קדושה כפולה ומכופלת

סיפר תלמידו של רבי אריה לייב הכהן, בעל "קצות החושן": כאשר מורי ורבי חלה ונחלש, בסוף ימיו, באחת הפעמים זכיתי לשמש את רבי הקדוש. בפעם הזאת שכבר הרבי אין אונים, עד שהוצרכתי להלביש לו את הגרביים, וכך הוה: לא שאלתי שאלות, נגשתי ולקחתי גרביים שהיו מונחים באיזה מקום, והלבשתים, ויהי איך שגמרתי להלבישו את הגרביים, נזדעזעתי לשמוע איך הרבי שבקושי היה יכול לנענע שפתיו מרוב חולשה, קיבל גבורת ארי, ושאג בקול גדול: "זה דוקר! זה דוקר!... ואני מרוב בהלה חשבתי לתומי שבאמת דוקר, ונגשתי ופשטתי את הגרביים כשאני הופכם לצד השני והלבשתים שנית, ויהיה אך גמרתי להלבישם, ושוב אותה שאגת ארי: "זה דוקר! זה דוקר! ומיד נצנץ במוחי שלא מדובר בדקירה גשמית – אלא בדקירה רוחנית....מסתמא הגרביים הם "שעטנז".

וכך היה: מיד כשהחילותי לבדקם נתגלה לנגד עיני שגרבי הצמר תפורים בחוטי פשתן...

גוף קדוש וטהור היה לרבנו ה"קצות" זיע"א, סיים התלמיד, אשר מרוב קדושתו, הרגיש מיד בדקירה הרוחנית, ובמצב של חולשה גדולה כזו – שאג כלביא.   ("תורת זאב" לוקט ממורשת אבות).

בספר "תורת הבגד" – פרקי הדרכה בנושא השעטנז, מובאים סיפורים קצרים על זהירותם של גדולי ישראל משעטנז.

בספר "עמוד אש" מסופר על פרשת העלילה שהביאה למעצרו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל.

לא עברה יממה מאז הגיש המומר את תביעתו למשטרה ובעיצומו של יום נעצרה לפני חצר רבנו עגלת משטרה הדורה...רבנו התרומם לאיטו מכסאו, אזר בהתלהבות את אבנטו ובירך ברכת דיין האמת...כל הרחוב היה לחרדת אלקים....

בשעה שעמד לעלות על העגלה, הבחין רבנו שהעגלה מרופדת פנימה באריג של שעטנז. רבנו סירב לעלות. הקצינים נאלצו להביא עגלה אחרת. משראה רבנו שאין בה שעטנז, עלה ויש לו כשהוא עצמו כולו דבוק ביוצרו וזיו השכינה לא מש מעל פניו.

גם על הגר"י קניבסקי זצ"ל מסופר שבשנות בחרותו נסע פעם נסיעה ארוכה מאוד ברכבת שמושביה היו מרופדים. מחשש שעטנז הוא עמד במשך כל זמן הנסיעה הארוכה ולא התישב על הכסאות המרודפים.

בספר "בית רבי" על מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל מסופר:

סיפר רבנו שבהיותו במוסקבה בשעת גיוסי לצבא הצאר, שרר שם קור של כשלושים מעלות מתחת לאפס, והוא חשש לשעטנז בבגדי החורף של הצבא ומיאן ללבשם, ולא הבינו את הנהגתו עד שלבסוף הוליכוהו למחסן הבגדים והניחוהו לבחור בגדי קיץ כרצונו.

דרכו של מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל, עוד מימי נעוריו, היתה להתרחק מכל סרך שאלה או חשש הלכתי.

מסופר שבאחד הימים, בעת שלמד בישיבת נובהרדוק, שמע תלמידים מהישיבה המשוחחים ביניהם בהקשר לחששות שעטנז שהתגלו בבטנה של המעילים.

מיד בשומעו את החששות שהתעוררו, קם ללא אומר ודברים, ניגש למעילו, קרע את כל הבטנה של המעיל ושב מיד לתלמודו. (מורשת אבות)

לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו (קדושים יט-יא)

איתא בגמרא סנהדרין (קג) אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא, ארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה, כת חנפים, כת לצים, כת מספרי לשון-הרע, וכת שקרנים שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". ובספר החינוך (מצוה  ע"ד) כתב שאין דבר נתעב ונאלח בעיני הכל כמו השקר, ומרוב מיאוסו אמר הכתוב: "מדבר שקר תרחק", מה שלא נאמר בשום מצווה או בשום מקום, ובמשנה באבות (סוף פרק א’) אמר רבן שמעון בן גמליאל: "על שלושה דברים העולם קיים על הדין על האמת ועל השלום". ללמדנו שאין קיום לאדם הפרטי ולעולם הכללי בהעדר האמת.

לצערנו הרב, היום "השקר" הנתעב והמאוס נהפך להיות נחלת הכלל, והרבה חושבים וטועים שבלעדו אינם מסוגלים להסתדר, ובפרט כאשר אדם עובד או מתעסק ראשו ורובו במסחר, ודבר זה הוא ממחריבי העולם, וכבר הזהירונו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא שבת (נה) שכל המשקר ככופר בחותמו של השם יתברך, שחותמו "אמת", ואדם המתרגל בשקר כבר קשה לו לצאת ממנו, ומאבד אמונם של הבריות, ואפילו כשמדבר אמת לא מאמינים לו שכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא סנהדרין (פט).

המפרשים הקדושים מביאים מעשה, ברועה צאן חד שהיה שקרן ובדאי, והנה בור אחד החליט "להתבדח" על חשבון חבריו וצעק בקולי קולות שנכנס זאב לעדרו והזעיק עזרה, באו כולם במקלות וחרבות, ולא מצאו זאב, והוא צחק והסביר להם שרק התכוון לצחוק עימם, וכן עשה למחרת וחזר על מעשיהו כמה פעמים, עד שידעו את כונתו, ולא היו באים. והנה באחד הבקרים הגיע באמת זאב טורף גדול לעדרו, והתחיל לאכול מצאנו ובקרו, והוא התחיל להזעיק עזרה, אך שכניו שהכירו במעלליו ושקריו, לא באו וסופו שנטרף גם הוא בעצמו, וההפסד היה לו לבדו, כך הוא ענשו של בדאי.

השקר הוא גורם לריחוק ביננו לבין אבינו שבשמים. וראינו בתורה שכאשר באו המלאכים לביתו של אברהם אבינו, עליו השלום, ישבו ואכלו אצלו. והנה כאשר צחקה שרה ונשאלה מדוע צחקה? ענתה בתקיפות שלא צחקה, וכמו שכתוב: "ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה". מיד סמיך ליה ויקומו המלאכים וכו’, והסבירו המפרשים שכיון ששיקרה שרה אמנו, עליה השלום, לא יכלו המלאכים להתעכב עוד רגע אחד בביתם, ואם במלאכים כך. בהשם תברך שהוא אמת, ושמו אמת, וחותמו אמת, על אחת כמה וכמה שאין הוא נמצא במקום שיש שם שקר. וכעין זה פירש הצדיק רבי זושא מאניפולי זכותו יגן עלינו אמן את הפסוק: "מדבר שקר תרחק" שעל ידי דבור שקר אז מתרחקים מהקדוש ברוך הוא חס וחלילה. וכיוצא בזה כתב הצדיק רבי נחמן מברסלב זכותו יגן עלינו אמן בספר המידות (ערך אמת) שכל המדבר אמת נצול מהרהורי כפירה ונצול מכל הצרות וזוכה לישועות גדולות ופרנסה ברוח וכו’.

גדולי ישראל נזהרו מאוד מהשקר, ומתולדות השקר, והקפידו אפילו בדברים קטנים שלא יראו כשקר, וכי שמספרים על הצדיק רבי רפאל מברשיד זכותו יגן עלינו אמן, שקבל מתנה מאחד מחסידיו – מנורת כסף יפה ומהודרת, גבהה עשרים אמה. אך הצדיק לא היה רוצה ליטול את המתנה בטענה שהיא גורמת גאוה. והיא גרמה לבזבוז כסף רב וכו’, אמר לו אחד מחסידיו שאלבא דאמת אין מנורה זו מכסף טהור אלא רק דמוי כסף. כששמע זאת הצדיק נבהל והזדעזע ואמר בהחלטיות: "אם כן, רואה אני שבמנורה זו יש גם גאוה וגם שקר ודבר כזה לא יכנס לביתי, ולא יעמוד על שולחני".

ראיתי בכמה ספרים סיפור נפלא על רבי שמחה זיסל זכותו יגן עלינו אמן, שהלך פעם לבקר איזה חולה, והיה רואה אותו נאנח ונאנק. גחן הצדיק ליד אזנו של החולה ואמר לו שאם צועקים מעט יותר ממה שכאוב הרי זה שקר, ומאד צריכים להזהר מהשקר שהוא שנוי ומשוקץ בעיני ה’ ואדם, ובפרט צריכים להזהר שלא ללמד את הילדים לשקר, כיון שהילדים עוקבים אחרינו ובוחנים לראות דרכינו, ואם חס ושלום נתרגל בשקר סוף דבר ינחל בנינו אחרינו מידה מגונה זו חלילה. ובגמרא סוכה (מ) הזהירונו חכמינו זכרונם לברכה שלא יאמר לבנו אקנה לך כך וכך כשאין כונתו לכך, כדי שלא ללמדו על השקר.

מצינו בגמרא יבמות (סג) שאשתו של רב היתה מצערת אותו ביותר, וכל מה שהיה מבקש לאכול היתה עושה לו להפך. כשגדל חייא בנו ראה את מעשי אמו והיה הוא  מהפך דברי אביו כדי שאמו תעשה באמת רצון אביו, אחרי כמה ימים אמר רב לבנו חייא, כמדומה שאמך השתנתה לטובה, אמר לו חייא לרב, שהוא זה שמהפך הדברים כדי שתעשה רצון אביו, אמר לו רב, שלא טוב לנהוג כך, משום "למדו לשונם דבר שקר"...דהיינו גם כשאדם משקר לצורך, צריך להזהר לא להתמיד בשקר שלא יתרגל בו חס ושלום.

הרב עזרא עטיה זכר צדיק לברכה, שהיה נוהג לתת תעודות הוראה לתלמידיו רק אם הם עמדים לפני קבלת משרה או שליחות, כדי שיחזרו על למודם בכל עת, והנה באמצע המלחמה עת ישבה הישיבה בשכונת גאולה היה אחד התלמידים צריך את התעודה לשם יציאה לחו"ל, וכשבא הרב לחתום בתעודה ראה שכתוב: "החותם פה בתוך ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה" וחשב שאם יחתום הרי זה שקר, משום שהוא לא נמצא בעיר העתיקה. חשב שוב והחליט שעם כל הסכנות ילך לעיר העתיקה, יכנס לבנין הישיבה, יחתום ויחזור, וכך עשה, והעיקר שלא יחתום על דבר שהוא שקר חס וחלילה.

מעשה דומה ארבע לרבנו ה"חפץ חיים" שהוזמן לדרוש באיזה מקום. וכשהגיע ראה שכתוב במודעות שידרוש הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זכר צדיק לברכה מחבר ספר משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים וכו’, הוציא הרב עט מכיסו וכתב על המודעה: "לעת עתה יצא חלק אחד עד סימן קכ"ח ובעזרת השם יתברך במשך הזמן יצא על כל אורח חיים" והסביר לתלמידיו שאם לא יכתוב זאת יש בזה משום שקר, שיחשדו בו שחיבר על כל שולחן ערוך אורח חיים.

כך נזהרו רבותינו מהשקר, גם בדברים הקטנים ביותר, ומהם עלינו ללמוד וכן לעשות (כותונת פסים)

חותמו של הקב"ה אמת ובו ברא את העולם שנאמר "בראשית ברא אלהים" סופי תיבות אמת ומי שמשנה בדיבורו מהרס יסוד העולם ואפילו אם פוגע באות קטנה כגון א’ נשאר אמת מת יוצא שהשקר מביא מיתה לעולם.

נאמר בסנהדרין לשקר אין רגלים שקר הם אותיות קרובות זו לזו (ש-ק-ר) ושהשקר עומד על רגל אחת ואינו יציב כל כך ואילו אותיות אמת יש להם התחלה  א אמצע  מ  וסוף  ת כמו שלושה עמודים במרחקים מסודרים שאז האמת מיתישבת באופן יציב כמו בנין עם יסודות יציבים.

נבאר בדרך מליצה מה ההבדל בין שקר ואמת:

שופט אחד הזהיר את העד בבית משפט: "האם אתה מבין שנשבעת לאמר את האמת וכל האמת ורק אמת?"

"כן" ענה העד.

"האם ברור לך מה יקרה אם לא תאמר את האמת"?

"כן, הצד שזימן אותי יזכה במשפט".

אמנם זה מצחיק אבל זאת כוחה של אמת כאשר אדם מכיר את האמת הוא אינו חושש מכלום כי הוא יודע ששפת אמת תיכון לעד לכן ישנם חוזרים בתשובה שזכו להתקרב לאמת ובעד כל הון שבעולם לא ימכרו אותה שנאמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ואילו לפני שהתקרבו לאמת שהיא התורה הקדושה היו מוכנים למכור הכל בשביל בצע כסף.

האמת תבואר בעוד מליצה:

השופט הזהיר את אדון יוסף "האם אתה נשבע לספר את האמת, את כל האמת ושום דבר מלבד האמת"?

"אני נשבע, כבוד השופט"

"ובכן מה יש לומר להגנתך?"

"כבוד השופט, עם כל המגבלות האלה...שום דבר".

נחמד אך על הכל יביא אלוהים למשפט לכן עלינו לזכור את הפסוקים שמדברים בגנות השקר. שנאמר: מדבר שקר תירחק (שמות כג,ז) אפילו שהשקר אינו מזיק הוא תעות השם יתברך שנאמר: ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר....יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים" (משלי ו טיז-יט) "ופי תהפוכות שנאתי".

אנשים נוהגים לשקר ולספר סיפורים לא אמיתיים כדי לעניין את החברה או כשהם רוצים להתקבל לעבודה והם משבחים את כישוריהם וניסיונותיהם בעבודה בצורה מוגזמת וכו’ לכן הם מקבלים לאט לאט אופי של תחמנים ומאבדים את התמימות.

ישנה מליצה שמספרת על יהודי שרצה להתקבל לעבודה והחל להגזים ולשבח את כישוריו ונסיון עבודתו בחברות גדולות בעבר. המראיין עבודה התרשם מראש וקיבלו מיד לעבודה בתור מנהל צוות. אחרי יומיים נכנס המנהל הגדול למראיין עבודה מכח אדם ונזף בו ובא בטענה מדוע הוא קיבל את היהודי הזה לעבודה, ליהודי אין ניסיון עבודה הכיצד הוא מתפקד בתור מנהל צוות אפילו פועל מן המנין לא הייתי נותן לו להיו. התנצל המראיין ואמר ליהודי מדוע שיקרת לי כששאלתי אותך אם יש לך ניסיון עבודה אתה אמרת שיש לך ניסיון עשיר בעבודה ומסתבר שאין לך ניסיון כלל. ענה היהודי למראין אני לא שיקרתי אותכם אתם הם שפירסמתם מודעה בעיתון דרוש איש עם דמיון מפותח לכן אני הרחקתי לכת בדמיון וסיפרתי דברים בדיוניים.

ישנה עוד מליצה: ביהודי שהלך לראיון עבודה כדי להתקבל לעבודה מנהלית. מנהל כח אדם אמר: "לתפקיד הזה אנו זקוקים לאדם אחראי".

"אני האיש שאתם מחפשים", השיב המועמד. "בעבודתי הקודמת בכל פעם שמשהו השתבש וניזוק אמרו שאני אחראי". אחרי שצחקנו הגענו למסקנה ששקר סופו להיתגלות ואין לנו דבר יותר ניפלא וחכם מין האמת. למרות שלתווך הקצר השקר יותר מבצבץ אך בתור אורח חיים ולתוצאה הסופית הוא כשל גמור.

מעשה היה באדם אחד שהיה עובר עבירות הרבה, והיה עושה תשובה והיה חוזר ועובר עבירות. וכן היה נוהג זמן מרובה. יום אחד בא אצל חכם אחד ונפל לרגליו וביקש ממנו למצוא לו איזו תקנה ללמדו הנהגה טובה שישוב בתשובה שלמה. אמר לו: תקנתך לישבע שבועה חמורה שלא תוציא דבר שקר מפיך. אמר לו אותו אדם, הלא אדוני יודע שעונותי מרובים, הן בזנות והן בגזל, ולא הנחתי עבירה של עברתי, וכיוון שעונותי מרובים כ"כ כיצד אתקן עצמי בזה שלא אדבר שקר. אמר לו החכם: אתה תעשה כפי שדברתי ותראה שלא תשוב לכסלה עוד. נשבע לו שבועה חמורה שלא לדבר שקר והלך לעסקיו.

עבר זמן מועט והיצר השיאו להכנס לבית חברו כשלא היה שם ולגנוב כל ממונו, והוא הלך ועשה כן. משיצא את הבית חשב בלבו, עכשיו ישאלוני שכני מהיכן לקחתי חפץ זה וזה, אם אודה יקחו ממני. ויצא שם רע שאני גנב. ואם אומר שלי הם שקבלתי בפקדון, אעבור על השבועה שנשבעתי שלא לדבר שקר. ובכך כבש יצרו והחזיר הכל למקומם. וכן היה בענין הזנות שהיצר השיאו והוא חזר בו. שאם אשתי תישאל אותי איפוא היית הארץ לשקר. עד שעם הימים נגמל מעונותיו וחזר בתשובה שלמה.

פרעה רואה בזכרים לבדם איום צבאי, משום שדרכם של גברים להילחם, ואין דרכן של נשים להילחם. על כך יש לומר, שלו היה יודע שעתידות נשות ישראל ליטול חלק כה חשוב בגאולת ישראל, מן הסתם לא היה מורה להותירן בחיים.

המיילדות מסרבות למלא את פקודת פרעה, שהיום היינו מכנים אותה "פקודה בלתי חוקית בעליל", העומדת בניגוד למוסר הטבעי, ומחיות את הילדים. כאשר פרעה הזועם מזמן אליו ודורש מהן הסבר, הן נאלצות לשקר לו, ואומרות: כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה, בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו". נשאלת השאלה – האם יש טעם לפגם בכך שהמיילדות מוציאות מפיהן דבר שקר? כיצד מתייחס המקרא ל’שקר לבן’ זה, שנועד להציל חיים ול’שקרים לבנים’ אחרים?

כתובים שונים במקרא אמנם מגנים את השקר אך מאחר שהתורה היא תורת חיים, ספרות החוק המקראית אינה כוללת הוראה גורפת להימנע משקר. הדיבר "לא תענה ברעך עד שקר" (שמ’ כ יג) מתייחס רק לתחום המשפטי – איסור מתן עדות שקר, וכך גם ההוראה "מדבר שקר תרחק" (שמ’ כג ז). ואילו הכתוב "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויק’ יט יא) עוסק בהונאת ממון, והמשכו (פס’ יב) אוסר על שבועת שקר בשם ה’, אך לא השקר כשלעצמו. כאשר אנו עוברים לבדוק שקרים המשמשים בסיפורים המקראיים, מתברר שהמקרא מכיר בכך, שלעיתים השקר הוא הכרח לא יגונה בעבור הנוקטים אותו, בעיקר כאשר הוא משמש כנשקו של החלש. בקטגוריה זו כלולים, כמובן, שקרים שנועדו להציל חיים, כאותו שקר ששיקרו המיילדות. מעניין, שפעמים רבות מדובר בשקרים של נשים דווקא. כך, למשל, שיקרה רחאב לבני עירה והצילה את המרגלים, משום שהבינה שעתידה יריחו ליפול בידי בני ישראל. את סיועה למרגלים התנתה בהצלת נפשה ונפשות כל בני ביתה (יוה’ ב א-כא), מיכל בת שאול שיקרה לשליחי אביה, שצו להביא את דוד אל שאול, באמרה להם שדוד חולה, בעוד שלמעשה מילטה אותו קודם לכן מבעד לחלון. כך הצליחה להציל את אישה מאביה, המבקש להמיתו (שמ"א יט יא-טז). לאחר מכן שיקרה לאביה, כדי להגן על עצמה מפני זעמו (שם יז) וכן אישה מבחורים שיקרה לעבדי אבשלום, כדי להציל את חיי יהונתן ואחימעץ, מרגליו של דוד, שאותם הסתירה בבאר שבחצרה (שמ"ב יז יח-כ).

ראיה לכך שהמקרא מכיר בלגיטימיות שלהם של ’שקרים לבנים’ ניתן להביא מסיפורנו הקב"ה גמל למיילדות ששיקרו לפרעה על דרך של מידה כנגד מידה מאחר שהחיו את בני העבריות.

כל הנושא ונותן עם הבריות באמונה, זוכה ויושב במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כענין שנאמר: ,עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, הלך בדרך תמים הוא ישרתני, ולא עוד, אלא שהקדוש ברוך הוא נותן עיניו תמיד בבעלי אמונה, כענין שנאמר (ירמיה ה ג): "ה’ עיניך הלוא לאמונה". (מעלות המדות, אמונה).

מסופר על רב ספרא, כי היה לו חפץ מסוים שרצה למכרו, ורצה אדם אחד לקנותו ממנו בשמונים מטבעות. רב ספרא ביקש עבורו מאה מטבעות, וכיון שלא השתוו במחיר, הלך לו אותו אדם. לאחר זמן הצטרך רב ספרא לכסף, והחליט בלבו, שאם יבוא עכשיו אותו אדם, ימכור לו בשמונים.

בדיוק באותו זמן הוצרך גם אותו אדם לאותו חפץ, והחליט, שגם אם ירצה רב ספרא מאה מטבעות, יתן לו. הלך לביתו של רב ספרא ואמר לו: מוכן אני לקנות החפץ במאה מטבעות, כפי שבקשת. אמר לו רב ספרא: לא אטול ממך אלא שמונים מטבעות, כיוון שכך החלטתי בליבי להוריד את המחיר, לקיים "ודובר אמת בלבבו".

לא תגנבו (קדשים יט-יא)

אזהרה לגונב ממון. אבל "לא תגנוב" שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות  (רש"י).

כפרי אחד נכנס אל בית המדרש הגדול שבוולוז’ין להתפלל בצבור. בתום  התפילה נעלם סידורו של האיש ואיננו! חיפש הכפרי בכל פינות בית המדרש אך לסידור אין זכר.

לפתע נפל מבטו של האיש על ילד קט שישב בקרבת מקום, ולמד מתוך חומש. הילד, זלמל’ה שלימים נודע כרבי שלמה זלמן מוולוז’ין, מתלמידיו המובהקים של הגאון מוילנה ישב שקט ודומם, ושלוה הזו עוררה חשד בלב הכפרי.

"אתה רואה את הילד הזה?" לחש הכפרי באזני אחד הזקנים מבאי בית המדרש. "הוא נראה חשוד בעיני. בודאי הוא שגנב את סדורי".

הזקן, שהכיר את זלמל’ה הקטן כילד שנועד לגדולות, קימט מצחו בזעף ונזף בכפרי: "ש...ש...הילד הזה הנו ילד פלאים, שעליו גאותנו וממנו תקותנו, ואתה חושד בו שעבר על ’לא תגנוב’?! חלילה לך לחשוד בו!"

בטרם הספיק הכפרי להגיב, פלח את חלל בית המדרש קול ילדותי צלול: "אילו אמנם גנבתי את סידורו של האיש, גם אז לא הייתי עובר על ’לא תגנוב’!"

בינתיים נקבצו ובאו למקום כל המתפללים, והם זקפו גבותיהם בפליאה. למה כוונתו של זלמל’ה  הקטן? כיצד יתכן לקחת סידור של הזולת בלי לעבור על איסור גנבה?

עודם משתאים, ושוב נשמע קולו של הילד: "איסור גנבה נזכר בתורה: בעשרת הדברות שם נאמר ’לא תגנב’, ובפרשת קדושים שבחומש ויקרא, שם כתוב ’לא תגנבו’. ומפרש רש"י, שבפעם הראשונה כוונת הפסוק לגונב נפשות, ואילו בפעם השניה הכוונה היא לגונב ממון. ואם כך, בגנבת ספר או כל חפץ אחר", סיים הילד, "עוברים על ’לא תגנבו’ ולא על ’לא תגנוב’"...(מעשיהם של צדיקים)

לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר (ויקרא יט -יג)

רבי אברהם גלאנטי, מגדולי חכמי צפת, בא לפני האריז"ל לבקש תיקון לנפשו. תחילה לא רצה האר"י להעתר לו, באמרו: מי אני כי אתן תיקון לכבוד תורתו?! ברם, ר’ אברהם הפציר בו. נסתכל האריז"ל במצחו ואמר: רואה אני שרשום במצחו שמץ עוון גזל. נדהם ר’ אברהם, הלך לביתו אבל ועצוב. פשט את בגדיו, לבש שק ואפר, ישב על הארץ ונתן קולו בבכי והחל לפשפש במעשיו.

היה לו לר’ אברהם בית מלאכה לאריגה ולטוויה. מיד קיבץ את כל הפועלים, וביקש מהם לעשות עמו חשבון כמה הוא חייב להם. אמרו לו כולם כאחד, שכל המעות שקיבלו ממנו עד כה שורה בהם הברכה, כך שלא היו מחשבים את המעות שנתן להם. אמר ר’ אברהם: אכן נודע הדבר, זהו מכשול הגזל שיש בידי, כי לקחתם שכרכם בלא סדר וחשבון, לכן מעתה אם תקבלו עליכם לדקדק עמי בחשבון אפילו בשווה פרוטה מה טוב, ואם לאו לכו לשלום איני רוצה להיכנס לגהינום בגלל בית מלאכה זה.

המשיך ר’ אברהם: ועתה עלי לתקן מה שעבר, הנה אשים כסף לפניכם, וכל אחד יטול כמה שרוצה, ואחר כך יאמר בלב שלם: "קבלתי כל מה שחייב לי בעל הבית, ואם חייב לי יותר, הריני מוחל לו במחילה גמורה". מיד מחלו לו הפועלים, ואף אחד מהם לא נטל אף פרוטה מן המעות שהיו מונחות על הקרקע. חוץ מאשה זקנה שכפפה עצמה לארץ ונטלה שתי פרוטות.

עתה גילה לו האריז"ל: בגלל אותה אשה שהיתה אורגת מומחית, והיה מגיע לה יותר שכר, ולקחה בשוה כשאר הפועלים, לכן דקדקו עמו משמים, כי לא הגון היה מה שעשה. אולם עתה שתיקן משגה זה כבר נמחה שמץ הגזל שהיה רשום במצחו.

מכאן נלמד לקח, אם בגלל דבר זה נרשם במצחו של אותו חסיד וקדוש עוון גזל, על אחת כמה וכמה מי שגוזל את חברו ממש או מרמהו, בודאי במצחו עוונות רבים וידוע שבעבור גזל יורדת הנשמה בגילגול. (מורשת אבות).

כששהה רבי ישראל מסלנט בורשה ביקר את האדמו"ר בעל חדושי הרי"מ. כבוד גדול חלק האדמו"ר למחולל תנועת המוסר, ובתום הביקור ליוה את האורח עד הרחוב.

עד מהרה עשתה לה השמועה על בואו של האורח הגדול כנפים בין חסידי האדמו"ר. וכשפנה רבי ישראל אל בית הכנסת הסמוך, להתפלל מנחה, המה המקום מחסידים שבאו לקבל את פניו.

עקבו החסידים אחר הרב המתפלל, ומה רבה היתה פליאתם – ואכזבתם! בראותם כי רבי ישראל מקצר בתפילתו כאחד מפשוטי העם, ואינו מאריך בתפילה כדרך גדולי ישראל.

משסיים את התפילה, חש רבי ישראל בתמיהה העומדת בחלל בית הכנסת, והוא הסביר לחסידים: "ראיתי כי בגללי בטלים אנשים כה רבים ממלאכתם: עזב החייט את מחטו, הסנדלר את מרצעו, הנפח את מפוחו, עזבו הכל את עבודתם ובאו לראותני. נמצא, שאם אאריך בתפילתי אגרום הפסד ממון לישראל"... (מעשיהם של צדיקים).

אבא חלקיה  לא הפסיק באמצע עבודתו אפילו להשיב שלום לאנשים אחרים, פן יקפיד המעביד על הפסד זמן בעבודתו (תענית כ"ג).

רבי אלעזר בן צדוק ואבא שאול הקפידו אפילו על מיצוי מידות (השמן המובלע בדפנות הכלים בחנותם, שם מכרו ללקוחות) ונדבו סכום מסוים לבית המקדש כדי שלא ייהנו לעצמם מן הגזל. (תוספתא ביצה ג’ ה’).

רבי חנינא בן דוסא, מהיכן היו לו עזים? מעשה ששמר אבידה (תרנגולת), מכר התרנגולות כשהרבו להטיל ביצים, וקנה עז. וכאשר גם אלו התרבו ונעשו עדרים עדרים  - חזר האיש שאבד שם התרנגולת הראשונה, רבי חנינא בן דוסא החזיר לו כל עדרי העזים, באומרו שהוא רק "שומר" עבור בעל האבדה. (תענית כ"ה).

חמורו של רבי חנינא היה נזהר מלאכול תבן שאינו שלו. בהמתן של צדיקים נהגו חסידות כמותם (אבות דרבי נתן ח)

רבי חנינא מכר דבש של דבורים, ובטעות החליף ומסר לקונה דבש של תמרים, ואע"פ שאחר כך מחלו לו, נתן את ההפרש במחיר לטובת בית המדרש (ירושלמי פאה, ז’ סוף הלכה ג’)

ר"א בן פדת לא רצה לקבל מתנות אפילו מבית הנשיא, מפני – "שונא מתנות יחיה" (מגילה כ"ח).

רבי שמעון בן שטח, קנה חמור מגוי ומצא מרגלית טמונה בכיס האוכף אשר בעל החמור לא ידע ממנו. ר"ש החזיר את האבידה לגוי, למרות שהוא פטור, כי רצה לקדש שם שמים. (ירושלמי ב"מ ב).

רב ספרא היה באמצע תפילה ובא גוי והפציר בו למכור איזה חפץ. כל לפעם שאמר מחיר, רב ספרא לא ענה כי היה באמצע שמונה עשרה, והגוי הכפיל המחיר כמה וכמה פעמים. לבסוף אמר לו רב ספרא קח לך במחיר הראשון שאמרת, כאשר בלבלת תפילתי בצעקותיך תוך אזני, כבר החלטתי אז למכור לך באותו מחיר, וכעת אין לי רשות לבקש ממך יותר (מכות כד).

אביו של שמואל נהג חסידות והחזיר אבידות אפילו לאחרי 12 חודש ואחרי ייאוש גמור (ב"מ כד).

יש לפעמים אנשים שנתפסים לכל מיני חומרות ודברים קטנים ואת העיקר הם שוכחים. ובענין זה ראיתי מאמר של הרב שמואל מוהליבר זצ"ל שכתב כך: יש הרבה  אנשים מדקדקים לפני חג הפסח, רצים פה ושם ושואלים שאלות רבות בענין חמץ והגעלת כלים וכדומה. אבל לא חוששים על הגעלת הגוף מגזל ודאי, שלכלכנו את כפינו מגניבה ואונאה ורכילות והלבנת פנים ושנאת חינם וקנאה וכעס וגאווה ועוד. וכן מראש השנה ועד יום הכיפורים מדקדקים בהרבה מצוות. מי לא הולך לתשליך ומי לא אומר שם את הבקשות של המקובל הרב חיד"א זצוק"ל. ומי לא מנער את שולי בגדיו בכל לבבו ומשליך ברגע אחד את כל חטאיו. אבל מי זוכר ברגע זה להשליך ולנער גם מביתו וחנותו את המשקלות והאיפות שאינן מדוייקות? או מי יתבונן אולי צריך לסלק את חובותיו או להשיב הגזילה אשר גזל? ומה יועילו לו הוידוי והכוונות וניעור שולי הבגד ושאר הפעולות אם לא יתקן את אשר עיוות? כולם קמים בערב כיפור למצוות כפרות וטבילה במקוה ול"ט מלקות, אבל מה תועיל לו שחיטת העופות הבלתי אשמים לכפר על מעלו, אם לבבו לא נשבר בקרבו? ומה יועילו לו כל נחלי קדומים אם הוא טובל בהם ושרץ בידו? ומה יועילו לו כל המלקויות, אם לא יעזב דרכו הרעה? יהי רצון שה’ יתברך יתן לנו דעת וחכמה ובינה שנבין באיזו צורה לחזור בתשובה אמיתית. (מעשה אבות).

הוי דן את כל האדם לכף זכות הוי דן את  חברך לכף זכות (רש"י).

הדן את חברו כף זכות דנין אותו לכף זכות (שבועות ל) ובמדרש (משלי יב) נאמר אם ראית אדם שמדבר טוב על חברו, אף מלאכי השרת מדברים עליו טוב. ואם ראית אדם שמדבר רע על חברו – אף מלאכי השרת מדברים עליו רע.

ובזה נתבאר הפסוק (תהילים קכא) "ה’ צלך על יד ימינך", דהיינו כפי שהצל עושה מה שהאדם עושה, כן מתנהגים עמו מלמעלה. לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים – כך מתנהגים עמו מלמעלה. לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים כך מתנהגים עימו משמים.

רבי נחמן מברסלב זיע"א כותב ב"ליקוטי עצות" אפילו מי שנראה רשע גמור ח"ו צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט הוא אינו רשע ועל ידי צד זה שיצא בו איזה דבר טוב ודן אותו לכף זכות על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות. קל וחומר למי שלא מוחזק כרשע אלא ע"י מעשה מסוים מטיל ספק בצדקותו או ביושרו, אל לנו להיות חפוזים ולהחליט לדונו לכף חובה כי יתכן שאנו חורצים דין בטרם עת.

כאשר החלה ההתנגדות לספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים", הגיעה השמועה על כך עד אשכנז הרחוקה. אולם לשם הגיעה השמועה כי הספר מכיל דברי כפירה ח"ו.

חכמי אשכנז החליטו לשלוח את רבי מאיר כדי לתהות על קנקנו של הרמב"ם והוא יצא לדרך. הרמב"ם קיבלו בסבר פנים יפות ובמשך שעות למדו יחד. אמנם רבי מאיר ראה כי הרמב"ם מגלה למדנות מופלאה, אך כיוון שהגיע מתוך מחשבה כי הרמב"ם אינו כשר ח"ו – חשד בכל מעשיו.

לעת ערב כאשר הזמינו הרמב"ם לאכול, ראה ר’ מאיר לחרדתו הרבה כי בצלחת יש תבשיל מוזר הדומה לאצבעות אדם ועל כן אמר לרמב"ם כי אינו חש בטוב ולכן אין הוא יכול לאכול.

קרא הרמב"ם למשרתו ואמר לו "פתרוס, גש והבא לאורח יין!"

התפלא ר’ מאיר הלא פתרוס הוא שם של גוי ואם יגע ביין ינסך אותו! לכן התנצל בפני הרמב"ם כי מחמת תשישותו מהדרך אין הוא מסוגל אפילו לשתות.

כששכב ר’ מאיר על מיטתו שמע את הרמב"ם אומר למשרתו: "פתרוס, מחר בבוקר תהרוג את העגל כדי שנוכל לכבד את האורח בבשר רך וטעים!"

שנתו של ר’ מאיר נדדה מעיניו. בליבו החליט כי אין שום ספק כי השמועות שיצאו על הרמב"ם נכונות. הוא אוכל אצבעות אדם, שותה יין נסך ואף לא מקפיד על השחיטה!

הוא ציפה כבר שיאיר השחר ויוכל לעזוב מהר ככל האפשר את ביתו של הרמב"ם.

בבוקר חיכה לו הרמב"ם ואמר לו "יודע אני כי באת אלי בגל החשדות שחושדים בי! ידוע לי מדוע סירבת לאכול ולשתות, אך דע כי המאכל שסירבת לאכול הוא מין ירק הדומה לאצבעות, והוא כשר בתכלית. אמנם למשרתי קוראים פתרוס, אך זהו גם שם יהודי. הלא לאביו של ר’ יוסי פתרוס, כמובא בתלמוד ירושלמי! בנוסף לזאת ציוויתי עליו להרוג את העגל ולא לשוחטו, כי עגל זה נמצא בבטנה של פרה שנשחטה כדין, ועל כן אין צורך לשוחטו".

כאשר שמע ר’ מאיר את ההסברים האלו נחה דעתו, והבין כי דן את הרמב"ם לחובה בלי שום הצדקה. אחרי שהסביר לו הרמב"ם את מהותו של הספר "מורה נבוכים" והתפלפל עימו בדברי תורה, נפרד ממנו ר’ מאיר בידידות ובהתפעלות מגדלותו וגאונותו והביע בפניו צער וחרטה על אשר חשד בו.

לעיתים קרובות מזמנין לנו מהשמים מצבים בהם אנו רואים חבר או מכר שמתנהג בצורה שגוררת אחריה תגובה, לזכות או לחובה, עלינו להיות מתונים בדין ולזכור כי במידה שאדם מורד – מודדין לו. הרגיל דון לכף זכות, גם בשמים ידונו אותו לכף זכות, והדן לכף חובה מביא על עצמו ח"ו פסק דין של חובה. (אור דניאל)

כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא

מנין לרואה את חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך" (סנהדרין עג).

שנינו כל המאבד נפש אחת מישראל – כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז).

לאדם אחד, לנפש אחת,  יש משקל של עולם מלא ואי אפשר להתייחס לבני אדם כאל חפץ. אם, ח"ו, אדם מזלזל באיסור זה של חיי אדם ידע שהוא עובר על איסור חמור של "לא תעמוד על דם רעך".

הגמרא (בבא מציעא סב) מביאה ראיה לחשיבות של שמירה על חיי הזולת. שנינו: שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם שניהם שותים – שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פתורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתתו של חברו.

עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמין לחיי חברך.

בשו"ת "חוות יאיר" מבאר כי משמע מדברי הגמרא שדווקא כאשר ישתו שניהם ודאי ימותו, אז חל הכלל "חייך קודמין". אך אם קיים ספק לגבי מיתתם משמע שישתו שניהם, ומכאן משמע שחייב להציל את  חברו גם אם מכניס עצמו לספק סכנה.

על משמעות הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" מובא מעשה מחריד שאירע בתקופת השואה אותו מביא הרב י’ מייזליש זצ"ל בספרו "שאלות ותשובות ממעמקים":

בערב ראש השנה נקבצו על ידי השומרים הנאצים ושליחיהם במחנה כל הבחורים הצעירים למטה משמונה עשרה שנים, אשר נמצאו עוד מפוזרים בתוך המחנה. בחורים אלו הצליחו באופנים שונים להתחמק מעיניהם הקפדניות של השומרים בעת הביקורת הראשונה שנערכה מיד בבואם למחנה. בביקורת זו הועברו מיד כל הילדים ל"צד השני" והובלו לאחר מכן – לתאי הגאזים.

עכשיו בא תורם של הנערים שניצלו קודם לכן מהשמדה.

כך נאספו על מגרש ריק, מאחורי הבלוקים שבמחנה, כאלף ושש מאות נערים צעירים. כולם ידעו איזה גודל מחכה לנערים אומללים אלה.

לאחר מכן ניגש אליהם ראש המחנה, צורר נאצי אכזרי, וציווה לתקוע באדמה כלונס של עץ ובראשו הצמיד קרש שטוח שהיה נראה כאות דל"ת.

פקודה ניתנה שכל הנערים יעברו אחד אחד מתחת לעמוד זה, וכל מי שיגע בראשו בדף העליון – יישאר בחיים וישלח בחזרה למחנה. הנערים שקומתם לא תגיע לראש העמוד – אחת דתם להישלח לתאי הגאזים. על ידי "הבחנה" זו קבע הצורר את גילם וכושרם של הנערים לעבודה.

מאחר שהנערים ידעו ושיערו את הפירוש של אי נגיעה בדף – שעל ידי כן נחרץ הגורל לחיים או למוות – ניסו כמה מהם לעמוד על בהונות רגליהם ברגע שעברו על פני העמוד, אולם הצורר שעמד על  ידם, כאשר ראה ילד מתרומם – הנחית עליו מכת מוות על ראשו במגלב שבידו. הילד נפל במקום מתבוסס בדמו. אחדים מהמוכים נפחו נשמתם מיד ואלה שעדיין פירפרו בחייים נלקחו משם ישר למשרפות.

כאלף וארבע מאות ילדים נשארו על המגרש. והם הועברו מיד לבלוק מבודד סגור ומסוגר, עד למחרת. הם לא קיבלו יותר שום אוכל לפיהם, והשומרים  עמדו בשערי הבלוק ולא נתנו לאף אחד להיכנס אליהם.

למחרת היום יום א’ של ראש השנה, ביום זה אשר כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון, נשתררה מבוכה איומה במחנה אושוויץ.

מפה לאוזן עברה השמועה, כי לעת ערב יילקחו הנערים לכבשנים (בדרך כלל נהוג היה באושוויץ להעביר את הטרנספורט למשרפות רק בלילה).

רבים מבין היהודים, שבקרב הנערים המבודדים נמצאו בניהם, התרוצצו כל היום מבוהלים מסביב לבלוק הסגור, בניסיון אחרון להציל את יקיריהם ברגע האחרון.

אך אנשי הקאפו, ששמרו על מבואות הבלוק לא שעו אל תחנוניהם ובכיותיהם של האבות האומללים להוציא איזה נער או ילד מבין הילדים הכלואים.

כידוע, היו אנשי הקאפו על פי רוב רשעים ואכזרים, פסולת שבפסולת מעמנו, ואף ניצוץ של רחמים לא היה בליבם, אך כעת טענו, שגם אם ירצו לעשות למישהו טובה, לא יוכלו לעשות זאת, כי הם היו אחראים על מספר הילדים שהופקדו בידיהם, ועליהם למסור אותם במספר ובמניין לידי אנשי הס"ס לעת ערב, והם הוזהרו שאם יחסר אחד מהנערים, דמם בראשם וכי יקחו אותם במקומו למשרפות.

אולי אחרי השתדלויות ומו"מ חשאי עם כמה אבות, גברה בהם תאוות הממון והסכימו בעד תשלום סכומים גדולים ככופר נפש לשחרר איזה נער. אך תיכף חטפו במקומו נער אחר, שנמצא עוד חופשי בתוך המחנה – כדי להשלים את המכסה.

לאנשים רבים היו עוד ברשותם סכומי כסף גדולים, זהב או אבנים יקרות, מוסתרים במקומות סתר על גופם. בין אלה היו כמובן אנשים שמצפונם לא ייסר אותם, והם היו מוכנים למסור את כל רכושם המוסרת לשם פדיון יקיריהם, בלי להתחשב בזה שבמקום הילד הפדוי, נחטף ע"י אנשי הקאפו מיד ילד אחר.

אך היו גם הרבה יהודים, בעלי נפש, שלא רצו לפדות את בניהם על חשבון חייו של ילד אחר.

לעולם לא אשכח עובדה נוראה אחת, שהייתי עד לה. מעשה זה מסמל אל נכון את קדושת בני ישראל ומסירותם לדרכי התורה הקדושה, שלא איבדו את צלם האלוקים אפילו בעת צרתם וסבלם.

והנה סיפור המעשה:

ניגש אלי יהודי ואמר לי דברים אלה:

"רבי! בני יחידי, היקר לי כבבת עיני, נמצא בין הנערים הנידונים למשרפות ויש בידי היכולת לפדותו. אולם מאחר וברור לי ללא צל של ספק, כי אנשי הקאפו יתפסו מיד ילד אחר במקומו, על כן אני שואל שאלה ואבקש לפסוק לי את הדין על פי התורה – אם אני רשאי לפדותו, וכאשר  יפסוק – כן אעשה...

בשומעי את השאלה המחרידה הזאת, אחזתני רעדה. כיצד אוכל לפסוק בדיני נפשות?

השבתי לו "איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו? הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים,נפסקה ההלכה בדיני נפשות ע"י הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי ספר הלכה ובלי רבנים אחרים איתם אפשר להיוועץ, ובלי ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות".

אחרי שאמרתי לו דברים אלה, ביקשתי ממנו שיתן לי זמן להרהר כמה רגעים.

ניסיתי למצוא צד היתר להצלת בנו יחידו. אמרתי לנפשי אם אנשי הקאפו נוהגים לשחרר מקודם את הילד העצור ורק אח"כ לחטוף ילד אחר במקומו, יש מקום לצד קצת להיתר, כי אנשי הקאפו היו יהודים ולהם בוודאי אסור על פי ההלכה להכניס בסכנה ילד אחר אשר לא נועד להריגה, והריהו ב"יהרג ואל יעבור". אם כן, יש מקום לתלות שאין זה ברור שיקחו נפש תחת נפש במקום הנפדה, כי אולי ברגע האחרון יתעורר הרגש היהודי בליבם והם לא יקחו אחר במקומו.

אך לדאבון לבי נוכחתי לדעת שדרכם של אנשי הקאפו לתפוס מקודם נער אחר מהמחנה ורק אחר כך הם משחררים את הילד הפדוי, כדי שיהיו בטוחים שלא ייגרע ממניין הילדים שעליהם למסור בערב לידי הס"ס.

על כן קראתי לו שוב ואמרתי לו בלב שבור:

"אין אני פוסק לך הלכה מה לעשות, כי באמת זוהי שאלה חמורה מאוד, ואין בידי לומר לך דין תורה".

אך הוא לא הירפה ממני כל היום ולמרות הפצרותיי שאל ישית עלי את האחריות על הדבר הנורא הזה – עמד בשלו – כי ברצונו שאפסוק לו פסק הלכה, וכפי שאומר לו כך יעשה.

היות ולא יכולתי לקבל עלי את האחריות להתיר לו ללפי הדין לפדות את בנו – נמנע מלשחרר את מחמד נפשו, למרות שהתפתל בייסורי איוב.

לעת ערב בא אלי עוד פעם ואמר לי כדברים האלה "אף שהיה יכולת בידי לפדות את בני יקירי, נמנעתי מלעשות מעשה זה בגלל שהתורה לא התירה לי זאת, ותהא חשובה הקרבת בני יחידי לה’ כעקידת יצחק אבינו, שהייתה גם כן בראש השנה..."

בסיימו דבריו, נפתחו חרצובות עיניי ודמעות כמים שפכתי באותו מעמד. (אור דניאל).

אהבת ישראל

רבי אריה לוין זצ"ל היה ידוע באהבת הבריות המיוחדות שהייתה טבועה בו. מצווה זו של "ואהבת לרעך כמוך" הייתה חרוטה בנימי נפשו.

סיפור נפלא על מסירות נפשו למען הזולת סיפר בנו הגאון רח"י לוין זצ"ל, רבה של פרס חנה:

בהיותי ילד זכור לי שכל ראש חודש היה אבא נוהג לקנות ממתקים ולאורזם בחבילה קטנה ולהביאם לחולה נפש מסויים המאושפז בבית החולים "עזרת נשים" בפאתי העיר.

פעם אחת הפצרתי באבא שיקחני עמו. בדרך פגשנו באחד מיקירי ירושלים ששאל את אבא לשלום קרובו  חולה הנפש. אבא משיב: "ברוך השם, הנני בדרך לבקרו".

התפלאתי מאוד כי הרי לא ידעתי על קיומו של חולה כזה במשפחתנו אך לא הרהבתי עוז לשאול לפשר הדבר.

הגענו לביה"ח, אבא נכנס פנימה ואני המתנתי לו בחוץ ליד השער. לא עברו רגעי מועטים ואבי חזר בהותירו את הממתקים בידי החולה "הקרוב".

בדרכנו אחזני אבא בידי ואמר שהיה: "בוודאי תתפלא על הקרוב הלא מוכר שביקרנו זה עתה, בוא ואספר לך מעשה שהיה: באחד הערבים עשיתי דרכי ליד ביה"ח הזה ובעוברי קרוב לחומת ביה"ח הגיעו לאוזניי צווחות אימים, שמעתי צעקות גבר הנאנק בייסורים.

אמרתי בלבי: ’אמנם בי"ח לחולי נפש המקום, אך בכל זאת אין זה נשמע רגיל’.

סרתי וראיתי אדם חבול מוכה בכל חלקי גופו מתהלך במסדרון אנה ואנה צועק, זועק, נאנח וגונח מתוך ייסורים. שאלתי את דיירי הבית לפשר הדבר והם השיבוני שמכיוון שהאיש השתולל קשרוהו והיכוהו עד שהפסיק להשתולל, שאלתי ’וכך עושים גם לכל היתר?’ וענו לי ’אמנם עד לפני תקופת מה זו הייתה השיטה. אך לא מכבר מטפלים בנו בתרופות שהגיעו מחו"ל ומאז הפסיקו להכותנו’.

’ובמה שונה חולה זה מאחרים?’

’הוא גלמוד, אין לו קרובי משפחה שיגנו עליו, ולכן הוא עדיין ממשיך להיות מטופל בשיטה הישנה’.

נזעקתי ’היתכן? הרי אני קרובו!’

ניגשתי אליו והתוודעתי אליו כקרובו, וכדי להמחיש קרבתנו, נכנסתי לחנות הסמוכה ורכשתי עבורו ממתקים וכל החולים ראו וידעו שהגיב קרובו, השמועה עשתה לה כנפיים ומאז ידעו הכל שלחולה זה יש קרוב ואין להכותו עוד. אכן השגתי את המטרה אך מכיוון שהכרזתי שאני קרוב והריני קרובו, ומאז הנני נוהג בכל ראש חודש לבוא ולבקרו’.

ולכך התכוונה התורה ב"ואהבת לרעך כמוך", שנאהב כל אחד מישראל אפילו אין לו כל קירבת נפש בינו לבינינו, שהרי אותה מצווה מתעלמת  לחלוטין מאישיותו של האדם שאותו צריך לאהוב.

אלא טעמה: "אני ה’" בשם ה’ היא  מוטלת עלינו ביחס לכל הבריות.  לא למבוגרים ונשים  ולא לזקנים ולילדים.

אמא הסתכנה ובישלה דייסת מים בשביל בתיה, אחותי הפעוטה בת השלוש וחצי. לרוע המזל נתפסה אמא ע"י אנשי השמירה היהודית שבמחנה והללו חרצו את דינה משפט יהיה!

וזה דבר המשפט במחנה נוסף לעונשים שהגרמנים מטילים עלינו, מוטל על האחראים היהודים שבמחנה להעניש את ה"עבריינים". למטרה זו קיים משפט פנימי והגרמנים נהנים מאוד לראות איך יהודי מעניש יהודי.

משפטה של אמא נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת, שבת נחמו תש"ד. בדרך כלל מתנהל משפט כזה זמן רב ובעסק גדול. מופיע תובע יהודי, עדים, הודעת הנאשם, נאום הסניגור ולאחר מכן פסק הדין של השופטים. אולם משפטה של אמא נערך זמן מועט.

מיד הוצא פסק דין שלילת מנת הלחם למשך יומיים.

אמא ויתרה על זכותה להכחיש חלק מן ההאשמות המופרזות ואף ויתרה על השתתפותו של הסניגור כדי לבקש הקלת העונש על בישול עבור תינוקת בת שלוש. "מוטב לקבל עונש חמור ולא להאריך את הדיון". אמרה אמא.

בברגן בלזן לא הייתה הפרדה מוחלטת בין מחנה הגברים ומחנה הנשים (במחנות המשפחתיים). משך היום ניתן היה להיפגש.

שאלתי את אמא למה לא ניצלה את זכותה להכחיש חלק מן ההאשמות ולמה לא טענה כי באותו היום לא חילקו אוכל והדייסה הייתה בשביל בתיה הפעוטה?

אמא לא השיבה לי. ראיתי שהיא נרגשת כולה. העזתי ושאלתי שוב ואז השיבה לי אמא: "היו שם לא רק שופטים, גם תובע וגם סניגור וגם מזכיר שישב ורשם את הפרוטקול. כל מילה שהייתי אומרת, הייתה מיד נרשמת על ידי יהודי, וזה בליל שבת?! לכן שתקתי, אמרתי לעצמי כי מוטב לרעוב קצת יותר מאשר לגרום לכך כי יהודי יכתוב ויחלל שבת!"