פרשת יתרו
נתחיל בדבר תורה לפרשה
בס"ד
פרשת יתרו
זכה יתרו חותן משה שתקרא פרשיה בתורה על שמו. רבות נדרש במדרשים על זכויותיו של יתרו ששמח בגאולתם של ישראל "ויחד יתרו"-"וישמח יתרו, זהו פשוטו" (רש"י שמות י"ח ט). "יחד שמו של הקב"ה" (תנחומא פ' יתרו סי' ה) ועוד. לכולי עלמא זכותו הגדולה שאותה מדגיש גם הכתוב היא העצה הטובה שנתן למשה ולעם ישראל, עצה שקבעה סדרי משפט לדורות. כמו שמגדיר זאת האבן עזרא "ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה, בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל…, ונתן להם עצה טובה ונכונה למשה ולישראל, ומשה אמר לו, והיית לנו לעינים (במד' י, לא), והטעם שהאיר עיניהם" (שם). כנראה שתחום זה של מתן עצות טובות היה התמחות מיוחדת של משפחה זו. בסוף תקופת בית ראשון כאלף שנים לאחר מתן עצתו הטובה של יתרו מספר לנו ירמיהו הנביא על עצה טובה אחרת שנתן אחד מצאצאיו של יתרו לבניו אחריו. ירמיהו הזמין את בני יונדב בן רכב שהיו מצאצאי יתרו (רשי-ירמיהו ל"ה ב) לשתות עמו, יין בבית ד' , כפי שמתואר להלן "הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִאוֹתָם בֵּית יְדֹוָד אֶל אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן: וָאֶקַּח אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן יִרְמְיָהוּ בֶּן חֲבַצִּנְיָה וְאֶת אֶחָיו וְאֶת כָּל בָּנָיו וְאֵת כָּל בֵּית הָרֵכָבִים: וָאָבִא אֹתָם בֵּית יְדֹוָד אֶל לִשְׁכַּת בְּנֵי חָנָן בֶּן יִגְדַּלְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵצֶל לִשְׁכַּת הַשָּׂרִים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְלִשְׁכַּת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן שַׁלֻּם שֹׁמֵר הַסַּף: וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ יָיִן" (שם ג-ה). בני רכב לא שתו. סירובם המוחלט מנומק כך "וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם: וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם: וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן כָּל יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ: וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע לֹא יִהְיֶה לָּנוּ: וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ" (שם ו-י). מתן שכרם על שמירת ציוויו של יונדב מנובא אף הוא באותו פרק "וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם: לָכֵן כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים" (שם יח-יט). יתרו שצאנו רעה במדבר חינך כנראה את צאצאיו לחיים פשוטים. גם יונדב מצאצאיו ציוה לבניו אחריו חיים ללא מותרות וללא צבירת רכוש. לא לשתיית יין ולא לרכישת נדל"ן. כנראה שבדרך זו הבטיח יונדב שהיה שותפו של יהוא בחיסול בית אחאב את מניעת הסתאבותם של צאצאיו, שותפיהם של בית יהוא בשלטון. בשלטון ולא במנעמי השלטון.
אולי דווקא בימים אלה כדאי להפנים את הלקח, הברכה לדורות איננה ברדיפה אחרי הרכוש אלא בקבלת העצות הטובות.
|
"דין פרוטה כדין מאה"
יתרו חותן משה, הציע למשה רבינו להקים בתי דין שיסייעו להקל מעל משה את העומס הגדול.
כאשר ביאר יתרו את הרעיון, הוא אמר: "והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטון ישפטו הם" (שמות י"ח, כ"ב). והנה, כאשר התורה מתארת את מינוי הדיינים בפועל, נאמר: "את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטון ישפטו הם" (שם, כ"ו). קיים כאן הבדל בתפיסה: יתרו הבחין בין דבר גדול לדבר קטון, ואילו התורה מדגישה את הקושי שבדבר ולא את גודלו.
גם כאשר משה רבינו חוזר ב"משנה תורה" (בחומש דברים) על העניין, הוא אומר: "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (דברים א', י"ז). הוא מדגיש את הקושי, מבלי להתייחס לגודל העניין.
הבדלים אלו בין דברי יתרו לבין גישת משה הינם עקרוניים. תפיסתו של יתרו הובילה להצעתו בדבר ההתדיינות בדיני ממונות. לפי הצעה זו, כאשר הסכסוך בין בעלי הדין יהיה על "דבר קטון", כלומר, על סכום מועט, אין צורך להטריד בשל כך את משה רבינו. די בשרי עשרות או בדיינים זוטרים אחרים כדי לדון בכך. לדעתו, משה רבינו צריך לדון ב"דבר הגדול", כלומר, בסכומי כסף גדולים וכדומה. ואמנם, זוהי גישת בתי המשפט כיום - קיימת בהם ערכאה מיוחדת הדנה בתביעות קטנות.
גישת התורה שונה. אותו הרכב של בית דין ידון הן בתביעות של מיליונים והן בתביעה של שווה פרוטה. אם הנושא הנידון הינו מסובך וקשה מבחינה מהותית, יש להציעו לפני תלמידי חכמים מובהקים יותר, כפי שנאמר: "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" (דברים א', י"ז) - דינים קשים ומורכבים יש להביאם לפני משה, רבן של ישראל. גם באם מדובר בסכום זעום ביותר.
עיקרון זה שאין הבדל בין דין גדול לדין קטן, אלא בין דין קשה לדין קל, הובהר על ידי משה רבינו לדיינים הראשונים בשעת מינויים: "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא... כקטון כגדול תשמעון" (דברים א', ט"ז-י"ז). על פי השקפת התורה אין עדיפות כלשהי לסכום התביעה. העיקרון הקובע הוא שיש להגיע למיצוי האמת בכל מצב שהוא.
התורה מחנכת אותנו לחיות חיי צדק מושלמים. הנגיעה ברכושו של הזולת ללא רשותו מפירה את מרקם החיים התורניים. על פי מבט גבוה זה של שלמות, כל חריגה כמוה כהפרת רצון ה', ולכן מצווה עלינו התורה להשתדל הן במסגרת חיינו והן בתחום המשפט, להשליט בעולם כולו צדק ללא עוררין. |
 |
|
|
