ב"ה
ביאורים לפרקי אבות
פרק ג' משנה ב':
רבי חנינא סגן הכהנים אומר:הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. רבי חנינא בןתרדיון אומר: שנים שיושבין ואין בינהן דברי תורה הרי זה מושב ליצים, שנאמר:ובמושב לצים לא ישב. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר:אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו. אין לי אלא שנים. מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, שנאמר:ישב בדד וידם כי נטל עליו.
מאמר המשנה "שנים שיושבין וכו'" בא כהמשך לנאמר בתחילת המשנה "הוי מתפלל בשלומה של מלכות". ולכאורה, טעון הסבר מה הקשר בין הנושאים?
ניתן לבאר זאת על פי המוסבר לעיל (בביאור הקודם), שענינה של ההוראה "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" הוא לעורר את מורא המלכות כפי שהוא בשרשה - מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, כי על ידי כך מתבטל רגש הגאוה שבאדם כלפי זולתו.
בהמשך לכך באים דברי המשנה "שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם". תוכן הדברים הוא, שאם אדם העוסק בתורה מבקש לבחון את עצמו האמנם נפטר ממידת הגאוה, עליו לעשות זאת תוך כדי לימוד תורה (מכיון שהתורה היא מציאותו). אם הוא לומד תורה לבדו, ללא חבר יתכן והסיבה לכך היא ההרגשה שהוא נעלה מחבירו בדרגת הלימוד - ואם כך, טרם ביטל את גאוותו ואת הרגשת מציאותו. כפי שמפרשי המשנה מפרשים זאת בתחילה המשנה:"שנים שיושבים ואין ביניהן דברי תורה וכו'" - שאף אם עוסקים בתורה כל אחד לבדו ואין חיבור ביניהם הרי זה בכלל מושב לצים, כיון ש"כל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולימוד חבירו".
אך אם "יש ביניהן דברי תורה", דהיינו שבעוסקו בתורה הוא רואה בזולת שווה-ערך אליו, הרי זו הוכחה על "התבטלותו" ואי הרגשת מעלותיו, ואזי "שכינה שרויה ביניהן - מתגלית מלכותו של הקב"ה, זו המביאה לידי שלימות היראה והביטול לאלקות. משום כך גם מכנה הפסוק את מי שזכו לכך בתואר "יראי ה'" - שכן היראה (הפועלת ביטל ע להאדם) היא הסיבה לכך ש"יש ביניהן דברי תורה". (ליקוטי-שיחות, כרך י"ז, עמ' 369)
לכאורה מדובר כאן בשני קצוות מנוגדים, בקצה אחד "שכינה שרויה" ובקצה הנגדי "מושב לצים". וצריך להבין מדוע בהעדר "שכינה שרויה" הופך המעמד ל"מושב לצים"? הרי די בכך שנאמר כי אם אין ביניהם דברי תורה אזי "אין שכינה שרויה ביניהם", אך מה עושה זאת לחמור כל-כך - "מושב לצים"?
ויש לומר שבדבריו מעמיד אותנו התנא על יסוד גדול וחשוב והוא: שבין דרך-הישר להפך ממנ, אין "אמצע"; כאשר יש סטיה מדרך-הישר, התוצאה הישירה והמיידית היא - דרך רעה.
רעיון זה מוצאים אנו גם בתחילת המשנה (ובכך יש לבאר את הקשר בין שני המאמרים שבאותה משנה:)"אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" - כאשר אין "מוראה של מלכות" אין מצב ביניים, אלא המציאות יכולה להתדרדר עד לכדי כך ש"איש את רעהו חיים בלעו"!
בדומה לפירוש הבעש"ט על הפסוק "פן יפתה לבבכם - וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים", שבין ה"יפתה לבבכם" ל"ועבדתם אלוקים אחרים" , אין שלב ביניים. בלשון הבעש"ט, "כאשר האדם מפריד את עצמו מה' יתברך, מיד הוא עובד עבודה-זרה ולא יש דבר ממוצע".
את יסוד הענין מסביר רבינו הזקן בתניא שזהו הפירוש "סטרא-אחרא" - "צד אחר שאינו צד הקדושה". לכן, כל מחשבה, דיבור או מעשה, "אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו" אינם זוכים ל"מעמד ביניים" - בין הקדושה לטומאה, אלא הופכים מיד ל"סטרא אחרא".
זוהי אם-כן כוונת התנא במשנתנו:כאשר אין "שכינה שרויה ביניהן", זהו "מושב לצים"; וכאשר אין "מוראה של מלכות" - "איש את רעהו חיים בלעו" (שיחת קודש תשכ"ח - פרשת ואתחנן)
שבת שלום
__
www.askmoses.com
(הרבי מליובאוויטש)
 |
|
|
