נתחיל בדבר תורה :
ואתחנן אל ה' וגו'... (אתחנן ג-כג)
לעבוד את השם באמת
מפני מה נתאווה משה ליכנס לארץ, וכי לאכול מפריה הוא צריך. אלא אמר משה רבנו: כמר מצוות נצטוו ישראל ואין מתקימין אלא בארץ (סוטה יד).
אנחנו איננו חשים כלל בחסרונן של המצוות שלא באו לידנו ובפרט במצוות התלויות בארץ, היהודים הנמצאים בחוץ לארץ אינם חשים בחסרונם והלוואי שנקיים כראוי את המיצוות שנצטוונו עליהם ובידנו לעשותן.
לעומת זאת משה רבנו ע"ה אשר כל התורה נקראת על שמו "תורת משה עבדי" וכל ימיו מילא במצוות ובמעשים טובים חי בתחושה כי שלמותו פגומה וכי חסרות לו מצוות נוספות. והם המצוות התלויות בארץ ישראל מגודל התשוקה לקימן מתחנן הוא לפני הקב"ה שיביא אותו אל הארץ הטובה. מסופר על הגר"א מווילנא זצ"ל שבכה לפני פטירתו ואמר שהוא מוכן לתת את כל חלקו בעולם הבא תמורת שעה נוספת של חיים: היתכן עד כדי כך? השיב: הלא משנה מפורשת היא "יפה שעה אחת בתשובה ומעשי טובים בעולם הזה מכל חי עולם הבא.
אך יש אנשים שהעיקר אצלם זה הנאותיהם ותשוקתם החומריים וכל מהותם העולם הזה אכל ושתו כי מחר נמות.
אין להם מספיק דעת להתבונן סביב לטעום טעמו וסודו כי טוב ה', שנאמר באיוב "מבשרי החזא אלוהך", שע"י פרוטות כמו ציצית אפשר להגיע למדרגות עליונות לקבל פני שכינה. הגר"י אברמסקי זצ"ל היה מרבה לספר על חייו בגלות ובסיביר. פעם סיפר שתנאי חיים בסיביר ועבודות הפרך שהוטלו על הנמצאים שם היו מרים ממוות
כאשר היה קם בבוקר ואומר "מודה אני" היה מהרהר לעצמו: "איזה יום מצפה לי? יום של מכות וביזיונות ואילו היה באפשרותי לכל הפחות ללמוד ניחא ואם כן למה אני אומר מודה אני?
"אולם", הוסיף הרב ואמר, "כאשר המשכתי, לומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים...והגעתי למילים "רבה אמונתך" שאבתי עידוד רב. "רבה אמונתך" את האמונה בקב"ה לא איבדתי כך אמרתי לעצמי, הם אינם יכולים לקחת ממני. אמנם אין לי תורה, אין לי מיצוות יש כאן מרות ויש בזיונות אך אמונתי בבורא עולם נשארת בקרבי!
ואם כך "מודה אני לפניך" עבור זה שווה לי יום נוסף של חיים עבור האמונה לבד גם כן יקרים החיים עד מאוד ואז יקרא בקול מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרתי בי נישמתי בחמלה רבה אמונתך.
עלינו לקחת את המיצוות ברצינות ביראה וראינו שהקב"ה ממש הבטחתו שהזר הקרב יומת האש שרפה את נדב ואביהוא וכל זה שמידת הדין מקטרגת כי נאמר "במקדשי תיראו" מותם התרחש לפני חורבן הבית הראשון אך כיום שהקב"ה שלח אותנו לגלות, מידת הדין אינה מקטרגת באופן גלוי ואת דיננו ניתן בעולם הבא עקב תרדמתו ואם כבר מידת הדין מקטרגת אז זה בהסתר פנים, לכן עלינו לזכור שמידה כנגד מידה לא בטלה, אם לא "נשלם" בעולם הזה אז עוד יותר גרוע כי "נשלם" לעתיד לבוא.
הקב"ה הביאני לעולם עם נשמה נקיה ואין אנו יכולים להחזיר אותה מפוחמת.
לכן אומרים המקובלים בעולם הבא מרוב שהנשמה תרצה להידבק בגן עדן בעולם הנשמות ולא תוכל בגלל העוונות אנו נרדוף ונדפוק על דלתי הגהנום על מנת שהתכבס כל הפיחום שנגרם לנשמה. ויש לזכור שהקב"ה רחמן אך אינו וותרן לכן אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה עלינו לחקור ולחזור בתשובה שלמה בכל יום ויום עד יום הדין.
ואל יאמר האדם איך אני יקים מצוות אים אינני דתי או איך אני הלך לבית כנסת אם אני נוסע בשבת. צריך להשתדל להתקרב לבורא לאט לאט כמו תינוק שמתחיל ללכת כי אנו נקראים תינוקים שנישבו בשבי הגלות המרה.
עלינו להתחיל עם מצוה אחת ולהשתדל לפי כוחנו לעבור למצוה אחרת עד שנעמוד על רגלינו ונתחיל ללכת שנאמר בפרקי אבות והעמידו תלמידים והרבה. זה מה שיעשה נחת רוח לקב"ה כמו תינוק שמשמח את הוריו בכך שמתחיל לעמוד ומשתדל ללכת בצעדיו הראשונים אסור להתיאש, שכר מצוה ושכר עבירה עבירה ומשל למה הדבר דומה למלך חשוב שהיה עליו להגיע למדינה אחרת לארוחת צהרים בארמון של שיח ערבי.
בסעודה זו אמורים להשתתף עוד כמה מלכים של מדינות לדון על עניני מסחר.
אמר המלך לשומרו האישי שהתכונן כי מחר בבוקר עליו להצטרף אליו לטיול.
למלך הנ"ל היו כמה אויבים מסוכנים באופוזציה ולכן בחר את שומרו האישי שהיה איש מלחמה מובהק, בעל יכולת שמירה מקצועית מהטובים במדינה. השומר ליווה אותו שנים ואיבטח אותו על הצד הטוב ביותר והצליח לסכל הרבה מקרי ניסיון לרצח אדונו ואפילו ניפגע כמה פעמים בעת מילוי תפקידו.
המלך ולשומרו האישי היה מערכת יחסים מאוד טובה ותלויה אחד בשני והשומר ראש היה ממש כמו הצל שלו. ובלילה שלפני הפגישה המלך נכנס לישון ושומרו האישי שומר על סף דלתו.
הבוקר הגיע והמלך סיים את ארוחת הבוקר עם שומרו ורצה לזרז את נסיעתו, לקראת סעודת מלכים במזרח התיכון פתאום החל השומר לבכות ולזעוק ואמר: ''כבוד מלכותו אינך יכול לנסוע לסעודה הזאת, כי לא תחזור חי". המלך אינו הבין את פשר הדבר וכי איך אתה מגיע לכאלה מסקנות שאל את שומרו האישי המשיך השומר לצעוק ולזעוק אתה חייב להאמין לי כבוד מלכותו אתמול חלמתי בלילה שמתכננים לפגוע בכל המשתתפים בסעודה זאת וכבוד מלכותו יהרג אנא האמן לי כי החלום חלום אמת.
החל המלך לצחוק וברוגז ציווה על שומרו להתלבש ולהצטרף אליו לסעודה והשומר מתעקש ואמר: ''אנא מימך המלך תאמין לי האם זה מה שמגיע לי מרוב שאני קשור בכבוד מלכותו, חי ונושם את המלך נשמתי פתחה קשר הדוק לכבודו ואני בטוח שאינני טועה''.
המלך רגז מה כל השטויות שאתה מדבר אני נוסע בלעדיך אמר המלך. ושוב הפציר בו השומר והמלך כמעט איבד את סבלנותו ורצה לשלוח אותו לגרדום אך אין המלך יכול לשכוח שהשומר הציל פעמים רבות את חייו ויש לו חלק חשוב מאוד בחייו.
ולבסוף נכנע ואמר לשומרו חד משמעית שזאת הפעם האחרונה שהוא פונה אליו בבקשות מוזרות הפעם אינני הולך לסעודה אך בפעם הבאה אני יערוף את ראשך המזור, שמח השומר והודה לו על החלטת המלך.
שקעה השמש והגיע שליח בריצה ובבהלה לבית המלך בבשורה שהשומר שלו צדק והשתלטו על הארמון טרוריסטים שהרגו את כל המשתתפים ולא נשאר שריד.
התפאר המלך מכושר הטלפטיה של שומרו האישי, ושומרו הביט במלך במבט מנצח ואמר למלך עכשיו כבודו מבין למה התכוונתי?
חייך המלך ואמר אני מבין טוב מאוד! תיגש לביתך בעוד כשעה, ביקש המלך מהשומר מחכה שם הפתעה.
שמח השומר ואמר מעניין כמה כסף אקבל עבור שהצלתי את המלך וכעבור שעה הגיע לביתו ועל השולחן במטבח מחכה לו שתי מעטפות זהות. פתח את המעטפה הראשונה והינה צ'ק מסמך שחתום בחתימת המלך בסך 10 מליון שקל קפץ השומר והחל לצעוק אני מליונר אני מליונר אך כידוע לנו ששום כסף בעולם לא יפריד בינו לבין תפקידו, כי את אהבתו לתפקיד ולמלך רכש מצעירותו שנפשו קשורה בנפשו. ומתסכל השומר על המעטפה השניה וחושב מעניין מה יש שם בטח זה לא כסף כי אם רצה המלך לתת לי עוד כסף היה רושם צ'ק יותר גדול. פתח את המעטפה בסקרנות וחשכו עיניו קרע את בגדיו וזעק "חמס" זה לא יכול להיות מול עיניו הדומעות רשום מכתב פיטורין בתוקף בחתימת המלך.
רץ השומר למלך בוכה ומיבב אתה לא מתבייש אחרי כל מה שעשיתי בשבילך שהצלתי אותך ממוות ואתה יודע שנפשי קשורה בנפשך שאינני יכול לחשוב שלא יהיה שומרך האישי, אמר המלך נכון אתה צודק אתה אמנם הצלת את חיי ועל זה קיבלת שכר עשרה מליון שקלים מה אין זה סכום יפה.
טובה תחת טובה "שכר מיצוה מיצוה" אך בזמן שאני ישנתי אתה חלמת חלום על התקרית בסעודה. ואין זה ראוי למלך גדול כמוני מוקף באויבים ששומרו האישי יתפס יושן בשעת שמירתו סימן שאתה הזדקנת ואינך ראוי יותר לתפקיד כי שכר עבירה עבירה.
והנימשל ברור שהקב"ה אמנם רחמן אך אינו ותרן ועלינו לקיים מיצוות ככל שאנו יכולים מבלי לעשות חישובים כאלה ואחרים "כי שכר מיצווה מיצווה ושכר עבירה עבירה. (בשם הרב ראובן אלבז ראש ישיבה אורח החיים).
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (אתחנן ג-כג)
אין יאוש בעולם
עכשיו הודיע משה רבינו לישראל שאחרי שלחם מלחמת סיחון ועוג ואחרי שחילק שטחים לבני ראובן ולבני גד ולחצי שבט המנשה, ומינה את יהושע במקומו, וציווה לו להיות חזק ואמיץ לקראת המלחמה עם ל"א המלכים, ושלא יתירא מהם, כי ה' יתברך הוא שילחם עבורם, אחרי שעשה כל זה התחיל להתחנן לפני הקב"ה שיבטל הגזרה שגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, וזהו שאמר: ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר.
ויש לכם לשאול, למה המתין משה רבנו כל אותו זמן עד שכבש את ארץ סיחון ועוג וחילק הארץ לראובן וגד וחצי שבט המנשה והעמיד את יהושע במקומו, ורק אז התחיל להתחנן אל ה' שיתן לו להכנס לא"י, והרי מן הראוי היה שבתחילה יבקש רחמים על עצמו מיד לאחר שכעס עליו הקב"ה וגזר עליו הגזרה הזאת, ורק לאחר שהיה רואה שהתפילה לא נתקבלה היה צריך לחלק את ארץ סיחון ועוג ולמנות את יהושע במקומו.
משה רבינו המתין עד עכשיו בתפילתו כדי ללמדנו, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ויבקש ויתפלל לפני הקב"ה שיצילו מן המוות, ואל יאמר: שוב אין לי כל תקווה להצלה. וכן מצינו בחזקיהו מלך יהודה שנפל למשכב, ובא אליו ישעיהו לבקרו, וציווה עליו לעשות צואה לביתו כי הוא עומד למות מן החולי הזה ולא יחיה לעולם הבא, שאל אותו חזקיהו: מה פשעי ומה חטאתי שנגזרה עלי הגזרה הרעה הזאת. אמר לו ישעיהו, מפני שלא השתדלת לישא אשה, אמר לו חזקיהו, דע שראיתי ברוח הקודש שהבנים שעתידים לצאת ממני לא יהיו טובים. ואם אלד ילדים רעים מוטב שלא אשא אשה כלל. אמר לו ישעיהו: מה לך להתעמק בנסתרות של הקב"ה, צריך לקיים את מה שמצווים, והקב"ה מה שירצה יעשה. אמר לו חזקיהו תן לי בתך, ובזכות שנינו יצאו בנים טובים. אמר לו ישעיהו, עכשיו מה שהיה היה, כבר נגזרה גזרה ברקיע. אמר לו חזקיהו: כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. אע"פ שתפילה זו הנאמרת בשעה זו היא בלי כוונה, מכובד המחלה שהוא חולה בה, מכל מקום מוטב שיתפלל הוא עצמו ויבקש רחמים מלפני הקב"ה שישלח לו רפואה שלמה מאשר יתפללו עליו אחרים בכונה שלמה. וזהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהילים: קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ר"ל, הקב"ה קרוב למי שקורא אליו בכוונה בשעת צערו. אע"פ שאין התפילה נאמרת בכוונה שלמה, שהרי הוא שרוי בצער גדול ובפורענות קשה, ובכל זאת קרוב ה' לקריאתו, ומצילו מן הצער שיש לו. והפסוק אומר לנו כך, דעו שמכאן ואילך תתנו דעתכם למה שאתם מוציאים מפיכם, אע"פ שעכשיו אני מצילכם מן הפורענות אפילו כשהתפילה בלי כוונה שלמה, ועוד אמר דוד המלך ע"ה מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. היינו שהיתי שרוי במיצר קראתי אני עצמי אל ה' ולא סמכתי על תפילת אחרים, אע"פ שתפילתי לא היתה בכונה שלמה מרוב עוצר ויגון. והקב"ה לא זו בלבד שהצילני מן הצער, אלא אף נתן לי טובה מרובה ומרחביה.
וכך עמד חזקיהו המלך והתחיל להתפלל לפני והקב"ה ממעמקי ליבו ואמר: רבונו של עולם, והרי שונמית לא עשתה אלא עליית קיר קטנה כשעבר שם אלישע הנביא, כדי שימצא מקום מוכן לו, ואתה החיית את בנה בגלל אותה זכות.
סבי אבא, שלמה המלך, שציפה את היכל הקודש כולו בכסף ובזהב בשעה שבנה את בית המקדש לכבודך, על אחת כמה וכמה שאתה צריך לזכור הזכות הזאת ולרפא אותי מחולי. וזכור שהתהלכתי לפניך בלב תמים, והתחיל לבכות לפני הקב"ה בדמעות שליש. ובאותה שעה קיבל הקב"ה תפילתו, והוסיף לו על שנותיו עוד ט"ו שנה. ומכאן אנו למדים שאע"פ שמן השמים ניגזר על חזקיהו שימות ואף נפל למשכב, בכל זאת לא מנע עצמו מן הרחמים, והקב"ה ביטל הגזרה והוסיף לו 15 שנות חיים.
וכדי ללמדנו עצה טובה זו המתין משה רבינו עד שגמר מלחמת סיחון ועוג וחלק את ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה. ואח"כ נקם נקמת ה' במדין, ואח"כ מינה את יהושע במקומו, ואח"כ התחיל להתפלל על עצמו, כיוון שמאותו יום לא נשארו לו אלא שבעה חדשי חיים. ולהודיע כל זה אומר הכתוב: ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. היינו למה התחננתי רק בעת ההיא כי רציתי ללמד אתכם דרך ובה שלא תתייאשו מרחמי שמים אפילו כשאתם תהיו שרוים בצרה גדולה ובפורענות קשה ביותר, ואפילו שתבואו למצר כזה שחרב חדה תהיה מונחת על צוארכם, אל תמנעו עצמכם מבקשת רחמים. וכאן אע"פ שהקב"ה לא קיבל תפילתו של משה, אבל עליכם לדעת שחזר משה רבינו והתפלל שלכל הפחות יזכה לראות את ארץ ישראל והקב"ה קיבל תפילה זו, ואמר לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ונגבה וראה בעיניך. היינו, תפילה זו אני מקבל, עלה ראש הפסגה והסתכל בכל ד' רוחות העולם ותראה במו עיניך את א"י כולה, ולכן אומר הכתוב כאן אחר כך: אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. בקשה זו שאתה מבקש להכנס לא"י, אל תבקשני עוד. אבל הבקשה האחרת שלכל הפחות רוצה אתה לראות הארץ בעיניך, אותה אקבל, והראה לו הארץ.
ומכאן למדו חז"ל שגדולה מעלת התפילה שמתפלל אדם להקב"ה בשעת צערו, יותר מאדם שיש לו הרבה מעשים טובים. שהרי משה רבינו היה גדול במעשים טובים ולא נענה. ורק משהתפלל נענה ואמר לו עלה ראש הפסגה.
והטעם שגדולה תפילה ממעשים טובים, שאם אדם מתפלל להקב"ה הרי הוא מוכיח בזה שהוא מאמין בלב שלם שכל המאורעות הבאים לו לאדם הן טובים והן רעים, מידי הקב"ה הם באים, והוא מכיר שהקב"ה מצילו ומושיע ובזה שהוא פונה בתפילה אליו יתברך והוא יודע יפה שאין מי שיעזרו מלבד הקב"ה מצרה זו ומפורענות זו, הרי הוא מראה שהקב"ה אחד ושמו אחד. ולכן גדולה מעלת התפילה, שהקב"ה ממלא משאלתו ע"י תפילה.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב סנגורן של ישראל, נכנס לבית הכנסת בעיר לבוב, וראה קבוצת סוחרים הממהרים ליריד, מתפללים במהירות ובחטף תפילת שחרית.
כשסימו את התפילה פנה אליהם רבי לוי יצחק ואמר: "ברצוני לומר לכם דבר מה".
היטו הסוחרים אזניהם לשמוע מה בפי הצדיק. פתח רבי לוי יצחק ואמר: "א, א, ב, ב, ב."
התפלאו הסוחרים לשמוע קולות אלו מפי הצדיק ולא הבינו כוונתו.
המשיך הצדיק: "מ, מ, מ, ג, ג, ג". וכשראה את המבט השואל בעיניהם, אמר: "מדוע אינכם מבינים את דברי? הלא כך אתם שוחחתם עם רבונו של עולם עתה, כשחטפתם את תפילתכם" שתקו הסוחרים ולא ענו.
לפתע נענה אחד הסוחרים, ואמר: רבנו, אמת היא כי התפילה שהתפללנו היתה הברות קטועות, אולם רבונו של עולם, שיודע תעלומות, מבין גם את שפתנו את הברותינו כשם שאמא מבינה את שפת תינוקה, כשממלמל הברות קטועות!"
כששמע סנגורן של ישראל את תשובתו המחוכמת של הסוחר, אורו פניו, והוא החל רוקד משמחה מאז היה מספר מעשה זה בהזדמנויות שונות, ובסימו היה מוסיף: "רבונו של עולם, ראה את בניך הנתונים למשסה בין גויים לרדיפות ולתלאות, בכל זאת מקיימים הם מצוותיך במסירות נפש, קמים לתפילה, ואפילו שממלמלים הם את התפילה בהברות קטועות, הרי הם מתרפסים לפניך כתינוק לפני אמו".
"חובתו של כל יהודי להתפלל לשלומה של הבריאה כולה, תפילה לגאולתו של העם כולו". כך אמר רבי נפתלי מרופשיץ, והסביר זאת במשל הבא:
הצאר הרוסי, נקולאי הראשון השקיף על מסדר גיסותיו שנערך לפניו. אחד מאויבי המלך מצא שעה זו כשרה לטעון רובהו לכונו אל ליבו של הצאר. חייל פשוט שהבחין בכוונתו של המתנקש, רץ במהירות הבזק אל הצאר ומשך אותו הצידה, במעשהו זה הציל את המלך ממוות בטוח.
"במה אוכל לגמול לך על שהצלת את חיי?" שאל הצאר בקול נרגש.
"הסמל של כתתי הוא רשע מרושע, ועושה לי צרות צרורות", השיב החייל, ציווה נא, הוד מעלתך הצאר, שיחדל לענותינו".
"טיפש בן טיפש" אמר המלך בחיוך מתחת לשפמו: "מדוע מבקש הנך בקשה כה אוילית, הן יכלת לבקש שאעשה אותך עצמך לקצין, לגנרל...."
הנמשל הוא, שיהודי מתפלל לה' להחלמה ממחלה, לקצו של כאב שיניים, לפרנסה טובה, אולם כל אלה אינם אלא קטנות, מוטב להתפלל לגאולת כלל ישראל ובתוך הכלל יושע גם הפרט.
רבי חיים שהיה ברבות הימים להרב הקדוש המפורסם מפאנז – היה בעל יסורים קשים, רגלו החולה הכאיבה לו מאוד, ועל אף כל יסוריו לא נמנע מעבודתו בקודש.
הכנות רבות היה עושה קודם התפילה בדבקות עצומה ובהתפשטות הגשמיות, לפעמים לא יכול היה ללכת על רגליו בגלל הפצעים והכאבים, והיה מוכרח להשען על אחד או שנים ממשמשיו בעת לכתו אבל כל זאת עד שהגיע עד סף בית המדרש.
מורא היה נופל למראה דבקותו והתלהבותו, עבודת התפילה שלו היתה בכל גופו ובכל אבריו, אף שרגלו החולה היתה זבה דם מרוב תנועות ורקיעות שעשה בה.
כשראתה זאת הרבנית, אשת רבי נפתלי מרופשיץ, נכנסה אל בעלה ואמרה לו:
"מדוע אתה מניחו לרקוע ברגלו החולה בשעת התפילה?" אמור נא לו שאינו רשאי לרקוע כי אם ברגלו הבריאה בלבד!
השיב לה רבי נפתלי: "ומה אעשה לו? אילו ידעתי שהוא יודע ומרגיש באיזו רגל הוא רוקע – היטיתי מונע זאת ממנו – אבל הוא בעצמו אינו חש בשעת התפילה איזו רגל היא הבריאה ואיזו היא החולה"... (613 סיפורי על תרי"ג).
