פרשת ויקהל
פרשת השבוע פותחת בפסוק - "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם".
<>
if (sLinkData != "") document.write("עריכה
");
מדרגות ההתנדבות למשכן
פרשת השבוע פותחת בפסוק - "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם". בתחילת הפרשה מופיעה מצות השבת, ולאחריה עוסקת כל הפרשה במצות בניית המשכן. למדנו על המצווה הזו בפרשות תרומה ותצווה, וכאן הפרשה עוסקת בביצוע בפועל של הקמת המשכן. משה מצווה את ישראל, לאחר שהקב"ה ציוה אותו.
"ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, זה הדבר אשר ציוה ה' לאמר, קחו מאיתכם תרומה לה' וכו'". מדובר כאן על נדבה. בניין המשכן היה מנדבה. כל כלי המשכן: העצים, העורות, הפרוכות, הכלים והבגדים, חוץ מהאדנים - הכול נדבה. "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש". אלו הן שתי מדרגות של התנדבות. יש "כל אשר נדבה רוחו אותו", שהאדם מתנדב כפי יכולתו, ויש "אשר נשאו ליבו" אנשים שליבם כל כך אוהב ודבק בה' עד שהם מתנדבים יותר ממה שהם יכולים לתת, ליבם נושא אותם, מתמוגג מרוב חפץ להשתתף בעבודת המשכן והוא נותן מעל ומעבר מיכולתו.
הביטוי להתנדבות, לאהבת ה' ולרצון להיות שותפים בבניין המשכן הגיע לשיאים מיוחדים במינם - "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב". כלומר, הם נטלו אפילו את התכשיטים הפרטיים, שהם הדברים היקרים ביותר והאהובים ביותר על האדם. האישה בחרה דווקא את התכשיט הזה משום שהוא היה מתאים לה והיא רצתה להתקשט דווקא בו, ובכל זאת היא תרמה אותו לבניין המשכן, על מנת לתת ביטוי לחפץ הגדול שלה בבניינו. "כל כלי זהב" - לא השאירו כלום. נתנו הכול.
"וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'", זוהי מדרגה נוספת. זהב הוא הדבר היותר חשוב ויקר לאדם, חשוב יותר מכל החומרים שישנם - כסף, נחושת, עץ, בדים וכדומה. והמדרגה השלישית - "וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים" - אלו הם חוטים שאין להשיגם במדבר, וכשיש לאדם דבר שקשה להשיגו הוא שווה יותר מהערך האמיתי. והמדרגה הרביעית - "כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה'" - שאר התרומות, חומרים שצריכים להשתמש בהם לעבודת המשכן.
אם כן היו מדרגות מדרגות בהתנדבות, ומכל מקום הגיעו למדרגות שיא של הבעת הדבקות והרצון לתת תרומה למשכן ה'.
מחצית השקל
השבת קראנו גם את פרשת מחצית השקל. במחצית השקל היו שתי תרומות נוספות:
א. מחצית אחת למאה האדנים, שהם הבסיס המייצב של המשכן. תרומה זו היתה שווה לכולם, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". כלומר הייתה שותפות שווה של כולם בבסיס המשכן.
ב. מחצית שנייה לעבודת הקרבנות הבאה לאחר בניין המשכן. גם כאן כולם שווים. כלומר למשכן יש בסיס ציבורי כלל ישראלי. זה לא ייחודי לכל אחד ואחד. כבר דיברנו על ההבדל בין ציבור לשותפים. ציבור הוא מציאות חדשה - לא שלכל אחד יש חלק מסוים ברכוש הציבורי שבמשכן אלא לכולם יש הכול. כל יסודות וחלקי המשכן שייכים לכולם.
אם אדם לא יכול לתת את התרומה באופן מלא והוא לא יודע להקנות לציבור יש בזה חיסרון, מביאים ראיה מהמשנה במסכת שקלים. שם בן בוכרי אומר שכהנים פטורים מלתת מחצית השקל, כיון שאם יש להם חלק בקרבן לא ניתן יהיה לאכול ממנחות הציבור, כי המנחה ששותפים בה הכהנים תקבל דין של מנחת כהן ו"מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל". אך כיון שההלכה היא שהקרבן הוא קרבן של הכלל, כפי שאמרנו, ולא קרבן של שותפים, ממילא לא שייכת במחצית השקל ההלכה של מנחת כהן פרטית שאינה נאכלת. על כן כל ישראל חייבים במחצית השקל, כולל הכהנים מכיוון שכולם שייכים לכלל ישראל.
זה אולי מה שמסבירים על הביטוי "זה יתנו". חכמים מפרשים שמשה התקשה מהי מחצית השקל והקב"ה הראה לו מטבע של אש תחת כיסא הכבוד. במה התקשה משה? יתכן שמשה רבנו היה כל כך מופשט שלא ידע צורת מטבע. וכבר מצינו גדולים שלא ידעו צורת מטבע, כמורנו ורבנו הרב צבי יהודה, שהיה מקבל עודף לא היה בודק בכלל כמה קיבל. אך לא נראה שזו הסיבה. אם כן מדוע היה צריך להראות למשה דווקא מטבע של אש? אלא יש להבין בדברי חכמים, שמשה התקשה במשמעות של מחצית השקל, והקב"ה הראה לו שזה שייך לכיסא הכבוד, כיסא שבו מופיע כבוד ה'.
מהו הבסיס שעליו נשען הכיסא הזה? כיצד מופיע כבוד ה'? על ידי עם ישראל, על ידי אלו שהם מרכבה לשכינה, להופעתו של רבונו של עולם. עבודת כלל ישראל, עבודת הקרבנות ומחצית השקל המבטאת את הופעת כלל ישראל הם במדרגה עליונה ביותר, שיא המדרגות. אין זו מצוה פרטית של פלוני אלא בו זמנית כל ישראל עובדים יחד. באופן מעשי, הכהן, שליחם של ישראל, עושה זאת באופן אישי, אבל בעצם זו עבודה של כלל ישראל כולו. זו ההופעה היותר גדולה של עבודת ה'.
כאן מופיע הבסיס של כיסא הכבוד. על כן העבודה צריכה להיעשות על ידי כולם באופן שווה. בנוסף לזה יש מקום להתנדבות, כמו בכל המצוות, שביצוען ופרטיהן שווים לכל נפש מישראל, אבל הכוונות, הרצון, הדבקות וההידור תלויים בכל אחד ואחד לפי כוחו. כך במשכן היה חלק של חובה השווה לכולם וחלק של התנדבות.
כפילות הפרשיות
הפרשיות חוזרות על עצמן. כבר נאמר לנו אילו כלים צריכים להיות במשכן, כיצד יש לבנות אותם וכו'. מדוע יש לחזור על כל פרטי הדברים? ללמדנו שיש בעצם הציווי ערך מיוחד, וכן במעשה יש ערך בפני עצמו. יש תלמוד תורה ויש קיומה של תורה. לכל אחד ערך לעצמו. מהו הערך הגדול יותר? לגבי תלמוד תורה נאמר "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". יש לתלמוד ערך מצד זה שהוא מביא למעשה וגם מצד עצמו. לכן אנו מברכים ברכת התורה, שהיא בבחינה מסוימת ברכת המצוות, שנאמרת תמיד על סיום המצווה ולא על הכשר המצווה.
למשל: כשאנו בונים סוכה אנו לא מברכים על עשייתה אלא על הישיבה בתוכה. ואף על פי שכתוב בתורה לעשות סוכות, הבנייה היא רק הכשר לישיבה בסוכה, שהיא עיקר המצווה. אם כן בלימוד תורה, אם גמר המצוה היה רק במימוש המצוות הנלמדות לא היה מקום לברך על הלימוד. אלא שיש ערך עצמי גם ללימוד.
למשכן ישנה משמעות כפולה: יש משמעות סגולית של השראת שכינה בישראל, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומתוך כך באה המצוה לעבוד את ה' ולעשות את רצונו דרך המשכן. כל עניינו של המשכן הוא שעם ישראל יעבוד בו את ה', ומתוך כך תתגלה השכינה. מצד אחד הציווי ומאידך היישום בפועל.
גם בנושא שבו פתחה הפרשה, בשבת, מופיעה משמעות כפולה זו. לשבת יש ערך עצמי סגולתי וצד מצוותי. חז"ל אומרים שבשבת הקב"ה נותן לנו נשמה יתרה, "כי בו שבת וינפש". והמשמעות השניה היא קיום מצוות השבת "ושמרו ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ..."
דבר נוסף השבת היא גם ברית וגם אות. הברית היא סגולית פנימית פרטית מיוחדת לישראל שאף אחד לא יודע עליה, והיא זכר ליציאת מצרים "ברית עולם ביני ובין ישראל", והאות היא זכר למעשה בראשית והיא לא רק לישראל אלא לכל העולם כולו "אות היא לעולם". כך גם בתורה יש צד סגולי פנימי, "אשר בחר בנו מכל העמים",ויש צד קיומי הופעתי של לימוד וקיום ענינה של התורה "ונתן לנו את תורתו".
"משנכנס אדר מרבים בשמחה"
בשבת זו קראנו את פרשת שקלים וזוהי גם "שבת מברכין" של חודש אדר. חז"ל אמרו "משנכנס אדר מרבין בשמחה". זוהי גמרא במסכת תענית, שאומרת כך - "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". מדוע יש ללמוד על השמחה באדר ממיעוט השמחה באב? חשבתי בלבי שאנשים יודעים להצטער יותר מאשר לשמוח. על כן באים חז"ל ואומרים - כמו שאתם יודעים להצטער כשיש דבר מצער דעו גם לשמוח כשיש דבר משמח.
יש לי קושיה גדולה מאוד על הציבור. כשבא אב מתחילים להגיע אלי טלפונים - שואלים אותי האם מותר לכבס בגדים לילדים בני שמונה או שש? האם מותר בגן להציג סרט? האם מותר להשמיע תקליטים? לאיזה גיל? האם מותר בקייטנות לעשות טיול בירושלים? המון שאלות נשאלות.
אך כשנכנס אדר, אין שאלות. לא שואלים האם אני יוצא ידי חובת השמחה באופן מסוים? האם יש לשמוח יותר? על כך אומרת הגמרא "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". לא צריכים לבוא לשאול שאלות - אם אתם מסופקים תחמירו...
ממשיכה הגמרא - "אמר רב פפא: הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נוכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר, דבריא מזליה". כלומר, אם יש ליהודי דין עם גוי בתקופת אב, ידחה אותו לחודש אדר, כיון שהמזל אינו טוב בחודש אב, ולעומת זאת בחודש אדר המזל חזק. ושוב יש לשאול, מה הקשר בין הלכה זו להלכה הקודמת שיש להרבות בשמחה באדר, שבגללו אומר רב פפא "הלכך"?
יש אומרים שבאמת דברי רב פפא מוסבים על הדברים שנאמרו קודם לכן בגמרא שם, שמגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. כלומר יש ימים שתמיד מתרחשות בהם צרות, כתשעה באב שחרבו בו בית ראשון ובית שני. לכן יש להיזהר מתקופות שמתוחה עליהם מידת הדין. ומאידך יש תקופות שבהם מופיעים ניסים, כפי שאומר רש"י על "משנכנס אדר מרבין בשמחה", "שנעשו בו ניסים - פורים ופסח", כלומר מתחילה שרשרת של ניסים, התחיל המהלך הניסי.
על כן אומר רב פפא שיש לדחות את הדין לחודש אדר, שבו יש סייעתא דשמיא [עזרה משמים]. אך התירוץ הזה לא לגמרי מובן, שאם כן היה צריך לשים את דברי רב פפא קודם לכן, מיד לאחר המימרא הראשונה. לכן חשבתי שזה באמת קשור להלכה של ריבוי השמחה באדר. כשלאדם יש מצב-רוח לא טוב עדיף שלא יתעסק עם הגויים, ורק כשהוא מרבה בשמחה הוא יצליח.
מדוע? כפי שאומר הזוהר, שאם אדם עצוב הוא ממשיך עליו דינים, משמים גורמים לכך שהוא באמת יהיה עצוב. ואם הוא שמח הוא ממשיך עליו שפע של ברכה. על כן, אומר הזוהר, נאמר "עבדו את ה' בשמחה". על ידי כך ממשיך עליו האדם שפע של זכויות, שפע של טוב ושמחה ואז הוא יכול לעשות דינים עם הגויים. מאבק יש לעשות מתוך ביטחון ומצב-רוח טוב ואז מנצחים.
האדר העיקרי
אנחנו כבר בסוף אדר ראשון. יש דיון בפוסקים מהו האדר העיקרי. גם לגבי הלכות פורים יש מחלוקת תנאים באיזה חודש לקיימם - האם האדר השני הוא רק תוספת או שהוא העיקר. ושני התנאים דרשו את אותו מקרא, שכתוב "בכל שנה ושנה" - רבי אלעזר ברבי יוסי למד שתמיד פורים נחוג בחודש הסמוך לשבט ועל כן אדר ראשון הוא העיקרי ואדר השני הוא רק תוספת כשמעברים את השנה, אבל רבי שמעון משום רבי יוסי למד שתמיד פורים נחוג בחודש הסמוך לפסח ועל כן אדר השני הוא העיקרי ובו נוהגות כל המצוות הקשורות לחודש.
יש כל מיני דיוקים, ומכל מקום הדיון הזה הוא רק לגבי פורים עצמו האם הוא חייב להיות סמוך לשבט או לפסח, אבל לא לגבי עניינו של החודש כולו. יש לכך מספר נפקא-מינות: א. האם אדם שנולד באדר וכעת סיים את שנתו ה-13 מתחייב במצוות מחודש אדר ראשון או שני? ב. יש דין שניתן להביא כבש לקרבן רק בתוך שנתו הראשונה. האם היא מסתיימת באדר ראשון או שני? ג. ניתן לפדות בתי ערי חומה תוך שנה. מתי מסתיימת השנה? כל אלו נפקא-מינות לדינים דאורייתא [מן התורה]. ואכן נחלקו בכך הפוסקים, ויש בכך שלוש שיטות: שיטה אחת, שאינה מקובלת, אומרת שלכל הדברים אדר ראשון עיקר, חוץ מפורים שעליו למדו באופן מיוחד בדרשות מפסוקים. שיטה שניה אומרת שאדר שני הוא האדר העיקרי, והאדר הראשון הוא רק תוספת.
מקורה של דעה זו הוא בירושלמי במסכת מגילה דף ע"א, בדעת רבי אייבו בר נגרי. גם הרמ"א אומר שבר מצוה נעשית באדר השני, ואמנם היה מקום לומר שכוונתו לחומרא, אך מדברי הירושלמי רואים שיש כזו דעה הסוברת שאדר השני הוא העיקרי. שיטה שלישית אומרת ששני חודשי האדר חופפים - יש פעמיים א' אדר, פעמיים ב' אדר וכו'. אם כן כיצד יש לנהוג למעשה על פי דעה זו בעניין הקרבת הכבשים? כנראה שיהיה ניתן להקריב כבש בן שנתו עד לאדר השני, כיון שכל זמן שלא הגיע אותו יום בחודש אדר השני לא הושלם היום.
אנחנו עכשיו באמצע, בין אדר ראשון לשני. לפי הרבה דעות אדר השני הוא העיקרי, וודאי לעניין פורים. "החודש אשר נהפך מיגון לשמחה" - כל החודש ולא רק יום הפורים עצמו. בירושלמי נאמר שאם אדם צריך לצאת לדרך לפני פורים, ולא יוכל לקרוא את המגילה בזמנה, יכול לקרוא אותה מראש חודש אדר. אמנם במשנה נאמר שמגילה נקראת רק בין י"א אדר לט"ו בו, אך לפי הירושלמי כבר מראש חודש אדר ניתן לקרוא את המגילה בדיעבד. להלכה נפסק שרק בי"ד באדר ניתן לקרוא בברכה, אך מכל מקום זמן הקריאה הוא כבר מראש חודש. כלומר כל החודש שייך לשמחת הפורים, לנס הגדול שנעשה בפורים.
"סוף הזמן"
פעם היה בישיבות מושג של "סוף הזמן", היה רפיון בלימוד. המשגיח היה נוסע מהישיבה כי הוא לא יכול היה לראות את הבטלה של סוף ה"זמן". אצלנו אין דבר כזה. כשמגיע ראש חודש ניסן נמצאים בתנופה כזו, שאי אפשר להפסיק ורצים הלאה כמו בסוף מסלול הריצה כאשר מגיעים לקו הגמר.
אנחנו לא יודעים אילו התרחשויות יכולות להיות בחודש אדר הזה. מכל מקום אנחנו יודעים שיהיה טוב, וודאי אלו ימים מסוגלים לניסים כנס פורים. הממשיך של המן הרשע נמצא, והנס צריך להופיע שוב. כמובן, ככל שנוסיף זכויות יהיה טוב יותר, והזכות היותר גדולה היא שקידה בתורה. "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואין שמחה כשמחה בתורה. ובכלל צריך להיות שמח, ללמוד בשמחה ובטוב לבב.
שאלו פעם את הנצי"ב מהו סדר היום בישיבה, אז הוא ענה שבשמונה בבוקר אוכלים, באחת בצהרים אוכלים ובשמונה בערב אוכלים. - אז מה התוכנית בישיבה? - כל שאר הזמן לומדים. זו התוכנית. יש תוכנית לאוכל, לא ללימוד. ב"ה הישיבה לומדת בשקידה עד כה, וצריך להמשיך כך עד סוף הזמן. זהו חודש של "ונהפוך הוא", שבו מתקדמים במדרגות הקודש.
יהי רצון שיהיה החודש הזה חודש טוב ומבורך, חודש של לימודים טובים, חודש של גאולה, חודש של ניסים לכל ישראל. אמן.
 |
|
|
