| נשלח ב-24/5/2010 19:46 |
 |
| |
הקשר בין הגוף לנפש
הרפואה ההוליסטית מרבה להתייחס לקשר ההדוק שבין הגוף והנפש.
כיצד מתייחסים מקורותינו לקשר שבין הגוף והנפש? האם הם מאמינים בקיומו בלי כל סייג, שוללים אותו, או מתייחסים כלפיו בספקנות מסויימת?
נקודה נוספת: באם נצא מנקודת הנחה (המקובלת בעולם הרפואי- מדעי) שהורמונים ונוירופפטידים משפיעים על התנהגותנו, הרי שיש בכך בכדי לשלול, ולו באופן חלקי, את הבחירה החופשית. היש תשובה תורנית שתיישב זאת?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2010 20:27 |
|
| |
ודאי שבמקורותינו קיימת התייחסות לקשר הישיר שבין גוף ונפש.
במשלי יח, יד נאמר:
"רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה".
גם בגמרא בגיטין נ"ו, מובא הסיפור אודות רבן יוחנן בן זכאי שיצא מירושלים ופגש את ראש הלוחמים הרומאי, בגמרא מובא כדלקמן: "אמר ליה: קום, דמית ליה קיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא. הוה סיים חד מסאני, בעא למסיימא לאחרינא לא עייל, בעא למשלפא לאידך לא נפק, אמר: מאי האי? אמר ליה: לא תצטער, שמועה טובה אתיא לך, דכתיב: (משלי ט"ו) שמועה טובה תדשן עצם...".
בנוגע להשפעה של מאכלים על ההתנהגות של האדם
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2010 21:03 |
|
| |
אני נזכרת בדוגמאות נוספות, שמורות על קשר בין מצב פיזי לנתון רוחני (נפשי): לא הערוד ממית, אלא החטא ממית, וכן דברי הרמב"ן: 'מה חלק לרופאים בבית יראי ה''- ריפוי מצב פיזי אינו מגיע באמצעות טיפול פיזי (רפואי), כי אם באמצעות תיקון הנפש ו/או בטחון בה'.
הדוגמאות שהבאתי מורות על קשר בין החלק הרוחני שבנפש למצב הפיזי. שאלתי, אפוא, תוסב אל יתר חלקי הנפש: מה בין מצב רגשי שאינו קשור ברוחניות, ובין מצב בריאותי?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2010 21:27 |
|
| |
אגב, אם זה באמת מעניין אותך, אני ממליץ לך לקרוא את הספר: ,מגילת סן מקלה' של אקסל מונטה.
זהו ספר מרתק מבחינות רבות ובעיקר בגילוי המרשים של המחלות הפסיכומאטיות.
המצב הבריאותי ודאי קשור ביחסי גומלין גם עם המצב הרגשי.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2010 13:29 |
|
| |
תודה, אשתדל להשיג את הספר.
אשמח אם תשיבו לשאלה בה חתמתי את הודעתי הקודמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2010 20:24 |
|
| |
כתבתי לך, שיש קשר כזה, גם הרפואה הקונבנציונאלית מסכימה עם כך.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2010 20:33 |
|
| |
אני מתכוונת להרחבה (מתומצתת)- איך בדיוקפועלים יחסי הגומלין הללו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2010 00:23 |
|
| |
מקווה,
'לא הערוד ממית אלא החטא' אינו בהכרח קשור לנפש אלא למצבו הרוחני של האדם מבחינת זכויותיו, עונשיו והאשראי שניתן לו.
באותה מידה ניתן להוסיף 'יראת ה' תוסיף חיים ושנות רשעים תקצרנה' משלי י כ"ז.
לגבי הרמב"ן אשמח לציון הדברים היכן הם.
ולעניין שאלתך, בנוסף ל2 מקורותיו של גרפולוגיה ישנו פסוק במשלי י"ד פסוק ל' "חיי בשרים לב מרפא, ורקב עצמות קנאה"
כ' הרלב"ג: 'הנה הלב שהוא מרפא ונותן רפיון ומרגוע לכעסו הוא חיי בשרים כי בזה תועלת לו לשמרו מהפעלות הכעס וכו' '
ובמלבי"ם: שהלב מרפא חיי בשרים שחיי הבשר ורפואתו אם יחלש כחו, הוא תלוי בלב, כשהלב אמיץ וחזק משלח מעינותיו בנחלים ירוצו בשטף ע"י העורקים וישקו הבשר ויחיו אותו וכו' וכמו שכתוב "מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים"
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2010 08:45 |
|
| |
'נפש' הוא שם כולל לחמשת החלקים מהם היא מורכבת: נשמה, רוח, נפש, חיה, ויחידה. איני בקיאה במהותו של כל חלק, אולם אחד מן החלקים הוא הנפש הרוחנית.
מצב הגיוני הוא 'הנפש החוטאת (מחלה)- תמות', 'ונכרתה הנפש ההיא'. עיוות רוחני שגורם לכליון פיזי. התשובה היא למעלה מן הטבע ומן ההגיון, והיא משולה לתהליך של ריפוי.
בקשר לדברי הרמב"ן- גוגל מסגיר כי הם כתובים בסוף פירושו לספר ויקרא. למראה מקום מדוייק יש צורך במאגר תורני כל שהוא.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2010 15:18 |
|
| |
הנה הציטוט מדברי הרמב"ן, ויקרא פרק כו:
"והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ:
אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו:
וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים:
וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים:
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2010 20:34 |
|
| |
שאלת: 'מה בין מצב רגשי שאינו קשור ברוחניות, ובין מצב בריאותי?'
וע"כ השבתי.
וכפי שכתבת השם נפש משמש כשם כולל לחמשת החלקים וכשם פרטי לחק הראשון הנחות מבין שאר החלקים.
במידה ותרצי אוכל לפרט.
שאלתך עדיין במקומה?
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2010 22:16 |
|
| |
תודה גרפולוגיה על הבאת דברי הרמב"ן.
בדבריו לא נזכר מצב רגשי או נפשי אלא רוחני.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2010 22:29 |
|
| |
נט עד,
אשמח לפירוט.
שאלתי עודנה במקומה. אמנם הועלו דוגמאות, אך אני מעוניינת בהסבר לתהליך.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2010 22:37 |
|
| |
בדברי המלבי"ם דלעיל מתבאר שפעולת הלב החיונית כ"כ לגוף תפעל ביתר שאת במצב בטחה ורוגע.
קל להבין, שאדם נינוח ושליו משמר את מצבו הצעיר והחינני לעומת הדואג המוטרד הכועס והמיטלטל אשר מזדקן בטרם עת, בהיותו מבזבז את כחו אונו ומרצו להשרדותו העכשוית.
הנ"ל תואם את מאמר הבריות על אדם שהלבינו שערותיו מרוב צרותיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2010 00:06 |
|
| |
כהמשך לבקשתך, מקווה, אפרט על חמשת חלקי הנפש.
שמותיהם לפי סדר עולה ברמת דרגתם 'נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה'. ובר"ת 'נרנח"י.
הם נחלקים לשנים: א. נר"ן ב. ח"י, החלק הראשון המונה 3 חלקים, שוכן בגופנו פנימה ונקרא 'אור פנימי' בהיותו מתלבש באברי הגוף, לעומת החלק השני המקיף וחופה עלינו מסביב בבחינת 'אור המקיף.
חלקי הנר"ן מתלבשים ושוכנים כ"א באיבר מסוים, הנפש משכנה בכבד וכפי שנאמר בתורה 'כי הדם הוא הנפש' והכבד 'כולו דם' כמוגדר בשו"ע, הרוח משכנה בלב וכמוזכר 'גבה לב-רוח גבוהה' וכיוצ"ב הרבה, הנשמה משכנה במח 'הנשמה שבמוחי' (בתפילה להנחת תפילין).
המילה נפש משמעה 'רצון' 'אם יש את נפשכם' כלומר הנפש השוכנת בכבד ענינה ופעולתה 'רצונות' כלומר 'תאוות', הלב הוא משכן המידות שענינם ויסודם 'גאוה' וזוהי הרוח המתנשאת אל על, הנשמה עליה נאמר 'ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל לבד הנשמה וכו' ' בה מתהדר האדם על שאר הברואים בשכלו אשר חננו הקל.
נמצאנו למדים: 1. התאוות מקורם בכבד בו שוכנת הנפש. 2. המידות מקורם בלב הוא משכן הרוח. 3. הדיעות והמחשבות מקורם במח הוא משכן הנשמה.
החלק השני, ה'חיה והיחידה' סובבים ומקיפים את ראש האדם והשפעתם מבחוץ.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2010 13:39 |
|
| |
רצוני להתייחס דווקא לנקודה האחרונה בשאלת פותחת האשכול, שלא התיחסו לגביה:
לאחר שליוויתי טיפול באברך שעשה דברים אישיים איומים ובבדיקת דם פשוטה התברר לפתע שיש לו פי 5 הורמונים מאדם מן-השורה - אני הולך ומשתכנע שיש לפעמים 'אחריות רוחנית מופחתת'.
אך התייחסותי היא יסודית יותר:
רבינו יונה תמה על החוטא וממשיל אותו ל "איש אשר יגזול ויחמוס ויאכל וישבע ויודע כי אחרי אכלו ושתה יגרס השופט בחצץ שיניו". דהיינו, אם היית מרגיש שמיד אחרי שתחטא תחטוף מכות רצח - לא היית חוטא.
טענתי לכמה וכמה פסיכולוגים ו'משגיחים' (דווקא מהמבוגרים בדור) שאליבא דאמת המונים פטורים מהדין העתיד, כי הם חוטאים מתוך יצר אובדני לא סביר המתואר ברבינו יונה הנ"ל.
אדם שמסבך את עצמו בחובות אדירים, חולה סכרת שאוכל ושותה ויודע בבירור שיתעוור ויהיה קטוע איברים ר"ל, כל המהמרים למיניהם, המשתמשים בסמים וכו' ---- יבואו לשמים ויגידו בצדק "לא יכולתי לשלוט. הנה. גם בגשמיות הרגתי את עצמי"! אני חוטא מתוך הפקרות טוטאלית ואובדניות.
אני לא אומר שאני 'נעול' על זה - ובוודאי גבולות דברי אינם ברורים, אבל אולי פתחתי נושא לדיון.
בכל אופן, "שלילת הבחירה החופשית" - כדברי הפותחת - איננה ברמות ברות-התמודדות. אדרבה ואדרבה, זה גופא רף הבחירה שהוצב בפני האדם.
|
|
|
|
|
|
