| נשלח ב-20/2/2009 00:49 |
|
| |
פרשת משפטים
נתחיל בדבר תורה :
תנאי עבודה
דינו של עבד עברי שנידון בפרשה ונושא שחררו מהעבדות, יכול ללמד אותנו משהו על תנאי העבודה של ימינו.
 |
 |
פרשת השבוע, פרשת משפטים, מתאפיינת בעיקר בהלכות ובציוויים הנוגעים למישור החברתי שבין איש לרעהו, אלו מצויים בה בשפע. הפרשה עצמה נפתחת בדיניו של העבד העברי כשהדין הבסיסי והיסודי הקשור לעבד הוא שחרורו בתום שש שנים, בבוא השנה השביעית.
גם במקרה זה המספר שבע איננו אקראי והוא מצטרף לסדרה שלמה של "שביעיות" אחרות המופיעות בתורה. כך למשל מצינו במצוות השבת, במצוות השמיטה, במצוות היובל ועוד. השורש לכל ה"שביעיות" הללו היא מסגרת זמן אופטימאלית המושתתת על יחס בין שש יחידות של מלאכה מול יחידה אחת של מנוחה. זהו סדר שנקבע עוד בריאת העולם, במסגרתו ברא הקב"ה את העולם בששה ימים וביום השביעי שבת ממלאכתו.
ההסבר הקושר את היחידה השביעית עם המנוחה (ובמקרה שלנו את העבד עם שחרורו) מספק הסבר רעיוני-רוחני לציווי על שחרור העבדים. בשני מקומות נוספים בתורה שבהם נזכר עניינו של העבד העברי מובא נימוק נוסף לזכויות העבדים והוא: וזְכַָרְתָּ כִּי עֶבֶד הָייִתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיםִ ויַּפְִדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל
כֵּן אָנכִֹי מְצַוּךְָ אֶת הַדָּבָר הַזּהֶ הַיּוֹם )דברים טו, טו). פרשיה זו כשהיא מוארת באורה של יציאת מצרים, אמורה להזכיר לאדון ולבעל הבית כי אף אבותיו היו עבדים, ולכן ההתבוננות שלו על עבדו אמורה להיות מנקודת מבט של מי שהיה שם . במילים אחרות: הזכויות הניתנות לעבד נועדו, בין השאר, לעורר
אצל האדון רגישות ומוסר הנובעים מתחושה של הזדהות. כשם שבכל לבם התפללו אבותיך שאדוניהם המצריים יניחו להם מעט ויתנו להם קצת רווחה, כך, מן הסתם, מתפללים גם עבדיך ועליך לזכור זאת!
נימוק נוסף לשחרור העבדים ולזכויותיהם מופיע בספר ויקרא בהקשר לפרשת היובל. היובל, שנת החמישים שנה, הינה שנה מיוחדת, שבה היו שבות כל הקרקעות שנרכשו במהלך חמישים השנים האחרונות אל הבעלים המקוריים, ובשנה זו גם היו משתחררים כל העבדים, וזאת ללא קשר למנין שנות עבודתם, בין אם עבדו שנה אחת ובין אם עבדו את מלא שש השנים.
השחרור ביובל איננו קשור בזכויותיו הבסיסיות של העבד, שהרי משתחררים בו באופן שרירותי גם עבדים שאך החלו את עבודתם, אלא הוא תלוי בסיבה אחרת המופיעה בפסוקים: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אתָֹם מֵאֶרֶץ מִצְרָיםִ לֹא ימִָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבד" (ויקרא מב). השחרור ביובל איננו קשור לא בזכרון יציאת מצרים ולא בתודעה מוגברת של זכרון ימי עבדותם של ישראל, כי אם בקביעה נחרצת וחד משמעית האומרת כי גם העבדים וגם האדונים כי "עבדי הם". בשנת החמישים נדרשים כל ישראל להפנים באופן אקטיבי את היותו של הקב"ה מלך על כל הארץ. הדבר היה נעשה במספר דרכים. כך למשל היו מריעים בשנה זו תרועות מיוחדות בשופרות, כדרך שבה היו עושים בהמלכת מלכים, ובכך מבשרים על המלכת האל. אולם היו גם מעשים אקטיביים שהמחישו את העניין כמו השבת הקרקעות המכורות ושחרור העבדים, כשהכל נובע מן התפיסה היסודית כי יש אדון לארץ, ובמידה מסוימת,
קיומם של אדונים אחרים יש בו בכדי לפגום באדנותו המוחלטת של האל.
תודעה שכזו היא כל-כך טוטאלית ומוחלטת שלא ניתן לחיות אותה באופן מתמיד, אלא רק פעם בחמישים שנה, אולם כשהמועד מגיע והדבר קורא, משחררים את כל העבדים ללא קשר למערכת האישית שלהם של השש והשבע. בעולם המודרני המערבי, לכאורה, אין עבדות ואין עבדים, אולם התובענות וההישגיות שאליה נתבעים המבקשים להצטרף למעגל ההצלחה, מצמיחה זן חדש של עבדות שמאופיינת בעובדים נטולי זכויות וסביבת עבודה סבירה.
התמונה שהמציאות מציבה מול עיננו מחייבת אותנו לשים לנגד עינינו את שתי ההנמקות העומדות בבסיס פרשת שחרור העבדים, וליישם אותם במערכות העבודה שבהם אנו פועלים בשתי דרכים. הדרך האחת היא לכוון את עצמנו כלפי העובד והדאגה לזכויותיו, וכל זאת מתוך ההכרה שגם אם הגענו להיות מנהלים הרי שכולנו פעם "היינו שם". מדובר בהבנה בסיסית המאפיינת חברה מוסרית תקינה, שבה לא פוגעים בזכויותיו של אדם. אגב, זהו המניע הראשון והעיקרי, בדרך כלל, בגיבוש זכויותיו של העובד.
הדרך השניה, וכאן גם החידוש הגדול, היא עבודה עצמית של המעביד, בעל השליטה, בעל החברה, בעל המניה וכו' במסגרתה הוא מבין ומפנים כי הוא איננו מלך העולם. ידיעה שכזאת יש בכוחה לעצב אצל מנהלים תודעה חדשה בעלת ענווה, שאחד מפירותיה היא ההקשבה והרגישות לזכויותיו של האחר.
באופן עמוק ורחב הרבה יותר, אין ספק שכל חברה שבה האדם מודע למגבלות הכח שלו, ומתוך ענווה הוא גם מכיר שהוא איננו "בעל הבית" האמיתי, הופכת חברה איכותית, עמוקה ורגישה יותר, ובסופו של דבר, גם למוסרית יותר.
.
|
 |
 |
 |
|
|
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2009 00:54 |
|
| |
שרית560נשלח ב-7/2/2013 01:16וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים(משפטים כא-ז)איש זה קודשא בריך הוא כדכתיב איש מלחמה, בתו זה הנשמה בת מלך פנימה, לאמה זה הגוף לא תצא כצאת העבדים שלא תצא מן העולם הזה בבגדים מלוכלכם כמו העבדים שיש להם בגדי עבודה המלוכלכות זה מראה סימן שמחזיקים בו החיצונים רחמנא ליצלן, וזה שאמר הכתוב תמיד יהיו בגדיך לבנים, על ידי שעוסק בתורה ובמצוות ולא נותן הזמן לבטלה להבלי העולם הזה, בכסף, אשה, כבוד. כי כל זה לא מלוים לאדם כמו שהביא בספר כסא רחמים, משל לאדם ששלח המלך אחריו שליחים להזמינו לדין, והיו לו ארבעה אוהבים, שלושה מצויים אצלו בכל עת וזמן, והאחד אינו מצוי אצלו אלא לפרקים, שלח אחר האהוב הראשון ואמר לו: המלך שלח אחרי, ואני מפחד, תבוא עמי, אמר לו: הן אני קורצתי מחומר איני יכול לבוא אלא עד שער החיצון, שלח אחר האהוב השני ואמר לו: המלך שלח אחרי ואני ירא ללכת לבדי, תבוא עמי, אמר לו: אין לי פה להשיב, ואני ערל שפתים, ובשביל שאנחנו אוהבים אני נותן לך מלבושים נאים שיהיה לך כבוד אצל המלך, כמו שכתוב כבוד האדם בלבושו, ואף על פי שאני חושש ששוטרי המלך ופרשיו יקחו ממך באמצע הדרך את המלבושים הנאים על כל פנים אני נותן לך אותם. שלח אחר האהוב השלישי, השיב לו: הן אני עץ יבש, אין לי מלבושים ואין אני יכול לבוא לחצר המלך וכל שכן בחדר המלך, אמר בלבו אם כן הן אני נשארתי לבדי ועלי ללכת יחידי. כשהוא הולך בדרך פגע בו האהוב הרביעי שנמצא אצלו לפרקים, שאל אותו, ידידי לאן אתה הולך? אמר: לפני המלך, אמר לו: ולמה אתה הולך לבדך, ויש לך שלושה אהובים קרובים אליך ומצויים אצלך יומם ולילה? אמר לו: כל אחד ואחד נתן לי תשובה אחרת, אמר לו ולמה לא שלחת אחרי? אמר לו: נתביישתי ונכלמתי, מפני שלא היית מצוי עמדי בכל עת, ונשאתי קל וחומר בעצמי, אם אלו שהיו תמיד מצויים אצלי ומסרתי נפשי עבורם אמרו לי כך כל שכן כבודך אמר לו האהוב הרביעי, אפילו הכי אין אני עוזב אותך ואבוא עמך לפני המלך ואמליץ טוב בעדך וכו'.הנמשל, אדם מצטער בעולם הזה ובונה בתים ועליות מצוירות ומרווחים, ונותן נפשו בכפו להביא לחם ומזון לאנשי ביתו, ובסכנת נפשות מקבץ ממון בימים ובלילות, ואם במקרה לפעמים יש לו פנאי שעה או שעתים אזי יושב ולומד תורה. ביום המיתה המלך שולח אחריו, הינו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אז האדם אומר לבני ביתו תעשו לי טובה תבואו עמי לפני המלך תמליצו בעדי להצילני, אומרים אנחנו באים עד החצר החיצונה, רצה לומר עד פתח הקבר אנחנו יכולים לבוא, ואנחנו עפר מהאדמה הן אנו קרוצי חומר ואין אנחנו יכולין לבוא לפני המלך הגדול והנורא, ועוד מתחנן לכספו ולממונו משיבין הן אני ערל שפתים, אפשר יקחו ממני כדי לקנות בית הקברות ותכריכין ללבוש לפני המלך ומי יודע אם הוא ביושר ואינו בגזלה וחמס, בגנבה או בשקר ומרמה, ואם קונים בכסף הבא מגזל ומחמס בודאי פושטים התכריכין מעליו המשחיתים והמקטרגים ומלאכי חבלה האכזרים, ונשאר בערם ובחוסר כל, ואחר כך אומר לבתים ועליות, אנכי טרחתי הרבה לבנות אתכם בציורים נאים ואתם אהובים ומזומנים אצלי בכל עת ושעה ובכל יום, אומרים לו, הן אנחנו עץ יבש, וכשהולך לקבר באה התורה אצלו ושואלת אותו לאן אתה ולך? אומר, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לתת דין וחשבון, אומרת לו: למה לא שלחת אחרי? אומר לה, אוי לו מעלבונה של תורה שלא היה לו פנאי ללמוד כל הימים, ולמדתי שעה אחת או שעתים בשבת, אומרת לו: אפילו הכי בהתהלכך תנחה אותך ובשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, וזה שכתוב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר זו תורה הקדושה וכתיב והלך לפניך צדקך וכו'. (אהבת חיים)וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים(משפטים כא-ז)באותו זמן היה נוהג דין זה שאם אדם העני באופן שלא נשאר לו לא קרקע ולא מטלטלין ולא בגד על בשרו, שהיה מוכרח למכור הכל ונשאר בעירום ובחוסר כל מחמת מזונותיו, אם היתה לו בת קטנה פחותה מבת י"ב שנה ומכר אותה לאמה כדי להחיות נפשו, המכירה קיימת. והיא הנקראת אמה העבריה. ויש לו רשות לעשות כן כיוון שהוא עני מרוד באופן שאמרנו לעיל. אבל כל זמן שיש לו שום דבר. בין קרקע ובין חפץ, אין לו רשות לעשות כן.עכשיו מודיענו הכתוב שאם ימכור איש את בתו לאמה, זה שקונה אותה מצוה עליו לקחתה לאשה בנשואין, ואינו רשאי להשאירה כך ברווקותה לעבוד לו, שמא יזנה עמה. ואף לא תצא כצאת העבדים הכנענים שיוצאים בשן ועין, כפי שנבאר להלן בפי"א שזה נאמר רק בעבדים כנעניים אבל זו שהיא עבריה, צריכה לעבוד את אדוניה שש שנים או עד היובל. ואם פגע בתוך הזמן היא יוצאת לחירות. למשל, אם פגע יובל בתוך שש יוצאת לחירות אע"פ שלא השלימה שש. ואם הוציא לה עין או שן, הוא משלם לה ממון כפי הערך, אבל אינה יוצאת לחפשי. וגם זה מתוך מידת הרחמנות שחמל הקב"ה עליה ועל אביה שהיה לו הכרח למכור אותה, לכן ציותה תורה שהקונה אותה ישאנה ויחזיק אותה כעקרת בית ולא כאמה.
נשלח מהאנדרואיד שלי
תוקן על ידי שרית560 ב- 31/01/2019 20:57:16
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2009 00:57 |
|
| |
| א-י |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה פ |
|
| י-כ |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
שושי מ |
|
| כ-ל |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה נוי |
|
| ל-מ |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
itscak54 |
עדנה |
|
| מ-נ |
o0 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שימעלה37 |
shery2 |
|
| נ-ס |
שרי5 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
מימי ה |
|
| ס-ע |
שנות2000 |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
| ע-פ |
תוצאמת |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
| פ-צ |
צבעונית |
תוצאמת |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
TOXIC2004 |
shery2 |
|
| צ-ק |
סופר אמא |
Ask_Moses |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
אריאל |
רחל ו |
|
| ק-קי |
תוצאמת |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
תמי 4 |
רחל דר |
|
| קי-קיט |
mesama |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
| קיט |
שושו999 |
שושו999 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
| קכ-קל |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שושניתוש |
ריקי |
|
| קל-קמ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ריקי |
|
| קמ-קנ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ריקי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2009 01:01 |
|
| |
פרקים פנויים א-קנ .
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2019 22:48 |
|
| |
שרית560נשלח ב-9/2/2010 22:46 פרשת משפטים נתחיל בדבר תורה: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם (משפטים כא-ב) כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, שנאמר "כי טוב לו עמך" (דברים טו) – עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי תבן (קידושין כ). התורה הסמיכה את "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ל"כי תקנה עבד עברי", ובהמשך כתוב "מכה איש ומת מות יומת" (שמות כא, יב) "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה" (שמות כא, יד) "ומכה אביו ואמו מות יומת וגו'" (שמות כא, טו). וראוי להבין מדוע המשפטים הראשונים נכתבו דווקא בנושאים אלו, הרי יש מצוות נוספות ואחרות שאולי בהן היה ראוי להתחיל את התורה? לימדה אותנו התורה דרך יסוד ב"הלכות חיים", שהם הבסיס ליראת ה'. והחפץ לדעת עד כמה גדולה היא השמירה על כבוד האדם, ע"י כך, מובא מעשה נפלא בספר "טובך יביעו". התבוננות מעמיקה בו תסלול עבורנו את הדרך בנושא זה שהוא פרוץ במידה מרובה, ותוכיח לנו עד כמה יש להיזהר ולהקפיד שלא לבייש את רעהו: מעשה במרן הגאון ר' חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל, שהלך פעם ברחוב יחד עם כמה מתלמידיו ולפתע ניגש אליהם יהודי ושאל אם הרב מכיר רחוב מסוים. למרות שהרחוב ההוא היה בקצה העיר וכיוון ההליכה של הגרח"ע היה שונה, נטלו רבן של כל בני הישיבות יד ביד והלך עימו כמחצית השעה עד שהגיעו אל המקום המדובר, ואז הראה לו את הכתובת המדוייקת. שאלו התלמידים את רבם: "היתכן? מדוע הקדיש לו רבנו כל כך הרבה זמן? וכי אי אפשר היה לעשות כפי שעושים בדרך כלל, דהיינו להראות לו את הכיוון. ובמקרה הגרוע, אם עדיין לא ימצא את המקום, יוכל לשאול בדרכו אדם נוסף מדוע צריך ללכת איתו עד לשם?" השיב להם רבי חיים עוזר: "וכי לא הבחנתם שהיהודי הזה מגמגם, כבד פה וכבד לשון והייתה לו בושה גדולה להציג את שאלתו בפני. אם לא הייתי הולך איתו יד ביד עד הרחוב, היה נאלץ להתבייש עוד פעם ועוד פעם כדי להשיג את מבוקשו. כדי למנוע בושה מיהודי שווה לעשות את הדרך שהלכנו עמו!" כך הייתה ראייתם של גדולי ישראל את הזולת, להסתכל צעד אחד קדימה, ובעיקר להבין ולחדור לנפש הזולת. זו הסיבה שהפרשה מתחילה דווקא בעבד עברי, השפל, הבזוי והמסכן כי רצתה התורה ללמדנו להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם כיציר כפיו של הקב"ה. (אור דניאל) פרשת משפטים מדברת רבה ככלה על עברות שבין אדם לחברו, ובעיקר בצוויים ואזהרות בנושאים הקשורים בפגיעה פיזית, נפשית ורגשית של זולתינו. בתחלה מביאה התורה בפרשתינו את דיני ארבעת הנזיקין, ויורדת לנושא של ענוי יתום ואלמנה, ושוב יורדת לנושא של הלואה: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (ופרש רש"י שתראה עצמך כאלו אתה העני) ועוד יורדת התורה לצווי של עקירת השנאה מהתגברות על רגש הנקמה בצווי של: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וכו', עזב תעזב עמו:" ובגמרא בבא מציעא (לב:) אמרו חכמינו זכרונם לברכה, אם יש אוהב המבקש לפרק ושונא המבקש לטעון יש להקדים את הטעינה כדי לכוף יצרו, הדבר מפליא שכן תמיד הפריקה קודמת משום צער בעלי חיים, ואלו כאן התורה שנתה את צורתה כדי לכוף יצר הנקמה, ולכן יטעון עם שונאו. גדולי ישראל למדו אותנו, כיצד להתנהג עם הבריות, וגם לפעמים לותר על חומרות וסיגים כדי שלא לצער את הזולת, ומעשה היה עם הגאון רבי ישראל מסאלנט זכר צדיק לברכה, שהלך להתארח אצל תלמידו, ולפני הסעודה נטל ידיו בצמצום, הפך מנהגו לטול בשפע, כדאיתא בגמרא שבת (סב.) והתלמיד לא הבין מדוע דוקא בביתו אין רבו מהדר כמנהגו בכל מקום, בסעודה שאל את רבו בענוה, שתורה היא וללמוד הוא צריך, ומדוע לא החמיר לטול בשפע? ענהו הגאון רבי ישראל, שראה את המשרתת באה עם דליי המים בקשי רב, וכיון שהדבר גורם טרחה יתרה, אין מצוה להדר על חשבון הזולת. מעשה אחר היה עמו, שהתארח בשבת אצל אחד מתלמידיו, ואחר גמר הקדוש צוה להגיש מיד את הדגים, וכשגמר נטל למים אמצעיים וצוה להגיש הבשר, ושוב סיים בזריזות, ובקש את הלפתן. אמר דבר תורה קצר, ובקש לטול ידיו למים אחרונים, התלמיד שלא הרגל לראות את רבו בכך, תמה אך שתק. כשסים הרב את ברכת המזון בקש לקרא למשרתת ובקש את סליחתה על שזרז אותה בעבודתה, אך להפתעת כולם היא הודתה לרב, ואמרה לו, שהיא תשמח אם בכל שבת ילחיצו אותה כך, משום שבכל ליל שבת ילדיה נאלצים להרדם בלא אכל, משום שהיא מגיע מאוחר כתוצאה מאריכות הסעודה של בעל הבית, מיד הביט רבי ישראל בפני תלמידו בעל הבית והוכיחו, שאין שום מצוה להדר כשהדבר בא על חשבון הזולת, וידוע שתמיד כששאלו את רבי ישראל מסלאנט על הדורים באפית מצות וכיוצא בזה, היה אומר כי ההדור הכי גדול הוא להזהר בכבוד הזולת. (כתונת פסים) אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו(משפטים כא-ג) תכלית האדם בעולמו היא להחיות ימיו אשר חי בתורה ובמעשים טובים, כמ"ש אצל אברהם אבינו שהוא היה "זקן בא בימים", דהיינו שמילא כל יום ויום משנות חייו. מפרש כ"ק האדמו"ר מבאבוב הרב נפתלי הלברשטאם זצ"ל בספרו "דברי נפתלי", שכוונת הכתוב "אם בגפו יבוא" היא: שההולך בעוה"ז בלא תורה ומצוות, אין לו מה להביא איתו לעולם הבא, לא מצוות ולא מעשים טובים, ויצא מהעולם הזה בלי שום כח וזכות. שנאמר בגפו יצא. אדם כזה אוי לו מיום הדין ואוי לו מיום התוכחה שהיה ביריד ויכל להביא מתנות (מצוות) יקרות בזיל הזול. ולהנות מזיו שכרם העצום. וידועים דברי ה"אור החיים" (פר' כי-תבוא) על הנאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב להם כס וזהב והבלי העולם הזה כי מתיקות התורה כוללת הכל. לכן יתבונן האדם וידע שחייו בעולם הזה משולים למלך שהנפיק מטבע שתוקפו פג לאחר שנתיים. היעלה על דעת אדם שפוי להשתדל בצבירתן? כן האדם שנותיו קצובות, לא לעולם יחיה, וזו כוונת הכתוב "אם בעל אשה הוא", (אם תהיה לו בעלות על התורה) אז "ויצאהאשתו עמו". על כן ישתדל האדם בהאי עלמא לבדוק מעשיו ולהכין עצמו, כיון שאינו דומה ראייתו השטחית לערך מעשיו ולימוד תורתו לדקדוק הקיים בעולם הבא. ומי שמעריך שכרם של מצוות יחפש לרדוף אחריהם משל לאדם שמרים שק של אבנים על גבו ואם יאמרו לו שאלו יהלומים והם נתונים לו במתנה אז השק כבר לא יהיה כל כך כבד כי הוא מעריך מה כוחם על גבו והמצוות הם היהלומים. מסופר על הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל, שיום אחד בשעות אחה"צ ישב על מקומו בהיכל הישיבה והביט למטה. לפתע קרא אליו את אחד התלמידים, ממקורביו, ויאמר אליו: "הבט נא אל קרני השמש הזורחת על רצפת ההיכל, הבט גם אל הצל הסמוך ברצפה, הבט ואמור נא ההבדל בין שני המקומות?" הסתכל התלמיד ומבלי לעמוד על כוונת רבנו ענה: "בצל נראית הרצפה נקייה מאוד... רק בשמש מבחינים בגרגירי אבק ובכל שריטה קטנה..." הוסיף גם הוא והסביר לתלמיד: "כך הוא במעשי אנוש... אדם מדמה לנפשו כי סיגל הרבה מצוות ומעשים טובים, אבל לאחר מותו כשיבוא לעלמא דקשוט, יבדקו את כל המעשה אשר עשה מול האור העליון האמיתי, שהוא הרבה יותר ולאין-ערוך מאור החמה..." ואז יראו את אבק לשון הרע ואבק המצוות שנעשו לא לשם שמים אלא לשם שכר ולא עונש אך בע"ה מתוך לא לשמה יבוא לשמה שזו היא עבודה אמיתית. אומר רבנו ה"חפץ חיים" זצ"ל: "שמעתי מגאון אחד שאמר: צריך אדם לחשוב ג' דברים, א( שאין לו אלא יום אחד לחיות - שלא יאמר 'יש לי עוד זמן', כי אם יש רק יום אחד ינצלו היטב. ב( שאין לו אלא דף גמרא אחד ללמוד - שלא ירפהו היצר בטענה 'כמה יש לך עוד ללמוד... כמה צריך אתה עוד להשקיע...' לא!!! אין לי אלא דף זה בלבד. ג( שהוא היהודי היחיד בעולם - שלא יאמר 'מאי נפקא מינה במעשיי? יש עוד הרבה יהודים המקיימים את העולם...! לא!!! בשבילי נברא העולם." וכך היא ההרגשה שצריכה להיות אצל כל אדם, שהעולם תלוי ועומד בזכות מעשיו, והעולם יכול להיחרב בגלל עונותיו. ובכל מצוה ומצוה שהאדם עושה מכריע את הכף וכל העולם תלוי באותה מצוה. ולא עוד, אלא שיחשוב בלבו שמצוה זו היא הנותנת לו חיים ובה תלוי קיומו - כך נאסוף לנו סניגורים. אי-אפשר לבוא לעוה"ב לבד. והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם (משפטים כא- ו) אדונו מביאו אל האלהים, היינו לפני הדיינים, לפי שיש להועץ עם אלו שמכרוהו לו ולבקש מהם רשות. והם נותנים עצה לעבד שיצא לחפשי, שמסבירים לו שזוהי טובתו. הן לגופו והן לנפשו, שיהיה חפשי לנפשו בלי אדון לראשו. ובכך יהיה לו יכולת לעבוד את השי"ת ולעסוק בתורה ובמצות. שכן בהיותו עבד לאחרים, אינו ברשותו לקיים התורה ולהתפלל בזמן. ועוד טעם יש למה הוא צריך להמלך בבית דין שכן יתכן שהוא גנב משני אנשים, אם כן עכשיו בסופם של שש השנים, לפני שיוצא לחרות, צריך האדון למסור אותו לרשות בין דין שיחזרו וימכרו אותו לעוד שש שנים בגלל הגנבה השניה שגנב. והוא הולך בעצמו לבית דין. אבל אם הוא עומד על דעתו שאינו רוצה לצאת לחפשי, אז מביאו אדונו אל הדלת בצד המזוזה. ורצע, שינקוב האדון את אזנו הימנית במרצע, או בכל דבר שמנקבים בו. ובכך יעבוד אותו לעולם. ר"ל עד שנת היובל, אחת לחמישים שנה, היינו אחרי ז' שמיטות, היינו מ"ט שנים, והשנה החמישי היא שנת יובל. שבא יוצאים כל העבדים לחירות אע"פ שאדונם קנה אותם שנה אחת קודם ומכיוון שהעבד החליט להיות עבד של עבדים וזה דבר שימנה ממנו לעסוק כרצונו בתורה. ולכן האוזן הזאת ששמעה בהר סיני את התורה תירצע ותזכור מי הוא הבעל הבית האמיתי שהעולם כולו. נשלח מהאנדרואיד שלי
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2019 22:49 |
|
| |
שרית560נשלח ב-25/1/2011 14:37 פרשת משפטים לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם: ויש מפרשים לגבי הממנים, לא תטה משפט, מוסב על המינוי של השופטים והשוטרים שיהיה בלי משוא פנים. וזהו שאומר הכתוב: לא תטה משפט, אל תעשה כנגד המשפט, שאם יש דיין שיש בו כל המעלות הנצרכות לדייין בישראל, ואתה אינו ממנה אותו, אלא דיין אחר פחות מימנו במעלות, אבל אתה ממנה אותו משום שמוצא חן בעינך, הרי אתה מטה בזה את המשפט. לא תכיר פנים, אל תמנה דיין מפני שהוא קרובך, ולא תקח שוחד, מאדם שאינו ראוי למנותו. כי השוחד יעלים ממך המשפט הנכון במינוי הזה, שכן השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. מסופר על אב בית דין אדם חסיד שלם ישר שהיה דיין בדיני ממונות. והנה הזדמן לו לדון משפט בין שני אברכים. כבר במהלך המשפט היה ברור שלאחד האברכים שהשופט נוטה לחרוץ את דינו לרעה. סיים השופט את המשפט וקבע שמחר יחרוץ את גזר הדין. למרות שמתוך מסקנות האישיות השופט יודע כבר מה תוצאת המשפט אך כדי להיות אחראי למעשה ולקיים את המשנה הווי מתונים בדין אמר לעצמו השופט שלא למהר לחרוץ את הדין ולישון על הסוגיה עוד לילה אחד ואחרון. גורל המשפט היה ידוע לכולם והתיעץ אחד האברכים עם חברו. חברו והציע לו לשחד את השופט אבל איך אפשר לשחד כזה שופט חסיד, בושה צריך בכלל לעלות את הרעיון בפניו. עלה בעצתם רעיון ומבלי ידיעתו שילשלו לכיס מעילו של הדיין 5000 דולר בתקווה כשיגיע הביתה אולי יבין בצרכים ניסתרות ומבלי שאף אחד ידע ויקבל את השוחד. אך השופט לא מישמש את כיסו כל היום וכשהגיע היום למחרת ויבא להכריע את גזר הדין פגם לב השופט שליבו נוטה לזכות את הנאשם שברצונו היה להרשיע. מוזר הדבר היה בעיניו ומכוון שהיה ירא שמים ידע שיש כאן מעשה שטן ועצר את המשפט וקבע שהכרעת הדין תידחה ליום אחר. השופט הלך לביתו וכשהכניס את ידו לכיסו להוציא את המפתחות של הדלת גילה את השוחד 5000 דולר ואז הכל כבר היה ברור שהשוחד גרם לעיוות הדין מרוב שהשלחותיו רשעיות וקשות גם מבלי שהאדם ידע שהוא מקבל שוחד. ותמיד טען השופט שאינו רוצה להכריע את הדין כי נגע בדבר אפילו בעקיפין ובצורה שלא ידע עדיין השראת השוחד משפיעה גם בתת מודע רחמנא ליצלן. מדבר שקר תרחק (שמות כג-ז) בספר "החינוך"(מצווה ע"ז) כותב: "ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק', והנה הזכירה בו לשון חוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות". למדים אנו מכאן שאזהרת התורה "מדבר שקר תרחק" אינה רק משקר כפשוטו, אלא מכל הדברים הבאים על ידי השקר, ואזהרת התורה צריכה לזעזע אותנו על גודל הסכנה הטמונה באמירת השקר. הרמח"ל כותב ב"מסילת ישרים" (פרק יא). "והנה דבר השקר גם הוא חולי רע נתפשט מאוד בבני האדם ואולם מדרגות מדרגות יש בו. יש בני אדם שאומנותם היא השקרנות, הם הולכים ובדוים מליבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים...ויש אחרים קרובים להם במדרגה אעפ"י שאינם כמוהם ממש והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם והיינו שאין אומנותם בכך ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו אבל בבואם לספר דבר מה יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם". אם נבחן ונבדוק מהו המניע את האדם לשקר התשובה היא פשוטה: האדם בטוח שע"י השקר הוא יתגבר על הקושי שנוצר לו. הוא חושש לומר את האמת כי ה"עניינים הסתדרו" והדבר בא לידי ביטוי בתחומים שונים. אך אם ידע האדם כי ישנן ארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה ואחת מהן היא כת השקרנים, האם לא יזדעזע גופו מעצם המחשבה שכל מעשיו לא יעמדו לו? האם תולה על מחשבתו לא לומר את האמת, ובעל "נועם אלימלך" אומר, שלעתיד לבוא יהא לו חלק בעוה"ב, שאם ישאלוהו "למדת תורה?" יאמר "לא", "קבעת עיתים לתורה?" יענה "לא", "עשית חסד?" יענה "לא", אז יאמרו לו: :בעבור שאתה דובר אמת מגיע לך עולם הבא". שפת אמת תכון לעד (משלי יב-יט) ומצלת ממיתה, כידוע מאמר הש"ס (סנהדרין צז, א) בההוא אתר דשמה קשוטא, שלא היו מדברים שקר ולא מית אנש בלא זמנה. ואמרו רבותינו ז"ל (שם צב, א) שהמשנה דבורו חשוב כעובד עבודה זרה, דכתיב (בראשית כז-יב) והייתי בעיניו כמתעתע. וה' אלקים אמת, חותמו אמת (שבת נה, א) ותורתו אמת, ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית (צפניה ג-יג). ויש רבים מעמי הארץ אשר למדו לשונם דבר שקר ונעשה להם כהתר גמור, עד שיש שמשקרים בספורים של הבל מבלי שום תועלת עליהם הכתוב אומר (ישעיה ה-יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא. וכשהוא כדי להשיג תועלת, כגון במידה ובמשקל וכדומה. אזי לא בשם שקר יקרא, אלא בשם חריצות וחריפות והשתדלות, ואומרים שמי שאינו משקר בזמן הזה לא יוכל להרויח. ואילו הם דעות שקטני אמנה שסומכים על מהוה עיניהם בלבד. היצר הרע החליק אליו בעיניו ומראה לו שמרויח הרבה על ידי השקר, ככתוב בדברי קבלה (ירמיה יז-יא) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו. ובאחריותו יהיה נבל או יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו בעולם הזה ובעולם הבא. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ורעת השקר היא רעה בעיני אלהים ואדם, כי מן שהוא שקרן הוא נבזה ונמאס, וגנאי הדבר לעין כל עד שאפילו באומות העולם יש שנזהרים מאוד לאמת דבריהם ושלא לדבר שקר. והמדברים שקר במשא ומתן שעושים עם גויים, גורמים חלול ה', שאומרים הגויים ידוע הדבר שיהודי שקרן, כזבן, עולן, וכהנה רעות מדברים עליהם ונותנים מום בקדשים. וידוע חומר אסור חלול ה', וכמה אסורים נגררים מן השקר לפי הענין כאשר יראה הרואה. וכך ענשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו. (פלא יועץ) מעשה נפלא ומחריד אירע עם בעל ה"קהילות יעקב", המלמדנו שאפילו במצבים קשים ביותר אל יחשוש שהאמת תרע לו: ה"סטייפלער" הקפיד לישון בסוכה גם בהיותו בצבא הרוסי בקור העז שהגיע עד לשלושים מעלות מתחת לאפס. ממש בבחינת "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה". כנראה שלא חש עצמו כלל כמצטער הפטור מסוכה. כי אין לך שמחה כשמחה של מצווה המחממת את הלב ומאשרתו. באחת המשמרות הוטל על רבנו לשמור על בית חולים מסויים. ההוראה הייתה כי כאשר יראה איזו תנועה חשודה – יירה ברובה, והם יכניסו את כל הבי"ח לכוננות. רבנו שהיה עייף מעמל היום, נרדם על משמרתו, ונפלט כדור מרובהו, כמובן שהכניסו את כל הבי"ח לכוננות וציפו לראות כיצד יפול דבר, לכשנרגעו, יצאו ושאלוהו מה ראה ועל מה ירה. יכל רבנו לומר שראה משהו חשוד אך תיכף נחרד מהמחשבה, והלא "מדבר שקר תרחק". וענה ואמר: "נרדמתי ונפלט לי כדור, חטא אשר עונשו מוות". תיכף אסרוהו מקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם, וגזרו דינו למות בתליה, אך רבנו לא חשש כלל, כי יודע היה בבטחון כי שומר מצווה לא ידע דבר רע, והלא כל מעשיו לשם שמים, אפילו שבדרך הטבע לא היה שום דרך הצלה. אך היד ה' תקצר? לאחר שלושה ימים יום הולדת הקיסר, נתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם רבנו, ורבנו יצא לחופשי. אם נגזרה גזירה על האדם – גם השקר לא יועיל לו אם הייתה נגזרת מיתה באותו זמן על הסטייפלער אז היא הייתה מגיעה במועד שנקבע לה. סיבות רבות יש לרבים מן האנשים לעבור על איסור "מדבר שקר תרחק". ויש שאינם חשים בחומרת האיסור. אחד מן הדברים הגורמים לשקר הוא יצר הכבוד והמעמד שהאדם יכול להגיע אליו "בזכות השקר" אנו חשים זאת בחיי היום יום כיצד אנשים מנסים להגיע ל"פסגה" ובדרכם הם חוטאים באיסור זה אף מבלי משים לב ואינם רואים בו עבירה כל כך גדולה. מעשה נפלא ממחיש לנו כי אמירת השקר לא תמיד מועילה לאדם מסופר על מלך סין שהיה חכם ונבון וטוב לב, וכיוון שהיה חשוך בנים חיפש יורש עצר למלכותו האדירה מקרב בני עמו. את המבחן לקבלת התואר הנכסף ערך ע"י חלוקת זרעים לכל הילדים ברחבי הממלכה. כל ילד נצטווה לשתול את הזרע ולגדלו, והמלך יבחר את הפרח המלכותי שיוכיח על הנסיך הנבחר. כל הילדים לקחו את הזרעים, שתלו, השקו טיפחו את הפרחים, ורק לילד אחד לא צמח שום פרח מהזרע שקיבל. כמה שטרח וטיפל בו מאמציו לא נשאו פרי, והעציץ שלו נשאר מיותם ללא פרח. ביום המיוחל ניצבו כל הילדים לבושים בבגדי חג ונרגשים עד מאוד, אוחזים בידיהם עציצים עם פרחים יפיפיים, כדי שהמלך העובר במרכבתו ההדורה ישא עיניו ויבחר את המועמד שזכה. השקיף המלך ממקום מושבו על כל העציצים הפורחים, אך לא מצא את מבוקשו. מאות ילדים ניצבו בצדדים ואף אחד לא נקרא אל המלך. עד שראה המלך ילד אחד ובידו עציץ ריק. קרא אליו המלך ואמר: "גש אלי בני! מדוע לא הפרחת את הזרע שנתתי לך?" ענה הילד בקול בוכים: "אדוני המלך! איני יודע מה קרה! עמלתי קשות על פריחתו, אך שום דבר לא צמח!" אמר לו המלך: "אתה תהיה בני!" כולם התפלאו מדוע דווקא זכה הוא, ושאלו את המלך על כך. אמר המלך: "כל הזרעים שחולקו היו זרעים מבושלים, וכידוע, מזרע מבושל לא צומח שום דבר. כל הילדים החליפו את הזרעים שקיבלו בזרעים אחרים, ולכן צמחו להם פרחים, ורק הילד הזה לא החליף את הזרע – כיוון שניחן הוא במידת האמת והמשיך לקוות שיפרח. זה היה זרע האמת, שעל ידו ביקשתי לבחון את בני-יורשי-לעתיד. מי שהאמת היא נר לרגליו ועל פיה יונחו כל מהלכי חייו ראוי הוא למלכות וראוי הוא למלוך!" אנו בניו של מלכו של עולם, שחותמו אמת, צריכים להיות עובדי ה' באמת ועי"כ נהיה ראויים למלכות. מי שרוצה לדבק עצמו בהשי"ת עד שילך במחשבתו מהיכל אל היכל ויראה את ההיכלות בעיני השכל – ישמור עצמו מלומר שקר אפילו בטעות. (אור דניאל). אמת מארץ תצמח אמת היא יסוד העולם, לאו דוקא ברוחניות, אדם שקרן אינו יכול לעסוק אפילו בעסקי העולם הזה, כי מי שהוא שקרן אין רוצים לעשות עמו אפילו משא ומתן ולדבר עמו. מה שאין כן בשאר המצוות, אפילו כשאדם אינו מקיים חלילה מצווה מסוימת אעפ"כ יכול לעסוק בעסקי העוה"ז. ומדוע? כי האמת מדרגה גבוהה היא ולולי היתה מעמודי העולם לא היה האדם מעורר עצמו או האמת ולכן עשה הקב"ה שבלא אמת לא יוכל האדם להתקיים אפילו בעסק העולם הזה בכדי שעי"ז יעורר עצמו לבוא אל האמת בעבודת הבורא. וזה פירוש – "השליך אמת ארצה" – שגם בארציות – בעוה"ז לא ניתן להתקיים בלי אמת. (קדושת לוי). הגרוע מכל שבהם ניכשלים רוב בני אדם בשקר זה בגלל כסף לצערי היוקר יאמר בדורנו ואנשים מוכנים לעשות דברים מטורפים בשביל כסף במיוחד שמדובר בירושה או סיכסוך בין שנים על פיסת אדמה. ישנם גם מצבים אדם מנסה למכור את הדירה או את רכבו הוא עובר על מסכת ארוכה ורצופה של שקרים במשא ומתן ומי שחוגג על כל השקרים הללו הם עורכי הדין שהם למעשה עוקרים את הדין שלא מעניין אותם הצדק אלא הכסף ומוכנים לייצג אפילו רוצח וודאי ולנסות להוציאו זכאי, אוי להם מיום הדין. ישנה מליצה בהקשר אליהם פעם נפלה המחיצה בין גהנום לגן עדן, ומיד החלו מריבות להחזיר את המחיצה. הצדיקים אמרו שחם להם ויש אויר מסריח שמפחם את איכות הסביבה בגן עדן ואילו הרשעים לא רצו להחזיר את המחיצה בטענה שגם להם מגיע משב רוח נעים מגן עדן. אמרו הצדיקים אם לא תענו לבקשתנו אנחנו ניפנה בתביעה משפטית. ענו הרשעים בגהנום: "כן ואיפוא לדעתכם תמצאו עורכי דין"? מצחיק אבל נכון ישנם עורכי הדין יראו פני גהנום כי כל עולמם זה הכסף. כמו המליצה במטוס שעמד לנחות נחיתת אונס וכל הנוסעים נכנסו לבהלה הטייס ביקש מהדיילת להכין את כולם לנחיתת חירום כעבור כמה דקות שאל הטייס את הדיילת "מה מצב הנוסעים"? הדיילת אמרה כולם חגורים חוץ מעו"ד שמחלק כרטיסי ביקור. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון (משפטים כג-י) אמרו המפרשים מדוע בחר הקדוש ברוך הוא, אחר שש שנים שנה שביעית? משום ניזכר בגמרא אמר רבה לתלמידיו לא תתחזו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי כדי שיטרחו בבציר ובקציר, וכשהם יטרחו בקצירה וחרישה אז יהיו פנויים בשאר ימות השנה ללמוד, בינתיים כל הישיבות היו מבטלות תורה שני חודשים בשנה, ולזה ציוה הקדוש ברוך הוא שש שנים תזרע שדך כל שש שנים יש לך שנים עשר חודש שאתה חייב לי, ולכן ובשנה השביעית היא שנת השמיטה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, רק תשב ותלמד, ולא רק בני ישיבות אלא כל ישראל, גם פה מראה לנו ענין האמונה ועל זה אמרו המפרשים מדוע נכתב עניין השמיטה בפרשת בהר-סיני? כי כל יום, יוצאת בת קול מהר סיני ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. דעו שנתתי לכם התורה בהר סיני, ומיום שנתתי לכם התורה ירדה שנאה גדולה לאומות העולם נגד ישראל. (אהבת חיים) בהר סיני מה שמיטה נאמרו חוקותיה ודקודקיה מסיני אף כולן מסיני, למה מצוות שמיטה נאמרה בסיני משאר כל המצוות? בעבור שמצות שמיטה ראיה ברורה כי התורה מן השמים, איך אפשר שבן אדם כמשה רבנו בטוח לכל מי ששומר שמיטה תבואה לשלוש שנים שישי שביעי שמיני? הלא זה לא דרך הטבע אלא ודאי שהתורה מהשמים היא (פניני התורה) להוסיף בטחון בקב"ה ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשי"ת, כי כל המוציא בלבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון (ספר החינוך, מצוה פד). אומר אני, שטעם מצווה זו היא להשריש את ישראל במידת האמונה והבטחון בה' כי חשש ה' שישכחו ישראל את ה' ויסירו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ועולם כמנהגו נוהג... על כן הוציאם מן המנהג הטבעי לגמרי... שבשנה הששית תעשה התבואה לשלוש השנים...ועי"ז יהיו עיניהם אל ה' כמו שמצינו בירידת המן ליומו שהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד, ויבטחו בו תמיד, כן ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר, ויסמכו על הנס שתעשה התבואה לשלוש השנים, וזה טעם נכון וברור (כלי יקר). נשלח מהאנדרואיד שלי
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2019 22:50 |
|
| |
שרית560נשלח ב-25/1/2011 14:40 פרשת משפטים - האם רק ממון הוא שוחד מעוור ר' יצחק פתח: "וְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים" (שמות כ"ג, ח) - אמר ר' יצחק: ומה אם מי שנטל שוחד ממי שהיה חייב לו - כהו עיניו, הלוקח שוחד ממי שאינו חייב לו, על אחת כמה - "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹות" (בראשית, כ"ז, א). בראשית רבה ס"ה, ז. דרשתנו היא ה'פתיחתא' של ר' יצחק לפרשת ברכותיו של יצחק לבניו. כמנהג ה'פתיחתא', מביא הדרשן פסוק הלקוח מעניין אחר, שבאמצעותו הוא רוצה להבהיר נקודה שהיא משמעותית בעיניו בפרק אותו הוא עתיד לדרוש. פעמים רבות, כמו בדרשתנו, הפתיחתא מקשרת בין שני עניינים הנראים במבט ראשוני רחוקים זה מזה - אך הדרשן מצא ביניהם קווי דימיון מעמיקים. לפי פשט הפסוק הלקוח מפרשתנו, הביטוי "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים" הוא מטאפורה המכוונת לכך שהדיין הלוקח שוחד עשוי להיות כ'עיוור' לצדק ולאמת - ולפסוק את הדין כעיוור שלא רואה נכוחה את המציאות שלפניו. אך לפי דרשתנו, לקיחת השוחד עשויה לגרום לאדם להיות לעיוור, פשוטו כמשמעו - כפי שארע ליצחק אבינו לדעת הדרשן. מבט פשטני על הדרשה, עלול להביא את הלומד להבנה כי יצחק אבינו מואשם בכך ש'לקח שוחד' מפני שאהב את עשו "כִּי צַיִד בְּפִיו" (בר' כ"ו, כח), ומפני שציווה אותו "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (בר' כ"ז, ג-ד). בביטוי 'מי שנטל שוחד ממי שהיה חייב לו' מתכוונת הדרשה לנטילת הצידה על ידי יצחק - הנחשבת בעיני הדרשן כ'שוחד' על אף שעשו היה חייב במזונות אביו כבן המכבד את אביו. לפי הבנה זו, עלול להיווצר הרושם שבקשת יצחק מעשו שיכין לו מטעמים לפני ברכתו, נובעת מנטיה חומרית גרידא, שגרמה ליצחק לשפוט לחיוב את עשו למרות חטאיו. ברם, לאור דמותו של יצחק בכלל פרשיותיו, ולאור היותו 'מרכבה לשכינה', כפי שהגדירוהו חז"ל, יקשה עלינו לפרש כך את דרשת ר' יצחק. נראה שאם נביט על כלל תפקידו של יצחק, כמקבע התפיסה של משפחת אברהם בארץ ישראל, נוכל להבין בצורה עמוקה יותר את אהבת יצחק לעשו "כִּי צַיִד בְּפִיו". בניגוד לאברהם שהיה רועה צאן, ותיאורו היה מתאים יותר לתיאורו של יעקב "יושב אהלים", היה יצחק אבינו "איש שדה", כעשו בנו. את ההתנגדות העמוקה שהיתה לפלשתים כלפי יצחק, התנגדות שאברהם לא סבל ממנה בצורה כה חזקה, יש להסביר על רקע זה. ההיאחזות בקרקע לצמיתות והפסקת חיי הנוודות, יש בהם איום משמעותי על אוכלוסיית הארץ, יותר מאשר האיום השלטוני שמהווה נווד רועה צאן, עשיר ככל שיהיה. אך למרות העצמת החיכוך עם הפלשתים - כך תפס יצחק את תפקידו של הדור השני, לא רק לגור בארץ, אלא גם להיאחז בה ולכובשה. ברם, מעבר למאבק הפיזי שמבשר שינוי זה, הוא טומן בחובו גם סכנה רוחנית. עוד מימי קין והבל, ידועה הבעיה הרוחנית שיש לעובדי האדמה, בעיה של תחושת ביטחון ו"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", בעיה שקיימת בצורה פחותה בהרבה אצל הנווד רועה הצאן. אפילו המלך עוזיה הצדיק, יען "כי אוהב אדמה היה", "בחזקתו גבה ליבו עד להשחית" (דברי הימים ב', כו). לא מקרי הוא כי כמעט כל צדיקי האומה, מאברהם, דרך יעקב ועד משה ודוד היו רועי צאן, ולא עובדי אדמה. כהיית עיניו של יצחק, על פי הסבר זה, נבעה מהעובדה שעשו היה איש שדה שציד בפיו. סביר להניח שבמאבקים הממושכים עם הפלשתים, מי שיצא להלחם בהם ולהניסם היה עשו ולא יעקב, האיש התם, יושב האוהלים. יתכן שיצחק ראה את חטאיו של עשו, אך תלה אותם בעובדה שבנו בכורו, ממשיך את דרכו, ועוסק במפגש יומיומי עם החומר והמעש. אמנם מחיר גדול משלם אדם שהולך בדרך זאת, אך יצחק חשב שבמקרה של עשו זהו כנראה מחיר הכרחי, ועל מנת להאחז בארץ על האדם לקחת בחשבון את המחיר שישלם. אך גם לפי הסבר זה, עדיין בסופו של דבר מותח ר' יצחק ביקורת חריפה על יצחק אבינו. נראה שר' יצחק סובר שגם כאשר לאדם יש עמדה אידיאולוגית כנה, צריך הוא להיזהר זהירות מרובה מלהשתמש בה בזמן שיש לו הנאה אישית הנלווית לה. על אף שניתן היה להצדיק את חטאיו של עשו, ועל אף שעשו היה חייב ממילא במזונותיו של יצחק - טוען ר' יצחק שאל לו ליצחק אבינו, כמי שמזונותיו ניתנים לו על ידי עשו, להיות הדיין שמכריע את דינו. בכך מלמדנו ר' יצחק לימוד גדול לגבי איסור קבלת השוחד המופיע בפרשתנו. לפי דרשתנו, אין מדובר רק במתן טובת הנאה שאינה מגיע לדיין, אלא גם בקשר אישי טבעי בין הנידון לדיין; לא מדובר רק בהנאה כספית, אלא גם בהזדהות אידיאולוגית; פרשתנו לא עוסקת באיסור שנועד רק לשופטים מושחתים, אלא גם לכל אדם - שהקרבה הנפשית או האידיאולוגיה שלו עלולה לעוור את עיניו. נשלח מהאנדרואיד שלי
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2019 23:02 |
|
| |
לרפואתו השלמה של הרב חיים צבי בן שרה פרשת השבוע משפטים ארבעה שומרים, ארבעה אנשים! האם אתה מוצא את עצמך ברשימה? מספרים על חיילים בסוריה, שנשלחו לשמור על אנדרטה, שלא יגנבו אותה. שאלו אנשים את המפקד: הרי האנדרטה לא יכולה לזוז, ולמה צריך לשמור עליה? השיב המפקד: כאשר החיילים שומרים על האנדרטה, אני בטוח שהם לא יגנבו במקום אחר... נושא השכר והעונש הינו נושא מסתורי במיוחד בו רב הנסתר על הנגלה. כיצד בדיוק מודד ה' כל מצווה ועבירה? האם ה' נוהג עם כל בני האדם באמת-מידה שווה? בשורות הבאות ננסה להסיר חלק קטן מן הערפל האופף את הסוגיה הזו. פרשת משפטים עוסקת בארבעה סוגים של שומרים: שומר חינם, המתנדב לשמור בלי תמורה; שומר שכר, המקבל תשלום על שמירתו; שוכר, המשלם שכר תמורת השימוש בחפץ; ושואל, הנהנה מהחפץ בחינם, ללא כל תשלום. ההבדלים בין השומרים אינם מסתכמים בתגמול שהם מקבלים, יש גם הבדלים במידת האחריות המוטלת על השומר במקרים של אובדן החפץ השמור. שומר חינם פטור מתשלום על נזק כמעט בכל מצב, מלבד במקרים של רשלנות פושעת. לעומתו, שומר שכר ושוכר חייבים על כל נזק ואובדן, מלבד בנזק שהתרחש באונס. ואילו השואל חייב לשלם בכל מקרה, אפילו באונס מוחלט. ומה כל זה אומר לנו, בחיי היום יום? מסביר השל"ה (מחבר ספר שני לוחות הברית), כי כל אחד מאיתנו הוא בבחינת שומר בעולמו של הקב"ה. בהתאם לאיכות השמירה, כך גם עלינו לשלם על נזקים (רוחניים) שגרמנו. שומר חינם הוא אדם שעובד את ה' באמת ובתמים, "שלא על מנת לקבל פרס". כיון שכך, ה' סולח לו גם על חטאים מסוימים שנעשו ברשלנות, מלבד במקרים בהם מדובר בפשיעה; שומר שכר הוא זה שמקיים מצוות עבור השכר, "על מנת לקבל פרס"; ושוכר הוא מי שמלכתחילה מעוניין רק ליהנות מתענוגות העולם, אך בלית ברירה חש מחויבות לשלם לבורא העולם באמצעות קיום מצוות. כלפי שני אלו מפעיל ה' אמת-מידה הקובעת כי הם מחויבים בעונש על רשלנות מכל סוג שהוא. הם פטורים רק על מה שנעשה באונס; השואל הוא הגרוע ביותר. הוא מבקש ליהנות מהעולם ללא כל תשלום – ללא כל מחויבות לרצון ה'. אדם כזה חייב לשאת בתוצאות המלאות של מעשיו, גם במקרים של אונס גמור. ואיזה שומר אתה? שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2020 19:10 |
|
| |
לרפואת הרבנית הצדקת מלכה בת מרים פרשת השבוע משפטים "ונקרב בעל הבית אל אלקים" "ונקרב בעל הבית אל האלקים" במה יכול "בעל הבית" פשוט, סתם יהודי שאינו לא למדן ולא חסיד, להתקרב אל האלקים ? "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" אם אינו נוגע במה ששייך לחברו, זהו לבד די חשוב ומספיק כדי להיות קרוב אל האלקים. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" כשאתה מלוה כסף לעני, אל תחשוב שלו אתה נותן, כי באמת "את העני עמך" רק מה שאתה נותן לעני הוא שלך והולך עמך, כי אין מלוין לו לאדם אלא תורה ומצוות ומעשים טובים. "מדבר שקר תרחק" אם אדם היה יודע כמה גדולה כוחה של האמת לא היה מעז לשקר לעולם ... "לנטות אחרי רבים להטות" רק בדבר שאינו ברור, העשוי לנטות לצד זה או לצד אחר - "לנטות", אז יש להטות אחר הרוב, אבל דבר ברור הנעלה מכל ספק אינו כפוף להכרעת הרוב. לפיכך לא יטו בני ישראל לעולם אחרי רוב העולם ביחס לאמונה. "וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמרך" מה משמעותו של הביטוי "למען ינוח"? שאתה עצמך תשבות באופן כזה, שבכוח השבת שלך תשפיע על סביבתך, שגם בהמתך תנוח מעצמה, כפי שמספרת הגמרא על שורו של ר' יוחנן בן תורתא, שסירב לעבוד בשבת גם אצל הגוי. "ורפא ירפא" על הקב"ה נאמר (טו, כו): "כי אני ה' רופאך" – פעם אחת, ואילו אצל רופא בשר ודם נאמר: "ורפא ירפא" – שתי פעמיים. כי רופא בשר ודם אינו מרפא בבת אחת ועל החולה לבוא אליו פעם אחר פעם. ואילו רפואת ה' כהרף עין, בבת אחת ורפואה שלמה. ללמוד מכל אחד ! "אם המצא תמצא בידו הגנבה...שניים ישלם" רבי בונים מפשיסחא היה אומר: בעבודת השם צריך אדם ללמוד שלושה דברים מן הגנב, ושלושה מן התינוק. שלושה מן הגנב: אחד – לעולם אין הוא מתעצל, ומשמזדמנת "מלאכה" לידו, הריהו מוכן לעשותה אף באישון לילה, ואינו נרתע מפני קור וגשם, והוא מוכן ומזומן לה בכל מזג אוויר. שניים – אם לא הצליח בפעם הראשונה, אין הוא נלאה מלנסות פעם שנייה ושלישית. שלוש – אל כל מעשה גנבה שלו, אף של חפץ קטן ביותר, הוא מתייחס באותו כובד ראש כאל גנבת חפץ יקר ערך. שלושה מן התינוק: אחד – שמח תמיד. שניים – לעולם ידיו עסוקות ואינו יושב בטל. שלוש – כאשר הוא רוצה דבר מה – הריהו בוכה. "ורפא ירפא" מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (רש"י) לפני אחד הצדיקים הגדולים שבדורות עברו באו פעם אנשים ובכו ובקשו ממנו, כי יתפלל למען חולה מסוכן, אשר הרופאים כבר נתייאשו מחייו וקבעו, שאיננו יכול עוד לחיות. נענה הצדיק ואמר "התורה נתנה רשות לרופאים לרפאות אבל לא נתנה להם רשות לייאש את החיים! לכך אין להם כל זכות! שכן הם לא קבלו רשות על כך". שבת שלום ומבורך נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
|