גישה שטחית ביחס למציאת בן/בת זוג

על היופי

במסכת כתובות מצויה מחלוקת מוזרה בין שמאי להלל, כיצד מרקדין לפני הכלה. לפי הלל יש לשבח את הכלה לפני החתן ולומר: כלה נאה וחסודה. לעומת זאת, לשמאי הדבר נראה כשקר. אם הכלה מכוערת, כיצד תאמר שהיא יפה? על כן טוען שמאי כי יש לומר: יפה כמות שהיא. שאל הלל: וכי אם חברך רכש סחורה בשוק, הייתכן כי תגננה בעיניו? "מכאן אמרו: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" – (משפט סיכום של המאמר בגמרא).

אצל היונים מצאנו נוסחאות ליופי. היופי - לשיטתם - הוא אובייקטיבי.

אנו מאמינים כי האדם נברא בצלם אלוקים. משמעות הדבר היא, שבכל אדם ישנו יופי מסוים.

אם אדם בחר באישה כל-שהיא, הווה אומר שהוא גילה את הצד היפה שבה.

התורה אומרת: "ואהבת לרעך כמוך". מה המשמעות של אהבה זו?

כשאתה חוטא בדבר מה, יש לך תירוצים והסברים נפלאים בכדי להסביר את מעשיך. אתה מבין את עצמך מצוין. אולם כשרעך חוטא, אתה ממהר לשפוט אותו על מעשיו.

התורה מצווה אותך, "להיכנס לנעליים" של חברך ולנסות למצוא תירוצים למעשיו – כאילו אתה היית תחתיו – במעשה העוון שלו.

בית שמאי מבינים כי היופי הוא יחסי, ואם משהו בחר בפלונית, הוי אומר שהוא גילה בה את היופי האמיתי שבה. זו הכוונה: "יפה כמות שהיא". אין כוונת שמאי לומר שהיא מכוערת חלילה. אלא נסה להיכנס לנעליים של רעך, ולראות את הצד היפה שבה. לכן אמרו: "יפה כמות שהיא".

יוצא שסיום המאמר של הגמרא: "מכאן אמרו לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", הוא משפט היפה לשיטת שמאי לא פחות מזו של הלל.

יוצא אם כן, הבדל משמעותי בין התפיסה המערבית המושפעת מתרבות יון, לבין התפיסה של היהדות ביחס ליופי בפרט וביחס אל החיים בכלל.

את הנוסחה ליופי, המציא האדם. היונים החליטו מה נחשב ליפה, מהו טוב ומהו רע. הם שפטו את ערך האדם בהתאם לנוסחה שהמציאו. זוהי בעצם: עבודה זרה. שהאדם משתחווה למעשה ידיו.

היהדות מחייבת את האדם להרכין ראש מול האיכויות, הכללים והערכים שקובעת התורה. התורה קובעת כי גם אדם הנראה לך כמכוער, יש בו יופי מסוים ועליך רק לחפש אותו. אם רק תתאמץ – תמצא. התורה קובעת את הגדרים ל"טוב ורע" – ועל האדם רק ללמוד, להכיר וליישם את הכללים.