דבר תורה לפרשה:
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל (בראשית א, ג- ד).
ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא (רש"י)
זהו אור רוחני שגנוז בשמים והוא שמור לתלמידי חכמים שעמלים ויגעים בתורה ומושכים אור מקיף מעל ראשם שמאיר את העולם ובונה אותו,לכן נאמר וירא אלוקים את האור כי טוב. על ידי אורם של תלמידי חכמים נעשים רק דברים טובים שלום בית,חינוך ילדים,הוראת הלכה ומוסר ועבודה על טוהר המידות שכל אלא מביא לתיקון העולם שנאמר כל בניך למודי ה' אל תקראי בניך אלא בוניך. שתלמידי חכמים בונים את העולם והכל בתנאי שמשתמשים באור הגנוז המופק מהתורה רק לטובה לכן הבדיל הקב"ה את האור לצדיקים.
כתוב במדרש אמר רבי יהודה ברבי סימון האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון היה האדם צופה ומביט בו מתחילת העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדורות הבאים כמו דור המבול ודור הפלגה וכיוצא שמעשיהם מקולקלים עמד וגנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא (מסכת חגיגה), ראה הקדוש ברוך הוא שאינו כדאי שהרשעים ישתמשו בו הבדילו לצדיקים ואין הכוונה לאור כפשוטו כי את האור ברא ביום רביעי שניבראה השמש והירח.
פעם אחת שאלו מהבעש"ט דבר מן הדברים, פתח את ספר הזוהר שהיה מונח על השולחן והסתכל בו ואמר להם כל המאורע, ואחר כך נמצא שהאמת אתו ושכיוון לנכון. שאלו את פיו הקדוש איך זה שפתח את ספר הזוהר והסתכל בו מעט ידע וראה מרחוק?
השיב הבעש"ט הלא מצינו, שאור שברא בו הקב"ה עולמו היה מאיר מראשית העולם ועד סופו, וגם האדם יכול לראות בו, וכיון שראה הקב''ה שאין העולם כדאי להשתמש באור זה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא והיכן גנזו? בתורה, וכשאדם לומד תורה לשמה מאיר לו נתיב להשכיל ולראות מתחילת עולם ועד סופו כמו אז, קודם שגנז אור. ולכן כדי ללמוד תורה לשמה באמת ובלי שום ציפיות לשכר ועונש התורה נהפכת לקנינו כמו שנאמר על משה רבנו "תורת משה עבדי". אך זה רק צדיק האמת יכול להגיע לדרגות אלו של אהבה רבה וזה מה שנאמר במדרש ראה הקב''ה שהצדיקים מעטים אז שתל אותם בכל דור ודור והם נקראים צדיקי יסוד עולם. שבכל דור יש צדיק אחד אמיתי שכל הנשמות יונקות את החיות ממנו והוא הצינור הראשי של עם ישראל שמקבל חיות מהקב"ה ופעולתו כפועלת המח שמחיה את כל האברים ואפילו את עקב הרגל האיבר הכי תחתון שמשול לרשעים, גם הוא יונק מהמוח שמשול לצדיק יסוד עולם כמובן שישנם יהודים ירא שמים וצדיקים בכל דור ואפילו ל''ו צדיקים ניסתרים אך בצדיקים ישנם דרגות וישנה דרג הכי גבוהה של הצדיק שנקראת צדיק וטוב לו שהרג את יצר הרע והוא יחיד בדור עין בספר התניא שהניקרא ליקוטיי אמרים של רבנו הגאון רבי זלמן שנאור מלאדי, ותהנה.
מאמר מספר מכתב לאליהו:
בכל פעם שה' צורך לתת אפשרות לצדיק להתעלות במדרגה גדולה עליונה מאוד, נזרק הצדיק אל סביבת השפלים היותר גרועים למען ילמד מהם את הרע ויתאמץ בטוב עד מרום קצו. ודבר זה מצינו פעמים רבות בתורה, נציין איזה מהם:
א. "מתחילה עובדי ע''ז היו אבותינו כו' למה מתחילים לספר את הגדת יציאת מצרים בזה? וכי מתיחסים אנחנו לתרח אבי אברהם? אלא שמספרים מגדולתו של אברהם אבינו, כי בהיותו בין עובדי ע''ז מכמה דורות (י' דורות מנח כו' וכולן היו מכעיסין את ה') על כן כשהכיר אברהם את בוראו והשיג את הטומאה הנוראה שמסביבו, ע"י זה עלה אברהם אע"ה אל קצה הקדושה, עד כי אמיצות קדושתו היתה כ"כ שבכל הדרגות עד סוף הבריאה לא תתבטל עוד, ומשורש קדושתו יצמח מלך המשיח ותכלית הבריאה בסוף הדורות.
ב. משה רבנו, אדון כל הנביאים שהגיע אל היכולת להוריד התורה לארץ ולהיות "בכל ביתי נאמן הוא" וגם "עניו מאד מכל האדם" כל המצב השמימי הזה לא היה יכול להגיע אליו, אלו לא התחנך בתוך ביתו של פרעה ואלו לא ישב על ברכיו באהבתו אותו כבן, כי אך בהיותו כ"כ קרוב אל מקור הטומאה (כל מצרים היו במ"ט שערי טומאה, ופרעה עשה עצמו ע"ז היינו טומאה עצמה) זה עצמו דחף ועורר אותו כ"כ אל הקדושה עד כי עלה במרומי מעלותיה.
ג. גם ישראל כשהוצרכו להכנה אל קבלת התורה, לא שלח אותם הקב''ה לישיבה של מעלה אשר משם לקח משה את התורה, אלא אדרבא לתוך שיעבוד מצרים להיות עבדים של בעלי מ"ט שערי טומאה, ושיעבוד זה הביאם אל "ויזעקו אל ה' כו'", אז תשובה זו שהתחילה מן ההפך היא שגרמה להם לעלות עד מדרגת קבלת התורה וראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול הנביאים יחזקאל בן בוזי.
ד. הקב''ה אמר למשה שלא להלחם בעמון ומואב, ועיין רש''י שם: "ב' נשמות טובות יש לי להוציא מהם, רות...ונעמה...". וקשה, נשמות טובות נשמות קדושות עליונות הראויות לבנות את מלכות בית דוד ומלך המשיח, למה הורידן הקב"ה בעמון ומואב? אבל האמת, כי השי"ת יודע אשר לקנות האמיצות הנדרשת למלכות בית דוד א''א אלא מתוך היות הצדיק מתחילה בין עם שקוע בטומאה.
ה. וכן הגאולה העתידה: "אין משיח בן דויד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". למה? אם בכולו חייב יכול לבוא למה לא יבוא גם לממוצע? אבל הענין, דכולו חייב אם יחזור בתשובה אז בתשובתו דחיפה עצומה מאד ועולה בה למעלה מאד מאחר שרואה עד היכן הגיע בהתחברותו אל הרע אשר הורידו אל קצה האחרון של תהום השפלות משא"כ הממוצע לא יראה את הרע בכל הקפו גם בשעת תשובה. לכן נאמר במקום שבעלי תשובה נימצאים צדיקים אינם עומדין. כי לבעלי תשובה הקדושה היא כמו תחיית המתים כרשעם חשובים כמתים ומרגישים את ההבדל בין אור לחושך.
עוד איתא במדרש (בראשית רבתי מיסודו של ר' משה הדרשן וביבמות ק"ג) "א"ר יוחנן כל טובתן של רעים רעה היא אצל צדיקים, שנאמר "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע'. בשלמה רע לחיי, אלא טוב אמאי לא? אלא ש"מ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים...דלמא מידכר לי' שמא דע"ז". (ובב"ר: למה? שה' מזכיר לו שם ע"ז) ובמדרש תדש פ"ז "ועץ הדעת טוב ורע אמר רבי פנחס בן יאיר העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון, לא נקרא שמו אלא עץ בלבד...אבל משאכל ועבר על גזרתו של הקב"ה נקרא שמו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו (בב"ר ומשה החסיד קדם וקראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו)...ולמה קרא שמו טוב ורע אלא שהודיעו הקב"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע, כמש"א ללבן, השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע..." פירוש שני המאמרים: שכל דבר שהוא רע בשורשו ובתוכנו אפ' תוצאותיו הטובות (כנראה) מ"מ הן רעות בתוכנן, כי לא יתכן בשום אופן שמשורש רע יצמח טוב אמיתי. עץ הדעת אפי' ניצוצות הקדושה בחינת טוב שבו הם רע, וע''כ הזהיר את אדה''ר שלא יקח ממנו "לא טוב ולא רע" אפילו לא את בחינת הטוב שבו. וזהו כוונת הב"ר שמרע"ה קראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו, כי הציווי שלא לאכול ממנו ה' על הטוב ועל הרע שבו. לבן הארמי מכוון שהיה שונא את יעקב בקרב לבו, לא ה' אפשר שידבר אליו טוב באמת, וכל טוב שיצוייר שידבר אליו מוכרח שיהא רע אצל יעקב, כיון שבא משורש רע, הרע שבלב.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א-ה)
מה טעם לא נאמר "יום ראשון", כשם שנאמר "יום שני", כי אם "יום אחד"?
משום ש"ראשון" פירושו, שהיום הראשון שייך לימים הבאים אחריו, שהוא ראשון להם. ברם, לאמיתו של דבר היה אז יום זה מיוחד במדרגתו, מבלי כל קשר אל שאר הימים, שכן ביום הראשון נברא ה"אור" שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, שיאירו את נשמות ישראל מכיוון שלא היה העולם כדאי להשתמש בו (ראה פסוק ג') וממילא היה זה יום "אחד" ולא "ראשון" שהיה מיוחד במינו ובמדרגתו...(משך חכמה)
ובכלל כל ארבעת יסודות העולם רוח,מים אש,עפר נבראו ביום אחד כמו כדור פלסטלינה המעורבב עם ארבעה צבעים. רק בשאר הימים הופרד כל יסוד למקומו הטבעי שנאמר ויקוו המים ונראתה היבשה. סידר הקב"ה את היסודות מתוך פלסטחינה מעורבבת ואז ראינו יבשה לחוד מים לחוד שמים וארץ רוח צמחים שמש מיסוד האש וכו.
