ומעשה בגוי אחד ששאל את רבי עקיבא: אותם המועדים שאתם עושים ומבזבזים עליהם הרבה טורח וממון, לשוא הם, שכבר אמר הקב"ה: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (ישעי’ א). השיב לו ר"ע ואמר: אילו היה הכתוב אומר: חדש ומועד שנאה נפשי, היה הדין עמך.

אבל אחרי שהכתוב אומר: חדשיכם ומועדיכם, הכונה למועד שבדא ירבעם בן נבט מלבו. שבשעה שמלך ירבעם בן נבט על ישראל היה מלך אחר שמלך על יהודה, וזה היה רחבעם בירושלים. וירבעם זה כינס אנשיו ואמר להם: מאחר שישראל עולים לירושלים שלש פעמים בשנה להביא קרבנותיהם, חושש אני שמא יהפכו ליבותיהם וילכו אחרי רחבעם מלך יהודה. ולכן רוצה אני לעשות תחבולה שלא יעלו לירושלים. וכך עשה שני עגלים, והעמיד האחד בבית אל והשני בדן, ואמר לבנ"י שתחת ידו: מעתה אין לכם צורך עוד לעלות לירושלים ולהביא שם קרבנות, אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, והקרבנות שיש לכם להביא לירושלים הקריבו אותם לשני העגלים האלה. ובדא חג מלבו שיעשו את חג הסוכות בט"ו לחשון. שכן אומר הכתוב במלכים א’: ויעש ירבעם חג בחדש השמיני וכו’ בחדש אשר בדא מלבו. ותראו שם שהכתיב הוא מלבד. והכונה שהחג שבדא מלבו היה חג יחיד. מלבד שבתות, שלא היו צריכים לחגוג המועדים שצוה הקב"ה. ובזה שעשה היה די להחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו. וזהו מה שהשיב רבי עקיבא לאותו גוי: שזה שאומר הכתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, הכונה לחג שבדא ירבעם מלבו, אבל מועדיכם שאתם עושים נקראים מועדי השי"ת, כפי שאומר כאן הכתוב: אלה מעדי ה’ מקראי קודש, שלעולם יהיו קיימים ולא יתבטלו כלל, כיון שהם מועדי ה’.

המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צט, א) דהיינו חול המועד כי אם הכוונה ליום טוב היו אומרים המחלל את המועדות כי יום טוב זה כמו שבת ההבדל היחידי בין יום טוב לשבת זה שהתירו לטלטל ביום טוב ולעשות מלאכות לצורך אוכל נפש כמו להעביר מאש לאש או לברור בסעודה ועוד פרטים וטעמם נבאר בהמשך. ולדעת רש"י מלאכה בחול המועד איסור מן התורה. ועוד שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. לכן אסור לעבוד בחול המועד אך במקום הפסד או מלאכת האבד לא גזרו כל זה בתנאי אם הפסיד את מחיר הקרן שקנה את הסחורה ולא את מחיר הרווח כי מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה  שנאמר "ארץ אשר תמיד עיני ה’ לאלוהך בה מראשית השנה עד אחרית השנה" עיין הלכות חול המועד.

יום טוב

איסור מלאכה ביום טוב (מלוקט ממסכת ביצה שוטנשטין)

מלאכת אוכל נפש

 יום טוב אסור במלאכה כשבת, אלא שאיסור יום טוב קל יותר שהמחלל שבת במזיד חייב סקילה וכרת ובשוגג מביא קרבן חטאת, ואילו המחלל יום טוב במזיד אינו חייב אלא מלקות. המלאכות האסורות ביום טוב הן אותן ל"ט המלאכות האסורות בשבת (המנויות במשנה שבת עג, א, ועיין עליהן בהקדמה לשוטנשטין למסכת שבת), וגם הדברים האסורים בשבת מדרבנן אסורים ביום טוב (רמב"ם הלכות יום טוב א, יז). וכך שנו חכמים: "אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד" (משנה לקמן לו, ב), שהתירה התורה לעשות ביום טוב מלאכה לצורך אכילה, "מלאכת אוכל נפש", כגון בישול ואפיה, כמו שנאמר לענין חג הפסח (שמות יב, טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". הרמב"ן (ויקרא כג, ז) מפרש את לשון הלאו שבתורה בענין חג הפסח (ויקרא שם) "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ש"מלאכת עבודה" פירושה "מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש", וביום טוב לא אסרה התורה אלא מלאכת עבודה, שאינה לשם אוכל נפש, בניגוד לשבת שנאמר בה לשון "מלאכה" סתם הכולל כל מיני מלאכות (וכן כתב בחינוך מצוה רצח, ועיין מגיד משנה הלכות יום טוב א, א).

ב. הגבלת ההיתר של מלאכת אוכל נפש

ההיתר של מלאכת אוכל נפש הוא רק לצורך יום טוב, ולא לצורך חול. כמו כן אין היתר לעשות מלאכה לצורך גוי (גמרא כ, ב - כא, ב), ונחלקו תנאים בהקרבת נדרים ונדבות שבשרם נאכל, שעיקר המלאכה נעשית לצורך גוי, אם היא בכלל ההיתר או לא (לקמן יט, א - כ, ב).

לא כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש. מצינו שהותרו שחיטה, הבערה, בישול והוצאה מרשות לרשות לצורך אוכל נפש. אוכל כנגד זה מצינו בכמה מלאכות שאסורות אף לצורך אוכל נפש, כגון מלאכת קצירה (גמרא ג, א), צידה (משנה כג, ב) ומרקד (גמרא כט, ב אמנם יש אופנים של היתר בזה, עיין סוף פרק ראשון). ויש כמה שיטות ראשונה בביאור ענין זה: רש"י (כג,ב) מבאר שמלאכת צידה אסורה מפני שאפשר לעשותה לפני יום טוב מבלי שיהיה במאכל הפסד או חיסרון, מה שאין כן במלאכת שחיטה ובישול שאם יעשם לפי יום טוב אפשר שיתקלקל המאכל או יפגם. וכן כתב הרמב"ם (הלכות יום טוב א, ה). אלא שמדברי רש"י משמע שהאיסור במלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב הוא מן התורה (רא"ש כג, ב), ואילו הרמב"ם סובר שמן התורה הכל מותר, ואין האיסור במלאכה שאפשר לעשות בערב יום טוב אלא מדרבנן, גזירה שמא יניחו בכוונה מלאכות אלה ליום טוב, ויהיו עסוקים בהן וימנעו משמחת יום טוב.

גם הרא"ש והר"ן (ריש פרק ג’) סוברים שמן התורה מותרות כל המלאכות לצורך אוכל נפש, ולדעתם אסרו חכמים לעשות מלאכות שרגילים עשותן בכמיות גדולות ולימים רבים, כגון קצירה וטחינה וצידה (ואסרו בכל אופן, אפילו כשאינו קוצר אלא פרי אחד), ולא התירו אלא מלאכות שרגילים לעשותן רק לצורך אותו יום. לפי הרא"ש טעם האיסור בזה הוא מפני שנראה

כ"עובדין דחול", ומהר"ן משמע שהטעם הוא כדי שלא יבוא לעשות מלאכה לצורך חול.

הבערה ביום טוב, אף על פי שהותרה לצורך אוכל נפש, לא הותרה אלא כשמבעיר אש מאש קיימת, אבל אסור מדרבנן להבעיר אש חדשה (כגון על ידי הדלקת גפרור. משנה לג, א).

ג. ההיתר של מלאכת אוכל נפש

מלאכות מסוימות, מכיון שהותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותרו לדעת בית הלל אף שלא לצורך אוכל נפש, ובלשון הגמרא (יב, א): "מתוך שהותרה לצורך, הותרה שלא לצורך".

למשל: מטעם זה מותר לדעת בית הלל להוציא ביום טוב ספר תורה או ילד קטן מרשות לרשות, אף על פי שאין זה צורך אוכל נפש.

מלאכות מסוימות הותרו גם לצורך הנאות הגוף שאינן אוכל נפש ממש, כגון הבערת מדורה להתחמם נגדה (משנה כא, ב), וכן חימום מים לרחיצת רגליו (שם), ועוד. בטעם הדבר יש אומרים

שגם הנאות הגוף נחשבות "אוכל נפש" ממש (רמב"ם בפירוש המשניות ביצה שם והלכות יום טוב א, טז), ויש אומרים שההיתר הוא מטעם "מתוך" (ר"ן ומאירי ביצה שם, ועיין יראים השלם שד).

"מכשירי" אוכל נפש, כלומר: מלאכות שאינן נעשות לצורך אוכל נפש ממש, אלא כדי להכין מכשירים הנחוצים להכנת אוכל נפש (כגון תיקון שפוד לצורך צליית בשר), נחלקו בהן תנאים אם הותרו או לא (עיין לקמן ביצה כח, ב), אם הלכה למעשה ניתן ללמוד אך ורק משולחן ערוך.

שבת וינפש    

ראיתי לנכון להעתיק כמה מאמרים וסיפורים שיבארו וילבנו את מצות שמירת השבת שמצוה זו היא מצוה מהותית שמצילה את עם ישראל מן האומות בעולם הזה ומי ששמר שבת כהלכתה מובטח לו שכר בעולם האמת מה שאין כן לאומות העולם. נצטט כמה מאמרים מספר אות ישראל.

על מצות השבת נצטוינו בדברות ראשונות בפרשת "יתרו", ובדברות שניות בפרשת "ואתחנן".

בפרשת יתרו נאמרה מצות השבת ונימוקה: "זכור את יום השבת לקדשו וגו’ כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו".

בדברות שניות נאמרה שוב מצות השבת בנימוק שונה: "שמור את יום השבת לקדשו וגו’ וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה’ אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת".

הרי לנו ב’ נימוקים בתורתנו הקדושה במצות השבת: א. כי ששת ימים עשה ה’ את השמים וכל הבריאה וינח ביום השביעי. ב. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

במצות האמונה נצטוינו ב’ ציוויים הכלולים בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך": א- "כי ה’ הוא האלקים", ב-"אין עוד מלבדו".

ציווי א’ באורו: להכיר ולידע כי ה’ הוא האלקים - הוא הבעלים של העולם, כיון שהוא בראו וחידשו יש מאין. וכשעלה ברצונו לברוא עולמו, בששת ימים בראו, במאמר פיו בלבד אמר - ויהי, וכשהשלים כל אשר ברצונו לברוא - וינח ביום השביעי.

ציווי שני באורו: שנצטווינו במצות האמונה להכיר ולידע שהשגחתו על עולמו לאחר שבראו הוא באופן מתמיד, והשפעת חיותו נמשכת רגע רגע ללא הפסק כלל לקיום עולמו, ואלמלא תפסק השפעת חיותו ולו לרגע אחד - יחזור העולם לתוהו ובוהו כפי שהיה. והוזהרנו שלא לחשוב כי לאחר שברא עולמו קבע לו חוקים וכללים להיות העולם מתפקד מעצמו כאדם המדליק נר ואחר כך דולק הנר מאליו - לא כן - אלא ללא הפסק כלל ושפעת חיות ממנו יתברך לקיום העולם, וזה בבריאה ובברואים - שגם ברואיו, כולל הבני אדם, אף שנראים מעשיהם כפי בחירתם ורצונם, עלינו להאמין שהקדוש-ברוך-הוא הוא המנהיגם בסיבות ועילות וכאילו מתנהג העולם לפי רצון הבני אדם, אבל האמת לא כן היא - אלא הוא יתברך שולט על רצונם ומעשיהם של בני אדם, והכל נעשה כפי רצונו, וזהו הנסיון שלנו להיות חזקים באמונה זו אף שאין נראה לנו זאת לעין.

ואיפה גילה לנו הקדוש-ברוך הוא בגלוי השגחתו על ברואיו וכיצד כולם תלויים ברצונו?

בנס יציאת מצרים, שהוציאנו ה’ משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים גלויים, וראינו כיצד פרעה היה שבוי לרצון ה’ ולא יכל לפעול כלל כרצונו, ושידד ה’ כל מערכות הטבע, והראנו שאף שברא ה’ בריאתו בששת ימים, עדין היא כפופה לרצונו ולמשמעתו ומשנה טבעיה כפי גזרתו.

וכנגד ב’ הכרות אלו שנצטוינו לידע אותם באמת גמור, באו לנו ב’ נימוקים למצות השבת. כנגד הכרה ראשונה שנצטוינו להכיר ולידע שה’ הוא האלקים והוא ראשון על הבריאה כיון שהוא בראה והמציאה וחידשה יש מאין, כנגדה בא נימוק השבת בדיברות ראשונות: "כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו", היות ובו, כביכול, נח ושבת מכל מלאכתו, קידשו וברכו.

וכנגד הכרה שניה שנצטוינו להכיר ולידע שהשגחתו על כל הבריאה והברואים וכולם כפופים לרצונו גם לאחר שבראם והוא שולט עליהם ומשפיע חיותו בהם, כנגדה בא נימוק השבת בדברות שניות: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", כי יציאת מצרים היתה האות והמופת להכרה באמונה זו בגלוי ובפרסום רב.

נימוק ראשון למצות השבת שהיא בהכרה שבששת ימים ברא ה’ את השמים ואת הארץ, זהו אינו נימוק הנותן טעם למצות השבת לישראל בלבד, כי הלא באמונה זו מודים כל אומות העולם, והיא אמונת חידוש העולם המקובל אצל כל דתות העולם, ולכן בדברות ראשונות לא נאמר כדברות אחרונות "על כן אני מצוך", אלא "על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו", דהוא נימוק לעצם בחירת ה’ את יום השביעי לקדש.

אולם בחלק השני שבמצות האמונה - הכרת השגחתו הפרטית על כל פרט ופרט – זהו המאפין את ישראל בלבד, כי זהו אמונתנו, אנו עם ישראל, שנוסף על גויי ארץ הטועים בחשבם עזב ה’ את הארץ, ולאחר שבראה הרי שהטבע וכוחותיו שולטים. לא כן אנו עם ישראל, מאמינים שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ומשנה ברצונו את העתים והזמנים. ועל כנגד זה נאמר נימוק שני במצות השבת: "על כן אני מצוך לעשות את יום השבת", כלומר, אם לטעם ראשון בלבד שבמצות השבת, שהוא זכר לחידוש העולם, היה לכלול גם את הגויים במצות השבת, כי גם הם שייכים באמונה זו, ואם כן למה נצטוו במצוה זו ישראל בלבד? ואדרבה, נאמר גוי ששבת חייב מיתה. אלא הוא המבואר בדברות שניות - דלמצות השבת טעם נוסף, והוא להשריש בנו האמונה שהשגחתו הפרטית היא אינה פוסקת מבריאתו ומברואיו, והאות והמופת לזה - נסי מצרים כנ"ל, ואמונה זו אופינית לישראל, ולכן בדברות שניות נאמר "על כן אני מצוך לעשות את יום השבת", "מצוך" - לך ולא לאומות העולם.

אם כן, העולה - שיסוד השבת להשריש ולקבוע בלבנו את יסודות האמונה של עשה ועושה ויעשה לכל המעשים ואשר אין עוד מלבדו, ועוד שנאמר "אני ראשון ואני אחרון" ועוד צופה אחרית כראשית ועוד צופה עד סוף הדורות מכאן צריכים להכניס ללבנו שלקב"ה אין זמן

ומקום ולגדולתו אין חקר וזאת ראשית האמונה.

והדברים מבוארים בספר החינוך (מצוה לב) שכתב, שהטעם למצוה זאת כדי שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד יום השבת, ולקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושכת את כל יסודי הדת, ונזכור ביום א’ בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלוקים ובשביעי לא נברא דבר, ועל ידי מנוחתנו ביום השביעי, נזכור בחידושו של העולם, כי שישבתו בני אדם כולם ביום שבת וישאל כל שואל מה סיבת זאת המנוחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה’, ועל ידי זה כל אחד יחזק את האמונה האמיתית הזאת. ומלבד זכירת חידוש העולם, בו זכירת יציאת מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וציונו לנוח בשביעי. כדי שנוכל להתפלל וללמוד תורה ולהטעין את הנשמה במזון רוחני כדי שלא נאבד את האמונה ונתעסק רק בעניני העולם הזה ונחשוב שכוחי ועוצם ידי עשה לי...

ונביא טעם נוסף נפלא לאיסור ושביתה ממלאכה ביום השבת: רבים מהטועים שואלים מדוע נאסר מלאכה ביום שבת, מאחר שבשבילם עונג הוא לעשות מלאכה, להבעיר ולבשל, ועוד מלאכות כיוצא באלו, ואם כן למה נצטויני לעונג שבת דוקא בשביתת המלאכה?

מסביר זאת בספר "סידורו של שבת" על פי משל נפלא, למלך הרוצה לעשות יום שמחה לבניו, ומצוה עליהם לבוא לארמונו עם כל בני ביתם בלבוש מהודר ומצוחצח במצב רוח של שמחה, כי רצונו לעשות להם יום שלם של סעודה, אכילה, שתיה, מנוחה, ולשמוח עמם, ושישמחו המה בו ויעזבו כל ענינים ועיסקם ויבואו לשמוח בשמחת המלך בלבד. ובאו כולם לכבוד אביהם המלך מלבד בן אחד שלא בא. וכששאלו אביו מדוע נפקדת מלבוא לשמוח בשמחתי, עונה לו אותו בן: הרי לא נתכונת בזה אלא לשמחני, לי היתה שמחה אחרת בזה שהלכתי לבלות בבתי משתאות וקרקסאות, ובזה נהניתי ושמחתי יותר מאילו הייתי בא אליך.

וכי זו תשובה?! הרי זו חוצפה נוראה!!!

כמו כן הקדוש-ברוך-הוא מזמין אותנו יום אחד בשבוע לנוח ולשמוח הוא אתנו ואנו עמו, וכמוזכר בזוהר הקדוש אשר יום השבת הוא יום שמחה, וזה לשונו מתורגם (שמות טו, א): יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, וכל העולמות מתקנים בו, ואפילו הרשעים שבגיהנם נחים בו, מלבד אותם שחללו שבת בפרהסיא. עד כאן. ואיך יעז אדם לומר: שמחתי והנאתי היתה לילך ולבלות בכדור רגל ובמסיבות הוללות יותר מלבוא אל אבי המלך, הרי שבזה מורה שאין אהבת אביו תקועה בלבו. וכי לא יקצוף עליו אביו מלכו וידחהו מהיכלו ולא יחפוץ מלהביט בבן כזה יותר?!

וכן מביא הרמב"ן בספרו על אמונה ובטחון: משל למה הדבר דומה לשני אוהבים שכרתו ביניהם ברית, כדי שלא תשתכח האהבה, וקבעו יום אחד לשמוח בו יחדיו וכשבת אחים גם יחד. כן יום השבת - שכל ששת ימי המעשה טרוד האדם בענינים גשמיים זה פונה לעסוק בעצי הזית שלו, וזה פונה לכרמו, לכן קבע הקדוש-ברוך-הוא את יום השבת לנוח בו ולעסוק בו בתורה ובעבודה, והשכינה שורה בישראל להתענג עמהם, ולחלק להם מברכותיה ומשפיעה שפע גדול של ברכה וטובה רוחנית וגשמית הנמשכת לכל ימי השבוע, והזוכים לה אלו רק הם הבאים להתראות עם הכלה, שהיא שבת המלכה, מדי שבת בשבתו. (אות ישראל)

השבת - קדושה מעצמה, ואינה כשאר ימים טובים שקביעת קדושתם על ידי בית-דין

כתב בספר "סידורו של שבת": יתר השאת ויתר העוז למלכנו אלקינו, על כל הטובות וברכות אשר גמלנו, כרוב רחמיו וחסדיו איתנו, ועוד את זאת הפליא לעשות עמנו, את יום קדושתו להנחיל אותנו, והוא יום שבת קודש עוזנו ותפארתנו. אמנם ערכו האמיתי מה מאוד מכוסה ומופלא מעין כל חי מלהבין ולידע גודל קדושה שקדשו המלך, ואשר נשאו רם על כל רמים. ואף הנה גדולי חכמינו הקדמונים, משכו ידם מלהראות בו פנים, לפרש ולבאר את יקר חן ערכו, ורב גודל הבהקת זיו אורו, הנשפע בו מאור מאלוהים חיים מלך העולם. יום שבת קדשנו מובדל משאר מקראי קודש, כאשר נכבדות מדובר בו במאמר התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום (זוה"ק אמור צד ע"א), וזה לשונו: תלתא אינון זמינין מקודש: חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות. אמר לה רבי אבא: וכי שבת לאו מקודש הוא זמין?! אמר לה: לאו וכו’, דשבת לאו זמין הוא, דהא דילה הוא, ירתא ודאי דקודש הוא, ולאו זמינו. ועל דא כלהון זמינין בקודש ומתקשין בשבת ומתעטרין בה בהאי יומא שביעאה. ועל דא שבת או זמין הוא וכו’. למלכא דהוא לה ברא יחידאה חביא דנפשה וכו’, זמן לון להני שושביני, ברא לה אתחזי לזמנא לה, אלא למיעל ולמיכל

בביתא דאבוהי בשעתא דאיתי בעי וכו’. עד כאן.

תרגום: שלשה הם המזומנים מקודש (כלומר, צריכים שנזמנם אנו, עם ישראל, כדי לקדשם). כי פעם בית דין היה קובע מתי חידוש הלבנה ע"י עדים שראו את הלבנה מתחדשת וכך היו קובעים מתי ראש חדש ובהתאם גם מקראי קודש לכן ישראל מזמינים וקובעים את המועדים (חג המצות וחג שבועות וחג הסוכות. אמר לו רבי אבא: וכי שבת איננו מזומן מקודש?! אמר לו: לא וכו’, כי אין השבת מוזמן של הקודש, שהרי שלו הוא, ירושה הוא בהחלט של הקודש, ולא הזמנה)כלומר, השבת שונה, שאין קדושתה תלויה באם נזמינה או לא, אלא קדושתה מאליה כלומר בית דין אינו יכול לקבוע מתי שבת והשבת לא תלויה בעיבור שנים וכו’ אלא מבריאת העולם כל שבעה ימים נכנסת השבת אם נרצה או לא וירושה היא לנו.(ועל כן כולם מוזמנים בקודש ומתקשרים בשבת ומתעטרים בו ביום השביעי הזה. ועל כן שבת איננו מוזמן וכו’. משל למלך שהיה לו בן יחיד, חביב נפשו וכו’, הזמין אליו המלך את שושביניו, אבל לבן אין מתאים להזמין, כי אם להכנס ולאכול בבית אביו כל זמן שהוא רוצה.

ועוד (שם צה ע"א): בגיני כך, שבת עדיף מכל זמנין וחגין, ואקרי "קדש" (שמות לא, יד), ולא "מקרא קדש".

תרגום: בגלל זה עדיף שבת מכל מועדים וחגים, ונקרא "קדש", ולא "מקרא קדש".

כי "מקרא" מלשון "הזמנה" - לקרוא ולהזמין ולקדש, וזה אין צריך ליום השבת, אלא רק לשאר המועדים שמתקדשים על ידי בית דין וניתנים לשינוי לפי ראות עיני בית הדין, מה שאין כן השבת, קדושתה קבועה על ידי השם יתברך ואינה ניתנת לשינוי. וכן כתב מרן הקדוש איש אלוקים, מורנו הרב חיים ויטאל ז"ל בספרו הקדוש "פרי עץ חיים" (שער ערבית דפסח פא), עיין שם.

והרב הגדול המקובל בעל המחבר "שערי גן עדן" (בסידורו קול יעקב, כוונת השבת, סוד קודשת השבת) הרחיב דברו לבאר ענין זה, וכתב וזה לשונו: יום השביעי הוא קודש, והוא קדוש מעצמו בלי שום סיוע ממעשה התחתונים, ואינו תלוי בתחתונים להחליף אותו לזולתו או לקדשו על פי בית-דין, כמו שהבית דין מקדשין המועדות וראשי חדשים, רק "ויקדש אלהים את יום השביעי" (ע"פ בראשית ב, ג), שהוא קדוש מפי הקדוש-ברוך-הוא, כי קדוש היום לאדונינו, ולא "מקרא קודש" כמו הזמנים וראשי חדשים. ולכן בזמנים וראשי חדשים מסימין הברכה "מקדש ישראל והזמנים", או "מקדש ישראל וראשי חדשים", כי המה תלויים בקביעת על פי בית דין, מה שאין כן ביום השביעי מסימין הברכה "מקדש השבת" לבד, שהקדוש-ברוך-הוא מקדש השבת ולא ישראל.

ולכן תדע כי כל הכונות של שבת (הכונה לכונות הסוד שמכונים בהם המקובלים), מן תפילת ערבית עד מוצאי שבת, אין עונתנו כמו בשאר הימים והזמנים - שעל ידי תפילתנו וכונתנו, על ידי עובדא דלתתא, יתער עובדא לעלא ולעלא, ולהעלות כל העולמות כפי ערך הזמן שנוכל להעלות העולמות על ידי כונתנו אבל כונת שבת אין אנו מכונים לעשות על ידי פעולת כונתנו שום עליה למעלה, כי הוא נעשה מאליו, כך אנו מכונין איזה פעולה בכל תפילה, לכון בזו התפילה כפי העליה שבאותו הזמן, ולא שיעשה כונתנו איזה פעולה, כי כל הכונות נעשים מאליהם וכו’. וזה הוא לעת ערב, שהיא שעת תפילת ערבית. וכונת קבלת שבת הוא לעשות הכנה לשבת, כמה דאת אמר (שמות טז, ה): "והיה ביום הששי והכינו" וגו’. והוא סוד תוספת בשבת, שמוסיפין מחול על הקודש. עד כאן מסידור קול יעקב. (אות ישראל)

ויום השביעי משבח ואומר: "מזמור שיר ליום השבת"

ועוד נבין על פי היסוד הנ"ל, דהשבת היא מקור הברכה והשפע לכל ששת הימים, והוא מה שנאסר לנו לבקש בקשות ותחינות בשבת, שהרי על כן אין לנו אלא שבעה ברכות בתפילת העמידה, ולא ח"י ברכות כימות החול, שאין לבקש שום בקשה בשבת, אלא שבת הוא זמן לשירות ותשבחות והודאות לה’, והוא הנאמר: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה’".

והטעם - דהרי שבת היא מקור הברכה והשפע לימות החול, ואם כן מה יש לנו לבקש, הלא עצמותו של יום השבת מבצע את בקשותינו שיתמלאו על הצד הטוב ביותר.

ואם תאמר עדין, למה נאסר לבקש ולהתחנן בשבת, די לנו אם נאמר שאין צורך להתחנן בשבת, אבל למה נאסר?

התשובה - השבת היא יום שמחה לעליונים ולתחתונים, יום שבו אף הרשעים שבגיהנם נחים בו, כי הוא יום שמחת המלך מלכי המלכים, וכל העולמות בעליה עליונה מאוד, ואף השכינה המיוסרת כל ימות החול - ביום השבת יש לה עליה. ואדם שמתחנן ובוכה על צרכיו ביום זה, למה הוא דומה? ליום שמחת המלך בחופת בנו, שכל היושבים שם שרים ושמחים, וכלי הנגינה למיניהם מפצחים שירה וזימרה, ונכנס שם אדם קשה יום וניגש למלך בעצם שמחתו ובוכה על מצבו - הרי שהוא מקלקל את שמחת המלך ושמחת כל הנוכחים שם, ומראה בעצמו שאין שמחת המלך נוגעת גם ללבו, ואין לו אלא את עצמו בלבד.

ולהפך - אם אותו אדם קשה יום יתעלם מצרותיו הפרטיים וירקוד וישמח את כל מכובדי המלך ביום שמחתו - ודאי שהרבה יותר בטוח שהמלך ימלא מבוקשו.

ולכן נאסר לנו להתחנן ולבקש ביום שבת, כי בכך הרי שיבוא צער בלבנו, ובמקום לשמוח עם מלכנו ולהראות שאנו שמחים בכבודו המתעלה ביום זה - אנו מתעלמים, ואין לנו אין אלא צערנו וכבודנו. הלא בזה גורם אדם קטרוג על עצמו, ובמקום שיעשה מבוקשו – נדחה הוא לגמרי. אולם על יום השבת נאמר: "טוב להודות לה’", יום שבו טוב להודות ולשבח בלבד ולשמוח עם העליונים. (אות ישראל)

אמרו חז"ל במדרש ויקרא רבה (כח, א) על הכתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הדא הוא דכתיב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א, ג).

אמר רבי בנימין בן לוי: בקשו לגנוז ספר קהלת, שמצאו בו דברים שהם נוטין לצד מינות, אמרו: כך היה ראוי שלמה לומר: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך" (שם יא, ט)? משה אמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר, שלח טו לט) ושלמה אמר: "והלך בדרכי לבך ובמראה עינך" (קהלת יא ט)?! אלא הותרה רצועה, לית דין ולית דיין? כיוון שאמר: "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" (שם), אמרו: יפה אמר שלמה, ע"כ.

אומר על כך הפירוש "יפה תואר": שלמה ציוה לבני הנעורים כי יקרבו אל מקום התענוגים ויתגרו ביצרם להתגבר עליו, ובזה ילמדו את לבבם בטח בארץ ולא ייכשלו עוד בהליכתם, וזה שאמר: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך".  ואם  יסיתך יצרך הרע ללכת בדרכי שרירות לב רע, אז – "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" שים נא זאת תמיד לנגד עיניך כי עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. אבל באמת גם זה חטא הוא, כי להילוך בדרך לא טוב, יאשם האיש בנפשו פן יוקש ויאשם, וכאשר אמר משה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וצריך האדם להתרחק בכל מה דאפשר מחטאת. אבל באחרונה דקדקו במה שאמר שלמה: "ודע כי על כל אלה וגו'", כי גם על השמחה בילדותו ולהיטיב את לבו בימי בחרותו ישפוט ה' למה הביא את נפשו לידי ניסיון, ולכן אמר: יפה אמר שלמה, ע"כ.

לפי מדרש זה ופירושו, לכאורה המחלוקת הראשונית בין משה רבינו ושלמה המלך היא כיצד להתגבר על יצר הרע? האם להביא את היצר הרע לידי ניסיון ולהתגבר עליו ועל ידי כך לחסנו מפיתויים, או עדיף שלא להביאו כלל לידי ניסיון, כפי שאנו מבקשי בתפילת הבוקר: ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון. שאם נגיע לידי ניסיון, יתכן שלא נעמוד בו וזה יגרום לנו לביזיון, לכן עדיף שלא נגיע לניסיון כלל. והמסקנה לפי כולם היא, שאל לנו לגרות את היצר כלל. ומי שיעשה זאת, ואפילו שיתגבר על כך, יעמוד על כל אלה למשפט לפני האלהים.

בעל המדרש מביא את כל האמור לעיל בקשר למצוות הבאת העומר. ונשאלת השאלה: מה שייכות מצוות העומר לכל האמור לעיל?

בספר "הכתב והקבלה" אומר שבשם "עומר" גלום השיעבוד לקדוש ברוך הוא, כמו "והתעמר בו ומכרו" (דברים, כי תצא כד, ז). הימים נקראים ימי העומר, היינו ימי ההשתעבדות, אנו סופרים  את הימים מאז התחלנו להשתעבד לקדוש ברוך הוא. הספירה מגיעה לשיאה עם מתן תורה. וכשם שהעומר בפועל מראה את מאסר השיבולים (עומר = שיבולים אגודות), כך הוא מסמל את המאסר הרוחני של ביטול תאוות ליבנו והשתעבדות לעבדות ה'. לכן עם השלמת ימי העומר, נקרא החג: "שבועות", שענינו גם כן שבוי ומאסר רוחני, ובגלל אותו טעם קראוהו חכמים:"עצרת", מלשון עצור, ע"כ.

לפי האמור לעיל, יש בלשון "עומר" ענין של הכנעה, ביטול עצמי והשתעבדות. לבטל את יצרנו למצוות הבורא. ולכן מביאים עומר מהשעורים, כי השעורים נחשבים למאכל פחות, מאכל בהמה, ואותו קרבן עומר שעורים מהווה המשך לימי הפסח שאוכלים מצה ושורפים את החמץ. כי בחז"ל מסמלת שריפת החמץ את שריפת יצר הרע. ואוכלים מצה אשר החמיצה, שאין בה נפיחות, וזה מסמל את ביטול הגאווה העצמית. וכהמשך לזה מביאים מנחת עומר משעורים, בצורת מצה שלא חמץ, גם כן להראות על עניין הכנעת יצר הרע.

והנה שיא הביטול מגיע ביום מתן תורה, אך דווקא אז מקריבים מנחת שתי הלחם מחיטים, וזוהי מנחת ציבור יחידה הנעשית חמץ. לסמל, שלאחר הכנעת יצר הרע, אם הוא מתעורר שוב ומגביה עצמו כאותו חמץ, הפתרון לכך הוא כמובא הגמרא (קידושין ל ע"ב) אמר להם הקדוש  ברוך הוא לישראל: בני! בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו. תנא  דבי רבי ישמעאל: בני! אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא  נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: "הלוא כה דברי כאשר נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיה כג, כט) אם אבן הוא נימוח, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואומר: "אבנים שחקו מים" (איוב יד, יט), ע"כ. לכן, דווקא ביום נתינת התורה, אפשר להביא מנחת חיטה שנאפית חמץ.

לפיכך, כשדרש המדרש על הכתוב של הבאת העומר, המסמל את ההכנעה לה' והתעמרות ביצר הרע, מצא לנכון להביא את המחלוקת הראשונית בין משה רבינו לשלמה המלך כיצד הדרך להילחם ביצר הרע. בסופו של דבר גם שלמה המלך אומר שאסור לאדם להתגרות ביצר הרע, ואם יתגרה בו, אפילו שיוכל לו, יעמוד לעתיד לבוא בדין על כך לפני הקדוש ברוך הוא (אור חדש)

איסור ההיטמאות למתים מלמד כי הקדושה ביהדות מצויה דווקא בחיים. לדבר השלכה ישירה על תפיסתנו ההלכתית

איסורי הטומאה של הכהנים הם אולי השריד היחיד שנותר לנו כיום מדיני הטומאה והטהרה שהיו חלים בתקופת המקדש. ייתכן וכבר התרגלנו לעובדה שכהן איננו יכול להיכנס לבית קברות וחייב להתרחק מן המתים, אך התבוננות מעמיקה תגלה כי בציוויים אלה של התורה יש מהפכה של ממש בתפיסתנו הדתית את החיים והמוות.

כך כותב הראי"ה קוק באחת הפסקאות הפותחות את פנקס "אחרון בבויסק":

איסור טומאת כהן למתים הועיל לשמור את תורת המוסר שלא תבא עד הקיצוניות של שנאת החיים. כי הכהנים בהיותם מחזקי התורה ומטיפי המוסר, כפי הרגיל בהשקפה פשוטה שהעמידה אצל האדם בעת המיתה פועל לרכך את הלב, וטוב ללכת אל בית אבל, גם מפני יסוד החזרת התשובה להולך למות – ודאי לולא אזהרת התורה על כל נפשות מת לא יבא היה נעשה על פי רגש פנימי מנהג חיובי שיהיה הכהן צריך לעמוד בשעת יציאת נשמה, וזה היה מטביע בלב הבעל רגש חותם של השפלת ערך החיים ושנאה לחיים. אמנם תורת ה' תמימה היא תורת חיים, וצריך המוסר היוצא על פיה ללכת מחובר אל החיים, על כן הרחיקה את הכהן מאלה המעמדות...

הרא"יה עומד בדבריו על מציאותו של רגש עמוק הטבוע באדם. טבעי הוא הדבר שאיש דת יעמוד לצד אדם בעת פטירתו. הרי זהו זמן המעבר אל העולם העליון, העולם הבא, מקום מושאה של הדת לכאורה. זהו המקום שמזכיר לאדם מיהו ומהו באמת ומהי באמת תכליתו של האדם. אין זה מקרי אפוא שהמוות מעורר אצל בני האדם רגשות יראה וקדושה. הרי לך; אין אחד שלא שם כיפה כשהוא נכנס לבית הקברות. והלא בית הקברות הוא המקום שעל פי ההלכה יש להימנע כמה שיותר מביטויים של מצוות מפני לועג לרש! אלא שזהו הרגש האנושי – המגע עם המוות מעורר מרבצם את הרגשות הדתיים העמוקים ביותר.

אך תורת ישראל אוסרת על כהן להשתתף בחוויה הזו. אותו כהן, עובד ה' במקדש, המורה את התורה לעם ישראל, אסור לו להיות לא במעמד של פטירה ולא בבית קברות. מדוע? כי 'תורת ה' תמימה היא תורת חיים', מסביר הרב קוק. עם כל המעלות שיש בהליכה לבית האבל, ולימוד המוסר שיוצא מכך, לא זו שאיפתה של התורה. אין התורה מחפשת מוסר היונק כוחו ממוות ופחד, מפני הלא נודע. התורה מורה דרכי חיים שיתחברו אל החיים הממשיים, שהחיים יהיו נאהבים עלינו, שלא נקוץ בהם מפני אמונתנו הדתית.

לעקרון זה השלכה מרכזית על כל תפיסתנו הדתית, כולל זו ההלכתית. רגילים אנו ליחס קדושה למוות, להינזרות, להתרחקות מן החיים. באופן טבעי, אדם שמחמיר על עצמו, שמוותר על תענוגות העולם, ייחשב יותר דתי, יותר קרוב לא-ל. נטייה זו גורמת לא פעם לאנשים להחמיר על עצמם גם בדברי הלכה – שכן מה רע בכך שנימנע מלאכול מאכל מסוים, ומדוע לא להינזר ממעשה המוטל בספק? זו נטייה רווחת – הדבקות הדתית מצויה באיסורים.

אך דומני שהמוסר שמלמד אותנו הראי"ה בעקבות פרשת השבוע מורה אחרת. התורה היא תורת חיים המכוונת אל החיים והמעודדת אותם. קדושה איננה שורה במוות, אדרבה – המת הוא אבי אבות הטומאה. הקדושה מצויה בחיים עצמם, במעשי העולם הזה. על כן הכהנים במלאכתם אוכלים מבשר הקרבנות ומן התרומות והביכורים וזוהי קדושתם. אין הם נזירים סגפנים כשאר כהני הדתות האחרות. מחוברים הם לחיים ואפילו נהנים מהם.

לא בכדי, בוידויו של רבנו ניסים הנאמר בעדות שונות ביום הכיפורים האדם מתוודה: "את אשר אסרת התרתי, ואת אשר התרת אסרתי". אכן, יש בעייה לאסור את הדבר המותר. אל יהי הדבר קל בעינינו ולא בעיני מורי ההלכה. כשם שיש קדושה בהימנעות מדברים אסורים כן הקדושה שורה בדברים המותרים, בחיים, ואם אסרת דבר מהם – הרי שמנעת קדושה מן האדם.

ייתכן וקשה לנו להפנים מסר זה, בהיעדר מקדש וקדשיו. אולם זהו חלק מתהליך הגאולה והמסר העמוק העולה מדיני הכהנים ובכלל מדיני המקדש.

לימוד על חיים של קידוש השם דרך פרשת השבוע ומצוות נוספות

תוקן על ידי שרית560 ב- 25/04/2013 19:34:31