ספר בראשית נקרא 'ספר הישר', כפי שאומרת הגמרא: "ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים". ומכיוון ש"מעשה אבות סימן לבנים", הרי שספר זה מכיל גם את כל סדר העבודה של כולנו, של כל אחד ואחד מעם-ישראל. ספר בראשית מתווה אפוא את הדרך שבה צריך לחיות כל יהודי.
מהותו זו של ספר בראשית משתקפת גם בשמות הפרשיות. הפרשה הראשונה היא 'בראשית', ומשמעות הדבר, שיסוד הכול הוא ההכרה שהקב"ה הוא שברא את העולם כולו, בשביל התורה ובשביל ישראל (ששניהם נקראים 'ראשית').
מטרת הבריאה היא - 'נח', במובן של נחת-רוח: לגרום נחת-רוח לקב"ה על-ידי מילוי שאיפתו: "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".
הפרשה הבאה מתחילה לתאר כיצד נעשית עבודה זו: 'לך-לך' - זוהי ירידת הנשמה מלמעלה למטה, לעולם הזה הגשמי; וגם בעולם הזה עצמו אומרים לנשמה ללכת ולהתעלות ללא הרף מדרגה לדרגה.
כדי לסייע לה בכך, יש 'וירא', ההתגלות של הקב"ה. זו התגלות אלוקית מיוחדת שניתנת לנשמה היורדת למטה, כדי שתוכל למלא את תפקידה.
גילוי אלוקי זה שמקבלת הנשמה, חודר בכל כוחותיה, ועל זה רומזת פרשת 'חיי-שרה' - כידוע, "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" רומזים לכל כוחותיה של הנשמה.
ואז, אחרי מתן הכוחות הללו, יכולה הנשמה למלא את תפקידה - ליצור 'תולדות', וכמאמר חז"ל: "תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים".
זה החלק הראשון - מתן הכוחות והגדרת מהות העבודה ומטרתה. השלב השני מפורט בפרשת 'ויצא' ובעיקר בפרשתנו, 'וישלח'. זו כבר העבודה עצמה: "ויצא יעקב מבאר-שבע וילך חרנה" - יהודי יוצא ממקום הקדושה והולך לחרן, "חרון-אף של עולם", כדי לזככו ולקדשו.
בהמשך לכך באה פרשת 'וישלח' - היהודי אינו מסתפק בשמירה על חיי הקדושה בחרן, אלא הוא אף שולח שליחים אל עשיו, דבר המבטא את רצונו לזכך גם אותו, את המציאות התחתונה ביותר והמנותקת ביותר מאור הקדושה. זו התכלית האמיתית של כל העבודה.
אחרי כל זאת, מגיע תורו של השכר - ישיבה בשלווה ('וישב'), ועד שמגיעים לקץ כל העבודה ('מקץ'). או-אז תהיה ההתאחדות של כל יהודי עם הקב"ה עצמו ('ויגש'), והחיים הנצחיים בתחיית המתים ('ויחי').
בדרך זו מספרות פרשיותיו של ספר בראשית את סיפורו של כל יהודי ואת מהות שליחותו בעולם הזה. העיקר בשליחות זו היא פרשתנו - 'וישלח' - שמבטאת את זיכוך הרע והפיכתו לטוב, דבר שמכין את העולם לקראת הגאולה האמיתית והשלמה.
מתוך הספר "שולחן שבת"
