לא הסכים. והנה בהגיע חג הסוכות, לא היה בידו מעות לקניית אתרוג, וחשב בליבו שהרי ממילא לא מניחים תפילין עד סוף שמיני עצרת, ולכן מיצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, והלך ומכר את התפילין שלו, וקנה אתרוג. כשהגיע לביתו וסיפר לאשתו את מעשהו, הלכה בחמת זעם וזרקה את האתרוג. הצדיק עמד אובד עצות וחשב לעצמו: הרי את התפילין מכרתי, אתרוג הפסדתי, האם גם אכעס? שתק, והעביר על מידותיו. בלילה באו לו מן השמים בחלום ואמרו לו, שגדול המעשה האחרון מן הראשון, שכן העמידוהו בניסיון אם יכעס.

ידוע היה הגאון הצדיק המלומד בניסים רבנו מרדכי שרעבי זכותו יגן עלינו אמן, בהקפדתו שלא ילמדו בחבורתו אנשים כעסנים, ובוקר אחד נכנס לבית הכנסת וקרא לחזן, ואמר לו: שלא יעלה החזן, מפני שרב עם אשתו בבוקר, והגיע לכעס, ואינו ראוי להוציא את הציבור ידי חובה.

אמנם, מצינו בגמרא תענית (ד) שתלמיד חכם אוריתא קא מרתחא להו, ופרש רש"י שמתוך רוחב ליבו לוקח הדברים ללב, וחייבים לדון אותו לכף זכות, אך עם כל זה מסיימת הגמרא דמבעי ליה למילף נפשיה בניחותא.

מצינו בגמרא שבת (לא) מעשה נפלא בשני חברים שדיבור אודות מידת הסבלנות של הלל, נשיא ישראל, והתערבו ביניהם על ארבע מאות זוז, אם יוכל האחד מהם להביא את הלל לכלל כעס. הלל היה גדול הדור ולא קל להכנס אליו לשאלות פשוטות קם אחד מביניהם, והלך ביום שישי מתחת ביתו של הלל, והיה צועק: "מי כאן הלל", כביכול אינו מכיר את ביתו. מיד יצא הלל באמצע המרחץ, ושואל את האיש מה רצונו, פתח את פיו אותו אדם ושאל, מפני מה ראשם של הבבלים עגלגל? השיבו הלל בנחת: "שאלה גדולה שאלת בני", ותרץ לו שזה משום שהמיילדות מזניחות את הילדים.

הלך לו אותו אדם וחזר אחרי כמה דקות, וצעק שנית: "מי כאן הלל". שוב יצא הלל בנחת, שאלו הלל: "מה רצונך, בני?" ענהו אותו אדם: "שאלה יש לי לשאול, מפני מה רגליהם של האנשים הגרים באפריקה רחבות?" השיבו הלל: "מפני שיש שם ביצות, והשם יתברך עשה אותם כך, שלא ישקעו בבוץ.

שוב נפרדו, אך אותו אדם חזר בשלישית, וצעק: "מי כאן הלל", יצא גם הפעם הלל בנחת ושאלו: "מה רצונך, בני?" שאל אותו האיש: "מפני מה יש אנשים בארץ מיוחדת שעיניהם שטוחות?" ענהו הלל: "מפני שיש רוחות המעיפות את החולות בעיניהם". התרגז אותו האיש ואמר להלל הזקן: "יש לי שאלות רבות לשאול, אך מפחד אני שתכעס", ענהו הלל: "שב בני, ותשאל את אשר תחפוץ". ישב אותו אדם, ואמר לו: "אתה הוא הלל שאומרים עליך נשיא ישראל?" ענהו: "כן". אמר לו אותו האיש: "אם אתה הוא, יהי רצון שלא ירבו כמותך בישראל", נבהל הלל ושאלו: "מדוע בני תאמר כך?" ענהו: "מפני שעל ידך הפסדתי ארבע מאות זוז, ואמד והסביר להלל את סלע מחלקתו עם חברו, ואיך שסבלנותו של הלל גרמה לו להפסיד ארבע מאות זוז. מיד ענהו הלל: "תדע בני, שמוטב להפסיד ארבע מאות זוז, ועוד פעם ארבע מאות זוז, ובלבד שהלל לא יכעס".

והקורא זאת יחרד וילפת עד היכן כוחה של סבלנות. ועוד מספרים על רבנו החפץ חיים זכותו יגן עלינו אמן, שהיה זקן מופלג, ובנה את סוכתו במאמצים מרובים, ולאחר שגמר את בניתה, באה אשתו ואמרה לו, שאם היה מעמיד סוכתו בקצה השני של החצר, היה הדבר יותר יפה, מיד הלך החפץ חיים עקר סוכתו, והעמידה באפיסת כוחות בקצה השני. שוב יצאה הרבנית, והפעם אמרה לו שבאמת עכשיו היא רואה שהמקום הראשון היה יותר יפה ונוח. בלי אומר ובלי דברים הלך החפץ חיים בשלות נפש, פירק את סוכתו והעמידה שוב במקומה הראשון, כאלה היו רבותינו גדולי ישראל, מעבירים על מידותיהם ונזהרים מהכעס פנימי וחיצוני כאחד.