על היחס שבין עיסוק ב"שימור עצמי" לבין "יצירתיות"
המצב התקין והרצוי הוא, שהאדם לא יתעסק עם עצמו אלא יעסוק במהות כל-שהיא.
כשהעיסוק מתאים לאישיות, ל"אני" של האדם, מתאפשר מצב של "יצירתיות. היינו: דבקות במטרה.
למרות שאדם יוצר הוא אדם בריא, הרי שביצירתיות טמונה גם בעיה. היות והיא עשויה להוליך שולל את היוצר. על היוצר לוודא שמעשיו אכן נכונים ומוצלחים והוא אינו מרמה את עצמו.
לשם כך קיימת באדם יכולת לבקר את עצמו. לצאת מחוויית היצירה ולחשוב על המקום שלו ביחס ליצירה. האם זה מה שהוא באמת צריך לעשות? האם הוא עובד נכון? האם עבודתו מקדמת אותו? האם היא טובה? וכדו'.
זהו מצב של "שימור עצמי".
קיומו של השימור העצמי, מתחייב – כאמור, לשם התקדמות האדם. ובמהלך החיים שלנו, אנו נעים כל העת ממצב של שימור עצמי למצב של יצירתיות, וממצב של יצירתיות למצב של שימור עצמי וחוזר חלילה.
תנועה זו, לא נועדה לנוע כנדנדה – מצד לצד, אלא בכדי להניע ולקדם את האדם למעלה - כספיראלה.
היחס האמור להתקיים בין צדדי המטולטלת, אינו יחס שווה. לא בריא לאדם להישאר בשלב של השימור העצמי יותר מדי. רוב הזמן – על האדם להיות יצירתי, ולזמנים קצרים לעבור לשלב של השימור העצמי.
מה קורה כשהאדם שרוי זמן רב מדי, בשימור העצמי?
חז"ל לימדו אותנו: הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום לידי חטא.
האם שעמום הוא חוסר תעסוקה?
ממש לא. הרי כתוב שהבטלה, שהיא מתאפיינת בחוסר תעסוקה, מביאה לידי שעמום. מכאן, כי השעמום זה דבר אחר. מהו – אם כן?
לדעתי, השעמום הוא העיסוק בשימור עצמי, שזהו מצב חולני. (רש"י אמנם מפרש ששעמום זהו שיגעון).
והשימור העצמי, הנובע מן הבטלה, גורם לחטא. החטא – משמעו, עוות נפשי. כפי שחז"ל לימדו אותנו: "אין אדם חוטא, אא"כ נכנסה בו רוח שטות". רוח שטות, היא חוסר מודעות עצמית.
יוצא – אם כן, כי החטא הוא חוסר מודעות עצמית.
