פרשת וישב

פרשת וישב

מפרשת וישב ועד סוף ספר בראשית אנו מתוודעים לשנים עשר בני יעקב שבטי י-ה, ואנו מגלים עוצמות אדירות שלפעמים מתנגשות אחת בשניה, אולם לבסוף כל האחים מתאחדים במצרים וכולם נאספים סביב יעקב לפני מותו. היאספות זו אינה  רק פיסית, אלא רוחנית וכמו שלמדנו במדרש רבה (פו' צח',ד') "בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם, קרא לי"ב  בניו, אמר להם שמא יש בלבבכם מחלוקת עם הקב"ה, אמרו לו "שמע ישראל" (דהיינו ישראל אבינו) כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת אלא ה' אלוקנו ה' אחד" אם כן המחלוקות הן אלה שלבסוף מבררות את האחדות האלוקית השלמה.
גם כיום כשמוצאים אנו מחלוקות קוטביות באומה אין ספק שעל אף כל הצער והקושי שבדבר, לבסוף תתברר האחדות של האומה  בעמקה ובשלמותה דוקא על רקע המחלוקות הקודמות.
כבר בפרשתנו ולאחר מכן גם בפרשות הבאות אנו מוצאים שני מנהיגים בולטים בין בני יעקב, והם יהודה ויוסף.
כשנתבונן בפרשתנו נראה קוים דומים העוברים בחייהם של יוסף ויהודה.
אחרי שהאחים מכרו את יוסף אומרת התורה "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו...." (לח', א'), וגם על יוסף כותבת התורה "ויוסף הורד מצרימה...". נראה לומר שהתורה מדגישה בשניהם את עניין הירידה ללמדנו כיצד צומח מנהיג אמיתי בישראל.
יוסף כבר בגיל צעיר מאוד ראה עצמו כמנהיג של בית יעקב, וזהו שחלם את שני החלומות שבהם האחים משתחווים לו וגם אביו ואמו ישתחוו לו והתורה מעידה "ואביו שמר את הדבר" (לז', יא') וביאר רש"י: "היה ממתין ומצפה מתי יתקיים החלום". עוד קודם לכן מצינו "וישראל אהב את  יוסף מכל בניו...ועשה לו כותנות פסים". לא כתוב כאן יעקב אלא ישראל, ומבאר הנצי"ב, שראה בו עניינים רוחניים הראויים לאהבה ולא משום דברים גופניים ושימוש שיוסף משמש את יעקב. א"כ ודאי הוא שיוסף חש את הערכת יעקב אליו עד כדי שעשה לו לבוש מיוחד שהוא מעין לבוש מלכות. ודאי שהכרת יוסף את עצמו יכולה לגרום לו לקלקולים במידות ולזלזול באחרים, ב"המונים" ו"הפשוטים".
למנוע אפשרות כזו מגלגל הקב"ה את יוסף למציאות שבה הוא מושפל. ראשית הוא מושלך לבור ע"י אחיו ולאחר מכן הוא נמכר כעבד (החסר אישיות עצמית) למצרים. במצרים מיד מתברר ש"ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח" (לט' ב') והוא עולה לגדולה ופוטיפר ממנה אותו כאחראי אל ביתו. אולם התהליך הלימודי של יוסף עדיין לא הושלם שהרי התורה מספרת לנו  "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (לט' ו') ומביא רש"י את המ"ר ש"כיוון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, לכן אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף".
א"כ ההצלחה של יוסף מביאה אותו לניתוק מבית יעקב אביו ולהתחיל לסלסל בשערו. וזהו שמדייק המדרש "אביך מתאבל" דהיינו שאתה כבר לא זוכר את בית אבא משום שעכשיו אתה מצליח ומכובד.
לכן מסתבך יוסף עם אשת פוטיפר ואז "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו  אל בית הסוהר..." (לט' כ'). שוב חוזר יוסף אל הבור, שהרי בית הסוהר במצרים היה בור, כמו שנאמר בפרשת מקץ "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור..." (מא', יד').
בבית הסוהר מתברר ליוסף שכל כוחו וכל כושר ההנהגה שלו הכל מהקב"ה, וממילא אין הוא יכול להתפאר על אחרים. זהו שיוסף אומר לשר המשקים ושר האופים "הלא לאלוקים פתרונים ספרו נא לי" (מ', ח'). לאחר מכן כשפרעה קורא ליוסף על מנת שיפתור את חלומו עונה יוסף "...בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" (מא',טז'). עכשיו באמת יוסף ראוי להיות מנהיג, ועכשיו הוא יכול ללבוש כותונת מיוחדת בלי "להתקלקל" ובאמת "וילבש אותו בגדי שש וישם רביד  הזהב על צוארו" (מא',מב').
תהליך דומה עובר יהודה, הוא צריך לרדת מגדולתו כמנהיג האחים ולפרוש למקום אחר. גם במקומו החדש הוא ממשיך לסבול, שני בניו, ער ואונן, מתים בחייו, ולאחר מכן ההסתבכות של יהודה עם תמר.
המעניין הוא שאין אנו יודעים יותר  מה קרה ליהודה וכיצד חזר לביתו של יעקב, אולם פתאום הוא נמצא בקרב אחיו כשהם יורדים לשבור אוכל במצרים, ושם הוא חוזר להיות מנהיג האחים. ניתן לומר שדרך הצגת הדברים באופן הזה, מלמדת אותנו התורה שדוקא מתוך שיהודה ירד מאחיו והסתבך זהו הבסיס האמיתי שמתוכו באופן טבעי צומח יהודה כמנהיג בהווה ובעתיד שהרי כך ברכו יעקב "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (מח', י').
דוד המלך שהוא יסוד מלכות יהודה מעיד על עצמו, "אנוכי תולעת ולא איש", אין הוא רואה את עצמו כאדם נעלה וחשוב אלא אדרבא, שפל ועניו ודוקא מתוך  כך דוד מלך ישראל חי וקיים תמיד.
כך מצינו בגמרא ברכות (ד.) "לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני" כל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ולא עוד כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת" מדגישה הגמרא שאין מחשבתו של דוד על תועלתו וכבודו האישי אלא הוא דואג לכל אחד ואחד מישראל ורוצה לסייע לו בטהרת ביתו, ולא עוד אלא הכל מתוך התייעצות עם מפיבושת רבו ואין הוא חושש שמא יזלזלו בו כי הוא מתייעץ עם אחרים. תכונה זו של המלך נרכשה בעם ישראל הן בתהליך שעובר יוסף המנהיג מבית רחל והן על שעובר על יהודה המנהיג מבית לאה.
השבוע נפגשנו עם שני מנהיגים אחד מהמערב ואחד מהמזרח, שניהם זחוחי דעת ובעלי בטחון בעוצמה שלהם, אולם אנו מיחלים למנהיג אחר, מנהיג שממשיך את דרך המלכות הישראלית הטהורה והוא משיח בן דוד.
גם יהודה וגם יוסף עוברים נסיון עם נשים. יוסף עם אשת פוטיפר ויהודה עם תמר. יוסף עומד בפיתוי ולא נכשל עם אשת איש ולכן הוא יוסף הצדיק, לעומתו יהודה רואה אשה וחושב שהיא זונה ואז "ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו היא" ודוקא מתמר נולד פרץ שהוא יסוד המלכות הפורצת  דברים בעוצמתה.  וצריך להבין מדוע דוקא בדרך של פריצות מתנוצץ המשיח ומהו ההבדל בזה בין יוסף ליהודה.
יוסף הוא המנהיג של עם ישראל מול האומות, וכך אנו מוצאים אותו כמנהיג במצרים. עם האומות אין לרדת עליהם ולהתחבר אליהם ואז להעלותם, אלא צריך להשאר במעלתנו ובטהרתנו והם יתעלו ממילא מתוך כך, ולכן יוסף חייב לעמוד בנסיון מול אשת פוטיפר, כי אם הוא יכשל אז יפסיד הוא את כל עולמו. אולם דרך זו גורמת לקמוץ החיים ולדחיקת כוחות החיים בצורתם הזורמת.
יהודה לעומתו הוא המנהיג של האומה בביתה פנימה,שם אנו צריכים לגייס את כל הכוחות אפילו הירודים ביותר, לבנין האומה, שהרי אין אדם מישראל שאין לו קדושה ועצמה אדירה. לכן כשפרץ שנולד מפריצות מתברר שהוא כולו קדוש וטהור, אז יודעים אנו שהוא באמת המלך הראוי לישראל, שידע לקחת את כוחות הטהרה מכל מקום ומכל אחד מישראל.
הדברים בולטים במיוחד בדורות שלנו כשעם ישראל חוזר לארצו. גם כאן התהליכים נראים לפעמים  כסותרים את דרך התורה והקדושה, אך למתבונן בפנימיותם של התהליכים (עפ"י ניתוח עמוק של הבנין שהאומה נבנתה בביתו של יעקב) מבין שאדרבא דוקא מתוך תהליך זה צומחת מדינה וחברה שהם ראשית צמיחת גאולתנו.

פרקים פנויים נ-קיט .
שבת שלום ובשורות טובות .