שבת- פרשת ויקרא

אין זו האל"ף החריגה היחידה בתורה. יש אל"ף נוספת, בדברי-הימים, האל"ף של המילה "אדם" (האמורה על אדם הראשון), והיא 'אל"ף רבתי'. היא מציינת את מעלותיו העצומות של אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, ואת העובדה שהכיר במעלת עצמו.

רוב אותיות התורה הן אותיות בינוניות. הדבר מתאים לייעודו הכללי של האדם, שעליו להיות במדרגת 'בינוני^', והוא יכול להגיע לזה על-ידי התורה. אך פה ושם יש גם אותיות זעירות ואותיות גדולות, שגם מהן עלינו ללמוד דרכי התנהגות.

האל"ף הגדולה, שבמילה 'אדם', מתארת את גדולתו הנפלאה של אדם הראשון, שהקב"ה בעצמו העיד עליו, שחכמתו מרובה מחכמת מלאכי השרת. היא מלמדת את האדם שעליו להכיר את מעלותיו ואת הסגולות המיוחדות שניחן בהן. כשם שעל האדם להכיר את מגרעותיו, כן עליו להכיר גם את מעלותיו.

אלא שהכרת המעלות אינה צריכה להביא לזחיחות-הדעת. אדם הראשון גם מייצג את הנפילה בחטא עץ-הדעת. מזה יכולים אנו ללמוד, שההכרה במעלות האישיות כשהיא לעצמה עלולה להביא לידי חטא. לצד הכרת המעלות נדרש האדם שתהיה בו גם תחושת שפלות וענווה, כפי שמסמלת האל"ף הזעירה של משה רבנו.

משה רבנו הכיר גם-כן את מעלותיו. אפילו פסוק זה עצמו, שבו כתובה האל"ף הזעירה, מבטא את חיבתו של הקב"ה למשה - "ויקרא אל משה" - הקב"ה קרא לו בקריאת חיבה.

משה ידע שהוא אשר קיבל תורה מסיני והכיר את מעלותיו המיוחדות. אלא שאמר בליבו, כי מעלותיו אלה ניתנו לו במתנה מלמעלה ואין הוא צריך להתגאות בזה, שכן אם מישהו אחר היה זוכה בתכונות ובסגולות הרוחניות הללו, היה מן-הסתם מגיע לדרגה גבוהה לאין-ערוך. בדרך זו היה משה עניו מכל האדם.

בכל יהודי יש חלק מנשמת אדם הראשון וכן ניצוץ מנשמת משה רבנו. מזה מובן, שיש בנו הכוח ללמוד מן המעלות שבשניהם:

מצד אחד על יהודי לדעת, שמכוח היותו בן אברהם יצחק ויעקב, הוא יורש מהם מעלות נפלאות. עליו להכיר בערך עצמו ולא לחשוב שהוא אינו ראוי ללימוד תורה ולקבלת ענייני קדושה.

מצד שני עליו לזכור, שמעלות אלה לא באו בזכות יגיעתו ועבודתו, אלא ניתנו לו במתנה מלמעלה. על-כן עליו להיות שפל בעיני עצמו ולא להתגאות. דווקא על-ידי הענווה זוכים ל"קריאה של חיבה", כפי שקרא הקב"ה למשה, ומגיעים אל השלמות האמיתית.