גרוש ישמעאל, לידת שמואל, עקדת יצחק מה הקשר בין הקריאות השונות בראש השנה?

רעיון מרכזי ובולט בשלוש מתוך ארבע הקריאות הוא יחסי הורים ובנים. יחסים מורכבים בבית אברהם בין שרה להגר והיחס לישמעאל, על רקע הולדת יצחק. יחסים מורכבים בבית אלקנה בין חנה לפנינה על רקע אי לידת שמואל. מורכבות דוממת ביחסים בין אברהם ליצחק בדרך לעקדה.

ובכל המורכבויות הללו נפתח אפיק אל ה': מתוך תפילה, מתוך זעקה, מתוך הדרכה נבואית.

אבינו מלכנו.

ה' הוא מלכו של עולם. רם ונישא. אנו ממליכים אותו עלינו ואנו מבקשים שמלכותו תתגלה בעולם כולו.

אבל הוא גם אבינו. משהו אישי וקרוב. אנו בניך ואתה אבינו.

ביום הרת עולם אנו פונים אל ה' בשני מסלולים: אם כבנים ואם כעבדים.

אם כבנים - רחמנו כרחם אב על בנים,

אם כעבדים - אנו ממתינים לישועת מלכנו.

על דרך זו מתחברת גם הקריאה הרביעית:

בהפטרת היום השני אנו מזכירים את רחל המבכה על בניה. אנו ממתינים לשמוע מפי אבינו ושבו בנים לגבולם.

אני כמהים למימוש הבטחת אבינו: הבן יקיר לי אפרים...רחם ארחמנו. כי הייתי לישראל לאב, ואפרים בכרי הוא.

נחתום במטבע שטבעו חכמים בברכות ההפטרה:

נאמן אתה ה' א-הינו, ונאמנים דבריך

ודבר אחד מדבריך-

אחור לא ישוב, ריקם

כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה.

רחם על ציון, כי היא בית חיינו,

ברוך אתה ה',

משמח ציון בבניה.

מדרש זה מביא את הכתוב בקהלת שכל מה שעשה האלהים יהיה לעולם, אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו, ואחר כך מביא דוגמאות שצדיקים שינו את הטבע באופן זמני, כדי שאנשים יראו. האם אין סתירה בין תחילת הפסוק שכביכול אין חדש תחת השמש, שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו, למה שכתוב בהמשך שהצדיקים משנים את הטבע?

מצינו בבראשית רבה (ה, ה) אמר רבי ירמיה בן אלעזר: התנה הקדוש ברוך הוא עם כל מה שניקבע בששת ימי בראשית, דכתיב: "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי" (ישעיה מה, יב) צויתי את הים, שיהיה נקרע לפני ישראל. צויתי את השמים ואת הארץ, שישתקו לפני משה, שנאמר: "האזינו השמים ואדרבה ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים האזינו לב א). צויתי את השמש ואת הירח, שיעמדו פני יהושע, שנאמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע י, יב). צויתי את העורבים, שיכלכלו את אליהו, שנאמר: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר" (מלכים-א יז, ו) צויתי את האור, שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה. צויתי את האריות, שלא יזיקו את דניאל. צויתי את השמים, שיפתחו לקול יחזקאל, שנאמר: "נפתחו השמים" (יחזקאל א א) צויתי את הדג, שיקיא את יונה, שנאמר: "ויאמר ה’ לדג ויקא את יונה אל היבשה" (יונה ב יא), ע’’כ.

אומר על זה הפירוש "יפה תואר": לכן אמרו, כי מראשית הבריאה היה הכוח הזה צפון בקרבם, אשר בבוא העת להיעשות הנס יחליפו את טבעם. ולמשל אנחנו יודעים כי הברזל הוא כבד ונופל על הארץ, אך אם יבוא אחד ויציב נגדו מגנט, הרי הוא ימשכנו שלא יפול. דבר זה אינו נחשב התחדשות בברזל, אלא כך הוא טבעו מזמן בריאתו להמשך אל המגנט, אלא שהטבע הזה הוא צפון מאתנו. כך הצפין הקדוש ברוך הוא בכל דבר בטבע, שהצדיק הפועל עליהם ישנה בהם את הטבע הנגלית לנו בהם, ואין זה שינוי הטבע בעצם הנברא, רק זה הוא טבע הצפון בקרבו מאז בריאתו, ע"כ.

לפי מדרש זה וביאורו, אין סתירה בין האמור בקהלת: "כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" ובין מה שהצדיקים משנים את הטבע, כי כך הוטבע במעשי בראשית שלצדיק יהיה כוח לשנותם, וכפי שאומר הספרי (האזינו פיסקא שו) היה רבי יהודה בן חנניה אומר בשעה שאמר משה "האזינו השמים", היו השמים ושמי השמים דוממים. ובשעה שאמר: "ותשמע הארץ אמרי פי", היתה הארץ וכל אשר עליה דוממים. ואם תמה אתה על הדבר, צא וראה מה נאמר ביהושע: "ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, וידום השמש וירח עמד...ולא היה כיום ההוא" (יהושע י’ יב-יד). נמצינו למדים, שהצדיקים שולטים בכל העולם כולו, ע"כ.

ננסה להבין, כיצד שואב הצדיק את הכוחות לעשות ניסים ולשנות דברים שבטבע? מצינו בכמה מקומות בגמרא (ברכות נח ע"א ועוד) בזמן שצדיק מקפיד על רשע נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ע"כ. ומסביר ה"אור החיים" על הכתוב: "ומת כל בכור בארץ מצרים" (שמות בא יא, ה) לא נאמר שה’ הרג כל בכור, אלא מת מעצמו. כיצד? יסוד ראשון, כל דבר בעולם יש בו חלק טוב שמעמידו, שאם לא כן אין לו זכות קיום. יסוד שני, כל מקור ישאף למינו ושואב אותו, במעשה אבן השואבת (=מגנט), לברזל.

והנה גם אדם רשע יש בו קצת כוח רוחני, שאם לא כן אין לו חיות כלל. לפיכך, ברגע שאדם צדיק, אשר יש בו כוחות קדושה רוחניים גדולים, מסתכל על אדם רשע, אזי הכוחות הקדושה הרוחניים של הצדיק שהם רבים, שאובים את מעט כוחות הקדושה הרוחניים של הרשע (שבגלל זה הוא רשע) ומותירים אותו ללא חיות רוחנית, ואז הוא נעשה ממילא גל של עצמות. וכן הוא לגבי בכורי מצרים, מכיון שאומר הכתוב קודם לכן: "כה אמר ה’ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (שם, ד), כי באמצעות שה’ עובר בתוך מצרים, בזה ימות מעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות, כי באמצעות כן יוצא מהם החיוניות, ע"כ. (ראה "אסופת מערכות" להרה"י זצ"ל חלק א מאמר א).

בכל דבר בטבע יש כוח רוחני, ואפילו לדבר דומם ישנו כוח רוחני, על ידי שהוא מבצע רצונו של הקדוש ברוך הוא שהצפין בו בזמן בריאתו. כן, אם תנסה לשנות זאת, "יצעק" אותו נברא דומם שאתה משנה את יעודו. כמו שמובא במסכת חולין (ז ע"א) על רבי פנחס בן יאיר שהלך לפדיון שבויים, הגיע לנהר גינאי ולא היה יכול לעבור בו, ציוה עליו: חלוק מימיך ואעבור בך. אמר לו הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך (פדיון שבויים) ואני הולך לעשות רצון קוני (רש"י: כל הנחלים הולכים אל הים בגזרת הקב’’ה, אתה בפדיון השבויים, ספק עושה שמא לא יתנו לך בפדיון, ואני הנהר בודאי עושה. אמר רבי פנחס בן יאיר לנהר: אם אין אתה חולק את מימך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. שמע זאת נהר גינאי וחצה מימיו, ע"כ. כלומר, בכל דבר בטבע ישנו כוח רוחני שהוא כוח הפועלה הטבעי של כל דבר שהטביע בו הקדוש ברוך הוא, על ברזל נטבע שיהיה כבד וירד למטה, על האש שתשרוף ועל מים שילכו ממקום גבוה למקום נמוך.

צדיק המגיע לדרגה רוחנית גבוהה ואוגר בתוכו כוחות רוחניים כבירים, כשהוא מסתכל או מצוה על דבר מסויים, הוא שואב את הכוחות הרוחניים מהצד השני אשר נמצאים במידה פחותה מאשר אצלו, וככל שאדם יותר צדיק ויותר מזוכך, אזי יש לו יותר כוחות משיכה, ולכן ברגע שאותו צדיק מצוה על הדומם לשנות טבעו, אזי הוא שואב את כוחו הרוחני של הדומם שהוא ציווי של הקדוש ברוך הוא כיצד אותו דומם יפעל בעולם ועל ידי כך, אותו דומם נהיה נטול כוח רוחני, ונעקר ציוויו המקורי למטרתו, ואזי הצדיק יכול להפוך את מטרת הדומם למטרתו. וכפי שמסופר בגמרא (תענית כה ע"א) על בתו של רבי חנינא בן דוסא שהיתה עצובה בערב שבת מפני שבהדלקת הנר החליפה כלי של שמן בכלי של חומץ והרי החומץ אינו  מדליק אש. אמר לה רבי חנינא בן דוסא: בתי! מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. והיה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה. ע"כ.

הקדוש ברוך הוא בעצם בריאת העולם הטביע בטבע, וכן עשה עמם תנאי, שהצדיק יכול לשנותם. זה לא נקרא שינוי, מפני שכך נברא העולם. הצדיק משנה על ידי כוחו הרוחני, ששואב את הרוחניות שבטבע שהוא ציווי ה’, ועל ידי כך הוא משנה את מטרת הדומם או הצומח או החי, לצרכיו. והם הם הניסים שנעשו על ידי הצדיקים (מידרש אור חדש).

האזינו השמים ואדרבה ותשמע הארץ אמרי פי (אזינו לב-א)

האזינו השמים ואדברה וג’ לפי שנאמר לעיל (לא, כח) ואעידה בם את השמים ואת הארץ, שאמנה את השמים והארץ כעדים שהתריתי בהם, פנה משה עכשיו אל השמים והארץ שיאזינו וישמעו ההתראה. שכך הוא הדין שאין עונשים לאדם אלא אם כן מתרים בו קודם בפני עדים אל תעשה כך וכך, שאם תעשה כן תענש. אבל אם התרוהו שלא בפני עדים אין זו התראה. ולכן אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, האזינו השמים ואדברה תהיו עדים במה שאני מדבר ומתרה בישראל ותעידו שכך אמרתי להם היו עדים. ותשמע הארץ אמרי פי מה שאני אומר להם. ולמה העיד בהם שמים וארץ.

הטעם האחד שכך אמר משה אני בשר ודם. למחר אני מת, אם יבואו ישראל ויאמרו למה אנו נענשים הרי לא קבלנו עלינו את הברית, מי יבוא להכחיש דבריהם. לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם.

והטעם השני שאם יזכו ויקיימו התורה אותם העדים עצמם ישפיעו עליהם רוב טובה, שהגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחלה, כמו שנתבאר בפרשת עקב ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואח"כ ואבדך מהרה מעל הארץ הטובה, וזה ע"י האומות.

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (האזינו לב-א)

 משה רבינו ע"ה נקט לשון האזנה על השמים ולשון שמיעה על הארץ ואילו ישעיה אמר להיפך "שמעו שמים והאזיני ארץ". לפי שלשון האזנה נופל על הקרוב ולשון שמיעה על הרחוק, והיות ואמונתו של משה רבינו בשמים לכן אמר האזינו לשמים כמדבר לאדם הקרוב אליו, וכלפי הארץ אמר שתשמע כדבר העומד מרחוק, ואילו ישעיה שהארץ היתה קרובה אליו יותר אמר האזיני ארץ (מדרש תנחומא ב’).

אולם יש להבין מה שייכות יש לשמים וארץ לתוכחה שמוכיחים את האנשים בענין חטאים ועוונות?
והענין יבואר על פי המסופר בתלמוד: אמר לו אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין, כיצד? - גוף אומר: נשמה חטאה, כי מיום שפירשה הנשמה ממני, הריני מוטל כאבן דומם. נשמה אומרת: הגוף חטא, כי מיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור. אמר לו אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס נאה והיו בו תאנים נאות, והושיב בפרדס שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא. אמר החיגר לסומא:  תאנים נאות אני רואה בפרדס, הרכיבני על שכמך ונביאם לאוכלם. רכב חיגר על הסומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס, אמר להם: היכן התאנים הנאות? אמר לו הסומא: וכי יש לי עינים לראות? והחיגר אמר לו: וכי יש לי רגלים ללכת? מה עשה? הרכיב את החיגר על גבי הסומא ודן את שניהם יחד...
והנמשל אומר רבי לאנטונינוס, הקדוש ברוך הוא מביא את הנשמה וזורקה בתוך הגוף ודן את שניהם יחד, שנאמר: "יקרא אל השמים מעל" זו הנשמה, "ואל הארץ לדין עמו" זה הגוף (סנהדרין צא:).  נמצא ש"שמים" הם כינוי לנשמה ו"ארץ" הוא כינוי לגוף, לכן שייכם הכתוב לענין תוכחה של עוונות וחטאים. (עוד יוסף חי, לבוש יוסף)

המטרה של עבודת השם היא עבודה אמיתית שנאמר "קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת".
ולא עבודה לשם שכר ועונש שעבודה הזאת נקראת יראת העונש אנו צריכים לעבוד את הקב"ה ביראה והאהבה, והיראה תהיה יראת החטא כלומר שהחשש שלנו לחטא הוא לא מבחינת שכר ועונש, שאם החטא קרה במזיד אז זה "גרוע" ואם הוא קרה בשוגג אז לא נאמר לעצמנו "לא נורא השם יסלח", אלא שהיראה תהיה יראת החטא שנאמר "חטאים תרדוף רעה", אמנם לא נענש על עברות בשוגג אך הנשמה היא שהתכלכלה ואיבדה חלק מהרוחניות שלה שנאמר "קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד היא" וזה לא משנה לנשמה אם זה מזיד או שוגג הנזק הוא אותו נזק. משל למה הדבר דומה אם אדם יורה כדור מאקדח בשוגג ופצע או הרג מישהו. האדם שניפגע מאותה פגיעה חמורה זה לא שייך לומר מזיד או שוגג זה אותו נזק לגביו, אלא לגבי בית משפט של שכר ועונש שייך לומר מזיד או שוגג, מזיד חייב שוגג זכאי לכן אנו צריכים לפחד לעבור עברות כדי שנשמור על נשמה זכה ונקיה שלא נתנתק מבורא עולם. אנחנו צריכים לשאוף ליראת את החטא בפחד כאילו נחש נמצא על ידנו ואז אני בטוח שלא יהיו שוגגים וכל שכן לא מזידים. לכן בכל דרך יש שלבים והקב"ה לא מעונין בכמות אלא באיכות שנאמר לפום צערא אגרה ידע לו האדם שאם קשה לו בעבודת השם אז הוא נקרא עבד השם ואם התרגל וקל לו אפילו שקיים הרבה מצוות עד אין סוף הוא אינו יקרא עבד אמיתי אם אין הוא מרגיש קושי מסוים.

שנאמר בתפילת עמידה "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עימהם ולעולם לא נבוש"... ולכן החלש יאמר גיבור אני ויתחיל עם קבלה טובה ויצעד איתה קדימה בעלית התשובה לפי כוחו העיקר שיהיה אמיתי עם בוראו.

סיפור מדהים הממחיש את חשיבותה של קבלה טובה, אירע במעונו של הבבא סאלי:  זוג הורים המומים ומזועזעים הגיעו אל הצדיק בספרם לו, כי בנם המשרת בצבא ניתק עמם קשר ולא קבלו ממנו אף אות חיים והם חוששים לגורלו. הביט בהם הצדיק במבטו המלטף ובקש כוס משקה, ברך ולגם ממנו מעט, ובעודו אוחז בכוס קרא בקול: לחיים!!!
והוסיף: ונקה לא ינקה... איש לא הבין את כוונת הרב. הרב פנה אל האב ועודדו במילים חמות: הסירו דאגה מלבכם, הבן בריא ושלם וישוב לביתכם תוך זמן קצר. שמחו בני המשפחה לשמע הבטחה מפורשת זו של הרב והלכו. חלפו הימים ועדיין אין שום סימן, אך ההורים לא איבדו תקוה והאמינו בדברי הרב בכל ליבם. היתה זו שעת בוקר מוקדמת לאחר שבוע המתנה, נשמעה נקישה על הדלת ובפתח - מאובק ויגע עמד בנם האבוד.

את מסיבת ההודיה חגגו אצל הצדיק, ואז שאלו הרב: בני, איזו מצוה קיימת שהגנה עליך?  נבוך החייל והשיב: איני יודע, יהודי פשוט אני, מתפלל במנין, שומר שבת וזהיר במצוות.  שמח הצדיק לשמוע, אך לא הרפה והמשיך: אך איזו מצוה נוספת קבלת על עצמך? התלבט החייל אם יגלה סודו, ולבסוף אמר: קבלתי על עצמי שבכל ערב שבת אנקה את בית הכנסת שעל יד ביתנו. אף אחד אינו יודע על זה מלבד הגבאי. אורו פניו של הצדיק, ניכר על הענווה שלא היה עוד מי שיודע על זה חוץ מהגבאי, וחזר ואמר: "ונקה לא ינקה" מי שקיבל על עצמו לנקות את בית הכנסת, "לא ינקה" - לא ינוקו אלה שזממנו להרע לו. ולישועות כאלו זוכים רק ע"י אמונה אמיתית בבורא עולם. (ספר הסליחות עמ’ נ"ב)

"אחיותי", היתה אומרת שרה שנירר ע"ה: "נקל להתלהב, אך קשה להחזיק בהתלהבות".אכן כתוב: "וקווי ה’ יחליפו כח ירוצון ולא יגעון ילכון ולא יעפון".

נשאלת השאלה: הרי לרוץ יותר קשה מללכת, אם כן: אם הם ירוצו ולא יגעון אז בוודאי שיוכלו ללכת?!

אלא – שלרוץ מפעם לפעם ולהתעלות כל אחד יכול,אבל ללכת הרבה יותר קשה-כי צריך להתמיד

ומידה זו – של קביעות – עקביות היא המפתח לכל מידה ולכל קבלה שמקבל אדם על עצמו.

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (האזינו לב-ד)

אבל הענין יובן על פי משל לגביר שבנו יחידו חלה, והרופאים נאלצו למצוא תרופה למחלתו. לימים הגיע פרופסור מומחה לאותה מדינה והצליח לרפאותו, והזהיר את אביו שישגיח על בנו יחידו שלא יבוא מאכל של בשר שמן לתוך פיו כי הדבר תלוי בנפשו.

ויהי היום והאב הוכרח לנסוע חוץ לעיר לרגל מסחרו, וצוה את אשתו שתשגיח על הבן כפי הוראת הרופא. והנה כשישבה אמו אל השולחן לאכול ארוחת צהרים, הריח הבן את הבשר, נגש אל השולחן, חטף חתיכת בשר שמן ותחב לפיו וברח החוצה.

מובן מאליו שתכף שוב חלה הבן. וכששב אביו מדרכו מצא את בנו מפרפר בין חיים למוות. רץ מיד אל הפרופסור ובקול בוכים התחנן לפניו שיציל את בנו יחידו מרדת שחת, וקפץ ונשבע שלא יסע עוד לרגלי מסחרו. ואכן גם הפעם, הצליח הפרופסור להסיר מעל הבן סכנת מוות.

כשהגיע העת לעשות סעודת הודיה להשם יתברך בבשר ויין לרעיו ומשפחתו, גרש האב את בנו מהאולם הגדול שישבו שם האורחים על יד שולחנות ערוכים. שאלו האורחים זה את זה על הנהגתו המוזרה של "האב האכזר" שאינו שם לב לתחנוני הילד להרשות לו לישב עם האורחים. ורק האב היה היחידי שידע טעמו של דבר.

כן הוא הענין עם הנהגת השם יתברך את העולם. יש שהוא מגרש מחדר האוכל דוקא את הצדיק לטובתו, ואם כי אין אנו מבינים את הנהגתו, אבל אנו מאמינים בלב שלם שהוא לטובתו, כי צדיק וישר הוא, ואל לנו להתרעם חלילה על הנהגתו, הניסתרות לה’ אלוקינו והניגלות לנו.

נתאר לעצמנו אדם שפגם למשל בידיו בגניבה וכיוצא בזה, ושב בתשובה כשעלה לבית דין של מעלה, אמרו לו כי הוא צדיק גמור, אך עליו לירד שוב לעולם הגשמי, ולהחזיר את כל הגניבות כדי לכפר על הפשע הזה. והוא עומד ומתחנן לפני בית הדין שיבראו אותו בגוף ללא ידיים, בכדי שיוכל לעמוד בנסיון הנורא הזה, ובחסד ורחמים נענה לכך.

ומאידך אביו ואימו מחכים תשעה חודשים לוולד שיצא לאויר העולם. וכשנולד רואים ההורים כי הרך הנולד ללא ידים, או שחלילה רחמנא ליצלן עיוור, או חרש אילם וכיוצא בזה, איזו עגמת נפש יש להורים הללו, קשה מאד לתאר את המצב הנורא הזה. אבל האמת הוא שהנשמה הקדושה שירדה כעת לאויר העולם, היא בקשה זאת, וזכו ההורים להוריד נשמה כה קדושה לעולם הזה. וזהו שאמר הכתוב: "אל אמונה ואין עול צדיק ויש הוא".

ופעם שאלו את החפץ חיים, מפני מה פלוני שקיים מצות צדקה לפי כל ההידורים והחומרות ירד מנכסיו והגיע לפת לחם?

וענה להם, כי מי שסיים פקולטה מסוימת באוניברסיטה בהצלחה, ממשיך להתקדם למסלול אחר. והוא הדין כאן, מכיון שאותו אדם עמד בהצלחה בנסיון העושר, דאג הקב"ה להעביר אותו לנסיון העוני כדי להשלים את נפשו מכל הבחינות ולהרבות את שכרו.

ולדוגמא מספרים שבזמן ה"אבן עזרא" היו שני אנשים שהלכו בדרך וישבו לאכול, והיה לאחד מהם שלש חלות ולחברו שתי חלות. בא אליהם עובר אורח ואמר להם: אחי, רעב אני ואין לי לחם לאכול, אולי תתנו לי לאכול מפתכם. ואשלם לכם? נתרצו לו ושיתפו אותו בסעודתם, ואכלו שלשתם את חמש החלות,והוא נתן להם חמשה זהובים, ונתעוררה השאלה כיצד יחלקו ביניהם את חמשת הזהובים.

בעל שלש החלות טען שיתנו לו שלשה זהובים שהרי היו לו שלש חלות, ובעל שתי החלות טען שיחלקו הכסף לחצאין, שהרי האורח אכל משניהם בשווה, ולא הקפיד לאכול משלו יותר. ובהתעצמותם החליטו להביא הדבר בפני רב העיר, ופסק: בעל שלש החלות יקח ארבע זהובים, ובעל שתי החלות יקח זהוב אחד!

כששמעו העומדים את גזר הדין צחקו, ואמרו: הנה הרב פסק לזה יותר ממה שתבע, שהרי בעל שלש החלות ביקש רק שלושה זהובים והוא פסק לו ארבעה זהובים, ובלי ספק שמשפט מסולף הוציא.

כששמע זאת רבי אברהם אבן עזרא אמר להם: אם אין אתם יכולים לרדת לסוף דעתו של שופט בשם ודם, כיצד אתם רוצים להבין משפטי השם יתברך? בואו ואסבירכם את גזר הדין, הנה כל אחד משלשתכם אכלו שליש הלחם,שהרי כולם אכלו בחבורה באופן שווה, וכאשר נחלק כל לחם לשלושה חלקים, הרי חמשה עשר שלישים, וכל אחד אכל חמשה שלישים. נמצא שאותו שהיו לו שתי חלות אכל חמשה שלישים, ולא נתן מלחמו לחברו אלא שליש אחד (שהרי בשני לחמיו היו ששה שלישים), ומגיע לו זהוב אחד. ואילו בעל שלש החלות היה לחמו תשעה שלישים, תורידו מזה חמשה שלישים שאכל הוא, נמצא שאכל האורח מפתו ארבעה שלישים, ומגיעים לו ארבעה זהובים. וזהו שאמר דוד המלך: משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו" הן מה שרואים צדיק ורע לו, והן זה שרשע וטוב לו, צודקים הם (מעם לועז).

מסופר על רבי שמעון מירוסלב שהאריך ימים והגיע לזקנה מופלגת, שאלו אותו תלמידיו: במה הארכת ימים? השיבם הרבי: תמיד קבלתי הכל באהבה, ולא הרהרתי אחר מעשיו של הקדוש ברוך הוא, שהרי ברור כשמש כי כל מעשי ה’ מוצדקים וטובים, אלא שכאשר אדם שואל קושיו ומתלונן, מעלים אותו השמימה ומראים לו: ראה, הכל טוב, ובצדק...ואני, אינני מתלונן, לכן לא מעלים אותו להיווכח בצדקת ה’...(לבוש יוסף).