פרשת שופטים

נדהם היהודי: בלא השדות והפנדק החכורים - נותר הוא ללא מקור פרנסה! עצוב ומדכא, כאדם שעולמו חרב עליו, בא האיש האמלל אל הרבי מלובביץ, בעל ה"צמח צדק", וסח באזניו את הצרה שפקדה אותו.

הרבי האזין לדברי היהודי, ולבסוף נתן לו אגרת עבור יהודי אחר, בשם ר’ משה, המתגורר בעירתו. "מכתב זה יעזר לך", עודדו הרבי, והיהודי יצא מחדרו רגוע.

בהיותו ברחוב הביט אל מעטפת המכתב - ונפלו פניו: על המעטפה נכתב "לכבוד ר’ משה ראטנר". היתכן? התפלא היהודי האומלל, היתכן שה"צמח צדק" טעה והחליף משה במשה?

כי זאת לדעת: שני יהודים הנושאים את השם משה התגוררו בעירה. אחד מהם, המכנה "משה הקטן" (על שום קומתו הנמוכה), היה אדם עשיר, ויחסיו עם פריצי האזור - מצוינים היו. ואלו משה השני, שהכל כנוהו "משה הגדול" (על שום קומתו הגבוהה), היה אמנם אדם מכובד, אך בצרכי הצבור לא עסק. שם משפחתו של "משה הגדול" היה ראטנר.

התפלא היהודי: מדוע ולמה פונה ה"צמח צדק" למשה הגדול שישתדל בעדי, כלום אין כאן טעות??

נבוך ואבד עצות עמד בפתח ביתו של הרבי. להכנס ולשאל את הרבי על הענין - לא ההין. ללכת אל משה הגדול גם כן לא רצה. לבסוף החליט להמלך בבני ביתו של הרבי ולנהוג בעצתם.

הוא פנה אל אחד מבניו של ה"צמח צדק" וספר לו על לבטיו. "אבי אינו טועה", השיב הבן. "סע לעירתך ועשה כפי שאמר לך לעשות".

כשהגיע היהודי לעירתו פנה אל משה ראטנר, הוא "משה הגדול, והגיש לו את מכתבו של הרבי. הלה התפלא למראה אגרתו של הרבי הממענת אליו. אך את מצות הרבי החליט לקים. בלי הרהור ופקפוק.

"עלה ושב בחדרון הקטן שבעלית הגג", אמר ליהודי שבא אל ביתו" אמור שם תהלים, נמתין לישועה שתבוא, ואולי תבוא היא באמצעותי".

עלה החוכר לחדרון, ובעינים נוטפות דמעות קרא פרקי תהלים. יומים תמימים ישב שם, והישועה עדין לא באה.

ביום השלישי נקלעה כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים לקרבת ביתו של ר’ משה הגבוה - שקעה שם בבוץ סמיך ואחד מציריה - נשבר. יום חרף גשום וטחוב היה אותו יום ובתוך הכרכרה השבורה ישבו הפריץ ובתו הצעירה ורעדו מקור. שעות ארכות ישבו כך, ואיש לא בא לעזרם.

היום רד ומבעד לחרכי הכרכרה הבחין הפריץ באור חלוש, הבוקע מעלית גג סמוכה.

בלית ברירה עזב הפריץ את הכרכרה ופנה אל עלית הגג לבקש עזרה. הוא הקיש על דלת העץ, הרעועה, והחוכר - שזה שלשה ימים אומר הוא תהלים בעלית הגג - נגש אל הדלת ופתחה לרוחה.

ממצמץ החוכר בעיניו בהפתעה. את מי רואה הוא אם לא את הפריץ, אותו אדם רע מעללים שנשלו מפרנסתו?! ואולם, הפריץ לא הכירו ושטח בפניו את הבקשה: "עזרו לי, כרכרתי נשברה ואיננו יכולים להחלץ מן הבץ".

פנה החוכר להעיר את ר’ "משה הגדול" ולספר לו על ה’אורח’. "משה הגדול" לא התרגש למראה הפריץ. הוא נגש אל הפתח והזמינו ללגם כוס תה חם. עד מהרה הובאה לבית גם בתו של הפריץ - והשנים נהנו מהכנסת אורחים למופת. הם אכלו ושבעו, לנו את שנתם, ובבקר תוקנה הכרכרה והיתה נכונה לצאת לדרך.

בטרם יצאו, נגש הפריץ אל בעל הבית ואמר לו: "ברצוני לגמל לך על הכנסת האורחים שלך. אלמלא עזרתך - איני יודע אנה היינו באים. נקב אפוא את השכר המגיע לך, ואשלם לך בעין יפה".

"לא אקח כסף מעמך", סרב "משה הגדול". "יהודי אינו מכניס אורחים תמורת בצע כסף. ואולם", המשיך, "אם באמת ברצונך לגמל עמי טובה - הנה, תוכל לעשות זאת: אחד מידידי היה בעבר חוכר השדות והפונדק שלך. אתה נשלת אותו מתפקידו, והאיש נותר חסר פרנסה. מצבו של ידידי בכי רע: אשה וילדים רעבים תלויים על צוארו - עליו לפרנסם, ואין לן מנין. זאת הטובה אשר תוכל לגמול עמי: השב לו את השדות ואת הפונדק - ויהא זה חסדך עמדי!"

"מסכים אני, מסכים אני", התלהב הפריץ. אסיר התודה. "ויותר מכך: את הפונדק אתן לו, לידידך במתנה!"

ואכן, החוכר חזר אל שדותיו והפנדק הפך לנחלתו. עתה הבין האיש כי ה"צמח צדק" ידע, כמובן, את אשר הוא כותב על מעטפת המכתב, ולא היה לו להרהר על כך, כלל וכלל... (מעשיהם של צדיקים).

חסיד אחד נהפך עליו הגלגל, ירד מנכסיו ונעשה עני גדול. מאחר שבחוץ לארץ היו לו קרובים, עשירים גדולים, שאל בעצת הגאון הקדוש מגור, בעל "חידושי הרי"מ", אם יסע לקרוביו בחו"ל לבקש מהם עזרה, שיוכל לעשות איזה עסק להתפרנס ממנו. והצדיק לא הסכים. שאל האיש: אם כן אולי אכתוב להם מכתב, אתאר להם רוע מצבי, וישלחו לי סתם סכום מסויים למחייתי, כי הם נדיבי לב, כל שכן שאני קרוב משפחה להם. השיב הרבי: - אף לזה אינני מסכים.

הדבר היה לפלא בעיני האיש, נסע בפחי נפש הביתה ובמצבו לא בא כל שינוי לטובה. אחר כך נסע עוד פעם לגור, שאל שוב את הרבי והוא שוב לא הסכים שיבקש עזר וסעד מקרוביו, וכן חזר הדבר כמה פעמים.

וצרת האיש גדלה. עולליו שאלו לחם וביתו ריק, ואשתו מציקתו מאוד על שאינו חס על נפשו ונפשות ביתו ואינו נוסע לקרוביו. כשבא עוד פעם לגור, בכה הרבה לפני הצדיק ואמר: - איני רואה שום עצה לפני אלא לפנות לקרובי שבחוץ לארץ שיתמכו בי. השיבו הרבי: - מה אעשה לך. אני כבר אמרתי לך דעתי.

ולא יכול עוד האיש להתאפק וכתב מכתב לקרוביו על מצבו. מכתבו עשה פרי, קרוביו שלחו לו תיכף סכום הגון ומצבו השתפר. אחר כך שלחו לו עוד כמה פעמים סכומי כסף, בלי שום דרישה מצדו, והוא נחלץ מן המיצר. אבל מיד אחר זה חלה האיש במחלה אנושה, ומצבו הלך ורע מיום ליום, ולא יכול לרדת ממטתו. צערו היה גדול ביותר, שלא יכול לנסוע לגור ולהתנצל לפני הצדיק, כי הוא תלה את סיבת מחלתו בזה שעבר על דעת הצדיק. ביקש את אחד מידידיו שיסע לגור על אודותיו. הלה נסע, הזכיר את החולה לפני הצדיק ואמר שצריך לרחמים גדולים. הצדיק שתק כמה רגעים, ואחר כך אמר: - דע לך, שלפעמים כשנגזר על אחד מיתה ר"ל, יש עצה בשמים להסיר ממנו רוע הגזרה על ידי יסורים. עני חשוב כמת, ועל ידי כך היה יכול עוד לחיות, ומה אני יכול לעשות אם הוא בעצמו דחה את העניות מאתו, כשקרוביו הסירו ממנו את הדחקות, נפסקה חיותו.

ידידו של אותו חסיד נסע תיכף מגור אל החולה, וכבר לא מצאו בחיים. (סיפורי חסידים)

כמו כן כשהתפילה יוצאת מאדם תמים, הקדוש ברוך הוא מסדר את המילים שלו לטובה, למרות שהתמים הופך את משמעות המילה, כמו שמסופר על הבעל שם טוב זצ"ל, שראוהו תלמדיו בערב ראש השנה שצוחק. התפלאו מה לרבם לצחוק בשעה כזו מתוחה? אמר להם, דעו שנגזרה גזירה על נשות ישראל המעוברות שהשנה יפילו נפלים, וככל שהתאמצתי לבטל את הגזירה לא הצלחתי. וכעת נתבטלה הגזירה בגלל תפילתו של אדם צדיק תמים שבמקום לומר מברך השנים אמר מברך הנשים, ובכך נתברכו כל המעוברות שבעם ישראל שילדו בנים בני קיימא.

יתר על כן אף אם תצא חלילה קללה מהתמים בחושבו שזו ברכה, הרי יתברכו גם ממנו. וכמו שסיפר רבנו יוסף חיים מבבל זצ"ל על אדם תם עם הארץ שלא ידע להתפלל, ואפילו פירוש מילים של הפסוקים ושל תורה לא ידע. וה’ יתברך חננו בעושר וברבוי בנים ובנות. בבית הכנסת שבו היה מתפלל היה חזן קורא את הקרבנות בנעימה וכשמגיע לפסוק, "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן", היה אומרו בנעימה מיוחדת יותר מכל התפילה. וזה העם הארץ שאינו  יודע פירוש המלים חשב שכנראה תיבות האלו הם ברכות גדולות ובהם החזן מברך את הקהל, ולכן מגביה קולו בכדי להשמיע לציבור. במשך הזמן קלט את חמשה תיבות האלו בעל פה וכשהיו בניו נגשים לקבל ממנו ברכה בערב שבת היה מברך אותם ואומר: "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן".

פעם התארח בביתו תלמיד חכם וכששמע אותו שמברך את בניו, "אלו ואלו נשרפין בבית הדשן", אמר לו: מה אתה עושה?! אתה מקלל את בניך ולא מברכם?! אותו עם הארץ נדהם, והצטער צער גדול. בלילה באו לתלמיד החכם הזה בחלום מן השמים בכעס, ואמרו לו: דע לך שכשהעם הארץ הזה היה אומר את המלים הללו בתמימות בחשבו שזה ברכה, הקדוש ברוך הוא היה לוקח את המילים ובחסדו מסדר אותם לברכה. כשקם אותו תלמיד חכם משנתו נצטער עד למאוד.

ועל כיוצא בזה דרשו, "ודגלו עלי אהבה" ודילוגו עלי אהבה, שאף על פי שהוא מדלג אותיות או תיבות, ובזה משתנה משמעות הדברים, או תתהפך מטוב לרע, עם כל זה הם אהבה שיהיו נשלמים ונתקנים בסדר הנכון (עוד יוסף חי פרשת מטות עה"פ לא יחל דברו).

אולם יש לציין שכל זה למי שתמים ואינו יודע מימינו ומשמאלו, אבל מי שיודע לקרוא ואינו מדקדק בתפילתו עונשו כפול ממי שאינו מתפלל כלל, כי אם כבר הוא מתפלל סימן שהוא הגיע להכרה שהוא מחוייב בתפילה ומדוע הוא מזלזל בכך? וכמו שאמרו חז"ל כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם ומדובר באחד שכבר נוטל אלא שהוא מזלזל בכך, ודאי שעונשו חמור יותר ממי שאינו נוטל כלל. (לבוש יוסף)

מעשה ביהודי אחד הדיוט שהיה כפרי ולא למד תורה מקטנותו, אבל היה בעל אמונה, היתה לו עגלה שפעם בשבוע היה מביא בה ירקות מהכפר לעיר. והנה פעם אחת בא לעיר כרגיל ומצא כל החנויות סגורות ואפילו ילד אחד לא נמצא ברחובות ולא ידע מה קרה? רק שמע קולו של בכיות, הלך באותו כיוון וראה בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה וכולם בוכים, שאל מאחד מה קרה? אמר לו אין אתה יודע? הלא ששני ימים כל ישראל בתענית ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שיבטל מעלינו הגזרה הזאת, והגזרה כך היתה שבאותה העיר היה כומר רשע גדול ורצה לנקום מישראל על ידי עלילות דברים ובא לפני המלך ובקש ממנו הרבה שיוצא המלך כרוז כזה בעוד שבוע ימים, אם יש חכם בישראל צריך שיעמוד לפני המלך ביום פלוני, ובשעה פלונית, ושם על ידי המלך יעמוד כומר אחד שרוצה לשאול שלש שאלות, אבל בלי דיבור רק ברמזים בלבד, בפנטומימה והעונה גם כן צריך להשיב לו ברמזים, ואם לא יצליחו היהודים סכנת גרוש מרחפת עליהם וזוהי צרה גדולה. ששמע הכפרי הדברים האלה, רץ אל הרב הקדוש הזקן בתוך בית הכנסת שהיה מעוטף בטלית ומכותר בתפילין ופניו ממש על הרצפה ויורד ממנו דמעות כמים. אמר לו כבוד הרב, מה אתם כל כך מצטערים? בעזרת השם אני הולך תכף ומיד אל המלך ואני אשיב לכומר, אתם תפסיקו הבכיות ותלכו הביתה. הרב וכל הציבור כששמעו את דבריו חשבו אותו למשוגע, אבל הכפרי נסע בעגלה שלו ישר אל המלך, באמצע הדרך מצא יהודי אחד, אמר לו תעשה לי טובה תמכור לי חתיכת גבינה כשרה בגלל שאני רעב, היהודי נתן לו ככר גבינה לבנה הכפרי שם בחיקו והלך, ומכיון שהוא היה לבשו הדיוט שומרי ארמון המלך הכירו בו שהוא בעצמו הדיוט ולא נתנו לו להכנס לפני גדולי המלכות, התפתח בין השומרים ובינו צעקות, אותו הרגע נכנס אותו הכומר ושאל ממנו מה אתה רוצה יהודי? אמר לו שהוא בא לתת תשובות, הוא מוכן להשיב על כל החכמות, צחק הכומר, ואמר לו אם אתה חכם ונבון איפה הכבוד שלך הלא הבגדים מכבדים את האדם ענה לו זה לא עסקך בין היהודים כך הוא. תכף הודיעו למלך שבא עגלון יהודי ורוצה להשיב את השאלות, אבל לא נאה להכניס את היהודי הזה בבגדים סרוחים, שלח לו המלך בגדים נקיים והכניסוהו למרחץ וילבשם ויבוא, לא קיבל היהודי בשום אופן, המלך עלה בדעתו שיכול להיות שבאמת הוא פיקח גדול גדול רק שמראה את עצמו כטיפש, המלך נתן לו להכנס עד הפתח ולא יותר, כי לא כבוד למלכות להכניס אותו כמו שהוא, והכומר והמלך עמדו מרחוק עם כל גדולי המלכות שהתאספו באותה שעה לראות מה השאלה ומה התשובה, כשנכנס היהודי עד הפתח וראה את הכומר עומד על ידי המלך בגאוה ועוז אמר לו היהודי דע מה למעלה ממך. עכשיו בא לשאלה, הכומר הוציא שתי אצבעות ממול היהודי. והיהודי הוציא אצבע אחת ממולו, נשתנו הפנים של הכומר, השביע המלך לכומר שלא ישקר תגדי לי את האמת מה שאלת ומה ענה לך? אמר לו הכומר למלך אני אמרתי לו שיש שני אלוה בעולם, והוא ענה לי שיש אלוה אחד בעולם זוהי שאלה ראשונה ופתרונה, שאלה שניה הכומר הראה ליהודי חמש אצבעות פרודות אחת מהשניה, והיהודי הראה לו אגרוף אמר לו המלך מה זה? אמר הכומר למלך רמזתי לו אתם אומרים שיש אלוה אחד בעולם למה אתם מפוזרים? ענה לי שעתידים להקבץ על מקום אחד זהו האגרוף, בשאלה השלישית לקח הכומר בקבוק יין אדום הראה ליהודי מרחוק, כשראה היהודי את היין האדום תכף הוציא מכיסו את ככר הגבינה הלבנה והראה לו, ראה המלך שהכומר הולך ומתעלף אמר לו המלך שמע אנוכי הרשיתי לך על מה שבקשת ממני עכשיו תגיד לי מה זה היין והגבינה? אמר לו הכומר אדוני המלך יין אדום זה דם, אמרתי לו אתם שפכתם דם נביא שלכם בתוך בית המקדש, ואיך תתקבצו כמו שאתה אומר? והוא הראה לי גבינה לבנה, כתוב בתורת  ישראל אם יהיו חטאיכם בשנים כשלג ילבינו, אותו הרגע שמח המלך ביהודי ונתן לו מתנה הגונה ושלח אותו. למחרת בעתונות יצא דבר המלך, על המעשה שהיה אתמול, ופתאום בא אחד ועתון בידו ואמר לרב: אדוני הרב העגלון שהיה פה אתמול נכון שהלך ועמד לפני המלך והכומר וזה פלא. הנה כתוב בעתון שאלה ראשונה כך וכך והשניה והשלישית והוציא כרוז המלך שהיהודים זכו ונתבטלה הגזרה. תכף הפסיקו את תעניתם, שלח הרב אחרי הכפרי שיבוא ובא. סביב לרב התאספו כעשרים רבנים מגדולי התורה כדי לראות את הכפרי ולשמוע ממנו נתנו לכפרי כסא לשבת על יד הרב ושאל ממנו. ידידי, תגיד לי שאלה ראשונה מהכומר מה היתה? אמר לו הוא הראה לי שתי אצבעות, אני הבנתי שרוצה להוציא ממני שתי עיניים, ואני הראתי לו אצבע אחת, שיבין שאני לא פחדן כלומר, באצבע אחת אני מוציא את שתי עיניו. התחילו כולם לצחוק, כך לא היה כתוב בעתון. הבינו שזה היה באמת נס. המשיך תגיד לי מה היתה השאלה השניה? הראה לי חמש אצבעות, רצה לתת לי סטירה ואני הראתי לו אגרוף. אם תרצה לתת לי סטירה באגרוף שלי אני אוציא את השניים שלו. ונתמלא כל החדר צחוק. אמר הרב: טוב, השאלה השלישית מה היתה? אמר לו הכפרי: כמדומה לי שפחד ממני, הלך והביא בקבוק יין. אני ידעתי שרוצה לפייס אותי ואני נתתי לו גבינה לעשות שלום בינינו. קם הרב ונשק את מצחו. הבינו כל הרבנים שנעשה נס על ידו שאלו אותו, למדת תורה? מניח תפלין כל יום? אמר להם שאינו יודע כלום. רק מניח טלית ותפילין ואומר שמע ישראל וצועק ואומר דע מה למעלה ממך וממנו אני ירא כך למד מבית אביו. נמצאנו למדים כמו שכתוב בתורה תמים תהיה עם השם אלקיך ובכל דרכיך דעהו. (אהבת חיים).

ויש מפרשים ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך, הקב"ה עשה שלא יתקיימו בכם הדברים שמגידים עליכם, כמו שאמרו חז"ל אין מזל לישראל. ישראל מעל המזל.

שנאמר "ישראל חזא מזליה חזא" שישראל מעל המזל ולא כמו הגויים שמיום היוולדו רשום להם את גורלם. ואילו ישראל ע"י תורה ומצוות משנים סדרי עולם כמו שנאמר צדקה תציל ממות., כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך...וכן על זה הדר.

תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה’ אלהיך והיה לנוס שמה כל רצח (שופטים יט-ג)

ועכשיו נבאר לפי סדר הפסוקים:

תכין לך הדרך תתקן הדרך, שאם יש פרשת דרכים. שכמה דרכים נחלקים צריכים להעמיד לוח עץ ובו כתוב מקלט, שהרוצח יכיר מיד באיזה דרך לפנות שאם לא כן ילך בדרך אחרת וגואל הדם ימצאו ויהרגהו.

ושלשת את גבול ארצך שהארץ תהיה מחולקת בשוה לארבעה רבעים כדי שיהיה מרחק שוה בין שלש הערים שמדרומה של ארץ  ישראל עד חברון ששם העיר הראשונה יהיה אותו המרחק כמו מחברון לשכם, ומשכם לקדש כמו מקדש לצפון. וקבעו שלש בעבר הירדן ושלש בארץ ישראל, והיתה כל אחת מן השלש שבעבר הירדן כנגד אחת מן השלש בא"י כמו שתי שורות שבכרם, וזה שנאמר אשר ינחילך ה’ אלהיך בא לרבות שגם בעבר הירדן יש לעשות כאותה צורה.

בא זינגוד לפני רב פפא והעיד על טוביה שעבר עברה. והנה לתדהמתו היכה אותו רב פפא מלקות.

פנה זינגוד אל רב פפאו שאלו טוביה עבר עברה ואת המלקות אני מקבל?

אמר לו רב פפא, אתה חייב מלקות על כך שאתה לבדך אמרת עדות על טוביה, צריכים שני עדים שכתוב "לא יקום עד אחד באיש" ואתה שאמרת לבדך עדות הוצאת עליו שם רע ואין כל ערך לעדותך ועל כך אתה עובר על לא תלך רכיל. (מסכת פסחים דף קיג ע"ב)

לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על דיי שני עדים או על ידי שלשה עדים יקום דבר (שופטים  יט-טו)

ויש מקומות שמועילה עדותו של עד אחד, כגון עדות מיוחדת בדיני ממונות. שאם עד אחד אומר: בפני הלוה פלוני לפלוני כסף, ואחד אומר בפני הודה לו שהוא חייב, מצטרפים. וכן אם העיד עד אחד בבית דין זה ועד אחר בבית דין אחר, באים בית דין אצל בית דין ועדותם מצטרפת. וכן אמרו חז"ל בשני מקומות האמינה תורה לעד אחד, בסוטה שלא תשתה המים המאררים ובעגלה ערופה שלא תערף, שאם עד אחד מעיד בהריגת הנרצח אין עורפין את העגלה, וכן האמינו חכמים עד אחד שיעיד שמת בעלה של אשה. ואמרו חז"ל הטעם, מפני שאשה מדקדקת מאד אחרי האמת שאם תנשא ואח"כ יבוא בעלה והולד יהיה ממזר. ולכן האמינו לעד אחד.

ובאיסורים יש כלל גדול עד אחד נאמן באיסורים, וטעמו של דבר, יש אומרים מפני שהתורה האמינה לאשה בספירת ימי נדותה, שנאמר וספרה לה, ודרשו וספרה לה, לעצמה, ויש אומרים שהרי התורה האמינה לכל אדם על השחיטה ועל ניקור הגיד ועל הפרשת תרומות ומעשרות

והר"אש קבע י"ד כללים בדיני עד אחד נאמן באיסורים וצריך עיון.

שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות

טעם המצוה: אסור לעדים לדון את האדם, כי אולי מכיון שראוהו עובר עברה לא יוכלו ללמד עליו זכות ויחיבוהו בדין. וענין זה נאמר אפילו בדיני ממונות (ע"פ החינוך).

השמש כבר שקעה, רוח קרירה נשבה בין צמרות העצים. שבת המלכה פרשה את כנפי על העירה היהודית.

מפתח בית הכנסת יוצאים התושבים, לבושים בגדי שבת, ידיהם אוחזים בכפות הזאטוטים המקפצים, ואחד אחד ניגשי הם אל רב העיירה רבי יהודה, לברכו בברכת שבת שלום.

רבי יהודה יוצא אף הוא מבית הכנסת בצעדים מדודים, מוקף בבניו ובאורחים שזה עתה הזמין לביתו.

כמנהגו מידי שבת בשבתו היה מארח את העניים המגיעים לעיירה, ודואג לסעודותיהם.

הירח שהיה במלואו, האיר את הדרך ליהודים, ואחר זמן קצר התרוקנו רחובות העירה ומעבר לחלונות המאירים החלו להישמע זמירות שבת המלכה.

רבי יהודה, רב העיירה, עם אורחיו לסעודת שבת כשמדי פעם הוא מביט ודואג שיאכלו, ישבעו ויתענגו בשבת המלכה. העניים עטו על תבשילי השבת הטעימים שהכינה הרבנית, ונהנו מטעמם המשובח. כשראה הרב את עיניהם הנעצמות של אורחיו קיצר בסעודתו ומיד בסיום הסעודה הפנה את העניים לחדר צדדי, ששם היו ערוכים ומוצעים מיטות לאורחים. העניים השתרעו במהירות על המיטות ועד מהרה שקעו בשנה עמוקה.

כאשר נרדמו האורחים העניים, נכנס הרב לחדרו פתח את הגמרא והחל לשקוע בתלמודו.

שקט השתרר סביב, רק קול תקתוק האורלוגין שבחדר הסמוך נשמע בבית, הרב ישב על כסא במשך מספר שעות שקוע בסוגיה שלפניו. ולפתע, הרים את ראשו, נדמה היה לו כי הוא שומע פסיעות חרישיות מתגנבות בבית. נשא הרב את עיניו ומבעד לדלת הפתוחה למחצה ראה לתדהמתו כי אחד מאורחיו העניים עומד ליד הארון, המגרות פתוחות והוא כולו שקוע, מחטט, מחפש....

"גנב" חפה מחשבה במוחו של הרב "אני מארח גנב בביתי".

לא הספיק הרב לקום ממקומו וכבר הכניס הגנב דבר מה לכיסו, העיף מבט בהול מסביב, התחמק ונמלט מהבית.

דבר הגנבה שארע בלילה נודע למחרת בבוקר, עת נכנסה הרבנית לחדר, המגרות הפתוחות החפצים הזרוקים והאורח שנעלם העידו על שהתרחש בלילה.

הרב, שראה וידע, לא פצה פיו, ולא סיפר מאומה את שראו עיניו, שמחת השבת נמשכה אצלו כרגיל.

חלפו להם שנים מספר, בבית הדין אשר בעיר הסמוכה ישבו הדיינים וחיכו לגביר העיר, הלה הודיע כי יבא היום להתדיין אצלם.

בשעה היעודה הופיע הגביר כשמשרתיו אוחזים בחזקה ביהודי לבוש קרעים, שכל מראהו מעורר חמלה.

"הביטו בו" אמר הגביר בקול רם "עני, מתחזה, כפוי טובה הנהו" המשיך ארחתי אותו בביתי, דאגתי לכל מחסורו ומה הגמול שגמל לי?

באמצע הלילה התעוררתי לקול רשרוש סיפר הגביר ולתדהמתי ראיתי את אורחי זה העומד כאן לפניכם סוגר בחפזה את דלת הארון ומתחמק. לשמע זעקותי הגיעו במרוצה משרתי, לאחר מבט בארוני נתגלה לי כי אבן יקרה שהיתה שמורה בארוני נעלמה, ברור לי כי ידו של גנב זה בדבר, המשרתים החלו לרוץ אחר הגנב הבורח הנמלט, יומיים תמימים חפשוהו והנה סוף סוף מצאוהו והרי הוא כאן לפניכם.

החזר את הגנבה מיד!" זעק העשיר כשפניו מאדימות מכעס "החזר את האבן" הוסיף הגביר כשידיו מנופפות לעבר הגנב.

הביטו הדינים בפני העשיר והעני, העני טרם פצה פיו והנה אחד הדינים הביט בפני העני וזכרון צף ועלה במוחו, הביט בנאשם ברכוז רב ולפתע קם ועמד על רגליו והודיע לשני חבריו הדיינים: "אינני יכול לפסוק בדין זה" אמר את דברו ויצא מן החדר.

הביטו הדיינים בפליאה בחברם הרב רבי יהודה שהגיע זה מכבר להתגורר בעירם ותמהו. הן תלמיד חכם הנהו וכבר דנו לא אחת מקרים דומים, מדוע זה קשה לו מקרה זה, מדוע לא ירצה לדון בדין זה?

מאחר ורבי יהודה עזב את המקום ונשארו רק שני דינים, דחו הדינים את בעלי הדין והזמינום לבוא בשעה מאוחרת יותר.

השנים פנו לרבי יהודה שישב בחדר הסמוך ולמד ושאלוהו לפשר התנהגותו.

השיב להם חברם: "הן מצוה מפורשת לנו כי אין עד נעשה דין אפילו בדיני ממונות במקרה זה אני עד ויודע אני כי אכן אדם זה הוא גנב". וכאן סיפר הרב את אשר ארע בביתו לפני מספר שנים  והוסיף ואמר: "מחמיר אני על עצמי, אמנם אין זה אותו מקרה, והפעם הדין הוא עם גנבה אחרת, אך אני מרגיש שאיני יכול ללמד עליו זכותו לכן איני יכול לדונו ועליכם להביא רב אחר שיוכל לדונו דין אמת" סים רבי יהודה את דבריו, והדיינים פנו לחפש דין נוסף לדון בבית דינם ביום זה. (613 סיפורים על התרי"ג)

אמרו חז"ל  (יבמות ס"ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום וכו’, עיין שם, ואמרו (במדרש רבה, פרשת בראשית, פרשה יז, סימן ב’): כל שאין לו אשה, שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה, ויש אומרים אף בלא שלום, אף בלא חיים, אף אינו אדם שלם וכו’, עין שם. לזאת צריך כל אחד להפיל תחינתו אליו יתברך, שיזכה למצוא את זיווגו, ויזכה לכל הטובות האלו שמנו חכמינו הקדושים, זכרונם לברכה , כנ"ל, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה  (ברכות ח) על פסוק (תהילים ל"ב) : "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא", אמר רבי חנינא – ’לעת מצא’ זו אשה, שנאמר (משלי י"ח): "מצא אשה מצא טוב", עין שם, וכשהשם יתברך עוזרו, וזכה למצא את זיווגו, ונכנס לחופה, אז עיקר שלמות השמחה, כמו שנאמר (שיר השירים ג’): ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, וכן אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוכה כ"ה): אין שמחה אלא בחופה, ואמרו (מגילה  ה): איזהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו, עין שם, ועיקר שלמות השמחה היא, כי אז מוחלין לו על כל עוונותיו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ירושלמי בכורים, פרק ג’ הלכה ג’) ואמר (בפרקי דרבי אליעזר, פרק ט"ז): החתן דומה למלך, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך אינו עושה מלאכה, אף החתן אינו עושה מלאכה, מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה, מה המלך הכל מקלסין אותו, כך החתן מקלסין אותו כל שבעת ימי המשתה, מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך החתן פניו מאירות כאור החמה, עיין שם, על כן כשזוכה אדם שבא יום חתונתו, ישוב בתשובה אמיתית, ויקיים מאמרם זכרונם לברכה (כתובות י"ז): כיצד מרקדין לפני הכלה, כמו שפרשו רבנו ז"ל, ואמר לאחד סמוך לחתונתו, כיצד מרקדים ומדלגים על מה שהיה לפני הכלה, הינו לפני החתונה? שיראה לשכוח כל מה שעבר עליו עד יום חתונתו, כי על פי רוב האדם נופל בדעתו ממה שעבר עליו בימי נערותו וכו’, ועל ידי עצה זו יזכה להתחדש מחדש, ובפרט ביום חתונתו, שהוא יום שמחתו, שאז זוכה להשלים את עצמו, ולהיות האדם השלם.

והנה מבואר בדברי רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק ב’ סימן כ"ג), שעיקר שלמות השמחה, כשזוכים לחטוף את היגון ואנחה לתוך השמחה, וזה ידוע, שעיקר אחיזת העצבות והמרה שחורה הוא בבחינת האשה, שהיא סטרא דנוקבא, ועל כן אצלה שכיח ביותר העצבות והמרירות, כמו שנאמר (קהלת ז’): ומוצא אני מר ממות את האשה וגו’.

וזו מצות פריה ורביה, שצריך האדם דיקא לקיים מצוה זו בקדושה ובטהרה, ועל  ידי המצוה הזאת הוא זוכה לחטוף את המרה השחורה והיגון והאנחה לתוך השמחה, וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ראש השנה ו): אשה, בעלה משמחה, וכן אמרו (בבא בתרא י): מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ישמח אשתו לדבר מצוה, עין שם, כי עיקר קדושת הזיווג הוא על ידי שמחה שהוא קדושת הברית, כי זה עיקר היחוד והזיווג דמצוה,  שעל ידי שמתחברים איש ואשה, על ידי זה נמתק ונתבטל היגון והאנחה שהוא העצבות, ונהפך לשמחה, וזה עיקר השלמות בקדושת הזיווג -  להתחזק ולהיות רק בשמחה, ותכף ומיד כשזוכה להפוך את היגון והאנחה לתוך השמחה, זהו עיקר שלמות היחוד והזיווג בכלליות ובפרטיות, בכלליות – העולם, שהוא בחינת יגון ואנחה, וכולם מלאים עצבות (עין לקוטי מוהר"ן חלק ב’ סימן קי"ט) וכשזוכה  לקשר את כל העולם ומלואו אליו יתברך שהוא עצם השמחה, על ידי זה מכניס שמחה בכל העולם, כי מאחר שמגלה שאין בלעדיו יתברך כלל, על כן נעשה על ידי זה היחוד בין העולם הזה, שהוא תוקף היגון והאנחה אל העולם הבא, שהוא מקור השמחה, וכן בפרטיות – האשה, שהיא תמיד במרירות ועצבות, כי דעתן קלה עליהן (שבת לג), ודרכן לקנא בחברתן, כמו שאמור (מגילה י"ג): אין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה, והאיש צריך תמיד לשמח את אשתו להרחיב דעתה ולמלא חסרונה וכו’, ולהפוך את יגונה ומרירותה וכו’ אל תוקף השמחה, שזהו  עיקר היחוד, כי (ברכות נ"א), אין פרי בטנה של אשה מתברך, אלא מפרי בטנו של איש, ועל ידי שהאיש משמח את אשתו, זוכים שניהם שהשכינה ביניהם, כי השכינה היא שמחתן של ישראל, ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ירושלמי, ברכות, פרק ט’): אי אפשר לאיש בלא אשה, ואי אפשר לאשה בלא איש, ואי אפשר לשניהם בלא שכינה.

וזה בחינת השמחה של חתונה, שהיא מצוה גדולה, כמו שהפליגו חכמינו, זכרונם לברכה, בגודל המצוה לשמח חתן וכלה, עד שאמרו (ברכות ו): כל הנהנה מסעודת חתן, ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות, שנאמר: קול ששון, וקול שמחה, קול חתן, וקול כלה וכו’ עיין שם, וכן הפליגו הרבה במצוות שמחת הכלה (כתובות י"ז). עד שאמרו (שם): על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה, רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת וכו’ עיין שם, כי זהו עיקר שלמות היחוד – להיות תמיד בשמחה, ועל ידי זה מתרחב מוחו ודעתו וזוכה לקדושת הברית, וכן מרחיב את מוחה ודעתה, ומבטלת דעתה לדעת בעלה, וגרים ביחד באהבה ואחדות אחת, כי (סנהדרין כ"ב):  אשה גולם היא,ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ועיקר השלמות הוא דיקא כשנעשה בשמחה רבה וכו’, כי בבית שמח שם הוא השראת השכינה.

וזה בחינת כלי זמר שמנגנין בחתונה, בשביל השמחה, ומדקדקין מאוד מאד שיהיו כלי זמר דיקא, כי כלי הזמר הם בחינת עשרה מיני נגינה, שעל ידם עיקר השמחה כנראה בחוש, כי הכלי זמר מבררים את הרוח הטובה מהרוח הרעה (עיין לקוטי מוהר"ן חלק א’ סימן נ"ד), והכלי זמר מכניסים שמחה רבה בלב האדם, כמו שנאמר (תהלים צ"ב): "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור כי שמחתני השם בפועלך וגו’" (מקור שימחה).